שיחה:תנ"ך/במדבר/לב
פסוק ב[עריכה]
ויבואו בני גד ובני ראובן[עריכה]
כתב הרמב"ן: ... אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד, כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחילה למשה בנחלה הזאת, והם היו גבורים יותר מבני ראובן, כמו שנאמר (דברים לג, כ) "וטרף זרוע אף קדקד", ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ.
מבואר בדברי הרמב"ן ששבט גד היו חזקים יותר מאשר שבט ראובן, ונראה שהדברים מסתדרים היטב דווקא עם פירושו הראשון של רש"י בפר' ויגש (בראשית מז, ב) בשם המדרש, ולא כפירושו השני של רש"י שם בשם התלמוד בבלי, וכדלקמן.
דהנה ז"ל רש"י שם: ומקצה אחיו. מן הפחותים שבהם לגבורה, שאין נראים גבורים, שאם יראה אותם גבורים, יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם, ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין, אותן שלא כפל משה שמותם כשברכם (דברים פרק לג), אבל שמות הגבורים כפל, "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה", "ולגד אמר ברוך מרחיב גד", "ולנפתלי אמר נפתלי", "ולדן אמר דן", וכן לזבולון, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד) שהיא אגדת ארץ ישראל. אבל בגמרא בבלית שלנו מצינו (ב"ק צב.), שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה וכו'.
ומבואר ברש"י בפירושו הראשון, שראובן שלא נכפל שמו בברכה - היה חלש, ואילו גד שנכפל שמו בברכתו - היה גיבור. וזה ממש כדברי הרמב"ן כאן, ואילו לפירושו השני של רש"י שם הדברים הפוכים. ואמנם יש לחלק ששם רש"י עוסק בשבטי י-ה עצמם, ואילו כאן המדובר בצאצאיהם, אך עדיין נראה שמתאים שכח הצאצאים יהיה מעין אבותיהם. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יב[עריכה]
בלתי כלב בן יפונה[עריכה]
כתב החזקוני: וא"ת אף יאיר בן מנשה נכנס לארץ ונהרג לפני העי וכו', ואף בפרשה זו נאמר (פס' מא) "ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם". אלא י"ל לא נגזרה גזירה על פחות מבן עשרים ועל יותר מחמישים, דפחות מעשרים ויותר מחמישים אינו יוצא בצבא, ושמא יאיר בן מנשה היה בשעת הגזירה יותר על חמשים.
הנה מש"כ החזקוני שמי שהיה בגיל חמישים ומעלה בזמן המרגלים לא מת. ולכאו' זוהי טעות, שהלא בגמ' (ב"ב קכא:) מפורש שזה מגיל שישים ולא חמישים. ויתכן שזוהי ט"ס כאן - למרות שהחזקוני חוזר על כך פעמיים.
ועצם דבריו שיאיר היה מעל הגיל שנגזר עליו שלא להכנס לארץ, לכאו' זוהי גמ' מפורשת בב"ב (שם), ז"ל: ומשאר שבטים לא עייל, והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר וכו', אלא אמר רב אחא בר יעקב לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים, לא על פחות מבן עשרים דכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה" ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה ומעלה מערכין, מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן כ' אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים, עכ"ד הגמ'.
ומפורש בגמ' שאכן יאיר בן מנשה היה למעלה מהגיל שנגזר עליו למות במדבר, והוא נולד כבר בימי יעקב. וא"כ קשה מאוד להלום את דברי הדעת זקנים כאן שמיישב להיפך, שמכיר היה למטה מגיל עשרים. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק טז[עריכה]
ויגשו אליו ויאמרו וגו' ואנחנו נחלץ חושים[עריכה]
ידוע המעשה בבית בריסק, שאירע פעם שהגרי"ז בהיותו ילד קם להתפלל ב'נץ' ולאחר מיכן חזר לישן, ואביו הגר"ח לא ידע שכבר התפלל וגער בו שישן לאחר סוף זמן קר"ש, ולאחר מיכן שאלוהו מדוע לא הסביר מיד לאביו שכבר התפלל, ואמר שלמד זאת מבני גד ובני ראובן שחיכו לשמוע את כל דברי תוכחתו של משה רבינו, ורק לאחר מיכן מסבירים שהתכוונו להיחלץ חושים. [שוב שמעתי שמעשה כעין זה היה אף אצל השפת אמת וסביו החדושי הרי"ם.]
אמנם יש לדון בזה, שהלא יתכן שבאמת כוונת בני גד וראובן מתחילה היתה שהם יישארו עם מקניהם מעבר לירדן, וכפי שביאר כאן האור החיים שהם טענו שכל המלחמות הינן בדרך ניסית בהשגחה פרטית, ואם כן ישראל אינם צריכים אותם להלחם בשבעה עממין, ולפיכך באמת היו צריכים לשמוע את תוכחת משה עד תומה, שבזה הם מניאים את לב העם, ורק לאחר מיכן חשבו על פתרון חדש, והוא שהם ייחלצו חושים לפני כולם למלחמה.
שוב ראיתי שהאברבנאל כתב שאף בתחילה לא היתה בקשתם שלא להשתתף במלחמה, אלא רק שלא יעבירם לנחול בארץ כנען, אולם משה חשב שאינם רוצים להלחם, ולכן כעס עליהם, ומפני כבודו לא אמרו לו שהוא טועה, אלא נגשו אליו כדי לפרש לו באזנו את כוונתם [וזה כעין המעשה הנזכר]. אולם הרלב"ג כתב שכוונתם היתה בתחילה כפי שפירשה משה, שלא רצו לעבור את הירדן ולהלחם עם הגויים אשר שם. וכן כתב בעקידת יצחק (שער פה), שממה שלא התנצל משה בפניהם אחר שביארו כוונתם, מוכח שהם ששינו את דעתם, ובתחילה אכן לא רצו להלחם, והאריך בזה. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
ויגשו אליו ויאמרו גדרֹת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו[עריכה]
וברש"י: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם.
הקשו בקובץ עיון הפרשה: צ"ע, אדרבה שפיר הקדימו ממונם לטפם, דהא דינא הוא (ברכות מ.): אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר (דברים יא, טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת", הרי שצריך להקדים מאכל בהמה למאכל אדם, ומדוע אמר להם משה 'לא כן עשו'. עוד צ"ב, מה טענה איכא שרצו להקדים ממונם, הלא 'צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם' (חולין צא.).
ונראה שהיישוב על שתי קושיותיהם הוא, שאמנם אסור לאדם לאכול קודם שיאכיל את בהמתו, אך מותר לו להאכיל את תינוקו קודם שיאכיל את בהמתו. וכן מש"כ "צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם" היינו גופם שלהם ולא גוף טפם, ופשוט. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כב[עריכה]
והייתם נקים מה' ומישראל[עריכה]
ביאר אחי הרב גדליה שליט"א שהיו ב' טענות על בני גד וראובן, טענה אחת מצד ישראל שיטענו שאנו עזרנו לכם לכבוש את ארץ סיחון ועוג, ואילו אתם לא עוזרים לנו לכבוש את ארץ ישראל; וטענה נוספת מצד השי"ת, שארבעים שנה מתגלגלים במדבר בגלל מאסם בארץ חמדה, ועד שזוכים להכנס הנה אתם שוב לא מעוניינים להכנס לארץ ומרפים את ידי כולם. ובתשובתם שיהיו חלוצים במלחמה בארץ, ענו על ב' הטענות, שיעזרו לישראל ג"כ, וכן לא הניאו את לב ישראל מלהכנס לארץ. וזהו הביאור כאן "והייתם נקים מה' ומישראל", משתי הטענות, גם מה' וגם מישראל, וכמבואר. ובזה ביאר ג"כ את המוזכר בברכת מרע"ה לשבט גד בפר' וזאת הברכה "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל", דהיינו שבזה שהסכים להיות חלוץ עשה צדקה (מלשון צדק) עם טענת ה', וגם צדק במשפט על טענת ישראל.
ונראה לי שמבואר לפ"ז שהתנאי לעבור חלוצים הותנה רק עם בני גד וראובן, ולא עם חצי שבט המנשה, ולמרות שגם הם קיבלו את חלקם מעבר הירדן. משום שעליהם לא היו ב' הטענות הנזכרות שהיו על בני גד וראובן, הטענה מצד ישראל שעזרום לכבוש את עבר הירדן, מבואר בקרא ששבט מנשה כבשו בכוחם את נחלתם, והטענה של השי"ת שייכת רק על בני גד וראובן שהניאו את לב בנ"י בבקשתם, אך אצל מנשה שלא מצינו שביקשו זאת (עיין ברמב"ן, הו"ד להלן), אולי באמת לא הוצרכו להלחם גם בארץ ישראל. אמנם ראה להלן במש"כ בפס' לג (בסופו), שהבאנו בזה פסוק מפורש בספר יהושע, עיי"ש. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק לב[עריכה]
ויצו להם משה וגו'. ויתן להם משה וגו'[עריכה]
ראיתי בספורנו כאן דבר מחודש, ז"ל: "ויצו משה". צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ, כאמרו "ונכבשה הארץ וגו' ואחר תשובו וגו' והיתה הארץ הזאת לכם", ולא קודם לכן. והם לא קבלו זה, ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחזת נחלתנו שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן. "ויתן להם משה". כדי שלא להכנס במחלוקת הסכים משה לדבריהם, עכ"ל.
וראה בזה עוד ברמב"ן (פס' יט ו-כט), ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק לג[עריכה]
ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף וגו'[עריכה]
יש להעיר שבכל הדין ודברים עד כאן מוזכרים רק בני גד וראובן שרצו את נחלתם מעבר לירדן, וכאן ניתווספו אליהם חצי שבט מנשה, ולא מבואר טעם הענין. וכתב הרמב"ן, וז"ל: מתחילה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם, עכ"ל.
שוב הראוני בהעמק דבר להנציב בפר' דברים (ג, טז) שמאריך לבאר שבני מנשה היו גדולי תורה וראשי ישיבות ולכן רצה מרע"ה שיהיו עם בני גד וראובן, משום שרצה לשתול בין בני גד וראובן תופסי תורה. וכן יש פסוק "מני מכיר ירדו מחוקקים" (שופטים ה, וע"ע יבמות סב:).
והנה בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ח) איתא שהמביא ביכורים מנחלת בני גד וראובן - מביא ואינו קורא. וכותבת הגמ' שלטעם שזה משום שאינם יכולים לומר "האדמה אשר נתת לי" – ולא שנטלתי מעצמי, א"כ לטעם זה בנחלת חצי שבט המנשה - מביא וקורא. ומבואר שנחלת חצי שבט המנשה ניתן לקראותה "ואת האדמה אשר נתת לנו", ואילו בני גד וראובן שביקשוה מעצמם - אי"ז נקרא "נתת לנו". וזה מסתדר עם דברי הרמב"ן וההעמק דבר שחצי שבט המנשה לא נטלו מעצמם.
[ובנותן טעם להזכיר כאן דבר יפה מהטעמא דקרא. שמקשה מדוע מפסיקה פרשה לאחר שבני גד וראובן אומרים "ולעבדיך מקנה" (פס' ב'), ובפרשה חדשה: "ויאמרו אם מצאנו וגו'". ומיישב על פי הירושלמי האמור, שגם בני גד וראובן ידעו שכאשר נוטלין מעצמם מפסידים את מצוות ביכורים, ולכן לא רצו לבקש שלא להפקיע מצות ביכורים מהם, רק הציעו הענין לפני משה והפסיקו, כדי שמשה יתן להם מעצמו, ורק אח"כ כשראו שמשה אינו נותן להם – הוכרחו לבקש.]
אמנם האבן עזרא כתב שגם חצי שבט המנשה ביקשו ממשה שיתן להם את ארץ סיחון ועוג, והטעם שלא הזכירם הכתוב הוא משום שאינם שבט שלם. וכעין זה כתב בתשובות ר' יהושע הנגיד (סי' עט), שלא הזכיר את חצי שבט המנשה משום שהם מיעוט בתוך שבט גד ושבט ראובן. [ודבריהם אינם מסתדרים עם הירושלמי הנזכר.]
ובפירוש קדמון לדברי הימים המיוחס לתלמיד הרס"ג (פפד"מ תרל"ד עמ' 12) כתב שהטעם שבסוף פרשתינו ייחס הכתוב את יאיר על שם מכיר אבי אמו, ולמרות שהוא עצמו היה משבט יהודה כמבואר בדברי הימים (א' ב, כא-כב), משום שמכיר היה איש מלחמות חשוב, וראש ואב לגלעד, וכוונת הכתוב היא שבימי יוסף הלך יאיר בדרכי מכיר זקנו, וכבש את חוות הגלעד, וכן עשו בני מכיר לגלעד, וכן עשה נבח לקנת ובנותיה. וכשמת יוסף התחזקו האומות גשור וארם ולקחו את הארץ מבני יוסף (דה"י א' ב, כג), ולכן התאוו בני מכיר לשבת בארץ תפוסת אביהם, והסכים משה עמהם. [אמנם יש להעיר שמה שהביא מקור מדה"י שהאומות נטלו את ארצם כשמת יוסף – זה אינו מבואר שם, ואדרבא משמע במפרשים שם שזה היה בתקופת השופטים, עד שדוד כבשה מהם בחזרה, ועיין בזה.]
עוד יש לדון אם התנאי לעבור חלוצים היה אף עם חצי שבט המנשה אשר קיבלו את נחלתם מעבר לירדן המזרחי, או רק עם שבטי ראובן וגד. ולכאו' היה נראה שלהרמב"ן וההעמק דבר שהבאנו - שבט מנשה לא הוצרכו לעבור חלוצים, מכיון שכלל לא ביקשו זאת, ואילו לפי האבן עזרא יוצרכו לעבור חלוצים מכיון שאף הם ביקשו אלא שלא הזכירם הכתוב [וראה מה שכתבתי בזה לעיל בפס' כב].
אמנם לאחר העיון בספר יהושע ראיתי מפורש (ד, יב): "ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חמושים לפני בני ישראל כאשר דבר אליהם משה". ומבואר שאף חצי שבט המנשה היו בתנאי, וצריך לבאר את הדבר בדעת הרמב"ן וההעמק דבר.
ובעיקר הענין שנחלת שבט מנשה נחלקה לשתים, יעוין בחזקוני בפר' מקץ על הפסוק (מד, ד) "לאשר על ביתו": נמצא בב"ר (פד כ) שהוא היה מנשה, ועל ידי שעל ידי רדיפתו קרעו השבטים בגדיהם, נקרעה גם לו נחלתו שהירדן מפסיק נחלתו. הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק לח[עריכה]
ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שֵם[עריכה]
וברש"י: נבו ובעל מעון שמות עבודת אלילים הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודת אלילים שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו "מוסבות שם", נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר.
נתקשיתי שהלא אם אכן היה ענין שלא לקראותם בשמות ע"ז, א"כ מדוע התורה לא מזכירה את השמות החדשים, ומזכירה ומנציחה דווקא את השמות הישנים שהם שמות ע"ז. [ובפס' מב כתוב שנובח קרא לקנת נבח בשמו, ומביא רש"י ש'לה' אינו מפיק ה"א כיון שלא נתקיים לה שם זה. וא"כ מבואר שאפי' כשלא נתקיים השם - הוא מוזכר בתורה, וא"כ מדוע כאן השמות החדשים אינם מוזכרים] וצ"ע.
שוב ראיתי שכך הקשה הרמב"ן ע"ד רש"י, עיי"ש במה שכתב. והרא"ם כתב שהכתוב הזכירן בשמותיהן הישנים, כי רצה להודיע ולפרסם איזה ערים כבשו, וזה לא יוודע אלא ע"י שיזכירן בשמותיהן הראשונים המפורסמים בעולם. ואף שלכל הערים קראו שמות חדשים לאחר שבנאום, וכפי שמסיים הכתוב "ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו", אמנם בשני אלו שהיו שמות של ע"ז החליפו את שמותיהן מיד עוד קודם שבנאום מחדש, כדי שלא יזכר בפיהם שם ע"ז, ואילו בשאר הערים החליפו את שמותיהם רק לאחר שבנאום, וכלשון הכתוב "ויקרא בשמות וגו' אשר בנו". הארות חיים (שיחה) 13:46, 7 בפברואר 2021 (IST)