שיחה:תנ"ך/במדבר/כה
פסוק א[עריכה]
וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב[עריכה]
מבואר בהמשך הפסוקים שחרון אף ה' היה בגלל שעבדו ע"ז לבעל פעור, ולא בגלל הזנות עם בנות מואב, דבפס' ג כתוב: "ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל". וכן בפס' ד' וה' מבואר (בפסוקים וברש"י) ששפטו את העובדים לפעור כדי שישוב חרון אף ה' מישראל. ונתקשיתי מדוע החרון אף היה מחמת הע"ז שהיא מג' עבירות החמורות ולא מהגילוי עריות שהוא ג"כ מג' עבירות. ויישבו לי שהלא בהמשך במעשה של זמרי, שם באמת חטאו היה רק משום שבעל את כזבי, ואמר למשה רבינו 'בת יתרו מי התירה לך', אך לא מצינו שזמרי חטא בע"ז של בעל פעור, ודינו היה שקנאים פוגעין בו, ולכן פנחס הרגו, אך לא היה מחויב מיתה גמורה, ואם כן מבואר שבעילת גויה אינה נחשבת כגילוי עריות גמור, וא"כ אין זה מג' עבירות שדינן יהרג ואל יעבור, ושוב מובן היטב שחרון אף ה' היה על ע"ז שהוא מג' עבירות החמורות ולא מאיסור זה שהוא קל יותר ואין בו חיוב מיתה גמור אלא רק קנאים פוגעין בו.
שוב ראיתי בגמ' בע"ז לו: שמבואר שם שעכו"ם שאינם מז' אומות, בדרך זנות ולא דרך אישות, בישראל הבא על גויה (ולא להיפך), זוהי רק גזירה דרבנן, והקשו: הלכה למשה מסיני היא דאמר מר הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. (א"ל) דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה (בזמרי), ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. וא"כ ניתן לומר ששאר העם - חוץ מזמרי - עשו זאת בצנעה, ולא היה זה איסור מדאורייתא, ואף רבנן עדיין לא גזרו על זה (עד זמן חשמונאי כמבואר בגמ' שם), ואם כן מובן מאוד שעל זה לא היה חרון אף אלא על העבודה זרה שהגיעה מחמתה. ורק במעשה זמרי שהיה בפרהסיא היה דין שקנאים פוגעין זו - וזה מה שעשה פנחס.
ואם כן, יש להעיר על המבואר בגמ' סנהדרין קו. שבלעם יעץ לבלק: אלקיהם של אלו שונא זימה וכו', והלא בכה"ג לכאורה אין איסור, ובמה הוא החטיא את ישראל. ואין לומר שרק רצה לגרום להם לעבוד ע"ז - את בעל פעור [=וכך אכן משמע ברש"י בפר' פנחס (כה, יח): שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור], דאם כן מהו "אלקיהם של אלו שונא זימה"? וצ"ע.
ובענין זה יש להקשות עוד, מה מצא כאן זמרי מקום לטעון למשה רבינו "זו מותרת או אסורה וכו', בת יתרו מי התירה לך", והלא משה ציוה לדונם בבעל פעור מדין ע"ז, ולו יהא שמותרת ולא חטאו בזנות, מ"מ אותם שעבדו לפעור חייבים מיתה, ומה רצה להרויח בזה. שוב הראוני בספר שלל דוד (להגרי"ד זינצהיים) שהקשה כן, ויישב בדרך הפלפול.
[ובענין זה. ראיתי בספר תורת חיים (סנהדרין קו.), שכתב שעצת בלעם היתה רק לפתות את ישראל להכשל בזנות, וכמשמעות הגמ' שם שעצתו היתה רק להכשילם בזנות, ואילו את ההסתה לעבודה זרה ולכפירה בה' עשו הנשים מעצמן, וזהו משום שהנשים לא רצו להתפתות לזנות עד שעבדו לפעור ואכלו מזבחי אלהיהן, וכפי שמצינו בגמ' לגבי כזבי, וכן משמע בספרי (מטות). ולכן כשמשה קצף על פקודי החיל, מצאנו שהכתוב (לקמן לא, טז) מאשימן על הסתה זו "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה'", היינו שכשבלעם נתן עצה על הזנות, אז הוסיפו הנשים למסור עוד מעל לעבוד לפעור ע"י תחבולתן, "ותהי המגפה בעדת ה'", היינו שעיקר המגפה היתה בשביל שעבדו לפעור, וא"כ ראוי לתת נקמת ה' יותר בנשים שגרמו לזה, עכתו"ד.]
וראה בענין זה עוד בספורנו בפר' ואתחנן (דברים ד, ג) עה"פ "עיניכם הרואות", ז"ל: הנה יעיד על זה מה שראיתם שקרה בענין בעל פעור, כי אמנם אותם שחטאו בעבודת בעל פעור לא התכונו לזה בתחלה אבל היתה תחלת כונתם לזנות בלבד, כאמרו "ויחל העם לזנות". ואע"פ שהתורה אסרה זה מפני חשש עבודת גלולים, כאמרם "וזנו בנותיו והזנו את בניך", חשב כל אחד מהם שזה לא יקרה לו כלל, והנה קרה ההפך כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור להדבק בבנותיו אין גם אחד מהם שנשמר בחכמתו מהכשל בעבודה עצמה עד שהשמידו ה' אלקיך, עכ"ל הנפלא. הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)
ויחל העם לזנות אל בנות מואב[עריכה]
הנה כאן בפסוק כתוב "לזנות אל בנות מואב", אולם אח"כ בפס' ו כתוב "ויקרב אל אחיו את המדינית", היינו שהיה זה עם מדין ולא מואב. ובפרשה הבאה פר' פנחס כתוב (כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו'". וברש"י שם: ואת מואב לא צוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרינן בב"ק (לח:).
והנה בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (כה, טו): "ושם האשה המוכה המדינית כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין הוא", כותב שהיא היתה בת בלק "ריש אומא דמואב במדין בית מותביה הוא". [וכן כתב התיב"ע לקמן (לא, ח).] והביאו שכך משמע במדרש רבה (דברים פכ"א ג) שצור הוא בלק, וכן הביא האור החיים מבמדבר רבה (כא ג) שצור שנהרג עם נסיכי מדין הוא בלק, ובשביל שהפקיר בתו הורידוהו מגדולתו שהיה ראש לכולם. עי"ש באוה"ח באריכות.
[ואני בעניותי לא מצאתי בשני המדרשים האמורים שבלק הוא צור (אלא רק שצור היה מלך), אך מצאתי כן במדרש רבה (בלק פר' כ סי' כד) שכזבי אמרה לזמרי: "איני נשמעת אלא למשה, שכך ציוה אותי בלק אבא שלא לשמוע אלא למשה, שאבי מלך". וכן משמע ג"כ שם בסי' ד: "'ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא', והלא מתחילה נסיך היה שנאמר 'את אוי ואת רקם', אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו 'בעת ההיא' שגרמה לו שעה". וביארו שקושיית המדרש היתה מההמשך: "ואת צור", שהוא בלק (ואכן כך מצטט הרמב"ן (כב, ד בסופו) את המדרש), והכרחו היה שבלעם נתן לבלק עצה להחטיא את ישראל, והוסיף הירושלמי (סנהדרין י, ב) שיעצו להפקיר את בתו בראש כולן, וכך עשה – "הפקיר את בתו" (המדרש להלן בסי' ז).]
ואם כן ניתן להבין (וכעין המבואר באוה"ח שם) שבאמת העם החל לזנות עם בנות מואב, וזמרי בן סלוא חטא עם כזבי בת צור–בלק מלך מואב, והיא נקראת 'מדינית' משום שאביה היה ג"כ מנסיכי מדין. [אמנם יעוין במהרש"א בסנהדרין דף קו. שמבואר בדבריו שבלק וצור אינם אותו אדם, וכותב שבלק לא קיבל את עצת בלעם אלא רק צור ממלכי מדין, ולכן נצטוינו לצרור את מדין, עי"ש. וכן משמע ברא"ם (לא, ח) שבלק לא היה קשור למדין, עיין בדברינו שם] ועדיין צריך ביאור מדוע נצטוינו לצרור את מדין, כי צוררים הם לכם וגו', והלא לא כל האומה החטיאה את ישראל, אלא רק כזבי בת צור-בלק, שהיה אחד מחמשת נסיכי מדין, שהיא הצטרפה לכל המואבים, וכיצד מענישים את מדין ולא את מואב?
שוב ראיתי את דברי הרמב"ן לקמן (כה, יח) על הפסוק: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו'", וז"ל הרמב"ן: וטעם בנכליהם. כאשר פירשתי (לעיל כה, א) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת כמו שנאמר (לעיל כב, ד) "ויאמר מואב אל זקני מדין", כי בהם נתיעצו מתחלה, והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם "ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם", כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה כבודה בת מלך במדין, מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבא שם המדינית הזאת. אבל היתה יפת תאר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם, כי אמרו "בתואר אשה יפה רבים הושחתו" (יבמות סג). וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן לא, ח) וכו', עכ"ל הרמב"ן.
היינו דלדברי הרמב"ן מבואר שהסיבה לצרור את מדין היתה משום ה"נכליהם" היינו שהם נתנו את העצה הזו, בצירוף עם כך ששלחו את בת המלך היפה אל מואב לזנות עם בני ישראל. ולדבריו עצה זו לא היתה של בלעם בלבד, וכדמשמע מרש"י שמביא כן מהגמ' בסנהדרין קו. אלא היתה זו עצה של מדין, וכלשון הפסוק "בנכליהם אשר ניכלו לכם", בצירוף עם בלעם, וכלשון הרמב"ן: "וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו וכו'".
אמנם העירני גיסי הרב יצחק וקסמן שליט"א, שבפרשת מטות לאחר מלחמת מדין אומר משה ללוחמים (לא, טו-טז): "ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'". ומבואר שכל המדיניות השתתפו בהחטאת ישראל בחטא פעור, ואילו ברמב"ן משמע שרק כזבי הצטרפה למואביות, וצריך עיון.
והנה בגמ' ב"ק לח. איתא: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה (במדבר כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם" וגו'. והיינו שבנות מדין באו לעזור למואב, וכפי שכתוב בהמשך הפסוק שם: "על דבר פעור". עוד הביאו בשם רבינו מיוחס שכתב שמדין ועמון ומואב ישבו יחד במזרח ארץ ישראל, והיו יחד בעצה נגד ישראל, ונחשבים כאומה אחת, ובאמת חטאו ישראל עם בנות מדין, אלא שנקראת מדין על שם מואב. והאברבנאל כתב שמואב לא שמעו לעצת בלעם להזנות בנותיהם, ורק מדין שמעו לעצתו ושלחו בנותיהם לזנות, אלא שהטעו את ישראל ואמרו שהן בנות מואב.
והנה המלבי"ם (בפס' ב) כתב שהחטא היה בסבת בנות מדין ולא בנות מואב שהיו צנועות, כמ"ש חז"ל "מואבי ולא מואבית", דכתיב "אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ואשה אין דרכה לקדם, מבואר שלא היה דרך בנות עמון ומואב בכך, רק זאת עשו בנות מדין, וקיצר בזה כאן כי ישראל חשבום לבנות מואב, וגם שסמך על מה שביאר זה אח"כ שהעניש את מדין ולא את מואב. וההעמק דבר (שם) כתב שידוע שהע"ז של מואב היה 'כמוש', ואילו 'פעור' היה הע"ז של מדין, אלא שהוא היה ג"כ במואב לכמה אנשים שדרו שם, וגם מלכיהם היו שרי מדין כמש"כ בראש הפרשה, והיו כמה נשים מפתות גם לפעור וכדאיתא בסנהדרין קו. הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ט[עריכה]
ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף[עריכה]
נתעוררתי לבדוק אם ישנו קשר בין המגפה כאן לבין המגפה שהמיתה את כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא. ואמרו לי בשם רבי שמשון מאוסטרופולי {או הרמ"ע מפאנו} שביאר את הענין בעומק, והוסיף שאף המתים שהרגו שמעון ולוי בשכם היו כ"ד אלף. ויש לבדוק הדבר. הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יא[עריכה]
ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי[עריכה]
יש להבין מדוע לולי מעשה פנחס היה הקב"ה מכלה את כלל ישראל בעוון זה, והלא לא כולם חטאו בחטא זה.
דהנה לעיל סוף פר' בלק (כה, ה) כתב רש"י שכ"א מדייני ישראל, שהיו 88,000, הרגו שני חוטאים. והרמב"ן שם תמה שחלילה שנהרגו רבע מישראל, וכן שלא חסרים כ"כ במנין שבפר' פנחס. ולכן כתב הרמב"ן שאמנם היו החוטאים רבים, אך פנחס במעשהו הציל את כולם, ושב חרון אף ה' מישראל. [וע"ע בזה לקמן (דברים ג, כט).]
וא"כ לשיטת רש"י שכבר מתו החוטאים, מבואר שחוץ מזה היה חרון אף על כל כלל ישראל – שזאת ביטל פנחס (וזה צ"ב כדלקמן). ואף להרמב"ן שפנחס הועיל שאף העובדים לפעור לא מתו, אך הלא מבואר שם בפס' ד: "והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל", ופנחס ביטל את חרון האף גם ללא מיתת החוטאים; אך לכאו' מדוע שהקב"ה יכלה את כל כלל ישראל מחמת חטא זה.
ובספורנו כתב שפנחס עשה נקמתו לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר להם על אשר לא מיחו בפושעים. ולדבריו החרון אף על כולם היה בזה שלא מיחו. [וכעי"ז כתב ג"כ לעיל ב"והוקע אותם לה' נגד השמש": שיראו העם את הריגת עובדי ע"ז ולא ימחו, ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים, עכ"ל.] ובאילת השחר הוסיף שיתכן שכולם היו נענשים משום שהיו נמשכים אחריהם ונכשלים בעבירה, וגם משם ערבות (-למ"ד בסנהדרין מג: שהיה כבר ערבות על הנגלות). הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)
ברית כהנת עולם[עריכה]
וברש"י: שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהן שיולידו אחר המשחתן, אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכן שנינו בזבחים (קא:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.
ויש להעיר שהתרגום יונתן בסוף פרשת בלק כתב שנעשו לפנחס שנים עשר ניסים, "נס חדסראי דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא", ומבואר שפנחס היה נחשב לכהן שאסור ליטמא למת, ודחוק לומר שבאותו הרגע שעשה זאת קיבל את הכהונת עולם. ומענין שהגמ' בסנהדרין (פב:) מביאה רק ששה ניסים, ונס זה אינו ביניהם.
וא"כ ניתן לומר שבדבר זה נחלקו התלמוד בבלי והתרגום יונתן, שלהגמרא לא היה נס מיוחד שהם לא מתו כשנשאם, משום שאז פנחס עדיין לא נתכהן, וכרש"י כאן. ואכן כך מבואר בחזקוני בסוף פרשת בלק (כה, ח): וידקור את שניהם. ואם נטמא בהם אין בכך כלום, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (זבחים קא:), לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, עכ"ל. ואילו להתרגום יונתן שהחשיב זאת כנס משום חששו ש"יסתאב כהנא באהלי דמיתא" – כבר היה פנחס כהן קודם לכן.
ונראה שלהתרגום יונתן תיושב קושיית הרא"ש (תובא לקמן) איך נטמא פנחס הכהן למת. ולהמבואר הוא אכן לא נטמא בדרך נס. אלא שלפי"ז צ"ל שפנחס סמך על הנס [ועיין בזה בספר חבצלת השרון]. וכעין זה מצאתי מביאים מהערוך לנר (סנהדרין פב. ד"ה א"ל) שתירץ את שאלת הרא"ש שזו באמת היתה שאלת פנחס למשה, שאף שידע את הדין שקנאים פוגעים בו, היה מסופק אם יפגע בו הוא בעצמו, כיון שהיה כהן. ומשה רבינו ידע ברוח הקודש שייעשה לו נס, ולכן אמר לו "קריינא דאיגרתא וכו'".
וא"כ נראה שלפי הגמ' [ורש"י כאן] יתבאר טעם נוסף מדוע עד עכשיו פנחס לא נתכהן. [שהלא מצאנו בזה כמה טעמים, הגור אריה כתב שהיה קטן באותה שעה, והקצור מזרחי כתב שזה לפי שגלוי וידוע לפניו שעתיד לזכות לכהונה בזכות עצמו ולא רק בזכות אבותיו, לכן המתין לו עד אז.] וניתן לבאר טעם נוסף, שמשום שהקב"ה ידע שיהיה מעשה זמרי, רצה שפנחס לא יחשוש מלהרגו מחמת כהונתו, ואז חס וחלילה יתקיים ההיפך מ"ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי", ולכן דחה את כהונתו לאחרי מעשה זה, כדי שיינצלו כלל ישראל ופנחס יזכה ל"ברית כהונת עולם".
ואילו לפי התרגום יונתן נראה שיבוארו סוף דברי רש"י כאן כפי שהביאו שישנה תוספת ברש"י דפוס רומא, וז"ל: דבר אחר, לפי שהיה ירא פנחס פן ירדוף גואל דם זמרי אחריו, וכן שמא יפסל מן הכהונה אחר אביו על הרגו את זמרי [כדקיי"ל בברכות לב: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו], הבטיחו שתי הבטחות הללו, להיות לו ברית שלום שנאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום" ושלא יפסיד את כהונתו, עכ"ל. ונראה שביאור זה מסתדר עם דברי התרגום יונתן, ולא עם תחילת דברי רש"י – וכן הגמ' בסנהדרין, משום שכותב: "שמא יפסל מן הכהונה", ומבואר שפנחס היה אז כבר בכהונתו.
שוב התבוננתי בזה, ונראה שנחלקו בזה הראשונים, האם לדברי הגמ' בזבחים קא: ש"לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי", הכוונה שהוא כלל לא היה כהן עד אז, או שהיה נחשב לפחות ככהן הדיוט. משום שהרא"ש כאן כתב, וז"ל: מקשים העולם איך טימא עצמו פינחס בהריגת זמרי. ויש לומר שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ומשם ואילך הוקם לכהן (זבחים קא:). אבל קשה והרי אביו כהן, ולכל הפחות כהן הדיוט הוא והוא מוזהר על טומאת מת. ויש לומר שעדיין כשהסיר ידיו מעליהן היה גוסס ומפרכס ולא היה מטמא לא הוא ולא האשה, עכ"ל הרא"ש.
היינו שהוא נוקט בכוונת הגמ' שכהן הדיוט הוא כן היה. והדברים קשים מאוד, דהלא בגמ' שם מבואר שלהאי מ"ד שפנחס לא נתכהן הוא לא יכל לאכול בקדשים, ולכן שרפו את שעיר החטאת עי"ש, ומבואר שאף כהן הדיוט לא הוה (וע"ע לקמן ביישוב קו' זו). עוד צ"ע לדבריו כוונת הגמ', דהלא פשיטא שהוא לא היה כהן גדול, דהלא אהרן היה כהן גדול ואח"כ אלעזר בנו כמבואר בקרא, ומהיכי תיתי שפנחס יהיה אז כהן גדול.
ואילו הדעת זקנים מבעלי התוספות כתבו, ז"ל: והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. שיהא משוח מלחמה מכאן ואילך. וזהו שאמר הכתוב במלחמת מדין (להלן לא, ו) "אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא". מכאן אמרו רז"ל (זבחים קא:) דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ובהכי ניחא מה שהעולם מקשים היאך הרג פנחס את זמרי ונטמא למת, דאיכא למימר דעד עכשיו לא ניתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו אבל לבני בניו לא. וגם במלואים תמצא כתוב (שמות כח, מ) "לאהרן ולבניו תעשה כתנות", ולא לבני בניו. וכו'. ועל זה הקשה הר"ר שמואל שהרי משמיני למלואים היה פנחס משוח מלחמה, שכן מונה שמחה זו בשבע שמחות שהיתה אלישבע אשת אהרן יתירה על האחרות שהיה בן בנה משוח מלחמה. ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה ולדורות לא, וכאן ניתנה לו הכהונה לכל מילי ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, עכ"ל הדעת זקנים.
ומבואר בדבריהם לכאו' שהבינו שלא כהרא"ש הנזכר, אלא כוונת הגמ' היא שלא היה אף כהן הדיוט, ולכן לא השתתף במילואים. ורק מנסה לומר שהיה לו דין "משוח מלחמה", אך לא לעבודה ולדורות. ונראה בכוונתם, שמצד מה שהיה משוח מלחמה אינו מוזהר על הטומאה, ולכן לא חשש כאן להטמא לזמרי.
וראיתי שהגר"מ שטרנבוך שליט"א (בקונטרס התשובות שב'עיון הפרשה' בלק שנה י"ב) יישב את שיטת הרא"ש מהקושיא מהסוגיא בזבחים שם, שאף שהיה לפנחס דין כהן הדיוט, מ"מ לא היה אוכל בקדשים, כיון שכדי לעבוד עבודה צריך משיחה דווקא, ובדומה למה שכהן אינו עובד עבודה קודם שמביא 'מנחת חינוך' עשירית האיפה. וכעי"ז הביאו שם מספר ישמח משה, שפנחס לא נתחנך בחביתין ולכך היה אסור לו לעבוד ולאכול בקדשים, אך היה דינו ככהן הדיוט שאסור ליטמא למתים.
ובאופן אחר הביאו בשם חבצלת השרון, שבהלכות כהונה יש שני דינים: א. 'שם כהונה', והוא תלוי בכך שאבי המשפחה נמשח להיות ככהן. ב. 'קדושת כהונה', והוא דין מסוים שצריך שיחול בכל כהן [וראה מעין זה בחי' הגר"ח הלוי (פט"ו מאיסו"ב ה"ט)]. וא"כ מה שכתב הרא"ש שפנחס היה כהן משום שאביו היה כהן, זהו רק לענין שנקרא משבט הכהונה, ומטעם זה אסור לו ליטמא למתים [-ודלא כשיטת הדעת זקנים מבע"ת שהיה לו מותר ליטמא למתים]. אבל בסוגיא בזבחים שנחלקו האם פנחס היה כהן, הנידון הוא לענין אכילת קדשים הנאכלים לזכרי כהונה, ולזה צריך שיהיה כהן המקודש בעצמו, והיינו שנמשח או שנולד לכהן משוח, ולא די בכך שהוא ממשפחת הכהונה.
והנה העירני ידידי הרב איתן רוזנר שליט"א, דמבואר בחזקוני כאן שכל כהנים גדולים שהיו במקדש אפי' בתחילת בית שני היו מפנחס, וזהו "ברית כהונת עולם". והעיר שלכאו' כפי שפנחס בתחילה לא נתכהן משום שנולד קודם שאהרן ובניו נמשחו, וכאשר הם נמשחו – הוא לא נמשח עמם, א"כ גם בניו שנולדו לו קודם שנתכהן בעת מעשה זמרי – לא נתכהנו אח"כ עמו, וא"כ צריך לומר שכל הכהנים הגדולים האלו יצאו מחלציו לאחר שזכה ב"ברית כהונת עולם", עכ"ד הנחמדים. אכן להמבואר בחבצלת השרון בדעת הרא"ש, לא קשה מידי, דהלא היו נחשבים תמיד כ'משפחת הכהונה', ומה שחסר להם הוא 'קדושת כהונה', ולזה הועיל מה שמשחו אותם בכניסתן לכהונה גדולה. וכ"ש להגר"מ שטרנבוך ולה'ישמח משה' הנזכרים, שהכהנים שאחריו הקריבו עשירית האיפה וחביתין, ולכך יכלו לעבוד בביהמ"ק. וא"כ כל הערתו נשארת לפי הדעת זקנים הנוקט שפנחס כלל לא נתכהן לעבודה ולדורות והיה לו מותר ליטמא למתים, שלפי"ז ה"ה בניו, וכנ"ל. הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יד[עריכה]
ושם איש ישראל המכה וגו'[עריכה]
וברש"י: כשם שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי.
וביאר השפ"ח הקצר בשם הרא"ם: וזהו הגנאי, דכל מי שהוא יותר גדול חטאו יותר גדול.
לכאו' הדברים אינם מסתדרים עם ביאורם בהמשך דברי הרש"י: נשיא בית אב לשמעוני – לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון. וביאר השפ"ח הקצר בשם הקצור מזרחי עפ"י בעל העקדה: וזהו גם כן לגנאי, שלא היה רק נשיא בית אב אחד, ולא נשיא כל השבט. וא"כ הדברים סותרים, האם יש יותר גנאי ככל שהוא יותר חשוב או ככל שהוא פחות חשוב. הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)
נשיא בית אב לשמעוני[עריכה]
וברש"י: לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון.
מעניין מאוד הדבר, שאף צור אבי כזבי היה ראש אחד מחמשת בתי אב שהיו למדין (וכמבואר בפס' טו וברש"י), וא"כ ישנה כאן לכאו' כעין השוואה ביניהם. ויש לבדוק את עומק הענין. הארות חיים (שיחה) 13:23, 7 בפברואר 2021 (IST)