שיחה:תנ"ך/במדבר/כד

פסוק ב

וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שֹכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים

וברש"י: שוכן לשבטיו - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין וכו'. ותהי עליו רוח אלקים - עלה בלבו שלא יקללם.

חשבתי בס"ד לבאר את הענין שמשום שבלעם ראה כל שבט שוכן לעצמו - עלה בלבו שלא יקללם. דהנה ידוע הביאור במה שבלק הציע לבלעם "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", שידע שבלעם לא יוכל לקלל ולכלות את כל עם ישראל, ולכן רצה שעינו הרעה של בלעם תשלוט רק בחלקם - ואותם היא תכלה. אך כעת שראה שעם ישראל שוכן לשבטיו, ואין השבטים מעורבים זה בזה, א"כ למרות שרואה רק מקצת מעם ישראל, אך רואה לפחות שבט אחד שלם, ומבואר בגמ' ב"ב דף קטו: "אמר אביי גמירי דלא כלה שבטא", וברשב"ם שם: וראיה לדבר במלאכי (ג, ו) "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", וא"כ אינו יכול לקללם כלל, ולכן "עלה בלבו שלא יקללם".

שוב ראיתי כעין זה בספורנו לעיל (כג, יג) עה"פ "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", ז"ל: אל תתן את עיניך בכולם, שלא תשיג את המכוון כלל. ויתכן שכוונתו כעין דברינו. הארות חיים (שיחה) 13:20, 7 בפברואר 2021 (IST)

שֹכן לשבטיו

וברש"י: ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חברו.

הקשו ממה שכתבו תוס' בשבת כב: שעל ידי עמוד הענן יכל האדם לראות מה שיש בתוך החבית, ואם כן לכאו' ראה גם מה שבתוך אהל חברו. וצריך לחלק שהענן הראה לאדם רק מה שהוא צריך לראות, ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 13:20, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ג

ונאם הגבר שתם העין

כתב הבעל הטורים כאן: ונאום הגבר - כמא דאת אמר (יומא כ.) קרא גבר. שדומה בלעם לתרנגול, כמו שהתרנגול הוא נואף מכל, כן בלעם רבע אתונו (סנהדרין קה.). וכמו שהתרנגול יודע העתים כן בלעם יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס (ברכות ז.). וכמו שהתרנגול דרכו לעמוד על רגל אחד כן בלעם חגר באחת מרגליו (סנהדרין שם).

ויש להעיר שהבעה"ט יכל להוסיף שמבואר בגמ' בברכות דף ז. שאפשר לבדוק את רגע הזעם של הקב"ה שהוא בזמן שכרבולתו של תרנגול מלבינה. וא"כ זה דמיון ביותר לבלעם שידע לכוין מתי הקב"ה כועס. וכבר ביאר העץ יוסף שבלעם לא היה נזקק לראות תרנגול בכדי לידע אימתי הקב"ה זועם, אלא ידע זאת מעצמו, והסימן מהתרנגול הוא רק למי שאינו יודע. ובכל אופן מבואר דמיון עצום בין בלעם לתרנגול, ששניהם יודעים לכוין השעה שהקב"ה כועס, ואילו הבעה"ט רק משווה אותם בכך שאף התרנגול יודע העתים, היינו כברכת "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה".

ויש להוסיף ולהעיר, שבגמ' שם מבואר שבזמן שכרבולתו של התרנגול מלבינה - הוא עומד על רגל אחת. ומבואר שיש סיבה מיוחדת שבזמן כעסו של הקב"ה - שמתבטא בהלבנת הכרבולת - עומד התרנגול על רגלו האחת, וממילא נראה שיש אותו הקשר בין בלעם שידע לכוין מתי הקב"ה כועס - לכך שהוא היה חיגר על רגל אחת.

ונראה לנסות ולבאר את ענין ה'רגל אחת', שהלא רש"י בפסוק הראשון בתורה כותב: "ברא אלקים" - ולא נאמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (בראשית ב, ד) "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". אך ישנו רגע אחד ביום [בו כל המלכים משתחוים לשמש - וכמבואר בגמ' בברכות שם בהמשך] בו הקב"ה מעמיד את הנהגתו על מידת הדין, ואז ניתן לקטרג על כלל ישראל, וברגע זה עומד התרנגול (ובלעם) על רגל אחת, היינו רק על מידת הדין ללא שיתוף מידת הרחמים.

ועדיין צ"ב מה שזמן כעסו של הקב"ה הוא כשכרבלתו האדומה של התרנגול מלבינה לגמרי [ואפי' ללא 'שורייקי סומקי' - הגמ' שם], והלא ידוע שצבע אדום מסמל דין ואילו לבן מסמל חסד, וכפי שמצינו ביום כיפור שחוט השני האדום התהפך ללבן לכפרת עם ישראל, וכאן זה להיפך, שכשהאדום מלבין זה מראה על זמן של כעס ודין. וכעי"ז יש להבין, שהלא בגמ' בסנהדרין קה. מבואר שבלעם היה בנו של לבן הארמי, וישנן שיטות בתנחומא (ויצא פ"ג), תרגום יונתן (כב, ה) ובזוה"ק (ח"א קסו:), שהיה הוא בעצמו או נכדו [ויש המבארים אף בדברי הגמ' הנזכרת בסנהדרין, שכוונתה היא שבלעם עצמו הוא לבן. ראה עץ יוסף, וכן של"ה המובא במלא הרועים שם. וראה עוד בפי' הרא"ש עה"ת לקמן (לא, ח) בסופו], ושוב אנו מוצאים שבלעם שבא לקטרג על כלל ישראל, קשור דווקא לשם 'לבן'. [ובענין זה של 'לבן' ישנה אריכות דברים בספר הנפלא "צח ואדום - מחשבה למעשה", מעמ' תמג והלאה, עי"ש.]

ויישב לי זאת הג"ר יהודה בוטרמן שליט"א (מח"ס 'צח ואדום' הנ"ל) שכוחו של לבן ובלעם הוא היותו שייך לכאו' לצד ישראל - הצד הלבן, שהוא הסבא והמקור של כלל ישראל, ודווקא לכן רק הוא יכל לקטרג ולקלל את עם ישראל כי הוא שייך לצד הלובן, אבל לחלק הטומאה של הלובן - טומאת קרי, ותרנגול הוא סמל של זנות - מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, וכח הגברא שלו נמצא בכרבולת, ודווקא אז לפני עלות השחר שהוא בשיא הטומאה (כי ביום אינו משמש), זה זמן הטומאה בצד הלובן, ולכן אז שייך כעס על ישראל.

ובדרך דומה ראיתי ב'כותב' על העין יעקב שם, שבאותו רגע שהקב"ה זועם אז העולם השפל לוקה ונחסר, ומגיע מזה עצב גדול לכל העולם ואפי' לבע"ח, ולכן האודם בכרבולת התרנגול המורה על שמחה - לוקה ונחסרת בבוא עת הזעם, והלובן מורה על העצב הנולד מאותו הזעם. [אמנם הוא אינו נכנס לעומק הענין ב'אדום' ו'לבן'.] והתורת חיים (ד"ה בשעה) ביאר שהסימן לכעס של הקב"ה הוא בכרבולת התרנגול, לפי שהכרבולת היא כתרו של התרנגול, וזה מרמז על הכעס שהקב"ה כועס באותה שעה שהמלכים מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, וכמבואר בהמשך הגמ'.

שוב מצאתי ברבינו בחיי שג"כ כותב כעין דברי הבעל הטורים, אלא שהוא אכן מזכיר גם את ענין זה שהתרנגול יודע מתי הקב"ה כועס, וז"ל: נאם הגבר. קרא עצמו 'גבר', כי המשיל עצמו לתרנגול היודע לכוין השעות, ואין בעולם מי שיוכל לכוין שעת כעסו של הקב"ה כי אם בלעם בבני אדם ותרנגול בעופות, ושניהן שוין בחכמה זו. ואמרו כי התרנגול קורא שבע פעמים בלילה, וכן בבלעם מצינו "וישא משלו" שבע פעמים. והתנגול נואף מכל העופות ולכך לא הוכשרו התרנגולים לגבי המבח [א.ה. העירו שכ"כ הרמב"ן בויקרא (א, יד): ולא בחר בתרנגולים (לקרבן) לזִמַת זנותם.] וכן בלעם היה נואף, כמו שדרשו רז"ל מן "ההסכן הסכנתי" שהוא מלשון "ותהי למלך סוכנת", וכן היתה עצתו להכשיל את ישראל לזנות בבנות מואב, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 13:20, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ד

נופל וגלוי עינים

וברש"י: פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו, כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו.

הנה רש"י לעיל (כג, ג-ד) כתב שלא היה נגלה אליו ביום אלא כאן, בשביל להראות את חיבתן של ישראל. ולכאו' נראה שהוא הדין שבנבואות אלו לא היה נופל על פניו אלא עומד על רגליו, שהלא רש"י כאן משוה את שני העניינים בשני ביאוריו. ואם כן צריך לומר שמה שאמר כאן בלעם "נופל וגלוי עינים" מתייחס לנבואותיו שבדרך כלל, ולא לנבואות שבפרשתינו, ועיין. וראה עוד ברשב"ם כאן. הארות חיים (שיחה) 13:20, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יז

וקרקר כל בני שת

וברש"י: כל האומות, שכולם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון.

והוסיף השפ"ח הקצר בשם אמ"ש: כי הבל מת קודם שהיו לו בנים, וצאצאי קין מתו כולם במבול, ונח שנשאר מן המבול הוא מבני שת.

יש להעיר שנעמה אשת נח היתה מצאצאי קין, וכדנתבאר (לעיל, בראשית פרק ה), וא"כ כל העולם הינו משת וקין בשוה. ויש ליישב שהיחוס הולך מאב לבן ולא לפי האם, ולכן כל העולם מתייחסים בדווקא לשת ולא לקין. הארות חיים (שיחה) 13:20, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כה

וגם בלק הלך לדרכו

נתקשיתי בלשון זו, להיכן הלך בלק, והלא הוא היה מלך מואב, וכעת בלעם בא אליו, ולהיכן היה צריך בלק ללכת. וראיתי באור החיים שכתב בזה בביאורו השני, ז"ל: עוד אפשר שבלק גם הוא לא עמד עוד במלכותו שם לפי שידעו מואב מדברי בלעם כי עם בני ישראל לא יריעו ולא ישחיתו להם, אם כן בהבטל הסיבה יבטל המסובב והעמידוהו ממלוך עליהם והלך לדרכו שבא בו למדין, והראיה ששם נמצא במלחמת מדין ונהרג, עכ"ל.

ונראה שלפי זה מבואר היטב מה שהבאנו לקמן שכזבי בת צור היתה בתו של בלק, ולכאו' יקשה מדוע התורה הק' מייחסה לאביה ששמו צור - מנסיכי מדין, ולא כותבת שהיא בת המלך בלק שכבר מוכר לנו. אלא שכאשר היא חטאה עם זמרי, כבר בלק לא היה מלך, וכדברי האור החיים כאן שהורידוהו ממלכותו; ויתכן ששמות מלכי מואב היה 'בלק' וכפי ששמות מלכי מצרים היה 'פרעה', ומלכי גרר 'אבימלך' וכדו'; ולכן כאן שהוא עדיין היה מלך, נקרא בשמו המלכותי 'בלק', אולם לאחר שירד ממלכותו חזר לשמו המקורי 'צור', ובשם זה נזכרת בתו כשכבר איננו מלך. ובזה יבואר ג"כ מה שייחסו את כזבי למדיין ולא למואב (עד כדי כך שנצטוינו לצרור את מדיין ולא את מואב, למרות ששאר הבנות שהחטיאו היו ממואב. וראה בזה לקמן), משום שהיה זה כשכבר אביה לא היה מלך מואב, וחזרו היא ואביה להתייחס למדיין. הארות חיים (שיחה) 13:20, 7 בפברואר 2021 (IST)