שיחה:תנ"ך/במדבר/כב

פסוק ג

ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא

ראיתי מביאים מאחד מגדולי דורנו זצוק"ל שטען כי במקרים רבים הרקע למריבות בין איש לרעהו הוא מחמת טעות או דמיון, השטן לא נותן מנוח וזמן לחשוב על הטעות ולעצור את המחלוקת, וכך מתגוללים במריבות מחמת איזה טעות או אי הבנה.

והביא לכך דוגמא מפרשתינו, בלק עשה כל מיני טצדקי להרוג את עם ישראל כיון שחשש מהם "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", אבל באמת עם ישראל לא חשבו כלל וכלל להלחם עם מואב, שהלא מצווים הם "אל תצר את מואב", אבל הוא בלק כבר הפך עולמות בטעות גמורה. וכך הוא באמת במקרים רבים, וכך נראה כל העולם... ההוא כועס כי פלוני לא הזמין אותו לחתונה ובאמת הוא לא התכוין כלל, והם רבים וההוא נעלב, ובונים תילי תילים של מריבות על דברים שלא היו ולא נבראו... עכ"ד.

אמנם למרות שהדברים עצמם נכונים וברורים כשמש, אך בראייתו מפרשתינו יש לדון, משום שרש"י בפר' דברים (ב, ט), כתב: ואל תתגר וגו' - לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב "ויגר מואב מפני העם" (במדבר כב, ג), שהיו שוללים ובוזזים אותם, אבל בבני עמון נאמר ואל תתגר בם, שום גרוי, בשכר צניעות אמם, שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה, שקראה שם בנה מואב. ומבואר בדבריו [וכך מבואר ג"כ ברמב"ן בריש פרשתינו, עי"ש, וכן ברש"י בפר' מטות (לא, ב)] שהיתה להם סיבה טובה לחשוש מישראל, משום ששללו ובזזו אותם.

וכך אכן מפורש בדעת זקנים (בפס' ד), ז"ל: עתה ילחכו הקהל וגו'. לא היו יראים אלא שלא יהו שוללים ובוזזים את כל סביבותינו, ולהכי נקט לשון לחיכה. אבל שלא יהרגום לא היו יראים, שכבר הזהיר הקב"ה "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

ויעוין מש"כ לעיל פר' וירא (בראשית יט, לג) דבר נחמד בשם המהרש"א בפסוק זה; שביאר את הלשון "כי רב הוא", היינו שמואב חשש יותר מאשר עמון, משום שמואב הינו הבן ה'רב' והגדול - היינו מהבכירה, ולכן חשש שיעשו בו אנגריה, ואילו עמון לא חשש לזה, עי"ש. וזה מסתדר מאוד עם דברי רש"י בדברים שהבאנו, שבני עמון שיצאו מהבת הצעירה לא חששו משום שבהם ישראל לא התגרו.

אמנם נראה להביא מקום נוסף שבו מתבאר כהיסוד הנזכר שמלחמות רבות מתחילות בטעות, והוא בביאור חששו של פרעה מבני ישראל, והנגרם מזה כל שיעבוד מצרים. והיינו, שהלא רש"י בפר' שמות (א, י) מביא את שיטת רבותינו בביאור הפסוק "ונוסף גם הוא על שונאינו ועלה מן הארץ", שהחשש היה שכשישראל יילחמו עמם, הם יעלו את המצרים מהארץ והם יירשוה. ז"ל רש"י: ורבותינו דרשו, כאדם שמקלל עצמו, ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב, ועלינו מן הארץ והם יירשוה.

והנה חשש זה לא התקיים כלל, היינו שאף כאשר לבסוף אכן עם ישראל השתחרר מהשיעבוד במצרים, אך הם לא נשארו לגור במצרים ולהוציא משם את המצרים הגויים, אלא עלו לארץ ישראל, ואף ישנו איסור לשוב מצרימה. ומבואר בשיטה זו שכל שיעבוד מצרים היה כביכול 'בטעות', [ויתכן להוסיף בזה שהלא "לב מלכים ושרים ביד ה'", וא"כ הקב"ה הכניס מחשבה זו ללבו של פרעה -] וזאת על פי עצתו הבלתי נודעת של השי"ת, בכדי שנזדכך בכך ונזכה להשתעבד לאבינו שבשמים ולהיות עבדי ה' ועמו מקבלי תורתו. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

ויגר מואב מפני העם מאד וגו' ויקץ מואב מפני בני ישראל

שמעתי מידידי הרב יוסף ארונספלד שליט"א לבאר ענין זה שה"ויגר מואב" - היה "מפני העם", וה"ויקץ מואב" - "מפני בני ישראל". וזאת משום שמבואר בכמה מקומות ברש"י וברמב"ן שסתם "העם" הם הפחותים, ואם כן הפחד של מואב היה מעורכי המלחמה ואלו שהיו שוללים ובוזזים אותם (כמבואר ברש"י בדברים ב, ט - הנזכר בקטע הקודם), והם היו העם הפחותים, אמנם ה"ויקץ" היה מ"בני ישראל" החשובים והתלמידי חכמים, שכידוע שעמי הארצות קצים מהם, והוא הדין למואב.

שוב ראיתי שבדומה לזה מבואר בדברי הרמב"ן, ש"ויגר מואב מפני העם" - כי עם ישראל היו רבים ומואב היה קטן בגויים, שאיננו עם קדמון מבני נח, ועם ישראל פרו וישרצו ויעצמו מהם [=היינו שבזה פחד מ'העם' הכללי וגודלו], ויקץ עוד מפני בני ישראל - ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם [=וזה מתייחס בדווקא ל"בני ישראל" ולזכותם על ידי מעשיהם ומעשי אבותיהם].

ובעניין שינוי הלשונות בפסוקינו, ראה באריכות בכלי יקר. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ד

אל זקני מדין

וברש"י: והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר "המכה את מדין בשדה מואב" (בראשית לו, לה), שבא מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם וכו'.

ונראה שמוכח כן שעשו שלום ביניהם וכו', שהלא אף מלך מואב עצמו – בלק בן ציפור, היה קודם לכן מנסיכי מדין, וכפי שכתב רש"י בהמשך הפסוק (ד"ה בעת ההיא). הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

שם

וברש"י: ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו, אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו.

יש להעיר שרואים כאן שאפי' אומות העולם התייחסו למעלת משה רבינו ש"אין כחו אלא בפיו", וזאת למרות שהיה כבד פה וכבד לשון, ובהסתכלות חיצונית נראה להיפך, שאין כוחו כלל בפיו; אך הם הסתכלו והתבוננו בפנימיות הדבר, שזכה ל"פה אל פה אדבר בו" והיה אדון הנביאים. והוסיפו בזה שדווקא משום שלא היה לו כח מיוחד בפיו, (ולא היה 'רטוריקן' – כלשוננו), היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, והגשמיות לא הפריעה משום שהיתה מוגבלת. [ולכן יש הטוענים שפגועי מח יותר מסוגלים לקבל הארות שמיימיות.] אמנם היה מי שדחה את ההרגש ברש"י, וטען שלאחר מתן תורה שנתרפאו כל החולים, אף משה רבינו הפסיק להיות כבד פה וכבד לשון. ויש לבדוק זאת. וראה מה שכתבתי בזה בפרשת יתרו (שמות יט, יא). הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ה

ארץ בני עמו

וברש"י: ...ואם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות (תנחומא א).

הביאו בשם המהרש"ל, שאין לאומות פתחון פה לומר שהוטעו על ידי הנביא שהועמד להם, שהרי לא אמר להם שנאמר לו בנבואה שיעשו כן, אלא אדרבה, כל עיקרה של עצה זו היה בגלל שאלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכמבואר בגמרא (סנהדרין קו.).

ונראה שכוונתו לגבי פתחון פה הינה דווקא בענין העצה של בנות מדין, אולם עדיין לכאו' יש להם פתחון פה כללי שהקב"ה הביא להם נביא בעל תאוות רעות, ומדוע שלא יקבלו נביא ראוי והגון וכפי שהקב"ה מביא לישראל. וזכורני בשם בעלי המוסר, שהכוונה היא שבאמת כל גוי שייהפך לנביא - ייהפך יחד עם זאת לגס רוח, מפני שיחשיב מאוד את מעלותיו וכו', ולכן אין להם כזה פתחון פה. ועיין בזה עוד. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ו

ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה

ידועה השאלה מדוע בלק ביקש מבלעם שיקלל את עם ישראל, ולא ביקש במקום זאת שיברך אותו עצמו. וחשבתי ליישב, שהלא מבואר במשנה באבות שבלעם התייחד ב'עין רעה', וא"כ מבואר שכוחו בעיקר היה בקללותיו ולא בברכותיו. ולפי זה יתכן להוסיף שזוהי הסיבה (בין שאר הסיבות) לכך שמבואר בגמ' (סנהדרין קה:) שכל ברכותיו חזרו ונהפכו לקללה [חוץ מ"מה טובו אהליך יעקב"], וזאת משום שכוחו היה דווקא ובעיקר בקללות. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ז

וקסמים בידם

וברש"י: כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו, אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם "לינו פה הלילה" (פס' ח), אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר (שם) "וישבו שרי מואב עם בלעם", אבל זקני מדין הלכו להם (תנחומא ה).

יש לידע לפי הפירוש הראשון שברש"י, שמבואר בדבריו שזקני מדין כן נשארו עם זקני מואב, וא"כ צריך ביאור טובא מדוע שוב אין 'זקני מדין' מוזכרים כלל מכאן ואילך בפרשתינו. וראיתי בחזקוני שאכן נראה שביאר כהפירוש הראשון ברש"י, וכתב (בפס' ח): "וישבו שרי מואב עם בלעם". לפי שלא היו להם שם מכירים במדין נתאכסנו עם בלעם, אבל זקני מדין שהיו ממדין נתאכסנו בעיר עם חבריהם, עכ"ל. וביישוב קושייתנו מדוע שוב לא מוזכרים שרי מדין, כתב החזקוני (בפס' יג): "ויאמר אל שרי בלק". לא הזכיר שרי מדין, לפי שבלק היה העיקר השולח אליו, עכ"ל. וראה בזה עוד ברמב"ן (פס' יג). הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

שם

וברש"י הנזכר.

יש להעיר על שינויי הלשון ברש"י: 'יש בו ממש', אין בו תועלת', 'אין בו תקוה'; ויש לידע מהי המשמעות של כל לשון. שוב ראיתי מובא בשם ספר דעת ישכר, שאין לדקדק בשינויים אלו, שכן היא הדרך ליופי וצחות הלשון. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ח

לינו פה הלילה

וברש"י: אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם וכו'.

יש להעיר, שהלא בנבואותיו של בלעם בהמשך פרשתינו, נבואותיו היו ביום ולא בלילה. וזכורני שמיישבים שמכיון שהוא התנבא על ישראל, לכבודם נגלה אליו הקב"ה ביום. ויש לבדוק הדבר. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יא

עתה לכה קבה לי אֹתו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו

וברש"י: קבה לי - זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש. וגרשתיו - מן העולם, ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק.

נראה לבאר בכוונת רש"י בתחילת דבריו, שבפס' ו בלק מבקש מבלעם "לכה נא ארה לי את העם הזה", ואילו בלעם עצמו כשאומר זאת לקב"ה מוסיף "קבה לי אותו", שזו לשון הקשה מ'ארה', שהוא נוקב ומפרש. ונראה שעניין זה מחובר לדברי רש"י הבא (שהבאנו) שבלעם היה שונאם יותר מבלק, ולכן הוסיף לשון חריפה יותר ממה שנתבקש מבלק.

אולם ראיתי בשם המשכיל לדוד שביאר זאת באופן אחר, והוא שבלעם הרשע ביקש להתחכם, ואמר בלשון קשה "קבה לי" בכדי שהקב"ה יענהו "לא תקוב את העם", ואז הוא יסיק מכך שאין האזהרה אלא דווקא שלא יקוב אותם אבל בלשון ארירה הוא יכול לקללם. אולם הקב"ה יודע מחשבות השיב לו "לא תאור את העם" (פס' יב) כלומר אפי' בלשון ארירה שהוא קל, ג"כ אין לך רשות לקללם. אמנם לכאו' אם אכן לכך נתכוין רש"י – היה צריך לפרש את דבריו, ואילו לפירושנו המשך דברי רש"י הינם פירוש דבריו הראשונים. וכן, שלשון רש"י היא "זו קשה מארה לי", ולהמשכיל לדוד היה רש"י צריך לכתוב "זו קשה מלא תאור", ואילו לשון רש"י לקוחה מלשון בקשת בלק בפס' ו.

אמנם מצאתי בבעל הטורים בפס' יב שפירש כעין דברי המשכיל לדוד, וז"ל: "לא תאר את העם" – בלעם אמר "קבה לי" והקב"ה השיבו "לא תאר" אפילו חסרון כל דהו. [ובדברים אלו מיושבת הקושיא מדוע הקב"ה שינה מלשונו הקשה של בלעם "קבה" - ללשון "לא תאור" הקלה יותר. ובחומש מהד' עוז והדר ציינו כמקור לדבריו: עיין במדב"ר כ ז. היינו ששם כתוב: "ועתה לכה נא ארה לי", מהו 'ארה לי', אוכל אני לשלוט בהם קמעה, כאדם שהוא אורה את התאנים. והיינו שהמדרש מבאר זאת על דברי בלק לבלעם, ולא על תשובת הקב"ה לבלעם "לא תאר את העם", ועיין בזה.]

שו"ר במדרש שם (פרשה כ אות ט) כדבריי, וז"ל: "הנה העם היצא ממצרים, עתה לכה קבה לי אתו", להודיע ששונא יותר מבלק, שבלק לא אמר 'קבה' אלא 'ארה', וזה קבה בפירוש. הוא אמר "ואגרשנו מן הארץ", והוא אומר "וגרשתיו" – מן העולם הזה ומן העולם הבא, עכ"ל המדרש, ומפורש בס"ד כהבנתינו בכוונת רש"י. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יז

ולכה נא קבה לי את העם הזה

יש להעיר שהלא ברש"י לעיל (פס' יא) מבואר שבלעם היה שונא את ישראל יותר מבלק, ולכן אמר לשון 'קבה', ואילו בלק אמר לשון קלה יותר של 'ארה לי'. וא"כ מדוע כאן בלק משתמש בלשון 'קבה'. ועיין בענין זה לעיל שם.

ואכן המשכיל לדוד (שם) מיישב זאת על פי דרכו (שהבאנו שם), שבלק ביקש בתחילה 'ארה לי' בלבד שהיא קלה מ'קבה', כי חשש שאם יבקשו לקוב לא יניחנו ה', אך לאחר שהשיבוהו השליחים שה' מיאן להרשות לבלעם ללכת רק מפני פחיתות השליחים, אך לא אסר עליו את עצם הקללה, הוסיף לבקש 'קבה לי' בקללה קשה יותר, עכ"ד. אלא שלכאו' אי"ז מסתדר עם לשון רש"י שם שבלעם היה שונאם יותר מבלק. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כ

ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה

יש להעיר מהו הלשון "אותו תעשה", היה מתאים יותר לומר: "אותו תדבר". ואמנם לקמן (פס' לה) המלאך אומר לבלעם: "ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר". וכן אח"כ (פס' לה) אומר בלעם לבלק: "הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר" (וכעי"ז לקמן כג, יב). אמנם לקמן (כג, כו) אומר בלעם לבלק: "הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה". ועיין בזה.

שוב ראיתי לקמן שם (כג, כו) שההעמק דבר מבאר שלא אמר "אותו אדבר" אלא "אותו אעשה", משום שהכוונה היא גם על ההכנה לקבלת הנבואה, כלומר, לא רק שאדבר את מה שיורני ה', אלא גם אכין את עצמי שתבוא לי נבואה, אם זה מה שירצה ה'.

עוד ראיתי בספר "שבת של מי - מנחת יחיאל" לידידי הרב יחיאל רוזנר שליט"א, שביאר זאת על פי הגמ' בב"מ צ: שעקימת שפתיו חשיב מעשה. והוסיף וביאר בזה בדרך נפלאה את שינוי הלשונות, בין (כג, יב) "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר", לבין (כג, כו) "כל אשר ידבר ה' אותו אעשה"; וזאת עפי"ד הגר"א שביאר את שתי הדעות שבמדרש, אם הקב"ה נתן בפיו חכה או רסן, שכשרצה לומר 'אלקים' שהיא מידת הדין, נתן חכה בפיו ועצרו שיאמר רק 'א-ל' שהוא מידת רחמים, וכשרצה לומר 'י-ה' - נתן לו רסן שימשיך לומר 'הוי"ה' שהיא מידת הרחמים.

ולפי זה ביאר ידידי הנזכר, שלגבי מה שאמר בלעם בפסוק ח "מה אקב לא קבה א-ל", היינו שעצרו מלהמשיך ולומר שם אלקים, על זה אמר בפס' יב "אותו אשמור לדבר", היינו שמירה להמנע מלדבר יותר ממה שמורשה; וכלפי מה שאמר בפס' כא "ה' אלקיו עמו", ומרומז בזה שרצה לקצר ולומר 'י-ה' שהוא שם של דין, והקב"ה חייבו להמשיך ולומר הוי"ה, ע"ז אמר בפס' כו "אותו אעשה", היינו שבעל כרחו חייב לעקם שפתיו ולהמשיך בדבריו, וכפי שהבאנו מהגמ' בב"מ שעקימת שפתיו הוי מעשה, ודפח"ח. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כא

ויחבוש את אתונו

וברש"י: מכאן, שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו, אמר הקב"ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" (בראשית כב, ג).

והנה הנאמר באברהם עדיף על הנאמר בבלעם, שאברהם "השכים בבוקר" לקיים מצוות הבורא, ואילו בלעם רק "קם בבוקר". וכן אברהם לקח חמור זכר, ואילו בלעם לקח אתון, וכפירוש חז"ל (ע"ז ד:) על הפסוק "ההסכן הסכנתי" - מלשון סוכנת.

שוב ראיתי בגור אריה שכתב ע"ד רש"י: וא"ת מנא ליה הא. ויראה דהו"ל למכתב 'וישכם בלעם בבוקר'. ועוד, מאחר שהשנאה מקלקלת השורה, פשיטא שהיה משכים ג"כ, וא"כ למה לא כתב 'וישכם'. אלא לכך לא כתב 'וישכם', מפני שאע"ג שהיה בלעם משכים בבוקר, אברהם הקדימו, לכך לא נאמר בבלעם 'וישכם', מפני שאברהם הקדימו. ולכך אצל בלעם כתיב "ויקם" ואצל אברהם "וישכם", עכ"ל. ומבואר בדבריו שהתורה שינתה את הלשון בבלעם אף שגם הוא השכים, וזאת מחמת שכחו התמעט ע"י שאברהם קידמו בכך. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

שם

וברש"י הנזכר.

מבואר בפרשתינו מספר פעמים השוואות בין בלעם ההולך לקלל את ישראל לבין אברהם אע"ה בעקידת יצחק. וזאת כאן בחבישת החמור/האתון, וכפירוש רש"י הנזכר לעיל; וכן במש"כ רש"י בפס' לד עה"פ "אם רע בעיניך אשובה לי", ז"ל: להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו, הוא בעצמו צוני ללכת ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם "קח נא את בנך וגו'" (בראשית כב, ב), ועל ידי מלאך ביטל את דברו, אף אני "אם רע בעיניך" צריך אני לשוב (תנחומא י), עכ"ל רש"י. וכן ברש"י לקמן (כג, ד) עה"פ "ואעל פר ואיל במזבח", ז"ל: ואברהם לא העלה אלא איל אחד.

וראה לקמן (כד, ט) בספורנו עה"פ "מברכך ברוך", ז"ל: כמו שהיה הענין באברהם. כי אמנם שרידי ישראל יהיו במדרגת אברהם אבינו, כאמרו (דברים ל, ט) "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב, כאשר שש על אבותיך". [ויש לידע מדוע שרידי ישראל בעת האחרונה יהיו דווקא כאברהם ולא כשאר האבות הק'; וכן כיצד הדבר נלמד מהפסוק "כי ישוב" הנז', והלא ניתן לפרשו שהקב"ה ישמח וישיש בנו למרות המדרגה הנמוכה בה אנו נמצאים.]

ואכן אף בפרקי אבות (פ"ה, משנה יט) כותבת המשנה "מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע...".

[אמנם מצינו גם השוואות בין בלעם למשה רבינו ע"ה, וכפי שדורשים עה"פ "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" - אבל באומות העולם קם, והוא בלעם. ועיין בזה.] הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כב

ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו

וברש"י: מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד.

רואים כאן דבר מפליא, שלפעמים אדם רואה שלא מצליחים מעשיו, ואומר "זה מעשה שטן", אמנם האמת היא להפך, זהו "מלאך של רחמים" שמסובב הסיבות כולם גרם שכעת לא תצליח ו"הכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת" (לשון המס"י פי"א)... וזהו מוסר השכל גדול לאדם.

ובעיקר הענין, ביארו הרא"ם והגו"א את מקור דברי רש"י שהיה זה מלאך של רחמים, מזה שהתוה"ק קוראת לו "מלאך ה'" ולא "מלאך אלקים" שהוא שם של מידת הדין. והוסיף הנחלת יעקב שזהו: לשטן 'לו', היינו שלאחרים מלאך זה לא היה שטן, אלא מידתו היא להיטיב, ומה שהתייצב כנגדו הוא לטובתו בשביל שלא יאבד, כי מלאך של רחמים היה.

ויעוין במשנה בסנהדרין (דף צ.) שבלעם הוא אחד מד' הדיוטות שאין להם חלק לעוה"ב, ומזה רצה המלאך למנעו. וביאור המילה 'שטן' לרש"י היא: מתנגד ומפריע (ראה הכתב והקבלה בראשית כו, כא). והספורנו כתב שכל התנגדות מכונה בלשון השטנה, ככתוב בבאר שחפרו עבדי יצחק (בראשית כו, כא) "ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה". אמנם בספר חסידים (סי' תרה) כתב שהיה זה מלאך המות, ומדברי האבן עזרא נראה שהכוונה לשטן. וא"כ נראה שהם חולקים על פירש"י. [והנה גם להלן (פס' לב) כתוב שהמלאך אמר לבלעם: "הנה אנכי יצאתי לשטן", ופירש שם הרס"ג: להסיטך ולהטותך מדרכך.]

שוב שמעתי בזה דבר נחמד בשם אחד מאדמו"רי בית גור זצ"ל (החידושי הרי"ם או האמרי אמת), דמבואר במשנה באבות (פ"ה מי"ט) שמי שיש לו עין טובה, רוח נמוכה, ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו, ומי שיש לו עין רעה, רוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. והנה מצינו שבין אאע"ה ובין בלעם הרשע לקחו את נעריהם עמהם לאחר שהשכימו לדרך, וראשי תיבות נע"ר הוא: נפש, עין, רוח, שהם שלשת העניינים בהם הם חלוקים. וכאשר הקב"ה רצה להשפיל את רוחו של בלעם ע"י המלאך שעכבו בדרך, היה זה "לשטן לו", דראשי תיבות שט"ן: שפלה, טובה, נמוכה. [ויתכן להוסיף בדרך זו, שבלעם וכל תלמידיו 'נגררים' אחר תאוותיהם ולכך מגיעים לירש גיהנום, וראשי תיבות גר"ר: גבוהה, רעה, רחבה.] הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

והוא רֹכב על אתֹנו ושני נעריו עמו

בנידון האם השרים היו עם בלעם בזמן המעשה עם האתון שפתחה את פיה:

כתב הרמב"ן (בפס' לג): ולא הגיד הכתוב אם היו שרי בלק עם בלעם במעשים האלה, או שהיו רוכבים לפניו ורחוק היה ביניהם ובינו. והקרוב שהיו עמו לא יתפרדו ממנו, וראו בנטות האתון והכות בלעם אותה כסבורים היו שהיה כמנהג הבהמה הרעה, ולא שמעו דבורה, אף כי דבר המלאך שהוא גלוי עיני בלעם. ורבותינו אמרו (במדב"ר כ יד) שהיו שרי מואב תמהים שראו נס שלא היה כמותו בעולם. ואמרו (שם) שכיון שדברה מתה, שלא יהו האומות אומרים זו היא שדברה ועושין אותה יראה, ועוד שחס הקב"ה על כבודו של רשע שלא יהו אומרים זו היא שסלקה את בלעם. וכל זה אפשר מדרך הקבלה, לא שדבר הכתוב במיתתה כלל, כאשר פירשתי, עכ"ל הרמב"ן.

ואילו הספורנו (בפס' כג) כתב: "ותלך בשדה". ואז עזב שני נעריו ושרי מואב ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון, עכ"ל. אמנם בפס' כב כתב הספורנו עה"פ "והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו", ז"ל: ולפיכך לא ראה את המלאך, כאמרם ז"ל (ברכות מג:) שלשה אינם רואים ואינם נזוקים, עכ"ל. ובדבריו מבואר שכשהיה עם נעריו לא ניזוק, וכדברי הגמ' בברכות, ורק כשעזבם והלך לבדו בשדה, יכל להנזק. אמנם יש לדון בדבריו, שמבאר שלא ראה את המלאך מחמת שהיה עם נעריו, ואיך זה מסתדר עם דבריו שאח"כ עזב את נעריו, ומדוע אז לא ראה את המלאך.

וראה בחזקוני (סו"פ לג), שכתב: ויש מפרשים דברים ככתבן, "גם אותך הרגתי", לרבות את הנערים שהלכו עמו שלא נטו מן הדרך, ולכך לא הזכירם הכתוב מכאן ואילך. וכ"כ בדעת זקנים שם, ז"ל: ונראה שגם הנערים הרג, שאין נזכרין כלל הכא.

ובפס' כא כתב החזקוני עה"פ "וילך עם שרי מואב" - לא עמהם ממש, אלא אחריהם. ונראה שבא ליישב קושיא זו מדוע השרים לא ראו את המעשה עם פי האתון. וכן כתב בסו"פ כב: "ושני נעריו עמו" - לבדם, שלא יהא לו פתחון פה לתלות הטיית האתון לומר שנתבהלה ברוב עם, ובכל זאת לא הבין דרכו.

[ובטעם הדבר שבא המלאך, כתב הדעת זקנים (כב, לה): וכדי ליראו ולבהלו בא המלאך.] הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק כח

זה שלש רגלים

וברש"י: רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.

הקשה אחייני יצחק ני"ו (בן אחי הרב גדליה שליט"א) מדוע בחר דווקא את מצווה זו של שלוש רגלים ולא אחת משאר התרי"ג מצוות. וראה בגור אריה, לבוש האורה ומשכיל לדוד שעמדו בקושיא זו, ראה בתירוציהם.

ובאופן נוסף עניתי לו, שודאי שעיקר כוונת האתון היתה לומר לו שהיכה אותה שלוש פעמים, אך האתון בחרה בלשון זו של 'רגלים' ולא 'פעמים', להוסיף ולרמז לו על מצוה זו של עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה, אך זהו רק אגב עיקר כוונתה. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)

פסוק לו

אל עיר מואב

וברש"י: אל מטרופולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור.

העירו שברמב"ן בתחילת הפרשה מבואר שבלק נתיירא רק שילחכו את סביבותיו, וכך מבואר בתוס' בב"ק לח. ולא שטען שישראל רוצים לעקרם לגמרי. הארות חיים (שיחה) 13:10, 7 בפברואר 2021 (IST)