שיחה:תנ"ך/במדבר/יב

פסוק א

ותדבר מרים ואהרן במשה וגו'

וברש"י: אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב, ל) "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות", ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר (שם יט, ז) "ויאמר אל נא אחי תרעו", (במדבר יב, ו) "ויאמר שמעו נא דברי", כל נא לשון בקשה.

נתקשיתי בזה דהלא בפס' ב' כתוב "ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' וגו'", היינו שהיה זה בלשון אמירה רכה ותחנונים ולא בלשון דבור קשה. וראיתי מבארים (על פי המשכיל לדוד, עי"ש) שלא נתפרש כלל הדבור הראשון שדברו. וא"כ צ"ל שהאמירה בפס' ב' אינה פירוש לדיבור שבפס' א' אלא ענין בפנ"ע. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

על אֹדות האשה הכשית וגו'

וברש"י: כושית - בגימטריא 'יפת מראה'.

בבעל הטורים כתב: הכשית - בגימטריא יפת מראה. אמנם בגימטריא של הבעה"ט חסר מספר אחד, ואילו לרש"י זה מדויק, אך בדבריו יש להעיר שהוא מוסיף וי"ו שאין בפסוק [ומשמיט את הה"א], ועיין. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

שם

ראיתי בזה פירוש מחודש ברשב"ם, ואצטטנו כאן לגודל חביבות הדברים:

הכשית. שהיא ממשפחת חם: כי אשה כשית לקח. כדכתיב בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו. שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש "כי אשה כושית לקח", וכי עד עתה לא ידענו כי ציפורה מדינית היא. ועוד תשובה כי לא היתה כושית, כי כוש מבני חם הוא, ומדין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם, עכ"ל הרשב"ם. [שוב ראיתי כעין דבריו אף בחזקוני ובדעת זקנים, עיי"ש.]

ואילו האבן עזרא כתב: יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית. והמתרגם אמר שפירתא, וטעמו לשון כבוד, כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן. גם אנחנו נקרא העוור סגי נהור. והנה לא יתכן שנקרא שם שהוא לשבח להפכו לגנאי. ויש אומרים כי כוש בן ימיני הוא שאול וכן "הלא כבני כושיים" (עמוס ט, ז), וכבר פירשתיו (שם). והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה, כי היא מדינית ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים, וכן כתוב "ירגזון יריעות ארץ מדין" (חבקוק ג, ז). ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל, וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית, עכ"ל האבן עזרא. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ב

ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר

מבואר בקרא שה' דיבר עם אהרן ומרים, ואכן שניהם נקראו 'נביאים'. אלא שיש לעיין היכן מרים נתנבאה, דהא תינח אהרן, מבואר שהיו י' מקומות שה' דיבר אליו ואל משה יחד, וכמו"כ מצינו ברש"י בשבת קלט. שנאמרה לו נבואה על יציאת מצרים שנכתבה ביחזקאל פרק כ. אולם היכן מרים נתנבאה. שוב התבוננתי בגמ' מגילה יד. דאיתא שם: הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שנצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה. וא"כ מבואר שמרים שהיתה משבעת הנביאות, כן התנבאה נבואה הנצרכת לדורות, וא"כ א"א לומר שלא התפרשה נבואתה מכיון שלא נצרכה לדורות. ואכן הגמ' שם ממשיכה: מרים דכתיב "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" ולא אחות משה, אמר ר"נ אמר רב שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל וכו', עי"ש. וא"כ זוהי כנראה היתה נבואתה שבעבורה נקראת נביאה.

ויש להעיר שהגמ' שם מביאה את כל הנביאות ומבארת את נבואתן, וכגון בשרה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" [וכנראה הכוונה היא שדברי שרה לשלח את ישמעאל היו בנבואה ולכן אאע"ה צריך לשמוע לדבריה], ואילו בדבורה לא הוזכרה נבואתה בגמ', אלא הגמ' הביאה רק את לשון הכתוב: "ודבורה אשה נביאה". וכנראה שהנבואה של דבורה היתה דבריה (בשופטים ד, ו): "ותשלח ותקרא לברק וגו' ותאמר אליו הלא צוה ה' אלקי ישראל לך ומשכת בהר תבור וגו'". ועדיין צ"ב מדוע הגמ' משמיטה מלבאר דווקא אצלה. ואולי עצם מה שהנביא הזכירה כ'נביאה', דבר זה מספיק לגמ', ואין צריך יותר לדון בזה. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ג

והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה

עיין במש"כ בס"ד במאמר א' בענין הענוה של מרע"ה ובדברי רש"י בפרשת שמיני (י, ג) שמרע"ה אמר שהיה סבור שהוא או אהרן הם מקורביו של מקום. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ד

ויאמר ה' פתאֹם אל משה ואל אהרן אל מרים צאו שלשתכם וגו'

נתקשיתי מה היה העניין שגם משה רבינו ייצא אל אהל מועד, ומה קשורה אליו תוכחת הקב"ה את אהרן ומרים. וראיתי בחומש 'מקרא מפורש' שהביאו גירסא בדברי רש"י (מדפוס אלקבץ): צאו שלשתכם. לא היה צריך משה לצאת, שהרי לא דבר עמו כלום, אלא כדי שיהיה מזומן להתפלל ולרפאה. [אמנם הביאו שבסיום הדיבור מופיע: 'קשטלן', ושנראה שהוא שם החכם שהגיה והוסיף פי' זה בתו"ד רש"י.]

וראה ברמב"ן כאן שכתב: וטעם "צאו שלשתכם ויקרא אהרן ומרים", כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו, ויהיה מצוי להם, שלא ימחול השם להם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ה

בעמוד ענן

יצא יחידי שלא כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), ויוצא לשלום באוכלוסין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן.

לא זכיתי להבין כעת מה מדרש זה קשור לכאן, שהלא כאן שהקב"ה יצא יחידי לא היה זה למלחמה, וא"כ איך רואים כאן שמידתו שלא כמידת בשר ודם. ואולי משום שהקב"ה הקפיד על מרים ואהרן נחשב כ'מלחמה' על כבודו של משה רבינו. אמנם בעמק הנצי"ב כתב בזה באופן אחר, שנקט 'מלחמה' לפי שכן הוא לשון הכתוב שמביא לסמך "ה' איש מלחמה", אבל הכוונה לקנטור. שמלך בשר ודם כשבא לקנטר הריהו לוקח עמו המון בכדי שלא יהין הלה למרוד כנגדו, ומאידך אינו חש לבושתו של זה, ואילו בבואו להתרועע מתיירא שלא יתמעט כבודו ובא יחידי, אבל הקב"ה אינו ירא שימרדו בו וחושש על כבוד הצדיק שלא יראוהו אחרים בתקלתו. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם

וברש"י: ומפני מה משכן והפרידן ממשה וכו'. דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן.

נראה שמה שרש"י מזכיר רק את אהרן ולא את מרים - אשר אף אותה הפריד הקב"ה ממשה רבינו, משום שבה אין לומר שהקב"ה לא רצה שמרע"ה ישמע את נזיפתה, משום שעצם מה שנהיתה מצורעת כשלג הרי זה מוכיח שהקב"ה נזף בה, ולכן רש"י מבאר כן רק לגבי אהרן, ומכיון שהוצרך להפריד את מרע"ה מאהרן, צירף את מרים לאהרן כמתבקש. שוב ראיתי כן בשם האמרי שפר. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ז

בכל ביתי נאמן הוא

ראיתי ביאור נחמד בזה בחזקוני, ז"ל: ידוע לעולם שהוא ראה מכבוד שכינה מה שלא ראו שאר נביאים, שהרי הוא אב לנביאים היה, ולא מצינו שאמר כך וכך ראיתי כמו שעשו כמה נביאים. ועליו אמר שלמה בחכמתו "נאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג), עכ"ל. והיינו שנאמנות מתבטאת בכך שאינו מפרסם את ידיעותיו ואת מה שראה אצל אותו שמאמינו, ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק ח

פה אל פה אדבר בו

וברש"י: אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני, "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי" (דברים ה, כז-כח).

ביארו בשפ"ח הקצר: אף שמשה עשה זאת מעצמו, אך ה' הסכים על ידו. (שבת פז. ועי"ש בתוד"ה ואתה).

והנה ז"ל הגמ' בשבת שם: דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקבה עמו, הוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה וכו'. מאי דריש, נשא קל וחומר בעצמו, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן, אמרה תורה "והיו נכונים וגו' אל תגשו", אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו דכתיב "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב בתריה "ואתה פה עמוד עמדי", ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו".

וז"ל הר"ן בחידושיו שם: פירש מן האשה. וא"ת ומנלן דמעצמו פירש, שמא לא פירש עד שאמר לו הקב"ה "ואתה פה עמוד עמדי". י"ל שאלמלא שמדעתו עשה כן, למה לא אמרה לו שכינה כך עד לאחר מתן תורה, והלא אף מתחילה היה מדבר עמו בכל שעה. אלא ש"מ שמפני שהוא גדר עצמו בכך, אמר לו הקב"ה "ואתה פה עמוד עמדי". אי נמי, כיון שדברו עליו אהרן ומרים כשפירש מן האשה, כדכתיב "הרק אך במשה דיבר השם", משמע שמעצמו התחיל לפרוש, שאילו לא פרש עד שאמר לו הקב"ה, לא היו מדברים עליו, אלא מעצמו פירש ולא הודיע שהסכים הקב"ה על ידו עד משנה תורה, לפי שכיון שלא היה ציווי ממש לא היה צריך להודיע, עכ"ל הר"ן. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק י

והנה מרים מצֹרעת כשלג, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת

הנה כתוב כאן בפסוק פעמיים המילה "מצורעת", אולם האונקלוס תרגם כל אחד מהם באופן שונה, וז"ל: "והא מרים חורא כתלגא... והא סגירא". וצ"ב השינוי.

ותירץ לי ידידי הרב בנימין קרני שליט"א, שהתרגום הרגיל של 'מצורע' הוא 'סגירא' [א.ה. וכדמצינו בכל פרשת מצורע שכך תרגם האונקלוס], אולם ב"מצורעת כשלג" לא יכל האונקלוס לתרגם כן, משום שאין קשר בין 'סגירא' ל"כשלג", ולכן שם הוכרח האונקלוס לתרגם "חורא כתלגא".

והנה נתקשיתי בלשון הכתוב, שלאחר שכבר כתוב "והנה מרים מצורעת כשלג", חוזרת התורה וכותבת "ויפן אהרן אל מרים 'והנה' מצורעת". וראיתי מביאים בדעת ר' יהודה בן בתירא (ספרי קה, שבת צז.) שאהרן לא נצטרע [ודלא כר"ע שדורש שנפנה מצרעתו, היינו שלקה ומיד נתרפא], ונאמר "ויפן אהרן", לומר שכל זמן שהיה אהרן רואה אותה היתה הצרעת פורחת בה [ללמד שהוא גרם לה אלא שריחם עליו ה' ולא העניש אותו ממש - עמק הנצי"ב]. וא"כ מיושבת היטב כוונת הפסוק לפי"ז, שכשאהרן הסתכל בה היתה מוסיפה להצטרע, וזהו "והנה", ודו"ק.

אמנם ידידי הרב אליעזר גינצברג שליט"א יישב את שתי הקושיות באופן אחר, שהלא הדין הוא שנגעים וצרעת נקבעים ע"י ראיית והכרעת הכהן, וא"כ מבואר היטב שבתחילה מרים היתה מצורעת כשלג, ובזה תרגם האונקלוס 'חורא כתלגא', היינו מראה לבן של צרעת, אך ללא דיני צרעת; ורק כאשר פנה אליה אהרן הכהן וראה אותה – "והנה" היא קיבלה דין מצורעת, ולכן כעת מתרגם האונקלוס 'סגירא', וכבכל מצורע שבתורה, ודו"ק בזה.

אמנם יש להעיר על דבריו מדברי רש"י (בפס' יא) ומקורו בגמ' בזבחים (הו"ד לקמן שם), שאהרן לא יכל להסגיר את מרים מכיון שהיה קרובה, וא"כ לכאו' מה שהוא ראה אותה לא גרם לה לקבל דין מצורעת. וצ"ע כעת. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יא

אשר בצאתו

וברש"י: אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם.

צ"ב שהלא היו בעולם אלעזר ואיתמר שיכלו לטהרה, ואמנם יתכן שגם הם נחשבים קרובים למרים, אך הלשון: "וכהן אחר אין בעולם" צע"ק (וקושיא ברוח זו הקשינו ג"כ בבראשית ד, טו). ובגמ' זבחים קא: הלשון הוא: מרים מי הסגירה, א"ת משה הסגירה, משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים, וא"ת אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים באותה שעה, אמר אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה, עכ"ל. והיינו ששם באמת אין לשון זו 'וכהן אחר אין בעולם'. ועיין במהרש"א שם שנתקשה מדוע במשה לא שייך ג"כ הפסול של קרוב וכאהרן, עי"ש ובפרדס יוסף בפרשתינו. עוד העיר המהרש"א מפנחס למ"ד שכבר היה כהן באותה שעה, שצ"ל שהוא גם נחשב קרוב. [ולגבי אלעזר ואיתמר פשוט לו שנחשבים קרובים, וזה אכן מסתדר בדברי הגמ' שאינה מדגישה 'וכהן אחר אין בעולם' וכפירש"י כאן.]

עוד נראה בזה, שגם כאן מבואר הענין שבמדבר אהרן היה הכהן העיקרי, ואלעזר ואיתמר היו רק ממלאי מקומו, ולא היו ככהנים הדיוטים שבמקדש שמקריבים בעצמם כל השנה. [ויעוין מה שכתבנו בזה במק"א מהספורנו שהובא ב'עיון הפרשה' באחרי מות.] ולכן רש"י כאן אינו מתייחס אליהם.

ובענין זה ראוי לצטט את דברי הרמב"ן בתחילת פרשתנו (לעיל ח, ג) לגבי הדלקת המנורה, ז"ל: וטעם "ויעש כן אהרן". לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו. ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז, כא) "יערוך אותו אהרן ובניו", אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב. ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר", כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם".

ובעיקר דברי רש"י הנזכרים, יש להבין את דברי אהרן "מי מסגירה", שהלא אם אכן אין כהן שיסגירנה - א"כ לכאו' אינה טמאה כל עיקר, וממה חשש אהרן. וצ"ע כעת. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)

פסוק יג

רפא נא לה

וברש"י: מפני מה לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. ד"א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה.

יש להבין לפירוש הראשון מה ישראל יטענו, וכי מה יש לו לעשות חוץ מלהתפלל. וראיתי מפרשים גם לשון זו, שלמנהיג לא ראוי להתעסק הרבה בצרכי משפחתו, וא"כ זה כעין הד"א. אכן זה דחוק בלשון רש"י "אחותו עומדת בצרה", שלא משמע שזוהי תהיה טענתם, וצ"ע.

שוב ראיתי מביאים מהבאר בשדה, שאכן אין כוונת רש"י להקשות מדוע לא האריך משה בתחנונים, אלא מדוע לא פתח תחילה בשבחו של מקום, וכמו שמצינו בגמ' בברכות (לב.) שדרשו מסדר תפילתו של משה בפרשת ואתחנן, שלעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. ובדרך זו הוא מפרש אף את האמור בפר' בשלח (שמות יד, טו) קודם קריעת ים סוף, שהקב"ה אמר למשה 'בני נתונים בצרה ואתה מאריך בתפילה', היינו בסיפור שבחי המקום, וסיים הבאר בשדה: וכן הוא הדין, דבמקום סכנה מתפלל תפילה קצרה מבלי להזכיר שבחו של מקום, עכ"ל.

ובדרך נוספת וברורה ניתן ליישב על פי דברי רש"י בפר' בשלח (שם) עה"פ "מה תצעק אלי", ז"ל: למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה. וביאר שם הגור אריה: שכל זמן שהוא עומד ומתפלל לא נענה עד סוף תפילתו. וא"כ נראה שזהו הביאור אף כאן, שאם מרע"ה היה מתפלל תפילה ארוכה היו ישראל טוענים שמכיון שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים, לא תיענה התפילה עד שתסתיים, וא"כ בנתיים מרים תעמוד בצער וצרה. וראה עוד בחתם סופר ביישוב הענין בדרך נוספת. הארות חיים (שיחה) 16:37, 1 בפברואר 2021 (IST)