שיחה:תנ"ך/במדבר/ה
פסוק ב[עריכה]
וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו'[עריכה]
וברש"י: שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן.
וביארו בשפ"ח הקצר בשם מנח"י: מדכתיב שלש פעמים 'מחנה' בפרשה זו.
היינו רק 'מחנה' בלשון יחיד, אך באמת כתוב פעם נוספת 'מחניהם' בלשון רבים, ואת פעם זו לא מחשיבים. והדבר מובן, שהלא זהו לשון רבים הכולל את כל שלשת המחנות. שו"ר כעי"ז (ברעיון) בשפ"ח הקצר אות ד' בשם הרא"ם. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
שם[עריכה]
וברש"י: ... וטמא לנפש מותר אף בשל לויה, ואינו משולח אלא משל שכינה.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: ויליף ממשה רבינו ע"ה שהיה לוי, וכתיב (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ונכנס במחנה לויה.
בתחילה נתקשיתי שהלא משה רבינו נכנס אף למחנה שכינה כששירת בשבעת ימי המילואים, וא"כ מדוע שלא נדייק מהפסוק בשמות שטמא לנפש יכול להכנס אף למחנה שכינה. וצ"ל שמרע"ה לא נטמא ליוסף כל הזמן, אלא רק בעת שלקחו 'עמו', והיינו לאהלו שהיה במחנה לויה, ולכן מוכח מזה רק שמותר במחנה לויה, אך אין הוכחה למחנה שכינה משום שמסתבר שמרע"ה טבל קודם היכנסו למשכן בשבעת ימי המילואים. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ו[עריכה]
מכל חטאת האדם וגו'[עריכה]
ברמב"ן כאן כתב בתוך דבריו: ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב.), למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד, יא), וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות, והגידול יוליד דאגה בלב איש, עכ"ל.
ונתקשיתי בסיום דבריו, מהו 'והגידול יוליד דאגה בלב איש'. והנראה שכוונתו שהגידול מוליד כובד ראש (-וכפי שפירש בפירוש 'טוב ירושלם'), וכפי שמצינו שבזמני אבלות כימי הספירה ושלשת השבועות אסור להסתפר, והיינו שזהו בכדי שיהיה בימים אלו יותר כובד ראש ורצינות; ואמנם בזמנים אלו אין גידול השער גורם בהכרח לדאגה על העתיד (אלא יותר לצער על לשעבר), אך אצל הנזיר מובן מאוד שזה מתקשר היטב אף לדאגה על העתיד, וכפי שמביא הרמב"ן שהנזיר הזיר את עצמו מן היין מחמת שראה סוטה בקלקולה, והיינו שראה מה קורה מחמת קלות דעת שכזו, והדבר גורם לו לכובד ראש ולדאגה על מצבו שלו, ולכן מתאים שיגדל שיער והדבר יוסיף לו דאגה על מצבו בעתיד, ויוכל לגדור גדרים לתועלתו בזה ובבא. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק ז[עריכה]
ונתן לאשר אשם לו. ואם אין לאיש גואל וגו'[עריכה]
וברש"י: לאשר אשם לו – למי שנתחייב לו.
וביאר השפ"ח הקצר בשם הרא"ם: מדלא כתב רש"י למי שגזלה ממנו, בא ללמד שאם ראובן הנגזל לוה מאחד, חייב הגזלן להשיב הגזילה להמלוה לראובן, מדין שיעבודא דרבי נתן (כתובות יט.), ולמי שנתחייב לו, פירושו למי שנתחייב ראובן הנגזל לו.
הסתפקתי במקרה זה של שיעבודא דרבי נתן, מה יהיה הדין כשהאמצעי מת, האם נשאר השעבוד של השלישי לראשון. והדבר הינו נפק"מ בביאור כוונת פסוק ח - "ואם אין לאיש גואל", ופירש"י: שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים. והשאלה היא אם עוסקים כאן באותו מקרה של הפסוק הקודם, בשיעבודא דרבי נתן, למי כוונת התוה"ק שאם מת ללא יורשים, זוכה בזה הכהן שבאותו המשמר, האם לנגזל עצמו, והיינו שבכה"ג שמת מתפרקת החבילה ונפקע השיעבודא דר"נ; או שגם כאן הכוונה היא "שמת התובע" – היינו התובע הראשון, שהוא זה שהלוה לראובן והחוב מגיע לו מחמת השיעבודא דר"נ, והדבר מחודש לפי"ז שנחשב שאין לו יורשים ולכן הולך לכהן, ולא אמרינן שכעת יישאר החוב לראובן הנגזל משום שנפקע השיעבודא דר"נ. ודו"ק בזה.
שוב אמרו לי שאכן פשיטא שהכוונה היא שמת הנגזל, אך אם מת המלוה לנגזל, ודאי שיישאר החוב לנגזל, משום שזהו רק שעבוד כאשר יש חוב, אך כשפקע החוב מכיון שמת ללא יורשים, ודאי חוזר עיקר החוב של הגזלן לנגזל. ואכן מבואר כאן שכשמת הנגזל ללא יורשים, איננו אומרים שיישאר השעבוד למלוה הראשון, וזאת משום שהמדובר כאן במטלטלין, אך באמת בשעבוד קרקעות, אף אם האמצעי מת, נשאר השעבוד לראשון. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק י[עריכה]
ואיש את קדשיו לו יהיו[עריכה]
וברש"י: מגיד שטובת הנאתן לבעלים.
כתב בשפתי חכמים (והוא מהרא"ם) שמותר רק ליטול סלע מישראל בעבור שהבעלים יתן את התרומה לבן בתו הכהן, אך מהכהן עצמו אסור ליקח ממון, וככהן המסייע בבית הגרנות, ואם עשו כן חללו, ועליהם אמר הכתוב "שִחַתֶּם ברית הלוי".
וכך פסק הרמב"ם בפי"ב מתרומות ה"כ. ונתקשיתי בזה דלכאו' טעם האיסור הוא שלא רוצים שהכהן יפסיד מהתרומות ויצטרך לסייע לבעלים בכדי לקבל את התרומות, וזה צ"ע, דהלא לסביו (הישראלי) של הכהן מותר לשלם לבעלים, וא"כ אותו כהן שאין לו מי שישלם עבורו יפסיד את כל התרומה, וזה שסביו ישראל - יקבלה, והלא ודאי שעדיף לכהן להשקיע קצת מאשר לא לקבל תרומה כלל. ותירצו לי שיתכן שאכן אין הטעם כהבנתינו הנזכרת, אלא משום שכשהכהן מסייע זהו כעין תשלום על התרומה, וזה דבר פסול, אך אם הסב משלם, דבר זה נחשב לטובת הנאה בלבד, שהרי לא הוא מקבל את התמורה, ולכן זה לא נחשב לתשלום על התרומה, ועדיין צריך עיון.
עוד הסתפקתי, האם מותר לכהן לתת טובת הנאה בכדי שיביאו את המתנות לבנו הכהן. ושורש הספק הוא האם כל האיסור הוא כשהוא מקבל את התמורה ולא כשאחר, או דילמא שאסרו לכהן לגמרי לשלם עבור התרומה, ואף אם יביא זאת לבנו ולא לעצמו. ומכך שהביאו דוגמא שמותר לישראל לתת סלע שיתנו התרומה לבן בתו הכהן, משמע שבמקרה שלנו – אסור.
שוב ראיתי שאכן בגמרא בבכורות כז. איתא להדיא שמותר רק ישראל לבן בתו כהן, אך כהן לכהן אסור, ופירש"י (ד"ה ואם): כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע. וכן פירשו תוספות בערכין (כח: ד"ה לבן). אמנם ההעמק שאלה (קרח שאילתא קלב אות טו) ביאר בדעת השאילתות שם שכתבו "מאי טעמא, הני גומלין נינהו", שחוששים שמחר יתחלפו נותן המעות ומקבל המתנות. וכתב שיתכן שתהיה נפק"מ בין הטעמים כשידוע לנו שהמקבל לא יגמול לו למחר. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יג[עריכה]
ושכב איש אותה[עריכה]
וברש"י: שכיבתה פוסלת אותה ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה, כמעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו.
ובעיקר שפ"ח פירש שאם שכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת לבעלה מחמת זנות אחותה. וכ"ה בגמ' יבמות צה.
ולפי"ז המשך דברי רש"י מהמעשה דשתי אחיות אינו אותו הדבר, דשם איירי (כמבואר במדרש תנחומא ו) שסוטה שלחה את אחותה התאומה לשתות במקומה, ולאחר שחזרה ופגשה אותה נישקה אותה ויצא הריח מפיה והרג את הסוטה. ובשפתי חכמים כתב שמעשה זה שייך לדברי רש"י בפס' יב, עי"ש.
ואכן הגור אריה כתב שהוא טעות מוכחת ברש"י, ותלמיד טועה שלא הבין את דברי רש"י הכניס זאת בתוך הדברים. ובספר הזכרון גורס: "ומעשה" (ולא: "כמעשה"), והוא ענין לעצמו שרש"י מביא, ואינו קשור לדבריו הקודמים. אמנם הבאר מים חיים ביאר בכוונת רש"י, שהפסוק ממעט את בדיקת המים ולא את פסילתה מבעלה, היינו שהמים אינם בודקים את מי שנשלחה ע"י אחותה שתתחזה לה ותיבדק תחתיה. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק טו[עריכה]
לא יצק עליו שמן וגו'. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס[עריכה]
בקובץ 'עיון הפרשה' הביאו שהפנים יפות ביאר מהו הטעם שלא יתן שמן במנחת הקנאות, משום דחיישינן שתטמא עצמה למת, וכשיתן הכהן את המנחה על כפיה תטמא את הכלי ואת המנחה במשא, וכיון שתפסול את המנחה שוב לא יבדקו המים. ולפיכך לקחו קמח שלא הוכשר ולא ניתן עליו שמן כדי שלא יתכשר. והם הקשו מהמשנה במנחות (כה.) שאם נטמא הקומץ והקריבו, הציץ מרצה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' ביאת המקדש ה"ז), ואם כן אפילו אם נטמאה המנחה לא תיפסל, ולמאי חיישינן שתטמאנה.
ונראה ליישב שכשנטמא הקומץ שהדין הוא שהציץ מרצה, היינו שהציץ עצמו מכפר במקום הקרבן שנטמא, אך אין הכוונה שהוא גורם למנחה שהיא עצמה תרצה. ולכן עדיין אם האשה תטמא את המנחה, המנחה תיפסל ולא תבדוק אותה. ועוד נראה שאם בזמן הקרבת המנחה הציץ איננו על מצח הכהן הגדול, א"כ אינו מרצה באותו זמן אלא רק אח"כ, ובנתיים המנחה פסולה ואינה בודקת את הסוטה, ולא שייך בזה 'מכאן ולהבא למפרע'. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יז[עריכה]
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן[עריכה]
משמעות הפסוק כפשוטו היא שצריך לקחת לעפר הסוטה מהעפר שבקרקע המשכן, ואם כן יש לעיין מה עשו בביהמ"ק אשר היה מרוצף ברובדי אבנים? אמנם יעוין במשנה בסוטה טו: שהיה מקום בהיכל אמה על אמה ששם היתה טבלא של שיש עם טבעת קבועה בה, והיה מגביה אותה ונוטל עפר מתחתיה, וא"כ לא קשה מידי. ועיי"ש עוד בגמרא שמביאה שתי ברייתות החולקות, אם צריך שהעפר יהיה מונח לפחות זמן מועט בקרקע המשכן (-לאחר שהביאוהו מבחוץ); או שאין צריך לעשות כן, ואפשר ליתנו על המים אף מבלי להניחו תחילה על קרקע המשכן. ולשיטה זו השניה פשיטא שלק"מ. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יח[עריכה]
וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים[עריכה]
וברש"י: המרים – על שם סופן, שהם מרים לה.
ביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: ויהיה פירוש 'מי המרים', המים המרים. ופירוש 'המאררים למרים' (פס' כד) להיות בפיה מרים ורעים, כי רק בפיה יתהפכו המים למרים ורעים, ולא שישים בהם דבר מר מתחילה.
וברמב"ן כאן כתב: אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה. ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון. אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה, ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים". ובספרי (נשא סח) עוד "ומחה אל מי המרים" (פסוק כג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים. והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים, ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה. וזהו שאמר (פסוק כז) "והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים", כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה. ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה, עכ"ל הרמב"ן.
ויש להעיר שלא הוזכר בדברי הרמב"ן העפר שעורבב עם המים, וכמבואר בפס' יז: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים", ולכאו' הוא הוסיף מרירות למים [אא"כ נאמר כפי שטענו לי שעפר אינו מתערב עם מים אלא שוקע, וא"כ הוא לא הוסיף מרירות למים, ועיין בזה].
והנה יש לעיין אם הסוטה צריכה לברך על שתיית המים. ולכאו' אם לא היתה צמאה הלא אין מברכין על מים אלא 'לצמאו'. וכעי"ז יש לדון כאשר היא יודעת שהיא טהורה, וע"י מים אלו ששותה תזכה ל"ונזרעה זרע" בנקל.
שוב הראוני שכתב בזה הטעמא דקרא, וז"ל: שאלו אם הסוטה מברכת על שתיית המים. והנה ברכת הנהנין פשיטא שאין מברכת, כיון שנותן דבר מר לתוך המים אינה נהנית, וברכת המצוה אם היא טמאה בודאי אינה מברכת, שאין מברכין על העונש כמש"כ הראשונים על חייבי מיתת בי"ד, אלא אפי' יודעת בבירור שהיא טהורה, כיון שתחלת ענינה בעברה אין מברכין על דבר שבא בעברה כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' י"ח שאין מברכין על השבת הגזלה וחזרת רבית ע"ש, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יט[עריכה]
הנקי ממי המרים[עריכה]
וברש"י: אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי [ספרים אחרים: לא תנקי], שמכלל לאו אתה שומע הן.
לכאו' נראה יותר כהספרים אחרים, משום שאם הלימוד הוא מכלל לאו הן, אז לא תנקי הוא ההיפך מהנקי, אך חנקי אינו ההיפך מהנקי אלא רק ה"א וחי"ת שמתחלפים. אכן בגמ' קידושין סב. שהיא מקור דברי רש"י נראה להדיא שהגירסא היא: חנקי. וביארו שאכן חנקי אינו ההיפך מהנקי, אך הכוונה היא שמכלל לאו - אם לא שכב, אתה שומע הן - אם שכב, ואע"פ שתמיד הן קודם ללאו, אך כאן פותחין בזכות תחילה וכמבואר בסנהדרין לב: לג. ולכן כאן הלאו קודם, ולא כמו שהבנו לגירסא 'לא הנקי' שההן הוא קודם. וא"כ ההן והלאו אינם מתייחסים למילים הנקי וחנקי, שבזה באמת זה כעין אותיות המתחלפות, ולכאו' אין מקור ממש למילה 'חנקי'. [ובשפ"ח הקצר הביא בשם הרא"ם: מפני שהעדר היו"ד במלת הנקי מורה שהה"א של הנקי הוא שורש, ולכן לא נכתב בו יו"ד המשך בין הה"א והנו"ן, ופרשו אותו מענין חנק, אע"פ שהוא בה"א, כי חי"ת וה"א מתחלפים.].
שוב ראיתי שאף בחומש 'מקרא מפורש' ביארו שהכוונה כאן היא שאותיות ה"א וחי"ת מתחלפות, והביאו שכך איתא בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) שלא נמנעו חכמים מלדרוש תיבה הכתובה בה"א כאילו נכתבה בחי"ת, לפי שמוצא שניהן שוה – מהגרון. [וכעי"ז נמצא ברש"י ויקרא יט, טז, עי"ש.]. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כא[עריכה]
בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה[עריכה]
וברש"י: בקללה הקדים ירך לבטן, לפי שבה התחילה בעבירה תחילה.
המשך הדבר הינו לקמן (פס' כז): "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" וברש"י שם: אף על פי שבקללה הזכיר ירך תחילה, המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה. נתקשיתי לפי זה מדוע בפס' כב כתוב: "ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך", ופירש"י: בטנו וירכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת, כשהוא אומר את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, הרי של נבעלת אמור. ולכאו' שם זה בקללה, והיה צריך להקדים את הירך שהתחילה בעבירה גם כלפי הבועל. ובדוחק צריך לומר שפסוק זה מספר את העובדה שתקרה לבועל, ולא את הקללה, ולכן קודמת הבטן [ולמרות שבבועל אין את הסברא ש"המים אינן בודקין אלא כדרך כניסתן בה"]. אך רש"י שם כלפי הבועל משווה אותו לפסוק כא - הקללה, ולא לפסוק כז - העובדה. וצריך עיון. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כז[עריכה]
והשקה את המים[עריכה]
וברש"י: לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגילה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני.
לכאו' אם תאמר טמאה אני תרויח שלא תמות, שהלא א"א להרגה בהודאתה בלבד, וא"כ מדוע שהסוטה לא תאמר כן בכדי להנצל ממיתה, וצ"ע. והוסיף אחי הרב אלעזר שליט"א להקשות שמשמע מרש"י שאם קודם שנמחק השם אינה רוצה לשתות לא שותה, והיינו כנראה שמפסידה כתובתה, וא"כ תמוה הדבר לומר שכ"כ בנקל יכולה להנצל וכל הפסדה הוא רק הכתובה. ותירץ אחי הרב הנ"ל (וכך תירצו לי אברכים נוספים) דאה"נ ודאי שאם מסכימה לא לקבל את כתובתה אינה שותה, וכן אם אומרת שטמאה תינצל, אך יסוד ענין השקאת הסוטה הוא להתירה לבעלה, וכלשון הגמ' גבי דוד המלך "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה שמי על המים וכו'", ומבואר שכל ענין השקאת הסוטה הוא לאפשר לבני הזוג להמשיך ולחיות יחד, והמטרה היא להוכיח שהיא טהורה, ואין המטרה להעניש את האשה. ואמנם אם היא משקרת היא מקבלת עונש, אך לא זוהי מטרת ההשקאה, ולכן אם מסכימה להפסיד את כתובתה ולהפרד מבעלה, איננו מונעים זאת.
ובהקשר לזה שמעתי מידידי הרב יונתן בקרמן שליט"א שהנה יש לדון מהו הטעם שצריך למחות את שם ה' על המים, האם זהו משום שרק באופן זה שהמגילה נמחית במים הם בודקים את האשה, או שמסתבר מאוד לומר שישנו טעם 'בעצם' למחיית שם ה'. וביאר בזה שהלא "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", היינו שהשכינה נמצאת (לא רק באותיות) בתוך האישות שביניהם, ולכן כעת שמבררים אם האשה פגמה באישות, בודקים זאת על ידי שם ה' שנמחה על המים, משום שהקב"ה הינו 'מחותן' ביניהם... [והדברים מתבארים על פי האמור, שאין מטרת המים להעניש, אלא לעשות שלום בין איש לאשתו]. וע"ע בפסוק הבא. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כח[עריכה]
ונקתה ונזרעה זרע[עריכה]
וברש"י: אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים.
נתקשיתי שהלא אשה זו אמנם לא עברה על איסור אשת איש, אך הלא נסתרה עם זר ועברה על איסור ייחוד (יתכן שדאורייתא), ומדוע זוכה כעת ללדת בריוח. וכנראה שהבזיונות הגדולים שעברה מכפרים לה על עבירה זו של ייחוד - יחד עם 'תשובה' שמסתמא עשתה. שוב ראיתי מביאים כך בשם החתם סופר. וע"ע משך חכמה ד"ה ואם לא שכב, ודו"ק.
והוסיפו לבאר לי בענין מה שהאשה מתברכת משתיית המים, עפ"י מה שנתבאר בפסוק הקודם שמטרת המים איננה להעניש אלא לעשות שלום בין איש לאשתו, שזוהי הסיבה ש"ונקתה ונזרעה זרע", משום שזוהי תכלית המים, לעשות שלום; וברגע שהיא מותרת לבעלה, המים עושים ביניהם שלום על ידי שתלד בריוח ותלד לבנים, ודו"ק. והוסיפו שהמים הינם קדושים בעצמותם, ואם אינם הורגים - הינם מברכים. והוסיפו (עפ"י האמור שם) שאם האשה מעלה בבעלה ובאיש מלחמה שלמעלה (רש"י פס' יב), היא איננה יכולה לסבול את קדושת המים עם שם ה', ואם לא חטאה - מתברכת על ידי המים.
וביארו בזה את דברי רש"י בסוטה יז. ע"ד הגמ' "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", ופירש"י: זכו - ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת. היינו שכאשר האיש והאשה אינם נואפים - השכינה ביניהם, ושוב מובן שהמים מועילים לה כנ"ל. וע"ע ברש"ר הירש.
והנה התעוררתי בדברי רש"י, מדוע מביא רק אפנים של: היתה יולדת בצער – תלד בריוח, שחורים – יולדת לבנים, ולא כתב שאם לא היתה יולדת כלל, כעת תלד, ולכאו' זהו פשוטו של מקרא "ונזרעה זרע" – היינו זה גופא שתזכה להריון ולידה. ואכן כבר מצינו שכאשר חנה היתה עקרה, אמרה לבעלה שתיסתר ותשתה וכך תלד (וכדלקמן), וא"כ מדוע רש"י לא כתב כן.
וראיתי בגמרא סוטה כו. ז"ל: לכדתניא "ונקתה ונזרעה [זרע]", שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, אם כן מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע", שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים [וראה שם קושיית התוספות, ועשרה תירוצים על כך בילקוט ביאורים במתיבתא שם]. ומבואר שאכן דעת רבי עקיבא היא כקושייתינו, ורש"י לא כתב כן משום קושייתו של רבי ישמעאל.
ועדיין נתקשיתי שמדברי חנה מבואר כדעת רבי עקיבא. ומצאתי שמקור הדברים הוא בגמ' ברכות לא: ז"ל: "אם ראה תראה" א"ר אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה, רבש"ע אם ראה מוטב, ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע", עכ"ל הגמ', ואכן הגמרא שם בעצמה מקשה שזה מסתדר רק עם דעת רבי עקיבא ולא עם דעת רבי ישמעאל, ותירצה שאכן לדעתו "מאי אם ראה תראה – דיברה תורה כלשון בני אדם". הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק לא[עריכה]
ונקה האיש מעון[עריכה]
וברש"י: דבר אחר משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון, שהסוטה אסורה לבעלה.
הנה ברמב"ם (פ"ג מסוטה ה"כ) כתב שסוטה שיש לה זכות ת"ת תולה לה ונימוקת והולכת עד שתמות לאחר שנה או שתים וכו'. ובהלכה הבאה כתב שסוטה ששתתה את המים ולא מתה מיד מותרת לבעלה אפי' אם התחילו לבא עליה חלאים, עד שתתחיל בטנה לצבות וכו' שאז אסורה. ולכאו' קשה איך באמת מותרת לבעלה, ומדוע לא חיישינן שהיתה לה זכות שתולה, והראיה שהתחילו לה חלאים שונים.
ומצאתי בתוס' בסוטה (ו: ד"ה וטהורה) שהוכיח ממה שכתוב "ונקתה ונזרעה זרע" שמותרת לבעלה ולא חיישינן שזכות תלתה לה. והביא מהירושלמי (ר"פ חמישי) שאינו חושש לזכות, "ואתיא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת", עכ"ל. ולכאו' נראה להמעיין בדברי הירושלמי שישנם ב' מ"ד אם כשהזכות תולה לה היא מתנוונה והולכת או שאינה ניכרת (וכעי"ז בבבלי), ומבואר בירושלמי שרק למ"ד שאינה ניכרת מותרת לבעלה, משום שסומכין על הבדיקה אם הבועל מת, אך למ"ד שמתנוונת והולכת זהו הסימן שזינתה ואסורה לבעלה, וא"כ קשה איך התוס' מוכיחים מהירושלמי שאיירי למ"ד אינה ניכרת (וכלשון התוס' גופיה) לסוגייתינו, שר' ששת בעמוד א' סובר שלכו"ע מתנוונת והולכת. וכן קשה על הרמב"ם הנ"ל, שלמרות שנוקט שנימוקת והולכת - מותרת אפי' שהתחילו לבא עליה חלאים, וצ"ע. הארות חיים (שיחה) 08:46, 1 בפברואר 2021 (IST)