שיחה:תנ"ך/במדבר/ג
פסוק ד[עריכה]
וימת נדב ואביהוא וכו' ובנים לא היו להם[עריכה]
נתעוררתי לבדוק אם נדב ואביהוא היו נשואים, דאם כן היו צריכות נשותיהם יבום כיון ש'בנים לא היו להם'. ומצאתי בדעת זקנים בתחילת פרשת אחרי מות שכתב, וז"ל: ...ובני אהרן נכנסו בשלום ויצאו שרופים, זהו שאמר הכתוב "בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו", למה בחורי בני אהרן אכלה אש - לפי שבתולות לא הוללו, שהרי כמה בתולות נאות יושבות עגונות וממתינות להם, והם אמרו אחי אבינו מלך, אבינו כהן גדול, אחי אמנו נשיא, אנחנו סגני כהונה, אי זו אשה ההוגנת לנו, ולכך לא נשאו ומתו בלא בנים, עכ"ל. ומקורו טהור במדרש תנחומא (אחרי מות פרשה ו). הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
שם[עריכה]
ראה במדרש רבה (ב כד) שכתב בזה [והובא בדעת זקנים]: אמר ר' יוחנן, וכי לפני ה' מתו. אלא מלמד שקשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחייהם דאביהם.
והתקשיתי מה הוקשה לרבי יוחנן, והלא אכן הם מתו כשהקריבו אש זרה במשכן, וא"כ מדוע א"א לפרש "לפני ה'" - כפשוטו. וראיתי בפי' עץ יוסף (על המדרש) שביאר: ס"ל שלא מתו בני אהרן אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים ליכנס, מדכתיב "ויקרבו וישאום בכתנותם". [עוד ביאר את המשך דברי המדרש ביישובו של רבי יוחנן: דייק זה משום דכתיב "וימת נדב ואביהוא על פני אהרן אביהם", להורות שקשה הדבר שמתו בחיי אביהם. ולכן אמר כאן "לפני ה'" כאילו הדבר קשה לפניו יתברך משום זה.]
ויש לציין בענין זה את דברי הרמב"ן כאן, שכתב וז"ל: וטעם "לפני ה'", שמתו בנס שבא מאתו, וכן נאמר במרגלים (להלן יד, לז) "במגפה לפני ה'", עכ"ל הרמב"ן. ומשמע שגם לו הוקשה כקושיית המדרש, אך יישב באופן שונה מהמדרש. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם[עריכה]
וברש"י: בחייו.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם מנח"י: כי כן הוא הוראת "על פני אהרן אביהם", בעוד שאהרן בחיים יקומו הם לשרת תחתיו, אירע טומאה באהרן שימש אלעזר, אירע טומאה באלעזר שימש איתמר (במדב"ר ב כו).
משמע שהם שימשו רק כאשר אירעה טומאה לאהרן. ולכאו' הלא הוא היה כהן גדול, והם היו כהנים הדיוטות, וכי חסרה עבודה לכהן הדיוט שאין הכה"ג עושה? ולכאו' תמיד יכלו להקריב קרבנות ושאר דברים שאינם טעונים כה"ג, ומדוע הוצרכו לחכות שאביהם לא יוכל לעשות זאת – שרק אז הם שימשו?
[וחשבתי שאולי באמת הכוונה כאן לעבודת הכה"ג, שבזה הם מילאו את מקומו כשנטמא, וכפי שהמדרש (שם) הביא מעשה כזה בכה"ג שנטמא ואחיו מילא את מקומו באותו היום. ולפי"ז אף המ"ד השני שם במדרש שכיהנו במותו – שזאת רש"י בא לאפוקי כאן בכתבו "בחייו" – אין הכוונה שעד אז לא עבדו כלל, אלא שבתורת כהנים גדולים הם שימשו רק לאחר מות אהרן אביהם. ועיין בזה.]
והעירוני בהקשר לזה לדברי הספורנו (ויקרא כד, ג) עה"פ "יערוך אותו אהרן", וז"ל: אף על פי שהיתה הדלקת הנרות וכן קטרת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקבלו ז"ל, מכל מקום נאמר בשניהם 'אהרן', כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים שנאמר בו "כי בענן אראה על הכפרת". וזה כי בכל ימי המדבר נאמר "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו'", ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטרת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול כמו שנעשים לדורות ביום הכפורים, עכ"ל. ולפי"ז מבואר היטב שבמדבר עיקר העבודה היתה באהרן, ובניו שימשו רק כממלאי מקומו כאשר נמנע ממנו לעבוד. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם[עריכה]
כתב בזה המדרש רבה (ב כו): רבי יעקב בר איבו בשם רבי אחא, אילו היה להם בנים - קודמין לאלעזר ולאיתמר, שכל הקודם לנחלה קודם בכבוד, ובלבד שהוא נוהג כמנהג אבותיו.
ובהמשך הקטע כותב המדרש (שם): ועל דעתיה דרבי חייא דהוא אמר במותו, כשמת אהרן שימש אלעזר בנו, כשמת אלעזר שימש איתמר, לכך נאמר "ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם".
ויש להעיר שלכאו' שני קטעים אלו שבמדרש אינם מתיישבים זה עם זה, משום שמדוע כשמת אלעזר שימש איתמר, והלא היו לאלעזר ילדים - לפחות פנחס כנודע - וא"כ כשאלעזר מת היה צריך פנחס להיות הכהן הגדול ולא איתמר דודו, וכפי שהמדרש פותח שאם לנדב ואביהוא היו בנים - היו קודמים לאלעזר ואיתמר.
ואולי ניתן לחדש, שמכיון שפנחס נתכהן בפני עצמו בזמן מעשה זמרי, ולא נתכהן יחד עם אביו אלעזר, וכנודע, א"כ לכך אינו מתייחס אחר אלעזר למלאות את מקומו במותו, ולכן איתמר דודו קודם לו בכהונה הגדולה. ועיין בזה.
[ויש מקום להביא כאן את דברי הספורנו (בפס' ג) בביאור טעם מה שמשחו אף את בני אהרן, ושלא ככל כהן הדיוט, ז"ל: "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים" - ולא קרה כן לדורות, כי אמנם לא נמשח אחריהם שום כהן הדיוט בחיי הכהן הגדול. והטעם היה - "אשר מילא את ידם לכהן" - שהוצרכה אז המשיחה, כי זולתה לא היו כהנים כלל, בהיות שנולדו קודם שנבחר אהרן לכהן, כמו שקרה לפינחס קודם שהרג את זמרי, עכ"ל הנפלא.] הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק יד[עריכה]
וידבר ה' אל משה במדבר סיני לאמור[עריכה]
הרמב"ן כאן כותב, וז"ל: והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט), ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד, מח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם, ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם, וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם. ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו) כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו "וירב העם ויעצמו מאד" (שם פסוק כ), כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים. ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם, כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף, ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה. עכ"ל הרמב"ן. והאור החיים (פס' לט) תמה על שני ביאורי הרמב"ן, וביאר באופן אחר עי"ש.
ויש להעיר ולתמוה על דברי הרמב"ן ששבט לוי לא נתברכו במצרים, והיינו לכאו' שלא היתה בהם ברכת ששה בכרס אחת. דבני ישראל מנו בפרשתינו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, ומתוכם היו בכורים עשרים ושתים אלף מאתים שבעים ושלש. ובחשבון פשוט יוצא שהיה בכור לכל עשרים ושבעה אחים. [ואמנם יתכן שנולדו כנגדם גם בנות בכורות, אך גם מנין בני ישראל הוא רק לגברים, וכנגדם היו נקבות, ויוצא זה בזה.] ואת דבר זה ניתן להסביר שבמצרים הם נולדו ששה בכרס אחד, וכך היה ריבוי כזה של אחים מול מיעוט בכורים.
אולם התמיהה היא בשבט לוי, שכתוב בפסוק שמנו עשרים ושתים אלף, ומבואר ברש"י (פס' לט) שבנוסף להם היו שלש מאות לויים בכורים, ואם כן יוצא שהיה בכור אחד על כל שבעים ושלש אחים, וזהו למעלה מכפול מבני ישראל כנ"ל - שגם כן היו בריבוי גדול. וזה קשה בפרט על דברי הרמב"ן שמאריך לתרץ שלבני לוי לא היה ריבוי ניסי במצרים, וא"כ ודאי שבדרך הטבע לא אמורים להיות כ"כ הרבה אחים במשפחה אחת, וצ"ע.
שוב ראיתי שכבר העירו בזה אחרוני זמננו. כן העיר באילת השחר, ונשאר בקושיא, וכן הגרש"מ דיסקין זצ"ל העיר כן בספרו משאת המלך, ונשאר בצ"ע. אלא שהוסיף בשם רבי תנחום פישהוף שליט"א שהיחס בין שבט לוי לשאר עם ישראל הוא בערך שוה (ודלא כדחישבנו), וזה משום שמה שעם ישראל היו שש מאות אלף – היה רק הגברים מגיל עשרים עד ששים, ואילו בכורות עם ישראל נמנו מגיל חודש [עד הפטירה – כך נראה לכאו'], וא"כ שוב צריך להכפיל את הפשוטים בפי שנים או שלוש ביחס לבכורות, ושוב ישנם כשבעים פשוטים לכל בכור. אך עדיין דבר זה אינו מובן אלא רק אם נולדו ששה בכרס אחד, ונשארת הקושיא ע"ד הרמב"ן.
ובספר אז ישיר לרבי אריה זילבר שליט"א יישב באופן נאה, עפי"ד הנצי"ב שכתב שמשום מעלתם של בני לוי על כן נענשו מהר על איזה עוון משום ש"סביביו נשערה מאוד", ולכן היו מועטים. ועל זה הוא הוסיף, שהרי מעיקרא היו הבכורות המקודשים בישראל, [וכבר במצרים מצינו שבמכת בכורות מתו הבכורים, וביארו שהם הרגישו יותר מהפשוטים את הקדושה שהתפשטה אז, ואז היה נס מיוחד שבכורות ישראל לא מתו – ולכך הם פודים את עצמם לדורות עולם,] ואם כן הבכורים בשבט לוי היתה להם מעלה כפולה. וכיון ש"סביביו נשערה מאוד", דווקא הם נתמעטו יותר. ואם כן מה שהיו פשוטים רבים בשבט לוי ביחס לבכורים, לא היה מכח ריבוי הפשוטים אלא משום התמעטות הבכורים שמתו, עכ"ד.
אלא שיש להעיר על דבריו שלכאו' דברי הנצי"ב אינם מסתדרים עם הרמב"ן הנז', דלרמב"ן הלויים לא נתמעטו מחמת קדושתם, אלא מלכתחילה לא היתה בהם הברכה והריבוי של הששה בכרס אחד, וא"כ הכיצד אפשר להשתמש ביסודו של הנצי"ב ליישוב דברי הרמב"ן, ועיין בזה.
ואמי תליט"א יישבה את הקושיא הנזכרת, שיתכן ששלוש מאות בכורות הלויים היו בכורות מאב, וא"כ אם היה לוי אחד נשוי כמה נשים, יהיה לו בן אחד בכור, ובנים רבים מאוד פשוטים, ולכן היו מעל שבעים פשוטים לכל בכור. ולעומת זאת בכורות ישראל נמנו לפי פטר רחם, היינו בכורות מאם, ולכן אצלם זהו יחס נכון של פשוטים רבים לכל בכור, היינו שנולדו ילדים רבים לאותה האם, וזה מחמת הריבוי של ששה בכרס אחד. ויש לבדוק את הענין, שהלא שלוש מאות הלויים שהיו בכורים, לכאו' היו באותו אופן של בכורה כשאר הישראלים, ולא מסתבר שהם היו לפי האב, ואילו שאר הישראלים לפי האם, ועיין.
והנה הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א בספרו טיפה מן הים (ס"פ במדבר) הקשה איך מתוך שש מאות אלף גברים היו רק עשרים ושתים אלף בכורות. והוכיח מזה שאצל יוצאי מצרים היה רוב מוחלט של בכורות בנות, ולכן היו כה מעט בכורים. והוסיף שאין להקשות ע"ז מדברי הגמ' בכמה מקומות שבסתמא מחצה זכרים ומחצה נקבות, משום שזה אינו מחייב שיהיה כן בלידה הראשונה, אלא רק שבמהלך כלל הלידות של האשה – יהיו מחצה זכרים ומחצה נקבות, עכ"ד.
והנה עצם קושייתו צ"ב, דהלא כפי שדרשו מהפסוק "ובני ישראל פרו וישרצו וגו'" שנולדו ששה בכרס אחד, א"כ לק"מ קושייתו, דכל אשה ילדה ילדים רבים מאוד, ורק אחד מהם היה בכור, וא"כ מוכח מחשבון הבכורים כדרשת חז"ל זו. אלא שהוא יכל להקשות את קושייתו על הלויים לפי הרמב"ן שאצלם לא היתה הברכה של ששה בכרס אחד, וכדהקשינו, וע"ז יתרץ שמשום מה היו רוב מוחלט של בכורות בנות.
ועדיין צ"ב כקושייתו דלבסוף (ולא נראה יישובו), דנראה שהחזקה והסתמא שמחצה זכרים ומחצה נקבות הינה על כל לידה ולידה, וישנם סיכויים שוים שיוולדו זכרים מול נקבות, ולא מסתבר שזהו דין רק בכללות הלידות של אשה זו ולא בכל לידה ולידה, וצ"ע. וזה מלבד עצם הדוחק שבתירוצו, דמדוע באמת היה כן, שרוב הבכורות שאותו דור היו בנות.
שוב מצאתי בטעמא דקרא (לקמן פס' לט), שכתב: כל פקודי הלוים וגו' שנים ועשרים אלף. בבכורות ה. "בפרטן אתה מוצא ג' מאות יתרים, אותן ג' מאות בכורות היו כו'", הוא מוכרח לפי החשבון שהרי ישראל היו תר"ג אלף ותק"נ, והבכורים שלהן היו כ"ב אלף ורע"ג, א"כ הבכורים לערך א' מכ"ז ומחצה מכל ישראל, וא"כ בלוים שהיו ח' אלף ותק"פ [מבן ל' ומעלה] א"כ ג' מאות בכורות הוא גם לערך זה א' מכ"ב, והחשבון כמעט מצומצם. [אך זה אם נחשוב את הבכורים ג"כ מבן ל'.] עכ"ל הטעמא דקרא (כולל הסוגריים).
והדברים צריכים ביאור, דביאורו מסתדר רק אם אותם שלוש מאות לויים בכורים דאיירי בהו בגמ' בבכורות, היו מגיל שלושים. אולם לכאו' משמע שמנו אותם מגיל חודש, דלשון רש"י: ודים שיפקיעו עצמם מן הפדיון, ואם הם היו ישראלים, היו צריכים להפדות מגיל חודש, וא"כ לכאו' אותם שלש מאות לויים בכורים היו מגיל חודש, ומגיל זה היו עשרים ושתים אלף לויים (כולל פשוטים), וא"כ יקשה מאוד שהיחס בין הפשוטים לבכורות יהיה הרבה יותר מבשאר עם ישראל, וכפי שכתבנו שהוא פי שבעים ושלש. ואכן נראה שמרן הגר"ח התקשה בזה בסוגריים בסוף דבריו, אך לפי"ז אזלא כל ביאורו. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק טו[עריכה]
מבן חודש ומעלה[עריכה]
וברש"י: משיצא מכלל נפלים, הוא נמנה ליקרא 'שומר משמרת הקדש'. אמר רבי יהודה ברבי שלום, למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (להלן כו, נט) "אשר ילדה אותה ללוי במצרים", עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפשות, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין.
יש להעיר, שמצד אחד כאן מבואר שהלויים נמנים מגיל חודש, ואילו בדברי ר' יהודה ברבי שלום שמביא רש"י, מבואר שנמנין כבר מהבטן. ואמנם ראיתי מביאים מהרע"ב שביאר שגם כאן לולי חשש נפל, היה מונה אותם מיד בלידתם. אך זאת גופא יש להקשות, איך במצרים מנו בתוך השבעים נפש את יוכבד מיד כשנולדה, ולא חששו שמא היא נפל. ויתכן ליישב שאכן המנין שם בפועל היה אחרי שלושים יום מלידתה, כשיצאה מכלל חשש נפל, אלא שהמנין כלל רק את מי שנכנס למצרים, והיא נכללה בזה עמהם משום שנולדה בכניסתם למצרים, ודו"ק.
והדברים מסתדרים היטב עם הנכתב לעיל (ב, ב) ביישוב קושיית האור החיים, שגם במנין הלויים מנו בפועל רק בר"ח אייר, וזאת מכיון שרצו למנות את מי שנולד עד ר"ח ניסן, ולכן בפועל מנאום בר"ח אייר לאחר שכבר אין חשש שהם נפלים. וזה דומה ממש לנכתב כאן לגבי יוכבד, שנמנתה לאחר שיצאה מכלל נפל.
שוב ראיתי שכיוונתי בדבריי לדברי הגור אריה. וראיתי בבאר בשדה שכתב בזה, וז"ל: הקשה הדבק טוב, דתחילה כתב משיצא מכלל נפלים, והדר כתב מן הבטן, ותירץ דהתם היה המנין ע"י הקב"ה והוא ידע דכלו לו חדשיו (א.ה. לכאו' צ"ל: לה חדשיה) ונמנה מן הבטן, לאפוקי כאן שהיה המספר ע"י בשר ודם, ע"ש. וקשה שהרי הכא נמי כתיב עפ"י ה', וכתב רבינו שהיתה בת קול יוצאת ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל. ול"נ דהכא שאני דכיון שמשה היה אומר כך וכך הם, אם היו נמנים מהבטן יש משום הכזבת הנביא, שפעמים יהיו בהם שאינן בר קיימא ויאמרו הרי יש יותר, וכפי האמת לא נמנו היתרים משום שאינן בר קיימא, לכך לא נמנו עד שיהיו מבן חודש, אבל התם נמנו מהבטן שהרי ליכא הכזבת נביא, עכ"ל הבאר בשדה. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק טז[עריכה]
על פי ה'[עריכה]
וברש"י: אמר משה לפני הקב"ה, היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משה ועמד על פתח האהל, והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת, כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה'.
זכורני בשם בעלי המוסר שהקשו שמכיון שהיה נס שיצאה בת קול ואמרה את המנין, א"כ מדוע הוצרך בכלל להתאמץ ולעמוד על פתחי האהלים, שיישאר באהלו ותצא בת קול ותסכם לו את מנין כל הלויים. וביארו שרואים מפה שחובת ההשתדלות והמאמץ בקיום המצוות קיימת תמיד, וכל אשר בכחך עשה, ורק כאשר מגיע לדבר שאינו יכול לעשות, אז יעזרהו השי"ת, אך לא רגע קודם... ואכן דבר זה מרומז היטב בלשון רש"י: אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי. וניתן להוסיף בזה שברש"י מבואר שהבת קול אמרה רק כמה תינוקות יש באוהל, אך את המבוגרים שניתן למנות בדרך רגילה מחוץ לאוהל, לא גילתה הבת קול, וזה נשאר למשה להתאמץ ולמנות כמו שציוה השי"ת. וע"ע בטעמא דקרא מה שכתב בזה. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כה[עריכה]
המשכן והאהל מכסהו וגו'[עריכה]
וברש"י: המשכן - יריעות התחתונות. והאהל - יריעות עזים העשויות לגג. מכסהו - עורות אילים ותחשים.
וביאר השפ"ח הקצר בשם ביאורים למהר"ן: יריעות העזים נקראו 'אהל' לפי שהיו מכסים את הגג ואת הקרשים, אבל עורות האילים והתחשים לא היו מכסים רק את הגג, לכך נקראים 'מכסה'.
נתקשיתי בדברי השפ"ח הקצר, שהלא בפשטות 'אהל' הינו מלשון 'מאהיל' - וזהו מלמעלה, וא"כ אף עורות האילים והתחשים שכיסו רק את הגג - יכולים להקרא 'אהל', ואין משמעות לכך שיריעות העזים כיסו אף את הקרשים.
וחשבתי ליישב בדוחק, שאכן אין הכוונה כאן לגובה הקרשים, אלא לעוביין מלמעלה, היינו שעורות האילים והתחשים לא כיסו אף את האמה של עובי הקרשים מלמעלה, משא"כ יריעות העזים. אמנם לכאו' הדבר תלוי בסוגיית הגמ' במס' שבת (דף צח.) אם הקרשים הסתיימו למעלה באותו רוחב שהיו למטה, או ברוחב אצבע בלבד.
שוב ראיתי בשפתי חכמים שהביא ג"כ את דברי המהר"ן הללו, ומשמע שם להדיא שלא כפי שביארנו בדוחק. ושוב הדבר צריך בירור. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק כט[עריכה]
משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה[עריכה]
וברש"י: וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם.
בקובץ 'עיון הפרשה' הקשו שהלא קרח היה בעל רוח הקודש, וכיצד נקרא 'רשע'. וכן מהו "אוי לרשע", הלא "על פי ה' יחנו" והיינו שנצטוו על שכינות זו. ונראה לי ליישב שלמרות שהיה לקרח רוח הקדש הוא הרשיע, ולכל אדם מישראל - אפילו הגדול ביותר ובעל רוח הקודש - ישנה אפשרות לבחור ברע כפי שיכול לבחור בטוב, וא"כ אין קושיא מכך שקרח נהיה רשע. ועל השאלה מהו "אוי לרשע", והלא על פי ה' יחנו. נראה שאמנם נצטוו על כך, אך מכיון שמדרך העולם שאדם נמשך אחר דעות שכיניו, היו צריכים לעשות מאמץ מיוחד להשפיע עליהם לטובה בכדי שלא יהיו מושפעים מהם לרעה. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק לח[עריכה]
והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל[עריכה]
הקשה הגאון רבי אביגדור הלוי נבנצאל שליט"א (הו"ד בקובץ 'עיון הפרשה'), דהנה איתא בגמ' תמיד כו. על מתני' דתנן "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש": מנא הני מילי, אמר רב אשי דאמר קרא "והחנים לפני המשכן וכו' שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל". פירוש, הרי נכתב כאן בקרא ג' פעמים 'שמירה', על שם ג' מקומות ששמרו שם הכהנים.
והקשה, דאם ישמרו אהרן ואלעזר ואיתמר בניו הנותרים, בג' מקומות, מי יעבור עבודה, דהכהנים בזמן משה היו רק אהרן אלעזר ואיתמר. [והוסיף דבשלמא לשיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' בית הבחירה ה"ב) דשמירה זו מצוותה רק בלילה (וכ"ה דעת רע"ב, וכן משמע ברמב"ן פ"א פס' נג) אתי שפיר, דאהרן ובניו יעבדו ביום וישמרו בלילה. אבל לשיטת המפרש במסכת תמיד (כה: ד"ה היו עליות) דהשמירה היתה בין ביום ובין בלילה, הדרינן לקושיין מי יעבוד. ויש לדון בדבריו, דלכאו' בשעת השמירה אסור לישן, וא"כ שוב יקשה איך הספיקו לישון וגם לשמור.]
והנה יתכן ליישב קושיא חמורה זו על פי מה שהביאו בקובץ 'עיון הפרשה' שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן (ספר המצוות מ"ע לד ובשורש השלישי) במצוות נשיאת הארון לדורות אם נוהגת רק בכהנים או גם בלויים, שיטת הרמב"ם שדווקא במדבר נשאוהו הלויים משום שהכהנים היו מועטים, ולדורות שהם מרובים נשאוהו הכהנים שגם הם מבני קהת, ואילו שיטת הרמב"ן שאף לדורות נשאו הלויים את הארון, דמהיכ"ת שישתנה הדין ויעבור מהלויים לכהנים (עי"ש בקנאת סופרים). ולפי"ז יתכן לדעת הרמב"ם שכפי שמחמת שהכהנים היו מועטים – לכן הלויים נשאו את הארון, כך אף שמירת המקדש בתקופת המשכן במדבר נעשתה ע"י הלויים – מאותה הסיבה. ויש לבדוק חידוש זה. [ויש לבדוק אם ניתן לומר שדרשת הגמ' בתמיד הנזכרת שייכת רק במקדש, שבו אכן נמצאים שלשת מקומות השמירה המוזכרים שם, וזאת למרות שהפסוק שממנו זה נדרש – עוסק במשכן.]
עוד ניתן ליישב שהלא ממעשה זמרי גם פנחס נתכהן, וכדאיתא בקרא, וא"כ ניתן לומר שאהרן עבד, ואלעזר, איתמר ופנחס שמרו. וזה יתיישב ביותר לפי הספורנו שהבאנו (לעיל ג, ד – בקטע השני) שבמשכן עיקר העבודה היתה דווקא באהרן ולא בבניו. אך זה לא יישב על הזמן שעד מעשה זמרי, שבזמן זה פנחס עדיין לא התכהן. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק לט[עריכה]
שנים ועשרים אלף[עריכה]
וברש"י: ובפרטן אתה מוצא שלש מאות יתרים וכו'. ולמה לא כללן עם השאר ויפדו את הבכורות ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המנין לפדיון, אמרו רבותינו במסכת בכורות (ה.) אותן שלש מאות לוים בכורים היו, ודים שיפקיעו עצמם מן הפדיון.
יש להעיר שכאן התורה לא מזכירה את מנין הלויים לענין פדיון הבכורות, ורק בפסוקים הבאים תתחיל לדון בזה. ומבואר שבכל זאת המנין כאן אינו כולל את הלויים הבכורים משום שבהם אי אפשר לפדות בכורות ישראלים. ואילו במנינים דלעיל - של בני גרשון קהת ומררי בפרטם - כן מנו גם את הבכורות, ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 08:36, 1 בפברואר 2021 (IST)
פסוק מז[עריכה]
חמשת שקלים לגולגלת[עריכה]
[מדברי הגר"א גניחובסקי] איתא בקרא מצות פדיון הבן. והנה הפודה בנו מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן". ואם פדה בנו ושכח לברך, מכל מקום יצא ידי חובת פדיון הבן. והנה אם יחזור בו מהפדיון תוך כדי דיבור שפיר דמי, דכך מבטל הפדיון, ואז יוכל לפדות שנית עם ברכה. אלא יש לעיין אם חיובא למיעבד הכי, או דילמא כיון שיצא ידי חובת פדיון הבן בדיעבד, אינו חייב למיעבד הכי לכתחילה.
א. הפריש תרומה ושכח לברך האם ישאל הנה במנחת יצחק (ח"ט סי' קי"ח) מביא פלוגתא בין ב' חכמי הדור, במי שהפריש תרומות ומעשרות ושכח מלברך, האם ישאל על ההפרשה, כדי שאחר כך יוכל להפריש שנית בברכה. דהנה לחד גיסא, יש לדון דחייב לישאל על מנת שיוכל להפריש שנית עם ברכה. וכך אייתי בשם מרן האבי עזרי זצ"ל.
אמנם לאידך גיסא יש לדון דלא ישאל, דהברכה שמברך על הפרשה השניה הוה ברכה שאינה צריכה, [מכיון שלא היה צריך הפרשה השניה, דכבר היה הפרשה רק נשאל עליו], ונמצא דבהשאלה הוי כגורם ברכה שאינה צריכה. וכך אייתי בשם מרן הקהילות יעקב זצ"ל. [ויש לעיין דיוכל להפריש בשנית עם עוד פירות אחרים החייבים בברכה ואם כן לא יהא ברכה שאינה צריכה.
אמנם יש בזה דעה שלישית דהגר"א גניחובסקי הביא ששמע מהגאון זכר טוב שליט"א (וכך כתב בספרו זכר טוב סי' ט' אות י"ג) דעה שלישית בזה, והוא סברא אלימתא, דלמה ישאל הרי לא ירויח בזה כלום, דהרי כתבו רבנן בתראי [חתם סופר תשובות יו"ד סי' ש"כ, חזון איש אהע"ז סי' ס"ג ס"ק כ"ג, ועיין דרך אמונה פ"ד מהל' תרומות בציון הלכה אות ת"פ] דאף אם בירך על הפרשת תרומה, מכל מקום שרינן להשאל על ההפרשה, ולא הוי כגורם ברכה לבטלה, דהרי בשעת ההפרשה היה ראוי לברכה. ואם כן גם היכא דלא בירך מה ירויח אם ישאל, הא אף כשנשאל היה ראוי שיברך בשעתו, נמצא שעדיין קיים החסרון ברכה ואינו מתקנו בהשאלה.
[ויש לעיין בכל זה מהו בנטל ידיו ולא בירך על נטילת ידים, האם יטמא ידיו כדי שיוכל ליטול שנית עם ברכה. עיין מה שכתב רבינו בבר אלמוגים סי' קנ"ז].
מעתה בנידון דידן דפדיון הבן, נימא דלסברת הזכר טוב, לא יחזור בו מהפדיון, כי לא ירויח בזה כלום. אמנם יש לדון לא כך, וכדלקמן. על הפדיון הבן, האם מותר לחזור תוך כדי דיבור, מי אמרינן דדמי לשאלה דאמרינן דמותר לישאל אע"פ שלמפרע יתברר שלא היה על מה שיחול הברכה. או דילמא שאני לענין חזרה דאסירא ליה, דגורם ברכה לבטלה.
מעתה אם נימא דחזרה אסירא ליה מכיון שגורם ברכה לבטלה, אם כן גם לסברת הזכר טוב הנ"ל דאין ריוח להשאל על הפרשה בלא ברכה, מכל מקום אם לא ישאל אלא יחזור בו תוך כדי דיבור, אם כן לא היה ראוי לברכה בשעת ההפרשה. אם כן שוב בשכח יתחייב לחזור תוך כדי דיבור. [א"ה. דהרי אין לומר דלא ירויח כלום, דאדרבה הרי אחרי שחזר בו לא היה ראוי לברכה כלל, ואם כן עכשיו מתחייב בהברכה].
ד. האם תליא בטעם אמאי מותר להשאל הנה בעיקר האי נידון בבירך על הפדיון הבן, האם מותר לחזור תוך כדי דיבור, יש לדון האם תליא בטעמא דמותר להשאל ולא חשיב שגורם שהברכה יהא בטלה, דהנה בחתם סופר (שו"ת יו"ד סי' ש"כ) כתב דטעמא דמותר להשאל, מכיון דאין כאן ברכה לבטלה, שמברך וציונו לפרוש תרומה חלה, וענין הפרשת תרומה חלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם, וכה ציוונו להפריש אותם על דעת זה וכן עשה והפריש. מעתה לענין חזרה, לכאורה לא דמיא לתרומה, דהרי כיון דחזר בו לא קיים הצווי כלל.
אך בחזון איש (אה"ע סי' ס"ג ס"ק כ"ג) כתב דטעמא דמותר להשאל היינו מכיון דבירך בשעה שהיה ראוי לברך, ואף שהיה בטעות, מכל מקום ראוי האדם לברך את ד' בכל היום אלא שאין רשאי להרבות בזה, וחכמים קבעו השעות שהאדם יותר מוכן בהכרת בוראו וחסדיו, וכל שעשה ברכה ברשות חשיב ברכה, שכבר הגיע השעה המוכנת אף שהיתה בטעות. ולדבריו יש לעיין מהו בחזר בו, האם גם בכהאי גוונא חשיב שעה המוכנת לברכה. ועיין. -- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי