שיחה:תוספות/גיטין/ב/א

ד"ה המביא

ביאור נדון התוס' אי לשאר שטרות קרי' גט. עי' קונטרסי שיעורים בביאור כ"ד התוס', ובשאר טעמי הראשונים בהא דכתבינן י"ב שורות בגט.

למאי דהסיקו דסתם גט גט אשה צ"ע גמ' דהתקבל. במהרש"א ביאר דעיקר הקו' דתוס' לא היתה רק אמאי לא פירשה הגמ' דאיירי בגט אשה, ובמהר"ם ביאר דהתם איירי בממון משא"כ הכא דהוה ריש מסכתין ולא ידעי' אי איירי בגט אשה או בשאר שטרות.

ביאור מה שהוסיפו ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט אר"ת משום דגט גימטריא י"ב. המהרש"א ביאר דהוא ראיה דסתם גט גט אשה הוא דכתבי' י"ב שורות בגט דהוא כמנין גט, ובאופ"א אפשר ביאורו דאחר דהסיקו דסתם גט גט אשה הוא שוב א"ש מה דכתבי' דווקא בגט י"ב שורות, ועי' תוי"ט ומה שהביא בשם התשב"י, ועי' חת"ס ונראה שהמדפיס היפך שם השיטות. בני הנעורים (שיחה) 11:01, 25 בדצמבר 2020 (IST)

ד"ה אף

ילה"ק שמא אין גרים שם רק כתבו שם הגט. עי' מהרמ"ש דאי מעלמא פשיטא דה"ה כחו"ל ואי ממק"א בסמוך אמאי לא נקט המקום ההוא (וזה אפשר דאלו היו מקומות מוכרים טפי), ואם אתו מא"י לכאו' באמת אי"צ לומר, ולחלק ולומר דאיהו אתא מהכא והם היינו העדים ממק"א והחדיוש דאיכא חששא דמזוייף אינו חידוש כי אם להו"א דרבה לית לי' דרבא ולהאי ס"ד אפשר נמי לאוקמי להפך דאיהו מחו"ל והם מא"י והחידוש דאיכא חששא דלשמה וא"כ הא והא ליכא למשמע מינה, ולא מסתבר לומר דלרבה זה היה פשיטא דאיכא חששא דלשמה וע"כ דחידשה המשנה דאיכא חששא דזיוף וכן להיפוך אליבא דרבא. ובאופן אחר היה אפשר לומר דהנדון הוא אם כאן לפנינו בשעת הגירושין איכא חשש או לא, ובמק"א הארכתי.

ממה שהוסיפו התוס' ביישובם ור"י מטמא נראה לו כו' משמע דהקושייא היתה אף לפ"ד. כתב המהרש"א דהתוס' הוסיפו ביישובם הביאור לדברי ר"י דלא מסתבר דפליג אף אי איכא ישראלים והיינו דבאמת לא היתה הקושייא רק מרבנן, ובמהרמ"ש דייק מקושייתם דהקשו אף לשיטת ר"י והיינו דס"ל להתוס' דטועין היינו בכל דבר ואף בגיטין ודלא כפרש"י שם דטועין דווקא בכתמיהם וכיון שכן אף לדבריו צ"ע דלא יימצאו שם ישראלים דכתבי גט, ומש"ה יישבו אף לשיטתו.

אמאי לא יישבו דתרי רקם נינהו כדיישבו בסמוך. כתב המהר"ם דלא מסתבר דבתנאי איכא תרי רקם ובסמוך חילקו התוס' בין רקם דתנא לרקם דקרא, ועי' ברש"ש מה שדחה דבריו, והמהרש"א ביאר דלא מתסבר דברקם דחו"ל איכא יהודים וברקם דא"י ליכא, ותמה הרש"ש דוכי שמא גרים, ולכאו' צ"ל דהמהרש"א לא כיוון רק דלא מסתבר דישבו יהודים בחו"ל קודם שתתיישב כל א"י, והרש"ש ביאר דא"ה הו"ל לפרושי. בני הנעורים (שיחה) 11:01, 25 בדצמבר 2020 (IST)

ד"ה מכפר לודים

בביאור דברי רבינו מאיר. יש שביארו דברי רבינו מאיר דרבי אליעזר הזכיר שם עירו דהו"א דמאחר דאיהו ישב שם והיה שם בית דינו א"כ חשיב קרוב לעיקר היישוב וכדברי ר"י בסמוך וקמ"ל דאפ"ה כחו"ל הוא, ור"י לא הבין כן מדבריו, ולפי"ז מה שהוסיף רבי' מאיר כדאמרי' אחר ר"א ללוד אינו רק מקור לכך דזהו שם עירו אלא עיקר החידווש במתני' דאף דשם היה בי"ד אפ"ה כפר לודים דינו כחו"ל.

אולי לשאר א"י פשיטא דצריך לומר דאין שיירות מצויות לשם. בפשוטו הי' אפשר ליישב קושיית התוס' דאין הרבוותא במתני' דכפר לודים ה"ה כחו"ל אלא כלפי לוד דדווקא התם הו"א דחשיב שיירות מצויות משא"כ לשאר א"י אפשר דפשיטא היה דה"ה כחו"ל, אך זה קשה דלת"ק ה"ה כא"י ולר"א פשיטא דה"ה כחו"ל, גם אליבא דרבא אין שייך לחלק בין לוד לשאר א"י. בני הנעורים (שיחה) 11:01, 25 בדצמבר 2020 (IST)

ד"ה ואשקלון

יל"ע מה הוצרך ר"ת לאתויי כל הני קראי בקושייתו. לכאו' צ"ע דהו"ל לר"ת להביא בקושייתו רק קרא דשופטים דוילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון, וצ"ע.

וכעין זה ילה"ק בסמוך בקושייתם ארקם וחגר דהו"ל להביא רק ספרי דוהיה עקב, אך זה אפשר דרצו להביא דמפורש כן בקרא, גם אפשר דרצו להדגיש דהכא אין שייך היישוב הקודם.

אם אפשר דיצחק היה גר בחו"ל. כתבו התוס' דמסתמא אברהם ויצחק היו דרין בארץ ישראל, ויש להעיר דיצחק אי"ז מסתמא דהא א"ל הקב"ה דאסור לו לצאת לחו"ל מאחר דהוקדש לקרבן, וצ"ב.

מהי האריכות בדברי ר"י. יש להקשות מה הוצרך ר"י להוסיף דאף דעכו בא"י מ"מ פשיט שפיר כיון דקי"ל דמובלעת מהני כאי' היא ממש מא"י כר"ג כו'.

אמאי לא הקשו מהירושלמי רק לבסוף. הטעם דלא הקשו התוס' מדברי הירושלמי רק אחר דהביאו דברי ר"י משום דאליבא דר"ת לא קמ"ד, אמנם אליבא דר"ת קשה אמאי אפי' מעכו לעכו דזה א"ש טובא אליבא דר"י, ועי' מהרמ"ש, ואפשר עוד דהו"א כר"י וקמ"ל כר"ת אך מ"מ ת"ק משמע דפליג ושמא לר"ת נבאר דת"ק עכ"פ ס"ל כר"י.

ביאור הספק במוכר עבדו לסוריא. התוס' ביארו הספק דהאי מ"ד ס"ל דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ונסתפק אי מש"ה ה"ה כמוכר עבדו לא"י או דילמא כיון דעפרה טמא כחו"ל דמי, והנה זה אי"ש אליבא דר"י מאחר דאיירי' בחצי עכו דא"י הוא ולא פי' כן התוס' אלא אליבא דר"ת, אכן זה גופא כוונת התוס' דלר"י יהיה ביאור הספק שייאסר משום דמפקיעו מן המצוות ולא משום דאסור לצאת לחו"ל כפרש"י שם, ומה"ט שפיר הוו מיפטרי רבנן מהדדי שם דמחמת איסור לצאת לחו"ל ליכא דהא א"י הוא אך מ"מ אסור שימכור לשם עבדו דמפקיעו מן המצוות, וזה ביאור דברי המהרש"א שכתב דלדור אסור ובאקראי שרי. ולפי"ז א"ש מה שביארו התוס' דאף דמוכר מעכו לעכו כמוכר לחו"ל המוכר מא"י לעכו הסמוך לה נמי כמוכר לחו"ל הוא והיינו דאיכא ב' דינים הא' מחמת דאסור לצאת לחו"ל וזה דווקא במוכר מעכו לעכו דלעכו הסמול לא"י שפיר מותר לצאת וכדחזי' דהוו מיפטרי רבנן התם, והב' מחמת דמפקיעו ממצוות וזה שייך אף במוכר עבדו מא"י לעכו הסמוכה לה כיון דרחוק מעיקר היישוב.

וכעי"ז יעוי' במאסף אהל יצחק משמיה דהגרא"ו דאיכא ב' דינים יישוב א"י ובו תדבק. בני הנעורים (שיחה) 11:01, 25 בדצמבר 2020 (IST)

ד"ה ואם

במושכל ראשון טענינן או לא. יש לתמוה דתחילה פתחו התוס' דבגט לא טענינן משום עיגונא והיינו דבפשטות בעי' למיטען ואח"כ סיימו דבממון טענינן דאל"כ לא שבקת ומשמע דלזה בעי' מקור, אכן זה פשוט דכבר בריש דבריהם סמכו אמקור דשאר שטרות שהביאו בהמשך דבריהם.

עוד צ"ב דכיון דלא טעני' רק משום דאל"ה לא שבקת זה אי"ש בגט, ועי' מהרמ"ש שבי' דכן ילה"ק ממה שהוסיפו דאיכא לא שבקת בשטר מתנה ומכר ולכאו' צ"ב דמ"מ לא נטען בשטר הלוואה וע"כ דלא פלוג וה"ה הכא.

עוד כתב מהרמ"ש דהסברא דלא נחוש למזוייף דעדים החתומים על השטר כו' ושמא דווקא כשעומד וטוען ברי ניחוש לו, והיינו דעיקר החסרון במה דאנן טעני' בשמא, ובלא"ה היה אפשר דלא חיישי' רק באופן דמעמיד הוא החשש, ועי' שיעו הגרש"ר.

'איך מהני ליתמי מיגו דאביהם. התוס' כתבו דאף אי לא טענינן ליתמי מזוייף טעני' להו פרוע מיגו דמזוייף ואף דמזוייף גופא לא טעני' להו מ"מ כיון דאביהם היה נאמן בטענת פרוע מיגו דמזוייף אף הם נאמנים בטענה זו, והוכיח הגרא"ו מדבריהם דמיגו אינו מסברת מ"ל לשקר דהא אינהו לא מצו למיטען מזוייף אלא כח טענה הוא והיינו דצד זה יותר יש לו ליצדק בדין וכל טענה שיטען נקבלה.

עוד אפשר דעיקר דין מיגו מדין מל"ל הוא רק דמכח סברא זו מקבלת טענה זו משנה תוקף ושוב מצו היתמי למיטען כן אף דלדידהו ליכא לסברת מ"ל לשקר.

ובדין טענינן יש לחקור אי ביאורו דאף דבי"ד אין חוששין לחשש זה כל זמן שאין הבע"ד טוענו מ"מ מדין טענינן חוששין בי"ד לטענה זו, או כעי"ז דבאופן דאם היה עומד בפנינו הוה טעין לה שוב זה גופא מעורר החשש לבי"ד לחוש לטענה זו, אכן אפשר דביאורו מדין פתח פיך לאלם דדיני' כאילו עומד הבע"ד לפנינו וטוען כל מה דמצי, ולפ"ז שפיר יש לחוש אף לטענת פרוע דהיה נאמן בה במיגו.

למה מייתו ראייה מגמ' דשטר כיס. ביאור דבריהם אפשר א' דס"ד דפרוע טענה דלא שכיחא היא, ב' דס"ד דמיגו דאביהם לא יועיל להם כיון דאינהו לא מצו למיטען מזוייף, וכן יל"ד בסו"ד.

מה הוצרכו לראיה דטענינן אליבא דרב. הקשה המהרש"א דלרב דס"ל מודה בשטר שכתבו אי"צ לקיימו מוכח דטעני' מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה דדחיית התוס' היתה דטעני' פרוע וזה אינו אליבא דרב, והמהר"ם יישב דהוכחת התוס' אינה מדברי רב אלא מסוגייא דגמ' שם דמשמע דבהא לא פליגי עלי' דרב וכי היכי דלידי' טענינן מזוייף ה"נ לדידן, ובקרנ"ר יישב דהטעם דלרב לא טעני' פרוע מיגו דמזויף הוא משום דהוה מיגו דלא שכיח וממילא ל"ש סברת לא שבקת דהא זיוף לא שכיח, אכן המהר"ם ביאר הטעם דלרב ליכא לטענת פרוע דמיגו גרוע הוא משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עודותן בב"ד כדאי' התם בתוס' ולדבריו ליכא ליישב הקרנ"ר אא"כ בי' נעשה כמי שנחקרה הוא כדברי רש"י לקמן ג א דלא חשידי לזיופי ויעוי' לקמן.

ובעיקר דברי הקרנ"ר יש להקשות דאי טענת מזויף לא שכיחא א"כ היאך טעני' לה, ובפשטות אפשר דאף דבר שאינו שכיח מספיק לטעון ע"י טענת מיגו סגי בשכיחות לדינא דטענינן (ויובן בין אי מל"ל בין אי כח טענה, דוק), ובאופ"א נראה דבטעני' אזלי' בתר שכיחות הטענה משא"כ במיגו אזלי' בתר שכיחות הדבר הנטען, וביותר אי ביאור טענינן מדין פתח פיך לאלם.

במה גרים איתרע בנפילתו לחוש טפי לזיוף. כתבו התוס' דבאופן דאיתרע בנפילתו ולוה טוען מזוייף חיישי' אפי' בעדי קיום דשמא אנח ידיה אזרנוקא, והדברים תמוהים ומשמיה דהגרב"ב ביארו דמדין השבת אבידה הוא, ומהגרב"ד פוברסקי בעל בד קודש שמעתי דמדין השבת אבידה ודאי יש לו להשיבו לבעליו אפי' אם זייפו וודאי לא יצאו הדברים מפי הגרב"ב. בני הנעורים (שיחה) 11:01, 25 בדצמבר 2020 (IST)