שיחה:בבלי/פסחים/פט/ב
אמר רבא קנסא[עריכה]
יש להבין מדוע קנסוהו ומה חורבא נפיק מיניה. ובפשטות אפשר לומר שחיישינן שמא יסבור שהועיל במעשהו זה ואולי אף יבואו להקריב קרבן זה לשמו. ויעויין ברש"י (ד"ה אמר רבא) שכתב קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימנא אחריתי עולה ושלמים דאחר. הרי שפירש רש"י שטעם הקנס כדי שלא יבוא לעשות זאת פעם אחרת אך לא פירש לנו מדוע אותה פעם חמורה כל כך עד שראוי למונעו ע"י קנס שלא יבוא לעשות כן. ועוד יש להבין מדוע אותה הפעם חמורה יותר מפעם זו, שהרי כידוע בכלל קנס כלולים ד' אופני קנס, והם: א. עונש, על שעשה דבר זה. ב. הרתעה, שלא יבוא לעשות דבר זה כיון שייענש על כך. ג. קנס שלא יבוא לעשות דבר זה להבא. ד. קנס שלא יבואו אחרים לעשות דבר זה להבא. ורש"י נקט שהקנס נועד למונעו מלעשות דבר זה להבא וכאופן השלישי הנ"ל.
ובעיקר טעם הקנס יש להעיר דלעיל (עה:) אמרינן סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה שאין מוכרין מעשר שני בירושלים, ועיין בתוספות (ד"ה לפי) שכתבו שגזרו מכירה אטו פדיה, ובשם רשב"א כתבו שלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה וכדתנן בריש מסכת מעשר שני שאין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין שוקלין כנגדו. והנה לפי זה לכאורה הוא הדין לענין קדשים אם היה המקח תופס היה מקום לאוסרו משום בזיון קדשים, וממילא אפשר לומר שאף שאין המקח חל סוף סוף יש כאן בזיון מצוה ולכן קנסוהו. ומה שלגבי חגיגה ופסח לא קנסו כן, זה בלאו הכי לא קשה וכמו שכתבו התוס' (ד"ה וזה) שהרי שרי למנות אחרים על פסחו.
עוד כתב רש"י: וכי האי גוונא נמי אמרי אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, כלומר המוכר לא פשע אלא הקונה הלכך מעותיו נדבה, עכ"ל. והיינו שהוקשה לרש"י מדוע קנסינן את הקונה ולא את המוכר ועל כך פירש שהוא מהכלל הידוע דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ויש לעיין מדוע הוצרך לזה והיה יכול לומר בפשטות שאין במה לקנוס את המוכר, שהרי בשלמא הקונה הביא מעות וקנסינן שיהיו מעותיו לקיץ המזבח אך המוכר שלא הביא מעות וכי נקנוס אותו שיביא מעות מביתו שמא זאת לא אמרינן.
ועוד יש לדון לפי סברת המוכר והקונה שיתפוס המקח מה רצו שיעלה בדין הדמים, האם חפצו שיהיו הדמים חולים והיינו שתתחלל קדושתם על הבהמה הקדושה מכבר. או שזה ודאי שמעות אלו אכתי ישארו קדושים בקדושת זבח זה ומכל מקום חפצו רק שיהיה הקרבן הזה של הקונה כדי שיוכל להקריבו לשמו. ואם כוונתם היתה שיהיו המעות חולין הרי שבאופן שהיתה הבהמה קרבן נדבה שאמר הרי זו עולה ולא קרבן נדר שאמר הרי עלי, אם כן לו יצוייר שהיה תופס המקח הרי היה הרווח כולו של המוכר שתחילה היתה לו בהמה קדושה שהיה מחוייב להקריבה ועתה יש בידו מעות חולין ואף אינו חייב להקריב קרבן אחר כיון שהיה זה קרבן נדבה. וצ"ב האם גם בכה"ג יש מקום לומר לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ואולי רש"י יסבור כצד בתרא שאף הם לא רצו להפקיע המעות מקדושתם אלא רק שיהיה קרבן זה של הקונה ויוכל להקריבו לשמו ואח"כ המוכר יקנה במעות אלו קרבן אחר. ש"ס יידן (שיחה) 17:43, 18 בפברואר 2021 (IST)