שיחה:בבלי/ברכות/ה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ביטול יסורין בלימוד תורה או בקיום המצוות[edit]

בגמרא, אמר רבי שמעון בן לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא יסורין שנאמר מזי רעב ולחומי רשף אמר ליה רבי יוחנן הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.
ויש להבין, הלא רשב"ל אמר 'כל העוסק בתורה' וריו"ח השיבו מן הפסוק 'אם שמוע תשמע גו' והישר בעיניו תעשה כו' שאינו מדבר על עסק התורה אלא על קיום המצות. מי אדיר (שיחה) 13:55, 7 בספטמבר 2018 (UTC)

הערות שונות[edit]

בגמ' אם ת"ח הוא אין צריך.

צ"ב אחר דאיכא מצוה לקרות קר"ש על מיטתו האיך נפטר ת"ח ממצוה זו, וצ"ל דעיקר הטעם דקר"ש שעל המיטה, הוא כדי לינצל ממזיקין וכדלקמן בגמרא "כל הקורא קר"ש על מיטתו מזיקין בדילין הימנו", וטעם הדבר הוא משום דקר"ש הוי דברי תורה, [וכדחזינן בגמרא לקמן דילפינן להא מילתא דמזיקין בדילין בקורא קר"ש על מיטתו מהפסוק "יגביהו עוף" ואין עוף אלא תורה], וממילא מובן שפיר דתלמיד חכם שכל הזמן חוזר על גרסתו (עי' רש"י) ממילא ישן מתוך דברי תורה וא"צ לקרוא קר"ש שעל המטה דע"י תורתו ממילא מזיקין בדילין הימנו. וע"ע מאירי בשם הירושלמי.

בגמ' (הנ"ל) אם ת"ח הוא אין צריך.

עי' רש"י שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד, עכ"ל, וחזינן כאן הגדרה מיוחדת מהו תלמיד חכם, דאינו פורש מן התורה אף בסגרו את הספר, אלא ממשיך לשנן במחשבתו את תלמודו, בבחינת כל ימיו בעמוד והחזר קאי, ודו"ק.

בגמ' לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו'.

עי' רש"י שיעשה מלחמה עם יצר הרע, והיינו לכאורה כשבא להכשילו בחטא ח"ו ילחם ויעמוד כנגדו ולא יכנע לו, וקצ"ע לפי"ז לישנא ד"ירגיז", דהלא אינו מרגיזו אלא משיב מלחמה כשבא להחטיאו, וצ"ל דזה גופא שאינו נכנע לו חשיב כמרגיזו. אמנם יש לציין ללשון רש"י במס' סנהדרין רש"י (קי"א ע"ב) וז"ל: "מרגיז יצר טוב על יצר הרע, אם היצר הרע אמר לו: עשה עבירה זו - לא דיו שנמנע מן העבירה, אלא הולך ועושה מצוה", עכ"ל.

בגמ' (הנ"ל) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה.

אפש"ל דהזכרת יום המיתה גרידא לא מהני, דאדרבא רשעים אומרים "אכול ושתו כי מחר נמות", ורק רוצה להרבות תאוותיו כשמזכיר לו יום יום המיתה, אלא דאחר שאדם לומד תורה וקורא קריאת שמע יעזור לו הזכרת יום המיתה להצילו מדרך מכשול ועון.

בגמ' תורה זה מקרא. עי' רש"י דמצוה לקרות בתורה.

ואפשר לבאר עפ"י דעת הפוסקים דבתורה שבכתב מקיים מצוות תלמוד תורה אף ללא הבנה משא"כ בתורה שבעל פה, והיינו "מקרא" דמצוה אף בקריאתה גרידא ללא הבנה, משא"כ משנה זה מצוה דצריך להבין משנתו לדעת האיך יהא קיום המצוות, ויל"ע.

בגמ' כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.

מאי משמע וכו' דכתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". ואף דלא הוזכר להדיא קריאת שמע בהך קרא אלא רק הוזכר דזה על משכבותם, אולי צ"ל ד"רוממות אל בגרונם" היינו קריאת שמע של יחוד השם ורוממותו. ועפי"ז שאלת הגמ' "מאי משמע" אינו מנלן דזה קריאת שמע אלא מנלן דזה קריאת שמע שעל המיטה ולא סתם קריאת שמע שחרית או ערבית, ולזה תירצו דכתיב "על משכבותם" והיינו שעל המיטה. אמנם ברש"י פירש דשאלת הגמ' "מאי משמע" הוא מנלן דאיירינן בקריאת שמע, וצ"ב לפי"ז מאי תירוץ הגמ' דכתיב "על משכבותם" הלא סוף סוף מנלן דאיירינן בקריאת שמע, אולי איירינן בסתם אמירת מזמורים על מיטתו וכדו', ועי' נימוקי הגרי"ב (שלהי ד' ע"ב) ונראה כוונתו דכאן שייך דיבור רש"י המודפס לעיל סוף ד' ע"ב "על משכבכם – שנאמר ובשכבך" והיינו דמהא ידעינן דאיירינן בקריאת שמע, אך אכתי יל"ע מנלן דאיירינן בקר"ש שעל המטה ולא בסתם קר"ש דערבית, ואולי הך "על משכבותם" כולל ב' הדברים א) פשוטו – על המיטה, ב) מדרשו – קריאת שמע דכתיב ביה ובשכבך, וממילא ידעינן תרוייהו דאיירינן בקריאת שמע שעל מיטתו, ויל"ע.

בגמ' חרב של שתי פיות.

והיינו חרב מחודד מב' צדדיו.

בגמ' אמר רבי שמעון בן לקיש
כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר: ובני רשף יגביהו עוף וכו' אמר ליה רבי יוחנן: הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר: ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.

צ"ב דרשב"ל איירי מעוסק בתורה ואילו הך קרא איירי בשמיעת ושמירת כל חוקי התורה, ועי' פנ"י.

בגמ' יסורין מכוערין וכו'.

עי' שבת שלהי נ"ה ע"א בתוס' ד"ה אין מיתה, דיסורין מכוערין היינו נגעים, ובמהרש"א שם איתא דאף יסורי איוב מיחשבי יסורין מכוערין, עיי"ש.

בגמ' בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם מדת בשר ודם אדם "מוכר" חפץ לחבירו מוכר עצב וכו' אבל הקב"ה אינו כן "נתן" להם תורה לישראל ושמח.

עי' רש"י דמוכר עצב שמתוך דוחקו מכרו, וצ"ב א"כ מאי חידוש הוא שהקב"ה שמח כביכול, הלא כל פעם כשאדם "נותן" מתנה לחבירו הוא שמח ורק כאשר "מוכר" הוא עצב, וכאן הלא הקב"ה נתן ולא מכר וא"כ מאי חידושא איכא, ועי' צל"ח מש"כ בזה. ואגב יש לציין מה שכתב הרה"ג רפ"מ גיטלזון שליט"א, בספר "תפארת בנים אבותם": דלכאורה חנוני כשמוכר חפץ אינו עצב ורק בעה"ב כשמוכר חפצי ביתו החביבין עליו הרי הוא עצב, וע"ז קאמרו חז"ל דאף אצל הקב"ה זה נמי מכירה כביכול של חפצי ביתו האהובים עליו, (ועל דרך שאמרו חז"ל משל למלך שנתן את בתו וכו'), ואעפ"כ הוא שמח ואומר כי לקח טוב וגו', עיי"ש. [אמנם עי' רע"ב מס' עבודה זרה פ"א סוף משנה ד' (ומקורו מרש"י) ומשמע דכל מוכר עצב, וצ"ב].

בגמ' פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה.

בפשטות היינו דאע"פ שפשפש ולא מצא שום עבירה, ואף עבירת ביטול תורה נמי לא מצא, בכ"ז "יתלה" בביטול תורה, דמחמת דקות הענין בכמות ובאיכות של ביטול תורה, עלול ליכשל בה ביותר. ואף אם למד כל הזמן, עדיין יתכן דביטל תורה באיכות, שהיה לו לעיין ולא עיין כראוי לו, ולכן יתלה בביטול תורה אף אחר הפשפוש במעשיו. [וע"ע משנת רבי אהרן ח"א עמ' נ"ו, ושו"ת בית אפרים או"ח סי' ס"ח ד"ה ומעתה, מש"כ בחומרת ביטול תורה באיכות, וע"ע ספר בנין עולם פ"ז שהאריך בזה מדברי רבותינו ז"ל]. אמנם בכמה וכמה מגדולי האחרונים ביארו כוונת הגמ' באופן אחר דכיון דעונשי הקב"ה הם מדה כנגד מדה לכן "פשפש ולא מצא" היינו שלא מצא עבירה המתאמת לעונש שקיבל באבר פלוני, שידע שלא חטא באבר זה, אמרינן ליה "יתלה בביטול תורה" דתורה היא כנגד כל אברי האדם וכל עונש באיזה אבר שהוא יכול להיות מדה כנגד מדה לחטא ביטול תורה, עי' ראש יוסף בסוגיין, נפש החיים (שער ד' פכ"ט), רוח חיים על אבות (פ"ד מי"א), אילת אהבים למהר"ש אלקבץ (על שיה"ש ג' ד'), וכן הוא בעוד אחרונים, [וצוין בעלים לתרופה גליון תתכ"ה], ויתכן דזה כוונת רש"י שכתב "פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויין יסורין הללו לבא". עוד אפשר לבאר דאדם שאין בידו תורה אינו יודע כלל באיזה עבירות נכשל ח"ו ולזה אמרינן דיתלה בביטול תורה שעל ידי שילמד כראוי לו ויהא לו ידיעת התורה ודיניה יידע במאי נכשל, והעירוני כעי"ז בשם הגר"א, עי' במהדו' שוטנ'.

ברש"י ד"ה יסורין של אהבה - הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עוון כדי להרבות שכרו בעוה"ב, עכ"ל.

חזינן מרש"י דיסורין של אהבה לא באים עבור כפרת עוונות אלא כדי להוסיף שכר בעוה"ב. וצ"ע דרש"י (בעמוד ב') ד"ה דהוו להו בנים ומתו, מפרש בזה"ל: "הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עוונותיו", עכ"ל, וחזינן דיסורין של אהבה כן באים לכפרת עוונות, וכן משמע המשך סוגיין "אלו ואלו יסורין של אהבה וכו' והיינו דרשב"ל וכו' ממרקין כל עוונותיו של אדם", וצ"ע. וע"ע שערי תשובה שער שני סוף אות ה' ומש"כ בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' ק"מ.

בגמ' כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין וכו' יכול אפי' לא קבלם מאהבה וכו'.

לכאורה כוונת הגמ' שאם הוא לא קבלם מאהבה אין הקב"ה מדכאו ביסורין של אהבה, דרק מי שבדרגה לקבל יסורים באהבה אותו הקב"ה מדכא ביסורין של אהבה. אמנם עי' פלא יועץ (ערך יסורין) דביאר שאלת הגמ' "יכול אפי' לא קיבלם מאהבה" זה גם יכפר, ת"ל "אם תשים אשם" שרק אם קיבלם "לדעת" זה מכפר. [ודבריו הם חומרא גדולה בקבלת היסורין]. וקצ"ע לפי"ז איך זה שייך לדברי רבא הלא רבא לא הזכיר כלל ענין כפרה אלא "כל שהקב"ה חפץ בו", ואולי צ"ל דהך "חפץ בו" היינו חפץ לכפר עונותיו, ואכתי צ"ע דריהטת כולה סוגיין הוי ביסורין של אהבה דומיא דדברי הגמ' לעיל ולקמן בסמוך, וע"ע מהרש"א ומשמע לכאורה דלא כהפלא יועץ, ויל"ע. פניני משה (שיחה) 08:37, 4 במרץ 2021 (IST)