שולחן של ארבע/ב
|
< הקודם · הבא > |
בביאור איכות האכילה מה היא, ושיתכוון בה האדם אל תכלית הראוי המבוקש ממנו:
חיוב גדול יש על האדם להתבונן באיכות האכילה ולהתבונן אל תכלית הראוי, והוא כי איכות האכילה היא כליון הדבר הנאכל והנפסד, על כן נקראת אכילה מלשון כלייה כי הוא מתאכל באצטומכא, וג' האיברים המיוחדים שהם מלכים וראשים לכל שאר איברי הגוף הם יקחו חלקם בתחלה, והם המוח והלב והכבד, והתמצית שלהם משתלח ומתפשט לשאר האיברים שהם משרתים ומשועבדים להם, כענין העבדים הניזונים על שלחנו של מלך ומתברכים מברכתו, והנה הם שלשה מלכים, והם אחדים לא נבראו כפולים כשאר האיברים כי תכבד פעולה הבאה משני פועלים מפעולה הבאה מפועל אחד, ועל כן אמר החכם אין טוב ברבות השרים, ולזה היה סבת הכל אחד והוא הבורא יתברך:
וכן הכלי שמחתכין בו המאכל נקרא מאכלת על שם שמכלה ומשחית, כלשון (דברים ז) ואכלת את כל העמים. ופסוק ויאכלו שהזכירה תורה במלאכי השרת יורה על זה, כמו שדרשו חז"ל בשלשה בני הבקר שהביא להם אברהם, ראשון ראשון מסתלק וכלה מעל השלחן, ואברהם המכיר בזה הביא מן בשר לרוב פעם אחר פעם כאדם המקריב ומרבה עולות למזבח, וכן באדם הראשון כתיב (בראשית ג) ותתן גם לאישה עמה ויאכל. מלת ויאכל מפרסמת חטאו במעשה ובמחשבה, במעשה הוא שהפסיד הפרי מן האילן ואכלו כנגד מה שהוזהר עליו כי ביום אכלך ממנו וגו', מחשבה הוא שהשחית וקצץ ועשה מן הענף אילן בפני עצמו, וא"כ הכל בהשחתה וכליון בין בדבר הגופני בין בדבר השכלי, ונמצאת אומר מלת ואוכל כוללת השחתה בדבר השפל והשחתה בדבר העליון, כמו שכתוב (שמות לד) כי שחת עמך. וכמו שנקרא ירבעם משחית לפי שהשחית וקצץ בנטיעות:
וכבר ידעת כי אין קיום הנפש בגוף ואין פעולותיה נגלות אלא באכילת הגוף, ומזה תבין ענין הקרבנות שהוא מסתרי התורה שכתוב בהם (במדבר כח) לאשי ריח ניחוח. כי כח הנפש העליונה מתרבה ונוסף באישים באכילתן הקרבנות, וכן אמרו רז"ל את קרבני לחמי לאשי. יכול לחמי ת"ל לאשי, לאשי אתם נותנים, וזה מפני התקשרות הנפש במדות נקשרות כחות הנפש עם כחות הגוף. והבן פסוק שהזכיר נעים זמירות (תהלים קג) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ייחד הנעלמת לנעלם והננלה לנגלה והבן זה, כי כחות הנפש אינם מתגלים ובאים לידי פעולה אלא על ידי הגוף, א"כ הגוף הוא צורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלמותה:
וצריך שתדע כי אין אכילתו של אדם אלא דמיון איננו דבר אמתי ולא פעולה ודאית, כי הוא דבר כוזב וענין משתנה ועובר באיברים האמצעיים בסבה אחר סבה, אך הרעיונים הזכים בחכמה ובדבקות המחשבה באור השכל בחכמה העליונה היא האכילה הקיימת הודאית, כענין שדרשו חז"ל (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ר' יוחנן אומר אכילה ודאית, שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. וצריך שתשכיל בפסוק זה למה הוצרך לומר ויחזו והלא כתיב למעלה ויראו, אלא מפני שהזכיר ויראו כדי שלא תבין ראיה ממש בחוש העין לכך הוצרך מיד ויחזו, ללמדך שאין ראייה זו אלא בנבואה, וזהו ויחזו את האלהים מלשון מחזה. וביאור הכתוב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזכו האצילים לראות בנבואת אספקלריא שאינה מאירה בלא מחיצה, וכל שאר ישראל במחיצה ומשה בראייה ממש. ויאכלו וישתו, כלומר שאכלו ושתו במחזה הזה היא האכילה הודאית. ועוד אפשר לפרש ויאכלו וישתו, שראו בנבואה המדה שממנה אכלו ושתו, כלומר כי ממנה הגיע להם המן שהוא עיקר פרנסתם, כענין שכתוב (משלי לא) ותקם בעוד לילה, וכתיב (שמות יו) הנני ממטיר. וכבר ידעת כי הפרנסה מזדמנת בלילה, וזהו שאמר (משלי לא) ותקם בעוד לילה, וכן היה המן יורד במשמרה שלישית של לילה, בשעה שהיו ישראל ישנים על מטותיהם במדבר, ולמחר משכימים ומוצאין פרנסתן מזומנת, הוא שכתוב (שם) וילקטו אותו בבקר בבקר. וכן תמצא בבית המקדש בבית ראשון שהיו הגשמים יורדים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, ולמחר משכימים למלאכתם ולא היו מתבטלין. וכן תמצא בחזקיהו שאמר רבש"ע אני אין בי כח לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אתה ישן על מטתך ואני עושה, שנאמר (מ"ב יט) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ועל זה אמר דוד (תהלים קכז) שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת וגו' כן יתן לידידו שנה. ביאור הכתוב מה שמשיגים האומות אחר העמל, שמשכימים ומאחרים ואוכלין לחם העצבים, כן יתן לידידו שנה, הדבר הזה יתן הקב"ה למי שהוא אוהב בשעה שהוא ישן ואין לו צורך לטרוח כלל. ומעתה ענין ויאכלו וישתו אינו אומר אלא לענין האכילה הודאית, או לענין אכילת המן שהיה תולדת האור העליון שהיא האכילה הודאית, ועל כן האיש הירא ראוי לו שתהיה מחשבתו מתקשרת עם העליונים, ושתהיה אכילתו לקיום גופו בלבד ולא להמשך אחר התענוגים, כי ההמשך אחר התענוגים סבת אבדן הגוף והנפש וסבת שישכח את העיקר, כי מתוך האכילה והשתיה יגבה לבו ויבא לידי מכשולות וחטאים גדולים ולעשות מעשים אשר לא נעשו. והנה אחי יוסף לא מכרוהו אלא מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (בראשית לז) וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם. ומטעם זה אמרה תורה שלא לאכול ביוה"כ שהוא יום הדין לנפשות, כי תהיה אכילתו סבה להחטיא את נפשו. ואפילו בדיני הוראה וממונות אמרו אכל ושתה אל יורה. ולמה זה ממה שכתוב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך. וסמיך ליה להורות את בני ישראל. כשתצטרכו להורות הזהרו מן היין, לפי שהיין מבלבל את השכל ואינו מבדיל בין הקודש ובין החול וע"כ כתוב ולהבדיל. כל זה ראיה כי האכילה והשתיה סבה להעביר את האדם מקו התורה והעבודה ולהשליך כל חקי השם ית' אחרי גוו, כל זה גרם לו כשאכל ושבע, ולכך צותה תורה (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת, כלומר אחר שתאכל ותשבע ואתה קרוב לפרוק עול, וברכת את ה' אלהיך, באותה שעה תצטרך לברך שתקבל עליך עול מלכותו יתברך לשמו, וזהו לפי דעתי ביאור הכתוב (משלי ג) בכל דרכיך דעהו, יאמר גם בעת האכילה שאתה קרוב שתשכחנו ותפריד שכלך מדעתו באותה שעה דעהו והדבק בו, ואם אתה עושה כן והוא יישר את ארחותיך, יישר דרכיך בארחות חיים היא הצלחת הנפש לעוה"ב, ואם כן אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו, כי איבריו מזוגים בעלי כח שיעור שיוכל לסבול עול תורה ומצותיה, כענין שכתוב בענין שבטו של יששכר (בראשית מט) ויט שכמו לסבול, הוא הלשון של מתן תורה, (תהלים יח) ויט שמים וירד, ומי שזאת כונתו מלאך ה' צבאות הוא, ומי שאינו מכוין את התכלית הזה נמשל כבהמות נדמו, וראה גם ראה יוסף הצדיק שהוחזק במדת היראה, ממה שכתוב (בראשית מב) את האלהים אני ירא. ועוד אמר (שם ל) התחת אלהים אנכי. רמז על ענין הזה שאמר (שם) ואת רעבון בתיכם קחו ולכו. בא להורות וללמד דעת את האדם שאין ראוי להם לאכול אלא לשבר רעבונם בלבד, לא למלא כרסם ולהמשך אחר הטעם הנבזה והנמאס כי חרפה היא לנו והבל גמור ודבר שאין שום עיקר בו. ולא תאמר כי זה היה בזמן הרעב, כי כיון שהיה יוסף נגיד ומצוה לאומים ואוצרות המלך תחת רשותו, היה בידו לספק לחם ומזון לאביו ולאחיו כמו בשאר שני השבע, אלא הודיענו בזה דרך התורה ויראת השם יתברך שאין ראוי לו לאדם שיאכל וישבע וימלא כרסו אלא לשובע נפשו:
ותדע באמת כי האדם על שלחנו יבחן מי הוא, ושם יתגלו ויתפרסמו מדותיו. וכן אמרו רז"ל (עירובין סה) בג' דברים האדם ניכר בכיסו ובכוסו ובכעסו, כי ההמשך אחר היין ויתר התענוגים הלא הוא נפת צופים נמשך אחר סם המות, ובהיותו אוחז הדרך הזה ימות מיתה עולמית, והרוצה לחיות יש לו להתרחק מן הדרך הזה ואכל וחי לעולם. וכן אמרו רז"ל במס' גיטין (דף ע) סעודת הנאתך משוך ידך ממנה. ודומה לזה אמרו קדושים תהיו, פרושים תהיו, קדש עצמך בראוי לך. ואמר קהלת (קהלת ב) אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל ורעות רוח, ואמר אחריו תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ובמס' (סנהדרין ע.) י"ג ווי"ן נאמרו על היין, והם נזכרים בפ' נח, וכתיב (בראשית ד) ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, ביאורו משעה שהתחיל לנטוע כרם עשה קדושתו חול, זהו לשון ויחל שהוא כולל לשון תחלה ולשון חילול, והנה בסבת היין נתקלל שליש העולם. ודרשו עוד (משלי כג) אל תרא יין כי יתאדם יתאוה לדם. וכן בת שבע הזהירה לשלמה שלא ימשוך ביין את בשרו, הוא שאמרה לו אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. וכן אמר (קהלת ב) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי. ואמר עוד (שם) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני והזכיר אחריו גם זה הבל. ודבר ידוע מי שגברה יראת השם בלבו ופחדו לנגד עיניו, ימאס ויבדיל תענוגי העולם ויבזה אותם עד תכלית, כי ידע ויכיר אחריתם ואחרית הפחותים הריקים אשר מלאו כרסם מעדניהם ושבו כליהם ריקם, ריקנים הם בלי השכל ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ועל זה אמר שלמה (משלי כג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. אמר אם רוח המושל תעלה עליך ותצא לאכול מפת בג המלך וביין משתיו בבית המלך שהוא מושל הארץ, בין תבין והסתכל באותם שהיו לפניך שבחרו הדרך הזה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, הלא רובם סוף מעלתם וגדולתם השפלה והכנעה, ספו תמו מן בלהות, מה כתיב אחריו ושמת סכין בלועך, ואמרו ז"ל (אבות פ"ו) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם. לפיכך אין ראוי לאדם לבקש היתרונות ולרדוף אחריהם, ואם עשה כן יהיו כל ימיו מכאובים ולא ישבע לעולם, לפי שהיתרונות אין להם תכלית, ומי שרודף אחר הדברים שאין להם תכלית הלא נגוע ומוכה בסנורי הסכלות ובכל אמת יתגלע. אין צריך לומר שאין לו חלק בתורה. שאם היה עשיר והיה רגיל לאכול ולשתות בכלי כסף, קרוב הוא שימעט זה בעיניו ולא יספיק לו עד שיהיה לו כלי נפך ספיר ויהלום. ואם השיג מהם כלי אחד ירצה מהם ב' או ג' וזה הולך ללא תכלית, וע"כ יתחייב האדם בטוב מדותיו שלא יהמה לבו אחר היתרונות ושיסתפק במועט. והנה התורה העידה על יעקב אבינו ע"ה שהיתה לו מדת ההסתפקות ולא היה מבקש היתרונות אלא הדבר ההכרחי, הוא שנאמר (בראשית כח) ונתן לי לחם לאכול וכו', שאל מה שהוא ההכרח הוא שהקב"ה מזמינו לכל נבראיו, כענין שנאמר (תהלים קמה) פותח את ידך וכו'. ודרשו ז"ל לחם לאכול ובגד ללבוש, כל ימיו של אותו צדיק לא נצטער על אכילתו, אלא שהמזון הגופני אשר בו יקיים גופו לשעה עמו תראה נפשו כחותיה ותוציאם לפעולה, ובזה תקנה המזון הנצחי שבו תתקיים לעד, ותסתכל במעמד הקדוש באצילי בני ישראל שהיו אוכלים ומסתכלים בו בלב, הוא שכתוב (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כי איברי הגוף שהם כלי הנפש יקבלו כח ואומץ בסעודה, והנפש בכחותיה תתעורר להם ותאמץ אותם במחשבה הזאת, ונתלבש גופו במחשבת נפשו ושניהם כאחד טובים ראוים שתשרה שכינה ביניהם, וזו היתה כונת משה והזקנים בסעודת יתרו, הוא שכתוב (שם יח) ויבא אהרן וכל זקני ישראל, וכן יצחק אבינו במטעמים ששאל, גם בשאר המקומות שמצינו סעודות לצדיקים זו היתה תכלית כונתם. ועוד מכלל מה שיצטרך האדם להתכוין באכילתו והיא תועלת גדולה לתכלית כוונתו, שיחזור אחר המאכלים הדקים, שהרי לפי דקותם יזדכך השכל ויתפקח הלב, כמ"ש חז"ל (יומא עו) חמרא וריחני פקחין, וצריך שלא יתכוין בהם אלא לפקוח עיני שכלו כמו שהזכרתי למעלה, ויזהר מהמאכלים הגסים כפי כחו, שהשכל יתעבה בהם וישחת מצלילותו וזכותו, וכבר היה בקדמונינו כפי מה ששמענו מי שלא היה אוכל בשר בהמה לגסותה, והיה רוב אכילתו בשר עופות קטנים דקים, היו מגדלים אותם בבית ונותנים להם מזונות ידועים היו מוכנים להם כדי לזכך בהם את המוח ולהישיר האיברים שהם כלי הנפש כדי שתתעלה הנפש ותמצא תכונה לקבל התורה ולהתבונן בדברי הש"י, לפי שהשכל מתחדד ומזדכך כפי דקות המאכל וזכותו, ודבר זה בחון ומנוסה מאנשי הערים האוכלים למעדנים, והמשקים שלהם דקים וזכים, הלא הם המשכילים בכל חכמה ומביני מדע על נקלה ומעט טורח, יותר מבני הכפר האוכלים השעורים והבצל ושאר המאכלים. עדוני המאכלים לא נבראו אלא בשביל התורה. ועל זה אמרו במסכת אבות (פ"ג) אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. כלומר אם לא היו עדוני המאכלים. וצריך שתתבונן כי ראוי היה האדם שיהיה מאכלו צמח האדמה, כגון התבואה והפירות בלבד לא בעלי חיים, לפי שבעלי חיים יש להם נפש התנועה דומה בקצת פעולותיה לנפש השכלית, וזה קרוב המועיל להרחקת המזיק, שכן אין ראוי שתהיה נפש התנועה מאכל לנפש האדם, וע"כ נצטוה אדם שיהיה מאכלו ומזונו התבואה והפירות, כענין שכתוב (בראשית א) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו', אך בזמן שהשחית כל בשר את דרכו ונתחייבו כל בעלי חיים כליה ולא נצולו אלא בזכותו של נח הותרו בבעלי חיים כירק עשב, ואז הותרה נפש התנועה להיותה משמשת לנפש השכלית המשמשת לקונה, וא"כ אין זה גרעון לנפש התנועה אלא כבוד ומעלה וזכות, וע"כ אמרו חז"ל (פסחים מט) עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף. כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל מי שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בהמה ועוף. וביאור זה אצל כל משכילים, כאשר אנחנו דוחים נפש מפני נפש אין זה אלא נפש התנועה שאנו מכלים אותה מפני נפש השכלית, אבל כיון שהוא עם הארץ ואין לו נפש השכלית, הרי בודאי אסור לאכול בשר, לפי שאין לנו לדחות ולכלות נפש התנועה מפני מי שאין לו נפש השכלית והבן זה:
וכן יצטרך כשיאכל שיפנה מחשבתו ותהיה משוטטת בהקב"ה על כל לוגמא ולוגמא, כענין שכתוב (שמות כד) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. וזה דומה למה שדרשו חז"ל (תהלים קנ) כל הנשמה תהלל יה. על כל נשימה ונשימה תן לו הלול. ותוכל ללמוד זה מדור המדבר כי בהיותם אוכלים המן היתה כונתם משוטטת בשכינה ומתבוננים בענוה, כי ע"כ חייבה החכמה שיהיה שיעור מזונם עומר שהוא עשירית האיפה, כלומר אחד מעשר האיפה כטעם מצות המעשר, שהרי כשימדוד אדם ט' מדות ויפריש העשירי, יתבוננו החכמים להתבונן בעשירית שהיא המדה הנותנת טרף לביתה ומספקת מזון לכל נברא מעלה ומטה, ומטעם זה אמרו תשעה וקטן מצטרפין. כלומר מצטרפין בברכה על המזון לברך נברך לאלהינו, הוא האדון המספיק מזון לכל בריה שיהיו כל ישראל באים לראות פניו להודות לו על הפרנסה שהוא מפרנס את עולמו, ולכך היו באים לפניו שלש רגלים בשנה פסח שבועות סוכות, בחג הפסח שהוא חדש האביב וזמן קציר שעורים. ובחג השבועות שהוא זמן קציר חטים. ובחג הסוכות שהוא זמן האסיף שמאספין כל הפירות לבית, וזהו שכתוב (שמות לד) לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל, וכתיב (שם כג) ולא יראו פני וגו'. כלומר בלא קרבן, כי היו צריכים על כל פנים להביא עולה ושלמים, ועם זה היה העולם מתברך במזונותיו מתוך שפע הברכה מן המקור אל המעין ומן המעין אל הגן ומן הגן אל ד' נהרות ג"ע שבעולם השפל אשר משם העולם לד' רוחות מתברך על יושביו, נמצאת למד כי כשהאדם עומד על שלחנו והוא אוכל על המחשבה הזאת, הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית. והנה היא חוזרת לעבודה עלויית שכלית, וזה טעם שכתוב (משלי ג) בכל דרכיך דעהו כאשר הזכרתי. וא"כ הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות או כמצוה אחת מן המצות, וזה עיקר הכוונה בסעודת השלחן שהגוף ניזון בו ונוטל חלקו הגופני מן האכילה הגופנית, והנפש במחשבה הזאת דשנה ורוה ושבעה כמו חלב ודשן מן האכילה הודאית בדרכי השם ובנעימותו ית', ועל זה נאמר (איוב לו) ונחת שלחנך מלא דשן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |