שואל ומשיב/ו/מא

שואל ומשיב ‏ ו מא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן מא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין הגעלה ולבון. וביאור שו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ"ו.

ע"ד מה ששאלת להבין כוונת הש"ך סי' קפ"א ביו"ד ס"ק ח' שכתב לחלק בין מחבת של עכו"ם רוב תשמישן בלי מים אלא ע"י שמן והדומה לו משא"כ במחבת של חמץ ודבריו סתומים. והנה עיינתי בדברי שו"ת רמ"ע הנ"ל והוא בסי' צ"ו ביאר הענינים וגם שם חילוקו סתום קצת אבל לפע"ד כוונתו דהנה זה הכלל דתורה צותה הגעלה ולבון וכפי תשמיש הכלי כך הכשרו ולפ"ז בשלמא כשנבלע האיסור עד"מ שבשלו בו נבלה הרי הנבלה א"י להתבשל ביורה רק ע"י מים וזהו דרך תשמיש של יורה שאין צולין בו רק מבשלין וא"כ האיסור של הנבלה נבלע ביורה ע"י מים של היתר שבתחלה היה המים היתר רק שנאסר ע"י הנבלה אבל עכ"פ הבליעות איסור של הנבלה ליורה בא ע"י מים ולכך סגי בהגעלה שכשם שנבלע ע"י מים כך יהיה נגעל ונפלט ע"י מים משא"כ במחבת של עכו"ם שדרכם למשוח בשמן של איסור וכדומה חלב מהותך או דם וא"כ האיסור נבלע בו ע"י האור בלבד שע"י האש נרתח ונבלע בו השמן ומה שנאפה בו וא"כ כשם שבליעתו ע"י אור כך פולטו ע"י ליבון של אור וזה החילוק שבין מחבת עכו"ם שנבלע ע"י האור משא"כ מחבת של חמץ שהשמן וכדומה אינו מחמיץ ועיקר החמץ בא ע"י העיסה שנבלע במים וא"כ שוב סגי בהגעלה וז"ב מאד מאד בכווניתו ודבריו נכונים מאד. ובזה נלפע"ד לישב מה שהקשה שארי הגאון המק"ח סי' תנ"א ס"ק א' דלפי דברי המ"ע הנ"ל א"כ האיך מועיל הגעלה בכלי מדין דלמא השתמשו בו בשר וחלב שכלו איסור או יין לנזיר שכלו איסור ול"מ הגעלה וצריך ליבון וגם בהא דאמרו בע"ז דף ע"ו דהיכא דהיתרא בלע סגי בהגעלה והרי בשר קדשים כלו אסור א"כ אף שהיתרא בלע צריך ליבון ע"ש שדחה דבריו ובמחכ"ת לא הבין כוונתו דבאמת כל שהבליעה הי' ע"י הבישול שהמים יבליע וא"כ כשם שבא ע"י המים כך תפלוט ע"י הגעלה ומה נ"מ שהי' ע"י בשר וחלב הא עכ"פ החלב בפ"ע הי' מותר והי' כמו מים רק שנאסרה בפגישת הבשר בו אבל החלב בפ"ע דין מים יש לו וכמו כן בשר קדשים בבליעה שיבלע בו הקדשים לא בא ע"י האור לבד רק ע"י מים והמים הבליעו בו וכל שנכנס ע"י מים כמו כן תשמישו ע"י מים ומפליט ע"י המים משא"כ במחבת שמטיחין בו שומן וא"כ הבליעה היא ע"י האור שהשמן אינו מבשל הדבר רק שנטגן בו וה"ה מחבת של חלה או בשר והיא עשוי לטגון וא"כ לא בא ע"י מים וצריך ליבון כמ"ש הש"ך ביו"ד שם משא"כ מחבת של חמץ שכל הטגונים שאנו עושים בה בפסח כשרים הם שנבלע ע"י הרתיחה הטעם החמץ שנבלע בו וא"כ בא ע"י הרתיחה וכשם שבא ע"י הרתיחה כך פולט ע"י הרתיחה ואף שאותה רתיחה בא ע"י האור אבל לא ע"י האור לבד רק ע"י רתיחת הטגון נבלע בו ה"ה ע"י רתיחת המים יפליט כשם שנבלע ע"י רתיחה כך יפליט ע"י רתיחה משא"כ במחבת של איסור שהשמן האסור נבלע ע"י האור וע"י רתיחת אור הליבון יצא כנלפע"ד ברור והם הבינו שהעיקר חילוקו הוא היכא דהמבליע הוא איסור או ההיתר וכן ראיתי לדו"ז הגאון בישוע"י סי' תנ"א סק"א שכתב לישב בזה קושית העולם דלמא הגעילו משום בשר בחלב וכתב הוא דבשר עם חלב הו"ל להצריך ליבון דהם איסור ובמחכ"ת לא כן אבי דמה נ"מ אם המבליע איסור או היתר עיקר החילוק אם המבליע בא ע"י בישול שהמים מבליעין האיסור או שבא ע"י טגון שומן שע"י הטגון נבלע שאז בא ע"י האור רק שאם לא הי' טגון של שומן איסור מה בכך שנבלע על ידי האור הא השומן אינו אסור רק מה שנבלע בו על ידי השומן ואם כן בא ע"י האמצעי וכמו במחבת של חמץ ולזה אמר דהשומן גופא הוא האיסור וזה שדייק שם אם השאלה אירע למחבת חולבת שנתבשל בה בשר על ידי טגון והיינו דוקא בכה"ג שבא על ידי טיגון ונעשה גם כן איסור שעכ"פ מדרבנן גם בטגון שייך בב"ח ואולי גם מה"ת או מחבת של בשר שבא על ידי טגון ואח"כ נתבשל חלב שתיכף בא על ידי אור לבד אבל כל שלא בא על ידי האור אף שבא על ידי איסור לא מועיל וז"ב מאד מאד ת"ל וגם הש"ך שכתב איסור בב"ח היינו דוקא כל שבא ע"י טגון ודו"ק. ובזה אני אומר לישב קושית העולם דמנ"ל טכ"ע בשאר איסורים דלמא הוא משום בב"ח ולפמ"ש א"ש דא"כ האיך נפרנס כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש והיינו דהא לפמ"ש הרמ"ע עיקר האיסור במחבת היכא שנטגן בו והרי ע"י טגון לדעת הפוסקים אינו בב"ח דאורייתא ולמה צריך לבון וע"כ משום שאר איסורים דהשומן איסור וכדומה ודו"ק היטב. ובזה אני אומר הא דאמרו בפסחים דף ל' ע"ב חזינן להו דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שא"י מידי דופיו לעולם והקשו בתוס' דלמא גזה"כ היא ולפמ"ש י"ל דבאמת מלתא דתליא בסברא דכיון דכלי חרס מדיית והיינו ששולט מעבר לעבר והנה זהו ודאי דהמים אין להם כח רק להבליע בתוך הכלי ולא שיהי' מפליט לחוץ ע"פ עבר השני וע"כ דמכח חום האש הוא דשולט מעבר לעבר כל שהוחם הכלי לכך בכ"ח מדיית שנפלט לחוץ ולפ"ז בדין הוא שישבר דהרי כבר הורנו הרמ"ע דמה שבא על ידי האש לבד בלי המים בזה אינו מועיל הגעלה וצריך ליבון ובכ"ח ל"ש ליבון רק היסק מחדש וזה הוי כלי חדש ועיין בתוס' שם ובזבחים דף צ"ו ועכ"פ הגעלה לא מועיל בזה ולכך ישבר וז"ש דחזינן דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שישבר והיינו דעכ"פ הגעלה ל"מ וז"ב מאד. ובזה יש לישב קושית הט"ז סי' צ"ג ביו"ד ע"ש. איברא דצריך להבין לשטת הרמב"ם פ"ח ממעשה הקרבנות הלכה י"ד בכל הקדשים מלבד החטאת אף בכ"ח מועיל מריקה ושטיפה וקשה היאך מועיל הגעלה והא אינו מוציא מה שבעבר השני וצ"ל דבאמת מה אכפת לן בעבר השני הא לכשיבשל בהקדירה לא יפליט מעבר השני וגם יהי' נטל"פ דהגעלה הוציא כל מה שיכול להוציא ומה שא"י לצאת ע"י הגעלה לא יצא ע"י הבישול דכשם שא"י ע"י הגעלה כך לא תצא ע"י הבישול וגוף המריקה ושטיפה הוא עקב אכילה והיינו מה שיצא בעת האוכל וא"כ מעבר השני לא אכפת לן כל שמגעיל ומורק ושוטף ומה דאצריך בכ"ח שבירה זה גזה"כ. ובזה מיושב מה שהקשה הבה"ז בזבחים דף צ"ה דלהרמב"ם איך מוכח דכ"ח א"י מידי דופיו הא ע"כ גזה"כ היא בחטאת וכ"כ כמה דרכים בזה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דמדייתי פשיטא דל"ש הגעלה שאינו מוציא מה שבעבר השני ורק דלא אכפת לן בשאר קדשים ורק בחטאת גזה"כ אבל הגעלה פשיטא דאינו מועיל בכ"ח דהרי מדייתי וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא. שוב מצאתי לאחר כמה שנים בפרמ"ג באו"ח במשבצות סי' תנ"א ס"ק וא"ו ולרב קיצורו א"א לי לעמוד על כוונתו במ"ש לפרש דברי הרמ"ע ע"ש. ובזה י"ל הא דפריך הש"ס בפסחים דף ל' וכי מאחר דאתותב רבה בר אלעי אמאי קדרות בפסח ישברו והקשה הכו"פ סי' צ"ג דמה קושיא דע"כ לא מהני היסק רק בהיתרא בלע דשם מבשר לחלב שפיר מועיל ליבון אף בכ"ח משא"כ בחמץ בפסח דאיסורא בלע לא מועיל אף ליבון כיון דכ"ח א"י מידי דופיו ולפמ"ש א"ש דזה אין סברא כלל דבכ"ח לא יועיל ליבון דניהו דאינו יוצא מידי דופיו היינו ע"י הגעלה אבל ע"י אש ודאי יוצא דכמו שנבלע ע"י אש כך יוצא על ידי אש ושפיר פריך למה ישברו ומשני דלמא פקעו. ובזה מיושב היטב מ"ש רבינו בפ"ח ממעה"ק הלכה י"ז צלה הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשל בו או לא ישבר הואיל ולא נגע בו והקשה הלח"מ דבש"ס משמע דהאבעיא דבישול בלי בלוע קאי גם כן על של מתכות לענין מריקה ושטיפה והרמב"ם פירש לענין כ"ח דוקא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דדברי הרמב"ם מזוקקים דבאמת קשה מה קמבע"ל דזה ודאי דאף בישול בלי בלוע בכלל רק לענין כלי חרס דכל הטעם דשבירה הוא משום דל"ש הגעלה כל שבלע ע"י אור וכאן שלא בלע כלל יש ספק שהרי בשאר קדשים א"צ שבירה אף בכ"ח וכמ"ש רבינו אח"כ וא"כ ממילא גם בחטאת כל שלא בלע א"צ שבירה וז"ב ודו"ק. וזה שסמך רבינו הני שני דינים ביחד דאף למ"ד בכל התורה לא דריש סמוכין במשנה תורה דריש שרבינו במכוין קבען בבת אחת וזכורני שזה רבות בשנים הראה מחו' הרב המפורסים מוה' שמואל ראפפורט ז"ל מפה דברי רש"י בפסחים דף ס"ג ע"ב שכתב בד"ה ומטמא וכו' בשם הת"כ דדריש דת"ל אשר יגע בו ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו וכו' הרי דאבישול בלי בלוע גם כן צריך שבירה בחטאת ומה קמבעיא לי' לריב"ח וכעת זכיתי לקנות ספר תורת כהנים ומצאתי את שאהבה נפשי בפרשת מצורע בפ' זבים פרק ד' פרשה ג' שהביא מ"ש רש"י בשמו וכתב הקרבן אהרן דמ"ש מה בו האמור להלן באוירו היינו בתוכו ואף דשם בעי בתוכו מכל מקום נלמד כאן שמטמא מאוירו רק דכיון דעל כל פנים בו מורה בתוכו ממילא נלמד דאף מאוירו דאל"כ למה לי דממילא טמא שהרי נגע בו ע"ש ובאמת שיש לדחות אבל גוף הפירוש שפירש הק"א ודאי נכון דהך בו דשם הכוונה על בתוכו וזה קרי לי' מאוירו והרי כתב ואשר תבושל בו וע"כ בתוכו קאי וז"ב ופשוט. אברא דמצאתי בטור יו"ד סי' קכ"א כלי חרס שנשתמשו בהן איסור בחמין אפילו שלא אצל האש אלא שעירה לתוכו רותח אין לו הכשר ובב"י שם כפי הנראה לא גרס אלא שעירה לתוכו רותח והבין שמ"ש אפילו שלא אצל אש היינו רק על ידי מליחה ולכך הביא ראי' מפינכא דר"א דלענין עירה לתוכו רותח ל"צ לדר"א דהא עירה לתוכו רותח הוא בזבחים דף צ"ח בהדיא אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו מנין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר הרי בהדיא דהכ"ח בעי שבירה על ידי עירוי לבד והארכתי בזה לפי שראיתי להפרמ"ג או"ח סי' תנ"א בדיני הגעלה תמה על הב"י שהביא מהך דפינכא והיא תמי' גדולה אבל באמת המעיין בב"י יראה שלא העתיק כלל הך דעירה לתוכו רותח והרי בסי' תנ"א באו"ח כתב הב"י לפרש דברי הטור שכתב שם ולא בכ"ח שנשתמש בו חמין אפילו שלא על ידי אור אלא שעירה לתוכו רותחין כתב הב"י דכוונתו אף בכ"ש וע"כ שביו"ד לא הי' לו הגרסא כן ועל כל פנים יהי' איך שיהי' לכאורה כיון שלא הי' ע"י אש רק על ידי עירוי אמאי א"י מידי דופיו וצ"ל דגם בעירוי או על ידי חום מליחה כל שבא על ידי רתיחה לא משום המים הוא רק על ידי האש ובאמת גם הרמב"ם פ"ה מחמץ הלכה כ"ה ביאר בהדיא דאף בכ"ש אין מועיל הכשר בכ"ח אף דכ"ש ודאי אינו מבשל אפ"ה על כל פנים בליעה משהו יש בו וא"י מידי דופיו דהחום שבו מבליע לא המים וכמ"ש ומן האמור אני תמה על הצאן קדשים והאחרונים שהלכו בשטתו שכתבו דהא דכ"ח א"י מידי דופיו היינו שאין בו רק משהו ולכך שטת רבינו דבשאר קדשים מלבד חטאת הי' סגי במריקה ושטיפה ורק בחטאת צריך שבירה וא"כ בחמץ דלהרמב"ם דס"ל דהיתרא בלע כמ"ש השעה"מ להוכיח כן כדבריו בפ"ה שם וא"כ למה בכ"ש אין מועיל הכשר הא אין רק במשהו ומשום משהו מועיל הכשר אף בכ"ח וע"כ דכל שנבלע בו אף פורתא ל"מ שום הכשר לדידי' וצ"ע. והנה הצ"ק בזבחים דף צ"ה חידש דבחטאת הוא במשהו ולכך א"י מידי דופיו ובשאר קדשים מותר וע' שעה"מ פ"ה ממצה ובטעם המלך שם שהאריכו בזה. וקשה לי ממ"ש התוס' בחולין דף קי"ב ד"ה הלכתא לדחות דאין הטעם משום נ"ט בר נ"ט דהרי גם בנתבשל חטאת דמתסרי לזרים ואפ"ה נעשה גיעול והיינו דשם הוה נ"ט לאיסורא ובאמת זה לא מקרי כ"כ לאיסורא דעל כל פנים למי שראוי לאכול ממנו הוא היתר וטפי הו"ל לומר כיון דעל כל פנים חטאת היא במשהו ואם כן גם נ"ט בר נ"ט ל"ש בזה וכמו באיסורין דל"ש נ"ט בר נ"ט כמ"ש הר"ן דמכל מקום טעם קלוש יש בו ובאיסורין אסור וה"ה בזה דבחטאת אסרה תורה גם טעם משהו וז"ב. והנה במ"ש התוס' דף ק' ע"ב דלשטת רבינו אפרים ניחא האיך צותה התורה להגעיל כלי גדול. והא יאסרו המים והמים חוזר ומבליע בתוכו והא נ"נ וע"כ דבשאר איסורים לא אמרו חנ"נ ובאמת לפ"ז יקשה אם נימא דמשום בב"ח גם כן יש חשש והא בב"ח לכ"ע חנ"נ אלא שכבר כתבתי דמשום בב"ח אין חשש ובחידושי כתבתי בזה דלכאורה לפמ"ש העט"ז בסי' קי"ד דהשומן פוגם במים אם כן לא נאסר המים כלל וכבר העיר בזה הש"ך ביו"ד שם. אמנם הפר"ח כ' דבאמת שומן במים אינו אוסר אבל כשהמים באים לתבשיל אז נשבחו וצ"ל דהרי כבר נפגמו ונטל"פ שרי ועכצ"ל דהוה כפגום ולבסוף השביח דאסור וכמבואר בסי' ק"נ ס"א. ובזה אמרתי לישב דברי העט"ז בסי' קכ"א שכתב דאם הגעיל כלים ב"י בזה אח"ז והי' בהם סמ"ך נגד אחת מהכלים דשרי והש"ך סוף סי' קכ"א כתב דלא קי"ל כן דהא חוזר וניעור אח"כ וטכ"ע דאורייתא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת בשעת שנתן טעם בהמים הי' לפגם דשומן איסור פוגם במים גרידא אף שאחר כך יתן טעם בתבשיל הא על כל פנים כל שפגום בתחלתו שוב בודאי אינו חוזר וניעור ואף דיהי' נשבח אח"כ אבל על כל פנים כבר נתבטל בששים ונטל"פ פשיטא דבכה"ג לא אמרינן חוזר וניעור. ובזה אמרתי לישב מ"ש התוס' בחולין שם דא"ל דהגעילו שאינו בת יומא דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ותמה הכו"פ דממנ"פ אם להס"ד גם קדירה שאב"י אסור אם כן אף שאב"י אסור דנוטל"פ אסור ואם כן אכתי קשה הא המים נאסרין ואוסרין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאף דנוטל"פ אסור אבל סרוחה מעיקרא אף לר"י מותר כדאמרו בע"ז דף ס"ז וכאן הוה סרוחה מעיקרא דהא בהתבשיל הוא בנו"ט לשבח אבל במים הוא לפגם והוה רק פגום ולבסוף השביח ולזה אמר דהא לא אסרה תורה רק ב"י. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דאם משום בב"ח פשיטא דמותר דהרי במים נו"ט לפגם ואף שישביח אחר כך מכל מקום תו לא מצי חייל שם בב"ח עלה דכבר נטל"פ מעיקרא ובכה"ג לא חל איסור בב"ח וכעין מ"ש לענין נ"ט בר נ"ט דבב"ח מותר ובשאר איסורים אסור ואם כבר נאסר בב"ח ביחד שוב הו"ל כשאר איסורים דאסור וז"ב ובחידושי אמרתי לישב קושית הכ"פ הנ"ל דהנה בסי' זה הביא הכו"פ שו"ת הרשב"א שהקשה על הא דאמרו דלא אסרו אלא קדירה בת יומא והא יש לחוש דלמא ישתמשו בו דבר חריף אחר כך ולפ"ז יש לישב קושית הכו"פ הנ"ל די"ל דגם אם הגעילו שאינו בת יומא היינו דחשו שמא העכו"ם השתמש בו דבר חריף ואז אסור אף שאב"י ועכו"פ סי' צ"ב דגם הוא אזל בזה רק שהוא כתב דיש לחוש שמא ישתמש בו דבר חריף הישראל ואני אומר דשמא העכו"ם השתמש בו דבר חריף. ומעתה לענין שיאסרו המים והמים אח"כ יחזרו ויאסרו הכלי דאז הוה נ"ט השני קלוש טעמו ואף הדבר חריף מועיל וכמ"ש הרב בעל אהע"ז סי' צ"ה על דברת המ"א סי' תנ"א לענין מדוכה דדוקא כשדבר חריף בולע אמרינן דאף שהוא נ"ט בר נ"ט מכל מקום הדבר חריף בולע הטעם בכלו אבל לא כשהנ"ט הראשון הי' מדבר חריף א"כ מה בכך שהוא דבר חריף הא מכל מקום הנ"ט השני אינו מוציא כל הטעם מהדבר חריף ואם כן אינו אוסר ע"ש וכ"כ בש"ך ביו"ד סי' קכ"ב ולפ"ז שוב שפיר כתבו התוס' דא"ל שהגעילו שאב"י והיינו משום דהי' דבר חריף ואסור אף באינו ב"י ומכל מקום לא חיישינן שיאסרו המים והמים יאסרו את הכלי דהא הו"ל נ"ט בר נ"ט וע"ז אמר שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא והיינו כמ"ש הרשב"א דע"כ לא חיישינן לדבר חריף דאל"כ אמאי לא אסרה תורה רק קדירה בת יומא ניחוש שמא בשלו דבר חריף ואף שאב"י אסור וע"כ דל"ח לזה וא"כ שוב קשה כיון דהגעילו ע"כ רק ב"י ובב"י אסור דהמים נאסרין וחוזרין ואוסרין ודו"ק היטב כי זה ברור והוא חריף ת"ל. והנה במ"ש דשמא בשל הגוי דבר חריף באמת שבש"ע סי' קכ"ב מבואר דאם נשתהא מע"ל לאחר שבשל דבר חריף מותר אבל בגליון הש"ע ציינתי דברשב"א סי' תצ"ז מבואר בהדיא שכל שבישל הגוי דבר חריף ל"מ אח"כ אף באב"י ע"ש וצע"ג על הש"ע דלא ראו דברי הרשב"א הנ"ל ובזה דברי מבוארים. ודרך אגב אומר במה שראיתי בב"י סי' קכ"ב שם שמביא בשם המרדכי דפ' אין מעמידין שכתב בשם י"א דכ"ח ל"ש נטל"פ דכ"ח אינו מבאיש המאכל והמרדכי דחה זאת ע"ש ובאמת לכאורה הי' נ"ל ראי' להפוסקים הנ"ל מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ונדחקו רש"י ותוס' וכל הקדמונים דהא אבעיא הוא בע"ז דף ס"ט אי רב ס"ל נטל"פ שרי או אסור ואיך אמר קדירות בפסח ישברו ולפמ"ש המרדכי ל"ק דסתם קדירות של חרס הן ובחרס ל"ש נטל"פ גם מהאי פנכא דתברא ר"א בחולין דף קי"א והקשו דלמה לא שיהה מעל"ע ולפמ"ש בפנכא של חרס ל"ש שיהוי מעל"ע וע' בב"י סי' קכ"א במ"ש בשם בעל העיטור לענין קדרה של חרס אב"י באיסור דרבנן ודו"ק. עוד הי' נ"ל בביאור דברי התוס' דהנה מה שאסרה תורה אף קדירה שאב"י אף דנוטל"פ י"ל הטעם דלפי שכבר נאסרה מן המשובח אף נטל"פ אסור וכעין מ"ש הר"ן דנ"ט בר נ"ט בשאר איסורים אסור משום דל"ש נ"ט בר נ"ט רק במקום שהוא היתר ובגליון האלפסי גבי דגים שעלו בקערה ביאר דברי הר"ן דכל שבא באיסור הו"ל כלא היתה לה שעת הכשר וכדאמרו בערלה דלא היתה לה שעת הכשר יע"ש ובתשובה כתבתי דהדמיון רחוק ועכ"פ י"ל דזה הטעם דנטל"פ אסור בשאר איסורים ולכך בסרוחה מעיקרא מותר דהיתה לה שעת הכשר קודם שנאסרה ומעתה מיושב היטב דברי התוס' דשפיר כתבו דא"ל שהגעילו אינו ב"י דא"ל דלהס"ד דהגעילו אינו ב"י שוב ע"כ דגם אינו ב"י אסור מה"ת ושוב אסור נוטל"פ ומה מועיל הגעלה כקושית הכו"פ דלפמ"ש אתי שפיר דכיון דבמים השמנונית לפגם כמ"ש העט"ז ואם כן הוה כהיתה לה שעת הכשר דמים שמקבל טעם שמנונית הוא לפגם ורק דכשיבשל אח"כ ישבח שוב הו"ל כסרוחה מעיקרא דודאי מותר ולפ"ז על כל פנים אף למ"ד נוטל"פ אסור אבל בב"ח ודאי נטל"פ מותר דבב"ח ודאי דהיתה לו שעת הכשר קודם שיקבל טעם החלב ולפ"ז גם חמץ בפסח מקרי שעת הכשר ול"ש נטל"פ אבל בהא דאמרו פסחים דף למ"ד קדירות בפסח ישברו ופירש רש"י הטעם משום דס"ל לרב נוטל"פ אסור והרי חמץ בפסח ודאי מקרי שעת הכשר וצ"ל דלענין זה אין אנו משגיחים במה שהיתה לה שעת הכשר מעיקרא רק העיקר תלוי אם יש לו שעת הכשר בשעת קבלת טעם ולפ"ז גם חמץ בפסח בעת שקיבל טעם הי' באיסור ונוטל"פ אסור. ובזה נלפע"ד לישב קושית התוס' דא"כ תפשוט מיני' דרב ס"ל נוטל"פ אסור והרי אבעיא דלא אפשיטא בע"ז דף ס"ט אי ת"ל נטל"פ אסור או לא ולפמ"ש י"ל דע"כ לא ס"ל לרב נטל"פ מותר רק בשאר איסור שהאיסור הוא בשביל עצם איסור ואם כן התורה לא אסרה רק נבלה הראוי' לגר וכל שנוטל"פ הנבלה אינה ראוי' לגר ושרי אבל בחמץ בפסח אטו בשביל טעם אסור דהרי כל ימות השנה מותר רק בשביל דיומא קגרים דבפסח הוא אסור א"כ כל שכבר נאסר לא שייך נוטל"פ דהתורה לא אסרה בשביל הטעם דהא היתרא היא רק דזמנו קגרים וכל שנאסרה משום חמץ שוב אף נוטל"פ אסור וז"ב והנה במ"ש לעיל לתמוה על הרמ"א סי' קכ"ב שהעתיק בשם או"ה דאם השתמש בכלי בדבר חריף ושהה מע"ל דמותר להשתמש בו אח"כ אף שהדבר חריף הי' איסור ותמהתי משו"ת הרשב"א סי' תצ"ז כעת נלפע"ד לחומר הנושא שהרשב"א כוון כוונה אחרת דהוא הביא בשם בעלי התוס' דבכלי מדין חיישינן שמא עשה בו הגוי דבר חריף ואם כן לכאורה משמע דאם הגוי בישל בו דבר חריף אף שיהי' אב"י אח"כ מכל מקום אסור דהרי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אבל באמת זה א"א דהא כל שהי' מע"ל נפגם החריפות ונתבטל וכמ"ש הרמ"א בשם הארוך והוא מורגש בטבע אף שלא מצאתי באו"ה דין זה שהזכיר הד"מ וברמ"א בשמו ועיין או"ה כלל ל"ח ובהחפזי לא מצאתי אבל הרמ"א נאמן בעדותו שכ"כ שם וע"כ נראה דלבעלי התוס' קשיא להו על הא דאמרו לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דא"כ למה צריך כלל הגעלה הא סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י ולמה נחוש לזה וע"ז חדשו בעלי התוס' דכל הטעם דמותר כלי של עכו"ם שמא לא בשלו בו היום ואת"ל בשלו בו שמא בשלו בו דבר הפוגם ולפ"ז חידש כיון דיש חשש שמא בישל בו דבר חריף דאז חורפא מחלי' לי' לשבח והי' בתוך מע"ל של האיסור דאז מחליא לי' לאיסור ואוסר אף שכעת אב"י משעה שנתבשל בו האיסור ראשון ואם כן שוב ליכא ס"ס וגם איכא ס"ס להחמיר גם כן שמא בשל בו היום ואף אם בשלו בו אתמול דבר איסור מכל מקום שמא בישל אחר כך דבר חריף בו ואז חורפו מחלי' לי' לשבח להאיסור אף שכעת אינו ב"י ובכה"ג דאיכא ס"ס להחמיר וס"ס להקל פשיטא דהו"ל ספק השקול ואסור וע"ז חידש הרשב"א דאם כן האיך אנו מתירין סתם כלי של עכו"ם וגם הא יש שלש ספקות שמא לא נשתמשו בו ואם כן הס"ס לקולא יותר נוטה להיתר מלאיסור דלזה יש עוד ספק שמא לא נשתמש. ובזה ניחא מה דצירף הרשב"א אותו ספק שמא לא נשתמש והא זה אינו ספק השקול דמה ישתמשו בו והרא"ש והפוסקים לא צרפו הספק הזה ועיין ט"ז סי' קכ"ב ס"ק ח' ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים לענין צירוף הס"ס יש לצרף גם זה הספק שיהי' יותר נוטה להיתר מלאיסור וכעין זה כתבו התוס' בסוגיא דפ"פ דלס"ס מצרפינן ספק באונס אף דרוב ברצון ע"ש וה"ה בזה ולכך כתב הרשב"א דמה שאמרו לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י היינו שראו שהשבוי עכו"ם נשתמש בו היום ואם כן ליכא ספק ספיקא ולא הוה סתם כלי של עכו"ם ולק"מ ואם כן אין דברי הרשב"א סותרין להדין בש"ע ועיין כרו"פ סי' צ"ו ס"ק ב' שרמז לשו"ת הרשב"א הנ"ל אבל לא ביאר דבריו ומ"ש נ"ל נכון. עוד הי' נראה לי דבר חדש דהנה הרשב"א בת"ה בית רביעי שער ראשון דף ע' דפוס ווין כתב בענין קדירה שאינה ב"י דפוגמת אינו פגימה שאינו ראוי לגר רק כל שפוגם תערובתו אף בכ"ש כיון דבעי נתינת טעם לכך קדירה שאב"י שרי דעל כל פנים אינו נו"ט בו רק שפוגמו ע"ש שמצריך שעל כל פנים יהי' על כל פנים רוב היתר והרא"ה חולק עליו וס"ל דבעי שיהי' הפגימה שאינו ראוי לגר ולפ"ז נלפע"ד דזה תלוי בזה דאם נימא כשטת הרא"ה דהפגימה שאב"י הוה פגימה רבה עד שאינו ראוי לגר אם כן מה בכך שהאיסור הי' דבר חריף כל שנפגם עד שאינו ראוי לגר ל"ש נו"ט דהא פגום לגמרי ומה מועיל חריפתו הא הוא פגום אבל להרשב"א דס"ל דבאמת אינו פגימה רבה רק שפוגם תערובתו ואינו נו"ט לשבח אם כן י"ל דכל שיש בו דבר חריף חריפתו מחלי' לי' לשבח במאכל ושפיר חששו בעלי התוס' שמא בשלו בו דבר חריף ואף שאב"י שוב נאסר אלא שלפ"ז יקשה דאם כן למה לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והא יש לחוש שמא בשלו דבר חריף אמנם י"ל דהוה ס"ס שמא בשלו בו דבר הפוגם מעיקרו בתבשיל ול"מ חריפתו לשוי' לשבח דעיקרו פוגם בתבשיל ואף דהתם כלי של עכו"ם אינו ב"י כיון דיש חשש שמא השתמש בו דבר חריף א"כ יש ס"ס להיפך וכמ"ש ועכ"פ בין אם יהיה כוונת הרשב"א כך או לא מ"מ הענין נכון בעצמותו ובזה הנה מקום אתי לישב דברי התוס' בחולין דף ק' במ"ש התוספות דלרבנו אפרים ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי אפילו שהמים חוזרים ואוסרים הקדירה שאין בכלי ששים נגדה דא"ל דהגעילו קדירה שאינה בת יומא דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ותמה הכו"פ הא להס"ד דהגעילו שאב"י ג"כ. א"כ ע"כ דס"ל נטל"פ אסור וא"כ גם באב"י אסור ולפמ"ש א"ש די"ל דלכך הגעילו באב"י משום דחשו שמא בישל בו דבר חריף וכמ"ש הרשב"א ובזה שוב ל"ש דהמים נאסרו וחזרו ואוסרים דז"א דהו"ל נ"ט בר נ"ט ובאב"י אף בדבר חריף ל"ש נ"ט בר נ"ט כמ"ש לעיל בשם הגאון בעל אהע"ז וע"ז כתבו דהא לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והיינו כמ"ש הרשב"א דל"ח כלל שמא השתמש בו דבר חריף וא"כ שוב אב"י שרי דהוה נוטל"פ וז"ב ודוק היטב. ובגוף סברת הרשב"א נלפע"ד דטעמו דלאסור התערובות הוה כסרוחה מעיקרא דא"א לאסור והרי זה נטל"פ ואף שלעצמו שם איסור עליו דכבר היה שם איסור עליו אבל לאסור התערובות ל"ש בזה ודוק היטב. והנה בתשובה אחת הבאתי קושיא דמאי מבעיא לי' בש"ס בע"ז דף ס"ט אי רב ס"ל נטל"פ אסור וקשה מהיכא יליף לה דא"ל מגיעולי מדין דהא לרב דס"ל מב"מ במשהו ושטת התוס' דכל דמשהו אסור אף נטל"פ אסור וא"כ לא מוכח מידי וכעת נ"ל בפשיטות לישב דכבר כתבתי בחידושי למס' ע"ז ביאור הדברים אף דנטל"פ גרע ממשהו דהא נוטל"פ וכתבתי דדוקא היכא שאינו רק משהו דאז אין מרגישין הטעם ושוב שייך דאסור אף בנטל"פ דלא מרגישין הפגם והארכתי בזה ולפ"ז צ"ל דא"א לומר דלכך הגעילו כלי מדין משום משהו דהא עכ"פ אינו נו"ט לשבח בודאי דבאמת פגם הוא ואנן בעינן בתערובות שיתן טעם וזהו נוטל"פ רק דבמשהו אין מרגישין הטעם וזה דוקא לענין שתאסר אותו דבר בעצמו לא שיוכל לאסור התערובות אבל ז"א דלמ"ד מב"מ במשהו וא"כ כאן התערובות אוסר במשהו וא"צ נתינת טעם וא"כ שוב גם נוטל"פ בתערובות לא אכפת לן דעכ"פ יש משהו בו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אך לפע"ד נראה לי דבר ברור דלק"מ דבאמת ר"ש דס"ל נוטל"פ מותר יליף מנבלה שאינו ראוי לגר דאינו קרוי נבלה וצ"ל לשטת הרשב"א דאף דאב"י לא פגמה כ"כ כנבלה מ"מ לענין תערובות כל שאינו נו"ט לשבח ופוגם פורתא שוב מותר ולפי"ז אם נימא דכל דבמשהו אף נטל"פ אסור והיינו דאף דאין מרגישין טעם כלל מ"מ אסור א"כ שוב שפיר מהראוי להיות נטל"פ אסור לרב ועכ"פ משהו איכא ואף דנבילה שאינו ראוי לגר אינו קרוי נבילה היינו דשם אינו ראוי כלל ופגמה טובא אבל כאן ניהו דאינו נ"ט לשבח אבל כיון דפגם פורתא הוא א"כ כל שמב"מ לא בטל לא אכפת לן בפוגם פורתא וא"כ באמת מצי רב סבר דנטל"פ מותר ואפ"ה אסור במשהו בקדירה שאב"י וא"כ שוב ס"ל לרב דהגעילו אף קדירה שאב"י ושפיר מוכח דנטל"פ אסור וא"ל דאכתי האיך אפשר לדידי' לאסור נטל"פ גמור דהיינו נבלה שאינו ראוי לגר דהא עכ"פ הך נטל"פ אוסר ושוב אסור כל נטל"פ וצ"ל דרק בסרוחה מעיקרא התירה תורה וזה היה ספקו של הש"ס גבי רב דבאמת אף דיסבור כר"ש מ"מ נטל"פ בתערובות מב"מ בודאי אסור לדידיה דהא עכ"פ משהו איכא ואם כן לדידי' שוב הצריך התורה הגעלה אף לקדירה שאב"י וכיון שכן שוב מנ"ל לומר דהתורה חששה משום מב"מ דלמא רצתה התורה לאסור נטל"פ בתערובות ואם כן ממילא גם נטל"פ אסור דהיינו נבלה שאינו ראוי לגר ג"כ אסור והנקרא דנבלה מיירי בסרוחב מעיקרא כמו לר"מ ויותר מסתבר לרב לומר דכל נטל"פ אוסר כיון דעכ"פ חזינן דהתורה אסרה אף קדירה שאב"י וע"ז נסתפק אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או דלמא נטל"פ שרי ויש להעמיק עוד דהא כל הטעם דר"ש דלא מוקי נבלה שאינו ראוי לגר בסרוחה מעיקרא משום דסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא ולפ"ז לרב דס"ל דעכברא בשכרא אסור ומשום דס"ל כיון דעכברא חידוש הוא דמאיס מאיסי ואפ"ה אסרה רחמנא ואם כן חזינן דאף סרוחה מעיקרא אסרה תורה ואם כן ה"א דכל סרוחה מעיקרא מותר וא"כ לכך איצטריך קרא לרב על סרוחה מעיקרא ולכך ס"ל דכל שאינו סרוחה מעיקרא שוב אסור מהתורה וז"ב.

ובזה ניחא מה דהקשו בתוס' בע"ז דף ס"ח ע"ב ד"ה אמר ובחולין דף ח' דאמאי אמר רב דשוחט בסכין של נכרים דקולף ואמאי הא סתם כלים של עכו"ם הוה נטל"פ ולפמ"ש א"ש דלרב ל"ש סתם כלי של עכו"ם אינו ב"י דהא כל הטעם הוא משום דהוה ס"ס ספק שמא נשתמש בדבר פגום ושמא אב"י וצ"ב דהו"ל ס"ס משם אחד דמה נ"מ אם הוא דבר פגום או שאב"י וצ"ל דאב"י מתיר יותר דאז מותר להשתמש בכל דבר אף שישביחו מה שאין כן בפגום היום דבדבר המושבח אסור ולפ"ז לרב דבמב"מ אסור אם כן כל דבר שהוא מב"מ לא אכפת לן בפגם שאב"י ואם כן שוב לא הוה ס"ס דעיקר הספק שמא נשתמש בדבר שפוגמו כגון אם יהי' מבא"מ ואף דמכל מקום מתיר יותר משום דעל כל פנים אינו מינו מותר להשתמש משא"כ בספק שמא פגום לא נוכל להשתמש בדבר המשביח אף באב"י מכל מקום הא לא נודע לנו אם זה מב"מ או לא ונמצא שאסור להשתמש בו רק בדבר הפוגמו בלבד וזה הוה ספק אונס חד הוא וז"ב ולכך שפיר אמר קולף. אברא דלפ"ז יקשה אם כן כיון דס"ל דמב"מ במשהו אם כן אמאי סגי בכדי קליפה. אך באמת הדבר נכון דכיון דבאמת נטל"פ הוא רק דבמב"מ כיון דמשהו הוא שוב לא גרע נטל"פ ממשהו ולפמ"ש למעלה דוקא במשהו שייך לאסור נטל"פ ולא בשימש בו פחות מששים דאז מרגישין טעם הפגום ואם כן כאן דאינו רק במשהו שוב לא אמרינן תרי משהו וכמ"ש התוס' בחולין דף ק' וז"ב. אברא דלפ"ז יקשה דאם כן רבה בב"ח דנחלק על רב וס"ל דמדיח וקאמר הש"ס דפליגי אי בה"ש רותח וכו' ולמה לי' זאת והא רבב"ח מן הסתם לא ס"ל שמב"מ אסור במשהו ואם כן לדידי' נכון מה דמדיח דהא סתם כלים של עכו"ם אינן ב"י אבל באמת שזאת הגרסא בתוס' ע"ז דף ס"ט דשמואל ס"ל מדיח ואם כן שמואל גם כן ס"ל דמב"מ במשהו ובאמת שגרסת התו' יותר נכונה דהרי הרא"ש נדחק בטעם דקי"ל כרב בסכין של שחיטה דגדול מרבב"ח ואם הגרסא שמואל פשיטא דהלכה כרב באיסורי לגבי שמואל וא"ש ודו"ק. ובמ"ש יש לישב דברי הברטנורא פ"ה מע"ז משנה ב' שחשב שם ד' מיני נו"ט יש שמשביח מתחלה ועד סוף ויש שפוגם מעיקרו ועד סופו ויש שפוגם בתחלה ולבסיף השביח ויש שמשביח בתחלה אבל פוגם בסוף ובכלל זה חשב כלי שאב"י דבתחלתו משביחו ולבסוף פגום ודבריו תמוהים דאינו ענין כלל לתחילתו משביח דשם משמע שהתערובות משביח בתחלתו אבל כאן כבר נפגם ופוגם התערובות וכבר תמה בזה התויו"ט ולא מצא מענה ולפמ"ש א"ש דהרע"ב סובר כשטת הרשב"א דכלי שאב"י בפ"ע אינו נפגם ועוד ראוי למאכל רק לענין התערובות שצריך שיתן בו טעם לשבח וזה אינו משביחו וקצת פוגמו ולפ"ז י"ל דבאמת בתחלתו אינו פוגמו שבאמת בפ"ע אינו לפגם רק כשיבא לתוך התערובות אז ניכר הפגם כשירבה עליו התערובות המושבח אז ניכר פגימתו ואם כן הו"ל תחלתו מושבח ולבסוף פגום דבאמת זה ודאי דהפגם מתרבה והולך כפי ריבוי התערובות ואם כן שוב שפיר אסרו התערובות מדרבנן דזה ספק אי משביח ולבסוף פגום אי אסור או לאו ובאמת לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דמה"ת גם פגום בסופו מותר ודו"ק.

ובזה אני אומר דבר נחמד דהא דנחלקו הפוסקים אי אמרינן חורפי' מחלי' לי' ושבח בכל דברים חריפים תלוי בזה דהנה ענין חורפי' מחלי' לי' לשבח באמת יש בו שתי פירושים אם שהחריפות מחלי' לי' לטעם הפגום ומשנהו ומהפכו לשבח או שבאמת הפגם נשאר רק שע"י החריפות אינו ניכר פגמו כ"כ ועיין בבאר יעקב סי' ק"ג בסופו שהאריך בזה ולפ"ז אם נימא דכלי שאב"י הוא באמת פגום לגמרי כמו נבלה שאינו ראוי לגר כשטת הרא"ה רק שע"י החריפות מהפך ומשנה הפגום לשבח אם כן הו"ל פגום ולבסוף השביח דע"י החריפות מושבח הטעם הפגום ואם כן כל כמה שירבה החריפות בהכלי משביח הפגום והו"ל כפגום ולבסוף השביח אבל אם נימא דהכלי שאב"י מצד עצמו אינו נפגם רק שא"א לתת טעם בהמאכל לשבח ואם כן כל שהוא חריף ואינו נרגש הפגם כ"כ א"צ להחריפות להשביח הטעם רק שלא יקלקל ויהי' מורגש הפגם בהתבשיל ואם כן שפיר מקרי פגום חורפי' מחלי' לי' לשבח והו"ל מושבח מתחלתו ועד סופו דמצד עצמו של הטעם הנבלע בכלי אינו לפגם רק שא"י ליתן טעם טוב בהתבשיל וכל דהחריפות גובר שאינו נרגש הפגם בהתבשיל שוב הו"ל בעצם מושבח. ובזה אני אומר מה דפליגי בע"ז דף ס"ז שתי הלשונות אליבא דר"ל נו"ט לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסרה מלח וחסרה תבלין או יתרה מלח ותבלין אלא כל שאין חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה ואיכא דאמרו נו"ט לפגם שאמרו אין אומרים קדירה זו חסרה מלח וחסרה תבלין או יתרה מלח ותבלין אלא השתא מיהא הא פגמה וע"ש ברש"י ותוס' שפירשו אם הפגם שנתקן ע"י התבלין מקרי לשבח או לא והיינו כמו שפרשתי דאם נימא דהקדירה שאב"י הוא מצד עצמו פגום ואם כן השבח בא ע"י התבלין ובזה נחלקו הלשונות אם הוה כפגום ולבסוף השביח וז"ב ודו"ק. ואם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ובזה נלפע"ד לישב מה שהקשו בספר באר יעקב הגאונים שם מהא דאמרו בע"ז דף ל"ו דהשמן אוסרו מפני זליפתן של כלים ופירשו בפסקי תוס' שם דהשמן זית הוא עז וחריף ומפליט ומבליע אף בצונן ותמהו ע"ז דאם כן היאך אמרו שם דר"י ובית דינו נמנו על השמן והתירו משום דקסברו נו"ט לפגם שרי והא זית הוא חריף ובדבר חריף מחליא לי' לשבח והיא תימא גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת ס"ל לר"י וב"ד דקדירה שאב"י הוה פגם גמור וא"כ החריפות משביחו לגמרי והו"ל פגום ולבסוף השביחו והרי זה ספק בש"ס אי פגום ולבסוף השביח אי אסור ועכ"פ אין לחוש בזה דהו"ל ספק דרבנן דפגום ולבסוף השביח אינו רק דרבנן וא"כ אין לחוש משום זליפתן של כלים ודו"ק היטב ובזה י"ל הא דאסרו במשנה השמן משום דס"ל דקדירה שאב"י אינו פגום בעצם רק שאינו נו"ט לשבח בתבשיל וכל שאינו נרגש הפגם כיון דחורפי' מחליא לי' שוב אינו ניכר הפגם ואסור דחורפי' דשמן מחליא לי' לשבח וז"ב ודו"ק. ובזה נפתח לי שערי בינה בדברי התוס' חולין דף ח' שכתבו להוכיח דסכין הוה ב"י בודאי דאל"כ סתם כלים של עכו"ם אב"י והרי מספקא לי' להש"ס אי עכברא בשכרא אי הוה נטל"פ והדבר תמוה דהרי כתבו בעצמם אחר כך דמוכח דסתם כלים של עכו"ם אב"י מהך דשמן דשרי ר"י משום דנטל"פ והיינו ע"כ דסתם כלים אב"י דא"ל דמשום דהוא בעין גם כן פוגם השמנונית בשמן דא"כ למה אסרו במשנה השמן ומ"ש מדבש דשרי דמסרי סרי ומשום גיעולי נכרים נטל"פ וע"כ דשמן בשמנונית בעין אינו נטל"פ רק דהוה אב"י וסבר נטל"פ אסור והדבר יפלא דא"כ מנ"ל דהך סכין הוה ב"י בודאי דלמא סתם כלים של עכו"ם אסורים גם כן דנטל"פ אסור ושאני עכברא בשכרא דאף בעין פוגם בשכרא ולכך נסתפקו אי אסר רב בכה"ג אבל אב"י אוסר רב וכבר תמהו בזה בכו"פ סי' ק"ג וכבר האריכו בזה בספר באר יעקב שם ולפמ"ש א"ש דבאמת בלא"ה תימה דמ"ש שמא משביח וא"ל דשמן בשמנונית בעין נטל"פ ואב"י ס"ל דאסור ודבש מסרי סרי אף בעיני' דהרי הש"ס מפרש דאי משום אערובי מסרי סרי ואי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ אלמא דס"ל למשנה דנטל"פ מותר והרי בשמן ע"כ דס"ל למשנה דנטל"פ אסור ולשטת התוס' י"ל דהש"ס מפרש לדידן אבל להמשנה כיון דס"ל נטל"פ אסור באמת יש לחוש לגיעולי עכו"ם רק דכיון דמסרי סרי עכו"ם אנקיותא קפדי בפרט בדבר שמסריח ובודאי ניקו הכלי טרם יצוק עלי' שמן וכ"ז דוחק מבואר ולא נזכר בתוס' אבל לפמ"ש א"ש דבאמת ס"ל לתנא דמשנה גם כן דנטל"פ שרי רק בשמן אסור דחורפא דשמן מחליא לי' לשבח מה שאין כן בדבש דליכא חורפא רק מתקא ואם כן ע"כ מוכח דלדידן דשרי שמן משום דסתם כלי אב"י דאם הי' ב"י ורק משום כשהוא בעין מסרי סרי אם כן ל"מ חורפי' דשמן שלא ירגש דבר דהוא בעין ועכצ"ל דגוף הדבר נתהפך ע"י החורפי' זה פשיטא דהו"ל כפגום ולבסוף השביח דאסור מדרבנן ואינו רק ספק ופשיטא דלא גזרו בשביל ספק נתערב איסור דרבנן וכמ"ש וע"כ דבעין הוא אסור ורק דאב"י ואף אב"י בעצמותו אינו פגום רק שאינו נותן טעם בשמן ולכך החורפא מחלי' לי' דאמרינן דאינו ניכר הפגם בשביל חורפי' וז"ב. ומעתה זה הדבר אשר כתבו התוס' דע"כ מוכח דהסכין הי' ב"י בודאי דאם לא כן הא סתם כלים של עכו"ם אב"י והו"ל נטל"פ דא"ל דמחמת נטל"פ אסור רק עכברא בשכרא הוא דמסתפק לרב דז"א דכל דס"ל לרב דנטל"פ שרי אם כן ע"כ ס"ל דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י אם כן ע"כ דבל דאב"י שרי ושוב הו"ל סתם כלי של עכו"ם אב"י מחמת ס"ס וכמ"ש הפוסקים וז"ב ודו"ק.

שוב ראיתי שבתוס' ע"ז דף ל"ו ד"ה בשלמא כתבו באמת דאי ס"ל לתנא דנטל"פ אסור תקשי הא דאמרו לקמן בדבש אי משום גיעולי עכו"ם הא נטל"פ ומשמע דס"ל לתנא דמשנה דנטל"פ שרי ובמהרש"א בדף ל"ח הקשה באמת דלמה לא כתבו התוס' דשאני דבש דאף בעין פוגם וכמ"ש שם ולפמ"ש זה לא יועיל דאכתי למה דאמר בדבש דאין לחוש לגיעולי עכו"ם משום דנטל"פ אם כן אמאי בשמן אסור לתנא דמשנה וכמ"ש ובדף ל"ו לא ס"ל להתוס' דשמן הוא דבר חריף ומחלי' לי' לשבח ועיין בתוס' דף ל"ח דכתבו ושמן וחלתית נמי שרי אי לאו דחורפי' מחלי' לי' לשבח ומשמע דס"ל דגם שמן דבר חריף ושפיר חלקו שם בין שמן לדבש מיהו אין הכרח די"ל דשמן קאי אלעיל דשרינן משחא שליקא ושמן ועל כל פנים דברי התוס' נכונים. והנה הפנים מאירות ח"א סי' ס"ד חידש דכל דבר חריף כשיתבשל פקע חורפי' מיני' והנה דבר גדול דיבר הרב בזה ולפע"ד נראה ראי' לזה דהנה בע"ז דף ל"ח אמר רב ששת משחא שליקא דארמאי אסור ואמר ר"ס למאי נחוש לה אי משום אערובי מסרי סרי אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ והדבר תמוה לכאורה דמה חידש ר"ש מה ס"ל בכל שמן אי ס"ל דשמן אסור אף כשלא נשלק אם כן מכ"ש בנשלק ואם ס"ל בכל שמן מותר וא"כ למה אסר בשלוק ואם יש טעם בדבר מה אקשי ר"ס דגיעולי עכו"ם נטל"פ הא הוא בעצמו מתיר בשמן שלא נשלק וע"כ דשמן שלוק שייך חתנות ואם כן שוב לא השיב רב ספרא ולפמ"ש א"ש די"ל דר"ש סובר דשמן זית כל שלא נשלק אינו חריף כ"כ להוציא הבלע ולא ס"ל דזית חריף כ"כ עד שמוציא הבלע בצונן ולכך ס"ל דשמן מותר רק בשלוק אסור ואף דגיעולי עכו"ם נטל"פ דסתם כלים אב"י ס"ל לר"ש דחורפי' משוי לי' לשבח וע"ז חידש ר"ס דכיון דנשלק בטל לי' חורפי' ושרי דהו"ל נטל"פ ועיין בבאר יעקב שם דפלפל בדברי הפמ"א אלו אי אמרינן בבישול פקע חורפי' ולפמ"ש נחלקו בזה ר"ש ור"ס וכמ"ש ודו"ק. ובזה נפתחו לי שערי בינה בדברי הרמ"א ביו"ד סי' ק"ג שכתב דבשר אינו פוגם בדבש ומשמע דהא בשמן פוגם כשהוא בעין והש"ך תמה בתרתי דהמעיין במהרי"ל ומרדכי יראה דע"כ בשמן נטל"ש דאם לא כן למה אסרו השמן לתנא דמשנה וגם בנתבשל נוטל"ש ע"ש שהאריך ולפמ"ש א"ש די"ל דבאמת נוטל"פ בשמן רק דחורפי' מחליא לי' לשבח וא"כ כל שנתבשל שוב אזל חורפי' וא"כ שוב מותר בשמן ולכך שפיר כתב בתשובת רמ"א דאם נתבשל השמן מותר דנטל"פ והיינו באינו בעין וגם י"ל דשמנונית היא דאינו פגם בשמן אבל בשר עצמו פוגם כשהוא בעין בשמן והא דאסרו השמן הוא בשביל שמחלי' לי' לשבח וכמ"ש ודוק היטב. ובזה מיושב מה דהקשה בכו"פ סי' ק"ג דלרב דמספקא לי' להש"ס אי נטל"פ שרי או אסור והאיך אפשר דאסור והא רב לא אסר שמן של עכו"ם רק משום חתנות ודוקא בעיר ואח"כ אטרח עלי' שמואל ואכלי' ואי ס"ל נטל"פ אסור בעכברא בשכרא שהוא פוגם בעין ומכ"ש בגיעולי עכו"ם וא"כ היאך אזל החשש דגיעולי עכו"ם ע"ש והיא קושיא גדולה ולפמ"ש יש לישב די"ל דס"ל לרב דזית צונן א"י להפליט כלל מהגיעולי עכו"ם ולכך לא חייש ולזה אין לחוש כלל לגיעולי עכו"ם ולמב"מ לא יש לחוש דאף משהו אינו מוציא ושיהי' שמן איסור נבלע בכלי ל"ש דמה איסור יש בשמן אלא גיעולי עכו"ם וא"כ אף את"ל במשהו מיהא מוציא אם כן עכ"פ אותו משהו אינו אוסר תערובות אחרת דתרי משהו לא אמרי' וגם אותו השמן מותר דמה בכך דהוא משהו והא במשהו בטל בשמן וגם אינו ברור אם מוציא אף משהו וז"ב ודו"ק ולפ"ז במשחא שליקא אפשר דאסור אליבא דרב דשם יש חשש משום גיעולי עכו"ם. ובזה נלפע"ד מה דאמרו בירושלמי דרבי וב"ד התירו את השמן שמואל קבל עליו ואכל רב לא קבל עליו א"ל שמואל לרב או אכל אי אנא כתב עלך זקן ממרא ואטרח עלי' ואכיל ולכאורה לא נודע מ"ט דרב דלא חשש להתרת רבי וב"ד עד שא"ל שמואל שיכתוב עליו זקן ממרא ולפמ"ש א"ש דהנה באמת יש בשמן שני טעמים אם משום חתנות או זליפת הכלי והנה אם הי' התקנה משום חתנות שפיר הי' כח ביד רבי להתיר התקנה שלא פשטה בכל ישראל כדאמרו שם אבל אם הטעם משום זליפת כלים ונחלקו אי נטל"פ אסור או מותר ל"ש בזה לומר זקן ממרא דהא נחלקו בזה תנאים ר"מ ור"ש אי נטל"פ אסור או מותר וא"כ הרי בשביל שרבי ס"ל דנטל"פ מותר יהי' רב זקן ממרא אם יפסוק כר"מ או יחמיר על עצמו והרי בעכברא בשכרא דנסתפקו אי ס"ל לרב דנטל"פ אסור לא אטרח שמואל לומר דיתסר כדי שלא יקרא זקן ממרא דזה תלוי בדין ואין כאן משום כבודו של רבי ולכך לא קבל רב ושמואל חייש לו דל"ש כלל זליפתן של כלים בצונן וא"כ בזה יכול להתיר דכל דתלוי בטבע אי יכול להוציא הבלע בזה יוכל הב"ד האחרון לבטל להראשונים מה דהחוש מכחיש וכן נראה מהש"ס עצמו דשמואל מקשה לרב דבשלמא אם הטעם משום זליפתן של כלים שפיר מה דר"י התיר השמן אלא אם אמרת דדניאל גזר עליו היכא אתי רבי לבטלו וע"כ דמה דנחלקו בדין ל"ש בזה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו. אבל במה דנחלקו בתקנה בזה שייך דא"י לבטל וא"כ ה"ה להיפך דלא נקרא זקן ממרא אם מחמיר וס"ל דנטל"פ אסור רק דשמואל ס"ל דא"י להוציא כלל בצונן וא"כ שפיר אטרח עליו דס"ל דהי' טעות בגוף הענין דבאמת א"י להוציא כנלפע"ד ודו"ק היטב כי ת"ל נתבאר בזה ענין סתום ועמום והוא חריף נעים ונחמד ת"ל.

והנה במ"ש למעלה דבלוע משהו אינו מוציא ההגעלה והבאתי דברי הצ"ק כעת ראיתי שהדבר מבואר ברמ"א בסי' תנ"ב ס"א שכתב דאם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח שאז חמץ במשהו ואינו מועיל ההגעלה שחוזר ובולע וקשה הא אם יהי' ששים אף שיחזור ויבליע אינו מבליע אלא משהו וא"כ יוכל להגעילו עוד פעם אחרת ואז יוציא אותו המשהו וע"כ דא"י להוציא המשהו וראיתי בפרמ"ג באו"ח בסי' תנ"ב במשבצות סק"ד שכתב בפשיטות דמועיל הגעלה להוציא משהו ולפע"ד מבואר ברמ"א דא"י להוציא וצ"ע.

ודרך אגב אכתוב מה שראיתי דבר תימא בט"ז סי' תנ"ב שם במ"ש סק"ו להוכיח דלא מקרי מבטל איסור כל שמגעיל לכלי איסור משום דלא נתכוין לבטל איסור ותמהתי מאד שלא זכר שר דברי הר"ן פ' אין מעמידין שכתב להוכיח דל"ש אין מבטלין איסור כל שלא נתכוין להכשיר אותו דבר והביא ראיי' דאל"כ יקשה לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור מה"ת האיך מגעילין כלים והא הוה מבטל איסור וע"כ דלא נתכוין לבטל איסור ע"ש ועוד כתב שם בשם הראב"ד דהוה כשורף האיסור ומכלהו ע"ש. ובזה אמרתי דבר נחמד שלכך ל"מ הגעלה לכלי חרס דכיון דעכ"פ משהו נשאר דהתורה העידה שא"י מידי דופיו וא"כ שם באינו מכלהו שוב הו"ל מבטל איסור ואסור ולא ס"ל דכל שאינו מתכוין להכשיר האיסור שרי דעכ"פ עם ההגעלה נכשר הכלי עצמה ובפרט בב"ח דאמרינן ביה נעשה נבלה א"כ שוב מכשיר הכלי עצמו לא להוציא הבלע וא"כ שוב הו"ל מבטל איסור וע"כ אינו מועיל ובזה אמרתי ע"ד הפלפול לישב קושית הבה"ז בהא דאמרו דהתורה העידה על כלי חרס שא"י מידי דופיו לעולם משום דכתיב שבירה בכ"ח והקשה הבה"ז הא לשטת הרמב"ם דוקא בחטאת ולא בשאר קדשים וא"כ ע"כ גזה"כ היא ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"כ מוכח שא"י מידי דופיו דאל"כ יקשה למה לא מועיל הגעלה דא"ל דאין מבטלין איסור דז"א דהא ע"כ ל"ש בזה דאין מבטלין דהא שם נעשה נותר ומצוה להוציא הנותר ולשרפו א"כ בודאי אינו מכוין לבטל האיסור רק לקיים מצות התורה שלא יהיה נותר בכלי ולמה לא מועיל עכ"פ ההגעלה וע"כ דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר משהו וא"כ מועיל ההגעלה וכעין תירוצו של הצ"ק ויש לפקפק בזה ועכ"פ הענין נכון והנה בהא דאמר אי משום אערובי מסרי סרי קשה לכאורה לפמ"ש הראב"ד דכל שאסרו איסורי עכו"ם אין הולכין בהם אחר נ"ט כמבואר בב"י דו"ד סי' קט"ו וא"כ הרי שטת הי"מ דכל דאסור במשהו אפילו בנטל"פ אסור וא"כ באיסורי עכו"ם דאסרו במשהו גם נטל"פ אסור. אמנם נראה דבאמת זהו כשיש בודאי משהו אבל לחוש שמא יש משהו ל"ח וגם בחמץ בפסח דעת המ"א סי' תס"ז דלספק משהו ל"ח ומכ"ש בזה ולערובי הרבה ל"ח דמסרי סרי ואם כן פשיטא דהעכו"ם לא יעשה כזאת ויפסיד הדבש וז"ב וגם י"ל דלכך ל"ח דיש בו משהו דכיון דעכ"פ נטל"פ א"כ העכו"ם לא יעשה זאת אברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמרו אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ הוא ומותר ול"ל לסיים דמותר ות"ל דמסתמא העכו"ם לא יעשה זאת בכלים שיש להם פליטה דיפסיד הדבש. אמנם נראה דבאמת נטל"פ שאב"י אינו נטל"פ גמור ואינו כמו נבלה שאינו ראוי לגר רק דבעי שיהיה נו"ט לשבח ואב"י אינו נו"ט לשבח וכמ"ש הרשב"א במ"ה ובר"ן סוף ע"ז וא"כ בזה אין לחוש שלא יפסיד העכו"ם לעצמו דהא לא יפסיד כלל הדבש רק שלענין איסור התורה התירה בכה"ג ולכך אמר נטל"פ הוא ומותר ובזה מדוקדק הא דמתחלה אמר אי משום אערובי מסרי סרי ולא סיים ונוטל"פ מותר ולפמ"ש א"ש דשם ל"צ לזה דאף שנוטל"פ אסור העכו"ם לא יעשה זאת להפגים דבש שלו. ובזה נלפע"ד הא דאמרו בע"ז דף ל"ו דשמן משום זליפתן של כלים אוסרתן והקשו התוס' בחולין דף ח' ע"ב דמה נ"מ בין שמן לדבש וכתבו דבשמן בעין הוא נוטל"ש משא"כ בדבש ובזה האריך הש"ך ולפמ"ש י"ל דכבר כתבתי בענין קדרה שאב"י דמותר נחלקו הרא"ה והרשב"א דלשטת הרא"ה הו"ל קדרה שאב"י נטל"פ ממש כמו נבלה שאינו ראוי לגר ולהרשב"א והר"ן הו"ל נבלה גמורה רק דבמאכל אינו נו"ט לשבח ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו המשנה עם ר"י וב"ד דשמנונית בעין בשמן הוה ס"ל להמשנה דאינו נוטל"פ ממש שיהיה כמו נבלה שאינו ראוי לגר רק דלא נו"ט השמן לשבח והוה כמו קדירה שאב"י דנטל"פ אסור בזה ור"י וב"ד ס"ל דנטל"פ דקדרה ג"כ מותר וא"כ עכ"פ אינו נו"ט לשבח בשמן ומיושב היטב הקושיא של הש"ך סי' ק"ג ס"ק י"ד. והנה בהא דאמרו גבי שמן דשמואל אסר משום זליפתן של כלים ור"י וב"ד התירו משום דנתטל"פ אסור ותמהו התוס' דאיך שייך דר"י וב"ד יחלקו עם שמואל בדין נטל"פ וכ"כ לעיל בזה. וכעת נ"ל עפ"י מה שמצאתי דבר נפלא בע"ז דף ס"ט גבי הא דאיבעיא להו בחלא מאי וכתב רש"י דחלא חזק ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם והתוס' כתבו דחורפי' דחלא משוי' לשבח ע"ש. ובאמת שזה דבר חדש דע"כ לא שמענו רק דטעם הקדרה שאב"י חורפי' מחליא לי' לשבח ומוציא כל הטעם שבקדרה והוה טעם ממש אבל שיעשה טעם פגם לשבח על ידי חריפתו כמו הכא דעכבר נותן טעם לפגם ועל ידי חוזקו וחורפי' של החלא יעשהו מושבח זה לא שמענו עד כה אך מדברי התוס' שמענו זאת ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו דבאמת כבר כתבתי שטת הפסקי תוס' דחורפי' דשמן מבליע אף בצונן ולפ"ז ל"ש נטל"פ בזה ולכך ס"ל לשמואל דאסור וע"ז חלק ר"י וב"ד דכיון דגם בעינו נוטל"פ בשמן ואחר כך הוה גם אב"י כ"כ לא אמרינן דחורפי' מחלי' לי' לשבח גוף הטעם וגם מה שאב"י זה לא אמרינן וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הש"ך דבאמת גם בשמן נטל"פ רק דחורפי' מחליא לשבח ולפ"ז נ"מ דאם נשלק אפשר דל"ש כ"כ חורפי' וכבר נתבטל החריפות ושוב נטל"פ גמור ודו"ק. ובזה מיושב גבי משחא דשליקא ודו"ק. ועשו"ת רמ"א סי' נ"ג. והנה בדברי הרא"ה והרשב"א הנ"ל דלרא"ה הו"ל אב"י נטל"פ ממש והו"ל כנבלה מסרחת אבל להרשב"א אינו נטל"פ ממש רק שאינו נו"ט לשבח במאכל ראיתי אחר זמן רב בשנת תרי"ב ה' נצבים יום ה' לסליחות בהא דאמרו בע"ז דף ל"ו אף על גב דאמר מר נוטל"פ מותר אגב חורפא דחלתתא מחליא. והקשו כלם הא בסכין שמנוניתו קרוש על פניו ול"ש נוטל"פ והביא הריטב"א בחידושיו לע"ז שם קושיא זו וכתב בשם רבינו יונה ז"ל דסתם חנוני מקנח כליו ואין כאן רק משום איסור בלוע וע"ז הקשה דאיך אפשר לומר דחורפא מחלי' לי' כיון דהאיסור בלוע כבר נפגם ויצא מכלל איסור והאיך שייך לומר דחורפא מחלי' לי' והא המבשם נבלה מסרחת או מבשם את העפר אינו חוזר וניעור ועוד איך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מחליא לחלתיתא וע"כ הביא בשם הרא"ה דבאמת חששו לשמנונית בעין ואף דשמנונית בעין אינו נוטל"פ סד"א דכל שמנונית אפילו בעין נוטל"פ בחלתית כמו חומץ בגריסין וע"ז אמר דחורפא דחלתית מחלי' לי' שמנוניתא ע"ש ולפע"ד באמת הרא"ה והריטב"א לשיטתי' ור"י כהרשב"א ס"ל ול"ק דבאמת נבלה מסרחת א"א שתתבשם עוד אבל כאן באמת מצד עצמו יש בו טעם רק שלהתבשיל א"א לתת טעם לשבח אבל כל שיש בו חורפא מחלי' לי' ונו"ט לשבח בו וזהו לשטת הרשב"א וגם רבינו יונה ס"ל כתלמידי הרשב"א דאינו כנבלה מסרחת אבל הרא"ה לשטתי' דס"ל דנוטל"פ דאב"י הוה נבלה מסרחת ואם כן שפיר קשה דמה מועיל חורפא אטו נבלה מסרחת תשבח על ידי בשמים וז"ב ודו"ק. והנה בבדק הבית בית ראשון שער שני בדף י"א ע"ב דפוס ווין שם כתב הרא"ה כדברים האלו ודבריו שם סתומים קצת ולפמ"ש בע"ז מבואר דלפי פירושו דסתם סכין שמנוניתו על פניו ואף אצל חנוני אם כן קשיא לי' מה אמרו אף על גב דנוטל"פ והא אם הוא בעין ל"ש נוטל"פ וע"ז כתב דהא דשמנונית עם חלתית הוא נטל"פ אף כשהשמן בעין וכ"ש כאן ולזה אמר דחורפא דחלתית מחלי' לי' והיינו שממעט קצת החריפות ולכך הוה נ"ט לשבח ובמשמרת הבית כתב שהעיקר כפירושו של רבינו יונה דחנוני מקנח סכינו ועל קושית הריטב"א באמת לא חש וכמ"ש דלדידי' אינו נבלה מסרחת אף הבליעה. ובזה תבין מה שנחלקו שם הרשב"א והרא"ה איך הפירוש אם החלתית מחלי' לי' להשמנונית ועושה לשבח או להיפך שהשמנוננית מחלי' לי' לחלתית ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלהרא"ה דמיירי בשמנונית בעין ואינו פוגם ואם כן ל"צ להחלתית שישביח אותן ואם כן לכך פירש להיפך דאדרבא השמנונית ממעט לי' להחריפות ואם כן הו"ל לשבח אף דשמנונית עם חלתית אינן נאותים זה לזה מכל מקום על ידי שממעט החריפות לכך הם נאים ואם כן השמנונית בעין הוא נו"ט לשבח אבל להרשב"א דקאי על בליעה שבסכין שהיא נוטל"פ בעצמותה אם כן הוצרך החלתית לחלי' לי' השמנונית שיהי' נו"ט לשבח. ובזה מיושב מ"ש הריטב"א שם להקשות לפירוש ר"י איך הבליעה הפגומה מחליא לי' לחלתית ולפמ"ש ז"א דזה לפירוש הרא"ה ע"כ השמנונית מחלי' להחלתית אבל לר"י הוא אפכא דהחלתית מחלי' לי' להשמנונית והבן בדברים ובא וראה עומק מזומות רבותינו הקדמונים שכל אחד מפרש לפי דרכו והארכתי בזה לפי שאמר לי הרב הגדול אבד"ק צעשנוב מהו' אבא נ"י שהרא"ה חזר בו בריטב"א ע"ז שם ממ"ש בבדק הבית הנ"ל ובאמת דא ודא אחת הוא. אמנם מה שהראה לי דבר פלא בספר מחכמי זמננו שו"ת גוא"י חיו"ד סי' מ"ב שהוא רוצה לפרש מעצמו דחורפא מחלי' לי' היינו שהשמנונית מחלי' לי' להחלתית ומכח זה הוציא דינים חדשים ע"ש ואמר הרב הנ"ל דבזה מחולקים הרא"ה והרשב"א איך הפירוש מחלי' לי' ויפה אמר בזה אבל לפמ"ש גם הרא"ה מודה דבטעם הבלוע א"א שהשמנונית מחלי' לי' להחלתית רק להיפך דבחלתית מחלי' לי' להשמנונית וכמ"ש ודברי הגוא"י הן תמוהים ודו"ק. שוב ראיתי בפרמ"ג סי' תס"ז בא"א ס"ק י"ג שהעלה להלכה דהגעלה מועיל להוציא בליעה במשהו ולפע"ד כמ"ש עיקר עיין למעלה ותמצא ובאמת שמדברי הצ"ק משמע קצת דדוקא בכ"ח אינו יוצא מידי דופיו במשהו אבל כ"מ מועיל אף שהוא משהו מוציא אבל מהמ"א משמע דכל משהו אף בכלי מתכות א"י להוציא.

והנה בקושית הבה"ז בהא דאמרו התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא ע"כ מידי דפיו לעולם דהא ראינו שלא הי' רק בחטאת לבד והרי דגזה"כ היא וכ"כ דברים רבים וכעת חדשות אני מגיד דהנה בהא דהקשו התוס' והרא"ש סוף ע"ז וכן המזרחי האריך פ' צו דלמה הצריכה התורה מריקה ושטיפה בכל הקדשים ובכל הכלים ובכ"ח הצריכה שבירה והא למ"ד לינת לילה פוגמת הרי הוה נטל"פ וכן קשה לשהינהו עד שיהי' נטל"פ וראיתי בלוית חן פ' צו שכתב של"ק דהרי הי' נס שלא הסריח בשר קודש מעולם ואם כן אף שהי' אב"י לא נפגם הכלי ואף אם נימא דלא נעשה הנס רק בבשר הקדש גופא אבל לא בכלי שנבלע בו מכל מקום אם יבשל בהכלי הרי הבשר עצמו לא נפגם ולא שייך נטל"פ ויתן טעם לשבח ע"ש ואני אומר אם שלכאורה דבר גדול דובר אכתי יקשה דכל הענין דלא הסריח בשר קודש הוא כדי שיהי' טעם לשבח והתורה אמרה למשחה ולגדולה ובשר שלמים הי' שני ימים הי' צריך שלא יסריח וכמ"ש המדרש שמואל באבות פ"ה בשם הר"ם אלמשנונו וכ"כ הוא בעצמו באורך שם ולפ"ז זה במה שצריך לאכול אבל במה שאסרה תורה לאכול והי' צריך מריקה ושטיפה או שבירה ע"ז שפיר קשה למה צריך שבירה ולמה לא הסריח ולמה הרבה הנס על חנם ונוכל לומר דכל שנעשה נס שלא הסריח לא רצה הקב"ה שישתנה הדבר ויהי' הנס יותר גדול שעד זמן אכילה יהי' בשר טוב ויפה וברגע שכלה זמן אכילתו יסרח ושפיר הצריכה התורה מריקה ושטיפה או שבירה בכ"ח כדי שלא להרבות בהנס וכל שהקב"ה הטביע שבמקדש לא יהי' סרחון ועיפוש לא רצה לשנות שגם מצד המקדש בלבד שלא ירגישו בו שום סרחון ועל כן הצריכה התורה שבירה בכ"ח והנה אמרו חז"ל ביומא כ"א דהי' גם כן נס דשברי כ"ח נבלע במקומן ולפ"ז ע"כ דייקו דא"י מידי דפיו דאם לא כן יקשה למה צריך שבירה והא נטל"פ וא"ל דלא הסריח דז"א דהרי כבר נאסר וא"ל דלא רצה להרבות בנס דז"א דעד שיעשה נס חדש דיהי' שברי כ"ח נבלעו במקומן מוטב יותר שיסריח הבשר הנבלע בו ויהי' נטל"פ ולא יצטרך לשבור ולא לבלוע במקומו וע"כ דא"י מידי דפיו וא"א שיוצא הבלע ממנו בשום אופן ואם כן גם בשברי כ"ח היו צריכין בליעה שאף שיסרח יתן טעם סרחון בהבשר וזה ודאי אינו טוב ויש להמתיק הדבר דבאמת מה שהקשתי דהי' לו לסרח אחר שנעשה נותר ז"א דאם כן אדרבא יתן טעם לפגם בהבשר שיבשל והתורה רצתה שהכהנים יאכלו ויהי' טעם משובח וע"כ לא רצתה שיהי' מוסרח וז"ב ולפ"ז במה שצריך שבירה יקשה למה הצריכה שבירה ולא די במריקה ושטיפה על כל פנים וא"ל דיתן טעם לפגם דז"א דאם נימא דבאמת יצא מידי דופיו אם כן שוב כל שישהה מע"ל שוב מותר דהוה נטל"פ דא"ל דלא הסריח דז"א דבאמת יקשה למה יסריח וא"ל דיתן טעם לפגם בהבשר שיבשל אחר כך דז"א דבאמת יצא על ידי מריקה ושטיפה וניהו דגזה"כ להצריך שבירה עקב אכילה אבל טעם לא יתן ושוב מותר משום דהוה נטל"פ וע"כ דבאמת א"י מידי דפיו ויתן טעם לפגם ודו"ק היטב. ודרך אגב אומר בענין חורפא מחלי' לי' שהבאתי למעלה במה שהקשה אותי ח"ג החריף הותיק מוה' שלום לנדא נ"י אור ליום ג' ויצא תרט"ז במ"ש התוס' בחולין דף מ' ב' ד"ה אגב (שכתבו ראי') דהביאו ראי' דדוחקא לא בלע רק ברותח והביאו מהך דצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון מחלי' לי' ולמה לא קאמר משום דוחקא דסכינא והקשה הוא דהרי שם הוה נ"ט בר נ"ט להיתרא ורק דחורפי' מחלי' לי' לשבח ולפ"ז מה שייך דוחקא דמכל מקום מחליא לי' לא מועיל רק על ידי חורפא ולכאורה יפה תמה. והשבתי כיון דנ"ט בר נ"ט אסור לכתחלה כמבואר סי' צ"ד ואם כן לענין לאכול לכתחלה בכותח לא הי' צריך לטעם דחורפא מחלי' לי' לשבח ושפיר דייקי ועיין בסי' צ"ה ס"ב בהגה וגם לפמ"ש רש"י ותוס' בחולין קי"א דצנון הטעם מפני שקרוש שומן בעין על הסכין אין מקום לקושיא זו וערש"י שם ד"ה וצנון ובתוס' ד"ה הלכתא ודו"ק. והנה בגוף הקושיא שהקשו העולם דלמא הגעילו בשביל חשש בב"ח לפע"ד ל"ק דהרי שטת הרשב"א דכל שבשלו בשר ובשל אחר כך ירקות דהו"ל הגעלה מן הבשר ומותר לבשל אחר כך חלב משום דהיתרא בלע וסגי לי' בהגעלה כזו כמבואר סי' צ"ג וא"כ יקשה למה הצריכה תורה הגעלה הי' לו לומר שיבשלו בתוכה ירקות או מים וכדומה וא"ל דחששו שמא בשל כבר בשר בחלב ויאסר דז"א דבב"ח כבר הו"ל דין שאר איסורין וגם טעם כעיקר ודו"ק היטב. הנה הוגד לי בשם שו"ת שב יעקב חיו"ד שחידש דדבר חריף דמשוי לשבח הוא דוקא במה שאב"י אבל בנו"ט לפגם בעצמותו לא מועיל דבר חריף לשוי' לשבח ולפע"ד זה תלוי במחלוקת הרא"ה והרשב"א דאם נימא דקדירה שאב"י היא בעצם לשבח רק שבתבשיל אינו נו"ט לשבח אם כן צדקו דברי השב יעקב שיש לחלק בין אב"י ובין נ"ט לפגם בעצמו אבל אם נימא כהרא"ה דאב"י הוה לפגם ממש כנבלה דלא חזי לגר אם כן אין נ"מ בין אב"י לבין נטל"פ ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף