שואל ומשיב/ד/ג/קכז
שואל ומשיב 
ד ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נשאלתי באחד שספק לו אם סיפר תמול ספירת העומר אם רשאי לספור היום בברכה. והשבתי בפשיטות שמותר לספור בברכה וחכם אחד שאל אותי דבעוד שאינו עוד שלשים יום מהראוי לומר שבודאי לא ספר כמו דקי"ל בכ"מ דעד שלשים יום בחזקת שלא אמר כמבואר בסי' קי"ד לענין משיב הרוח וכדומה. והשבתי דהדין דין אמת שכן הוא בש"ע סי' תפ"ט ס"ה דבספק מברך אח"כ ובבואי לראות מקור הדבר ראיתי בתה"ד סי' ל"ז שכתב דטעם הדבר דבאמת גם בודאי לא סיפר שדעת הבה"ג לספור אח"כ בלא ברכה חולקין התוס' והרא"ש עליו עכ"פ בספק יש לסמוך על שיטת הראב"י דס"ל ספירת העומר בזה"ז דאורייתא וא"כ מצוה לספור מן הספק ע"ש וא"כ בזה שפיר מיושב דניהו דמחזיקין בחזקת שלא אמר מ"מ כיון דספק דאורייתא מחמירין אף כנגד החזקה וגם כיון דאיכא חזקת חיוב שנתחייב לספור בכל לילה א"כ אוקי חזקה נגד חזקה ומחויב לספור מספק. אבל מ"מ קשה ניהו דלענין גוף הספירה הו"ל ספק תורה וכמ"ש התה"ד מ"מ הא הברכה אינו אלא דרבנן ולמה יברך מספק יספור בלא ברכה.
והנה נשאלתי בשנת תר"ז בשבת ר"ח אייר ששמע אחד מהש"ץ שאמר היום ששה עשר יום שהם שני שבועות ושני ימים לעומר והוא חשב שאמר שבעה עשר יום ואמר בבירור היום שבעה עשר יום רק שהסיום שהם שני שבועות ושני ימים לא נזכר אם אמר ואולי אמר ושלשה ימים ואח"כ במ"ש כששמע שהש"ץ אמר שבעה עשר יום נזכר שהוא סיפר אתמול שבעה עשר אבל אינו זוכר אם סיים שהם שני שבועות ושני ימים לעומר או סיים ושלשה ימים. ועתה שואל כדת מה לעשות אח"כ. הנה חפשתי ולא מצאתי מי שיאיר עיני בזה. ולכאורה הדבר ברור דאין לספור בשאר ימים בברכה דהוה כמו ששכח ולא סיפר יום אחד דסופר בשאר ימים בלא ברכה. אמנם נראה דל"ד דשם לא סיפר כלל אבל כאן הוא סבר ורצה לספור כדינו רק שטעה בדברי הש"ץ שחשב שאמר שבעה עשר ואלו נודע לו מהטעות אז דהוה כמו טעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וסיים בה' דאינו חוזר ומברך ואף דהב"ח חולק שם עמ"א ובח"י ס"ק י"ט שכתבו כיון שפתח אדעתא דד' רק שטעה בחשבון דאינו חוזר ומברך ובפרט אם סיים לבסוף שני שבועות ושני ימים דאז מסוף דיבורו ניכר שראש דברו טעות הי' וא"כ כל שלא הי' צריך לחזור ולברך שוב סופר שאר ימים בברכה אך אחר העיון ז"א דשם עכ"פ חוזר ומתקן מה שסיפר בטעות ואומר ארבעה רק שא"צ לברך שנית דהברכה הי' בדעתו כדין אף שטעה אבל כאן הרי אמר שלא כדין שאמר שבעה עשר ואז לא היה רק ששה עשר ואף אם נימא דסיים כדין עכ"פ פתח ואמר שלא כדין ואפשר דמגרע גרע בזה שהרי ראש דבריו הי' שלא כדין ול"מ מה שאמר בסוף כדין ועסי' ר"ט במ"א.
אך נראה דבאמת גוף הדין דשכח ולא ספר לילה ויום דאין לברך אח"כ מקורו מהבה"ג באמת שהתוספות כתבו במנחות דף ס"ו בסופו דלא יתכן וכ"כ הרא"ש פ' ע"פ בסופו בשם ר"י דאינו נראה דהא כל לילה מצוה בפ"ע וצ"ל דסברת הבה"ג והכי קי"ל הוא דכיון שאין אנו עושין רק לזכר כמו שהיו עושין בבהמ"ק א"כ כל שבטל יום אחד עכ"פ אין כאן זכר למקדש דבמקדש ודאי הי' בעי שיספור תמימות ואף דאם שכח בלילה יברך ביום כמ"ש הבה"ג היינו משום דכיון דעכ"פ סופר עכ"פ קיים הזכר למקדש דגם במקדש כל שהספירה לכל אחד ואחד לא ספרו כלם בשעה אחת וא"כ כל היום זמנו משא"כ כשלא סיפר הרי לא עשה כמו שהי' במקדש וא"כ סופר אח"כ בלא ברכה דעכ"פ נתבטל התמימות ולפ"ז כל שבאמת סיפר וקיים הזכר למקדש אף שטעה בלשונו עכ"פ עשה זכר למקדש ניהו דאותו ספירה אין עולה לו מכל מקום מה ענינו לשאר הלילות ושפיר י"ל דסופר השאר הלילות בברכה
אח"כ ראיתי כי יש למצוא תקנה כיון שעכ"פ השבוע מנה שלא בטעות רק בימים טעה ועט"ז סי' יו"ד בסופו אבל צ"ע אם כוונת הט"ז לספור בברכה
והנה בחורף שנת רי"ב ט"ו כסלו למדתי עם תלמודי או"ח סי' ר"ח ובהגיע שם לדברי הש"ס נתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ ר"ע ובירך ברכה אחת מעין שלש א"ל ר"ג עד מתי אתה מכניס עצמך למחלוקת והוא תימה דמכ"ש אם היה מברך שלש ברכות שהיה מכניס עצמו למחלוקת ולספק ברכה לבטלה ונשאלתי בזה מתלמידי החריף מו"ה אברהם נ"י נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל ואמרתי בזה דברים חדשים לענין ספק ברכה ועוד לא נבחנו בכור הבחינה ואעתיק כאן האחד דהנה לר"ג ודאי דהוא מה"ת שלש ברכות דלמדו מקרא לקמן דף מ"ד ולרבנן ברכת מעין ג' לרוב הפוסקים אינו רק מדרבנן ועיין חידושי הרשב"א שם ובב"י סי' כ"ט ולפ"ז יש כאן ספק בה"מ וספק ברכה דרבנן וא"כ מהראוי יותר לברך בה"מ שהוה ספק תורה משא"כ מעין ג' דהוה ספק דרבנן וגם אם נימא דברכת מעין ג' הוה מה"ת מ"מ הוה ג"כ ספק אם מברך מה"ת שלשה דוקא או מעין שלש וכשמברך שלשה ודאי יוצא גם מה שהוא מעין שלש דאף דמבואר בסי' ר"ח סי"ז דברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלש היינו דוקא אם אכל דבר שחייב שלשה ודבר שחייב עליו מעין ג' אין אחת פוטרת חבירתה וגם בזה נחלקו ע"ש בט"ז ובמג"א אבל דבר אחד שיש ספק אם מברך שלשה או מעין שלש פשיטא דיותר מהראוי לברך שלשה שבכלל שלשה מעין ג' ולא להיפך ושפיר אמר ליה למה אתה מכניס עצמך למחלוקת וע"ז השיב דהלכה כרבים ואין כאן ספק כלל. עוד יש לי מקום ספק דהנה תמרי מיזן זיין ומבואר בסי' ר"ב סי"ז דאם בירך בדיעבד על התמרים בהמ"ז יצא. ולפ"ז נראה לי אם ספק על התמרים מה יברך אי שלשה או מעין שלשה יותר יש לברך שלשה והטעם דהרי אם יברך שלשה אף שהדין מעין שלשה יצא וא"כ אף לכתחלה יכול לברך כן והדבר דומה למה דאמרו גבי בע"ח שקדם וגבה דמה שגבה גבה וכתב הר"ן דמה"ט יש להקרים בע"ח לכתובה דממנ"פ אם הדין שהוא קודם שפיר עבדי ואם אין הדין כן עכ"פ בדיעבד מה שגבה גבה וה"ה כאן דאם הדין כר"ג ודאי יפה בירך ואף אם אין הדין כן עכ"פ בדיעבד בודאי יצא ושפיר הקשה לו למה הכניס עצמו במחלוקת וע"ז השיב דהלכה כן. עוד נ"ל דהנה מריש הוה קשיא לי על ר"ע דסותר עצמו דבדף מ"ד אמר אכל שלק והוא מזונו מברך שלשה וראיתי בתוס' שכתבו דל"ד דשם אקבע מזונו עליו ולפ"ז שם בכותבת דהוה תמרי דמיזן זיין וגם אתכא דבי ר"ג סמך ובפרט אם ר"ג סבר לברך שלשה מסתמא היה כדי שביעה דהא בעי ואכלת ושבעת וא"כ שוב לר"ע בודאי הי' לו לברך שלשה ומדוקדק דברי ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת והיינו דלדידך מהראוי בודאי לברך שלשה ומה"ט נתן ר"ג רשות לר"ע לברך וע"ז אמר דהלכה כרבים ולא קי"ל לא כר"ג ולא כר"ע ודוק היטב. עוד הי' נ"ל דכיון דמעין ג' צריך לכלול כל השלשה ברכות בקצרה ומה"ט נקרא ברכת מעין ג' אם כן אם חסר אחת מהמעין שלש היה צריך לחזור ולברך ואם כן לא שייך ברכה לבטלה דלא רצה לכלול ביחד ואף אם נימא דז"א דעכ"פ היה יכול לכלול בברכה אחת מ"מ נראה לפענ"ד כיון דשיטת הב"י סי' קצ"א דבבהמ"ז מה"ת די כשכלל כל השלשה בברכת הזן והשאר אינו רק דרבנן ואם כן כיון שכל השאר אינו רק דרבנן אם כן פשיטא דברכת הזן אם בירך במקום מעין שלש דוואי יצא ואף שאומר השאר הא כל שאומר מחמת ספק כל שבירך ברכה אחה דזהו מה"ת מחויב לברך השאר דאל"כ שייך זלזול לדרבנן כל שהדאורייתא ודרבנן ביחד כמ"ש המ"א סי' קפ"ד לענין ברכת הטוב והמטיב דשייך זלזול וה"ה בזה ודוק. והנה בדרך אגב אכתוב מה דנתחדש לי שנשאלתי מאחד מתלמידי שיושב על השלש סעודות בבית אחד שיושב ודורש ואח"כ מתפללין ערבית ומבדילין וזה התלמוד מתעכב שם אח"כ ומסופק שאם יבא לביתו אולי לא ימצא כוס לברך ורצונו לצאת מן הספק בהבדלתו של זה דאם ימצא כוס אח"כ יבדיל בביתו שנית ואם לא ימצא אז יצא כבר בהבדלתו של זה ושאל אם טוב ונכון הדבר או לא ובתחלה רציתי לתלות בברירה וברכה לבטלה אינו רק דרבנן כל שהוא דרך ברכה כמבואר במ"א סימן רט"ו ואם כן אמרינן ברירה כיון שתלה בדעתו ועיין ערובין דף מ"ם דלר"י אומר החליצנו היום או למחר. אך אכתי לא דמי דכאן כל שיכול לצאת הוא ברכה לבטלה ואח"כ השבתי דזהו הדין המבואר באו"ח סי' תפ"ט ס"ג דמונה עם הצבור בלא ברכה ואם לא ישכח מונה אח"כ בביתו בברכה הרי שמותר ע"י תנאי ואף שהט"ז חולק שם וגם המ"א מפקפק על דין זה מ"מ לבסוף הסכים המג"א דהדין עם הש"ע כל שמתנה תנאי וה"ה כאן ודו"ק. אמנם גוף דברי האבודרהם ליישב מה שהקשו הט"ז והמג"א דממנ"פ אם יצא בספירת הציבור א"כ מה שיברך אח"כ יהיה ברכה לבטלה ואם נתכוין שלא לצאת שוב מה תועלת לו בספירתו נלענ"ד הדבר נכון דהנה הרר"י ס"ל דאף דמצות א"צ כוונה היינו במעשה אבל באמירה שצריך כוונת הלב אם אינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה מעשה ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמירה כגון ספירה לא יצא אף למ"ד א"צ כוונה. אך לכאורה היה נראה לפענ"ד דזה דוקא באמירת ק"ש ותפלה וכדומה שצריך כוונת הלב לצאת ידי אותה מצוה אבל ספירה שהעיקר הוא שידע איזה יום הוא וכל שיודע ואומר בפיו שהיום כך מה שייך כאן כוונת הלב אטו ע"י כוונת הלב ישתנה יותר ממה שיאמר בפיו בלי כוונה וא"כ למ"ד א"צ כוונה ודאי יצא. ולפ"ז זהו שדחה אבודרהם כיון דהרמב"ם כתב דמנה ולא בירך יצא והיינו אף שלא נתכוין לשם מצות ספירה כל שכבר מנה הרי עשה כל מה שהיה המצוה אף שלא כוון לשם מצוה הא מ"מ יודע הדבר באיזה יום בספירה הוא עומד ועיקר הספירה היא רק לזכר שבבהמ"ק היו סופרים כך וכך לעומר ונמצא שיהיה אח"כ ברכה לבטלה.
וע"ד הפלפול יש לומר דבאמת לפמ"ש הראב"ד והרמב"ן במלחמות דע"כ ל"ש כפילת התנאים רק במה שכבר עושה המעשה אבל מה שאומר ע"ד תנאי ויעשה המעשה אח"כ ל"ש משפטי התנאים ע"ש בפ"ב דביצה גבי הבי ד' מאה זוזי ולנסיב ברתי ולפ"ז באמת לכאורה יקשה מה מועיל תנאי הא כבר מנה והו"ל מעשה קודם לתנאי. אך אם נימא דמצות צריכות כוונה והוא לא נתכוין לצאת א"כ התנאי קודם למעשה וגם בלי דברי הראב"ד כל שמצות צריכות כוונה הוה תנאי קודם למעשה ואם א"צ כוונה רק שמתכוין שלא לצאת עכ"פ המעשה של הספירה קודם לתנאי שהרי אם ישכח נתכוין שיצא ולא מועיל התנאי ודו"ק היטב ועיין סי' ער"ג באו"ח ובמ"א סי' רס"ט סוף ס"ק א':
והנה עש"ק אחרי כ"ב למב"י שנת רי"ז הגיעני מכתב מהרב מוה' אפרים זלמן טאביר דיין דק' זאבלטוב במה שאחד שכח לספור ספירה בליל אחרון של פסח ונזכר בה"ש של יום אחריו וסיפר בלא ברכה אם מותר לספור אח"כ בברכה והאריך בזה להיות ס"ס שמא הוה יום ואת"ל לילה שמא הלכה כר"י דכל יום מצוה בפ"ע. ולפענ"ד נראה דבר חדש דאף דבה"ש היא ספק לילה מ"מ כיון דבספירה כתיב תמימות בעי שיהיה לילה ודאית ניכרת וכעין שכתבו התוס' בעירובין דף למ"ד ע"ב ד"ה ולפרוש דלענין טבל בעי לילה ניכרת ובה"ש לא הוה לילה מכ"ש הכא דכתיב תמימות ובעי ודאי לילה והרי האחרונים תפסי דכל שכתוב בתורה ההיתר ודאי ל"מ ספק דבעי שיהיה ודאי וה"ה כאן כיון דכתיב תמימות בה"ש שייך עוד ליום והרי מה"ט דעת התוס' במנחות דף ס"ו דביום הראשון יש לספור מקודם כדי שיהי' תמימות ועיין סי' תפ"ט וה"ה להיפך בלילות אחרות יש לספור בודאי לילה ובה"ש עודנו יום לענין זה כנלפענ"ד דבר חדש וא"כ שוב יש לספור בברכה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |