שואל ומשיב/ד/ג/מד

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן מד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין דבר שיש לו מתירין.

ומעתה באמת הא בטעם לא שייך דבר שיש לו מתירין וא"ל דהו"ל דבר שיש לו מתירין דהא הכמות צריך לבא לביטול ברוב דזה אינו דלענין ביטול גוף הביצה לא הוה דבר שיש לו מתירין דהו"ל מין באינו מינו ולענין הטעם שוב הטעם בטל בששים וז"ב מאד.

שוב ראיתי בכו"פ שדרך ג"כ בכעין זה והמעיין יראה ההבדל שבינו לביני, ובזה מיושב מה שהקשה הכו"פ שם מהך דיבמות פ"א דמוקי לה ר"א משום דהוה דבר שיש לו מתירין ואפ"ה לא בטל. הנה ל"מ אם נימא דכל שלא הוציאו האיסור שייך דבר שיש לו מתירין פשיטא דל"ק אלא אף אם נימא דכל שבטל הטעם אף גוף הדבר מותר ג"כ לק"מ דכבר כתבתי דלטעמו של הר"ן בענין דבר שיש לו מתירין משום דהו"ל מין במינו שייך דבר שיש לו מתירין אף בטעם וא"כ יש לומר דאף דאנן לא קיי"ל כטעמו של הר"ן היינו דוקא בדבר שגם כעת הוא אסור רק שיהי' מותר אח"כ שפיר אמרינן דסוף סוף כמו שהוא כעת אנו דנין והו"ל איסור והיתר ונקרא מב"מ אבל שם בהך דר"א דגם כעת הוא מותר א"כ בזה חידש הר"ן דגם באינו מינו הו"ל כמינו כיון שגם כעת יש לו היתר א"כ בזה כ"ע מודו דהו"ל דבר שיש לו מתירין אף בטעם ובזה י"ל גם מנדרים וע"פ דרך הנ"ל. ובזה יש ליישב הרבה קושיות. ובאמת לולא שאיני כדאי הייתי אומר דאף באיסור בלוע לא יהיה שייך דבר שיש לו מתירין דכיון דכל הטעם הוא משום דעד שאתה תאכלנו באיסור א"כ זה שייך כל שרוצה לאכול האיסור ממש א"כ שייך עד שתאכלנו באיסור אבל כאן שיש איסור נבלע בו א"כ הכי בשביל זה לא יאכל החתיכה שמעורב בו האיסור בשביל האיסור שאינו רק נבלע בו וגוף החתיכה מותרת וגם האיסור בטל והכי יהי' הטפל חמור מן העיקר ואדרבא יש לומר דהעיקר גורר הטפל להיות מותר ובזה יש ליישב הרבה קושיות של האחרונים ואכ"מ להאריך ועיין שעה"מ פט"ו ממאכלות אסורות. והנה לכאורה יש להבין בהא דפריך הש"ס ביבמות דף פ"ב דר"א בדותא היא דאי לכהן משרי שרי ואי לישראל לעולם אסור והקשה הר"ן לשיטת הרי"ף דפת שאפאה עם הצלי דהוה דבר שיש לו מתירין כיון דמותר בלי בשר וא"כ כיון דלכהן משרי שרי יהיה מקרי דבר שיש לו מתירין וכתב דמה לישראל בהיתירו של כהן סוף סוף לישראל אסור ע"ש. ואכתי צ"ב דכל הטעם דדבר שיש לו מתירין הוא משום דעד שתאכלנו באיסור והיינו דלמה לך הביטול אוכלו בלי ביטול ובהיתר וא"כ כמו דפת שאפאה עם הצלי אמרינן דהוה דבר שיש לו מתירין דאף דבכותח אסור בלי כותח יכול לאכלו מכ"ש בזה כיון דיוכל הכהן לאכלו וחטאת ניתן לאכילת כהן ואין לו הפסד כ"כ למה לא נימא דהו"ל דבר שיש לו מתירין ואין לומר דהו"ל דבר שיש בו הפסד דלכהן אינו שוה כ"כ כמו לישראל והוה כמו הגעלת כלים דכתב הרשב"א דכל שצריך הוצאה ל"מ דבר שיש לו מתירין דא"כ איך קרי לי' ר"א דבר שיש לו מתירין וא"כ מה מקשה וצריך לומר דלשיטת הרי"ף כפי מה שפירש הר"ן בנדרים דף נ"ב שם הוא תלוי במה שנתקרב להיתר טפי ומקרי מב"מ א"כ כל שלישראל אסור לעולם וא"כ לגבי' לא מקרי מב"מ ושפיר בטל ושפיר פריך הש"ס וכמ"ש הר"ן שם.

ובזה אמרתי ליישב מה דקשה לי טובא בהא דאמר ר"א שם דהו"ל דבר שיש לו מתירין והיינו במה שמותר לכהן וקשה כיון דהכהן עצמו אסור לו לאכלה בעזרה כדין חטאת שנאכל בעזרה דהא נתערב בחולין ועיין תוס' מנחות דף פ' ד"ה וכי דאף דהכנסת חולין לעזרה אינו אסור אלא כעין הקרבה מכל מקום לאכול חולין בעזרה איכא גנאי וכאן שנתערב במאה חולין בודאי יש גנאי לאכלו בעזרה דרובו חולין וכ"ש במאה חולין וא"כ שוב גם הכהן צריך לאכלו חוץ לעזרה וא"כ כיון דחטאת אסור לאכול חוץ לעזרה וע"כ מתורת ביטול אתינן עלה וא"כ איך שייך לומר דמקרי דבר שיש לו מתירין דכל טעם דדבר שיש לו מתירין הוא משום דלא נצרך לבא לידי ביטול ברוב וכאן ע"כ מתורת ביטול אתינן עלה וכמ"ש והיא קושיא נפלאה ועיין מלמ"ל פ"ב משחיטה ה"ג ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה תלוי בטעם דבר שיל"מ דאם נימא כשיטת הרי"ף לפי פירוש הר"ן א"כ עיקר תלוי בהתקרבות להיתר טפי מקרי מב"מ וא"כ כל שמותר לכהן אף שמתורת ביטול הוא מכל מקום לישראל אסור דהו"ל דשיל"מ וע"ז שפיר פריך ממנ"פ למאן מקרי דבר שיש לו מתירין אי לכהן משרי שרי ולישראל אסור וא"כ לא מקרי מב"מ דלכהן בלא"ה מותר ומה לו לישראל בזה וז"ב ובאמת אם נימא דבנימוחה כל שאינו רק טעם בלבד א"צ לאכלו בעזרה הי' מקום ליישב קושייתי אבל עכ"פ מתורת ביטול מוכרח לבא ע"ז. אמנם בגוף קושית הר"ן על הרי"ף וכן הקשה הראבי"ה במרדכי על הרי"ף נראה לפענ"ד דהנה באמת צריך ביאור ענין דבר שיל"מ דהוא מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והיינו כמו שפירש"י בביצה דף ג' דאף דמן התורה חד בתרי בטל מכל מקום מדרבנן אחמור דלא לבטול משום דיש לו היתר למחרת למה לי היתר משום ביטול.

ולכאורה צריך ביאור דכיון דמן התורה נהפך האיסור להיות היתר כמ"ש הרא"ש וא"כ לא מקרי איסור כלל ועיין כו"פ שנתעורר בזה וכן הקשו האחרונים, אך באמת הדבר נכון דמדרבנן אף במב"מ צריך ששים ולא אמרינן דהאיסור נהפך להיתר מדרבנן ועיין בסי' ק"ט ביו"ד בב"י ובש"ע וא"כ כיון שמדרבנן צריך ששים ל"ש ביטול דכיון דמקרי איסור רק שנתבטל כל שיש לו היתר בלי ביטול לא מתרינן ע"י ביטול וז"ב. ובזה אני אומר דבר נחמד דלכך דבר שיש לו מתירין אינו רק במינו דבשא"מ כיון שהטעם בטל בששים וכבר ביארתי למעלה דכל שבטל בששים ואינו נרגש הטעם א"כ גם הכמות האיסור בטל דהא אין לו טעם והוה כעפרא ולכך כל שבטל בששים לא שייך בי' דבר שיש לו מתירין דלא שייך לגבי' עד שתאכלנו באיסור דאינו איסור כלל משא"כ במב"מ דבאמת מב"מ אינו בטל הטעם דאדרבא מין מחזק מינו רק דאינו נרגש כיון שגם היתר יש לו טעם זה א"כ עכ"פ הכמות צריך להתבטל ברוב דסוף סוף יש בו האיסור ורק דבטל ברוב וא"כ שפיר מקרי דבר שיש לו מתירין דכל שיש לו היתר בלי ביטול אסרו חז"ל לסמוך על הביטול וז"ב בטעם דבר שיל"מ דאינו רק במינו ולא בשא"מ. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף דלכך בפת שאפאה עם הצלי אסור אף בשא"מ משום דהרי השריש לנו הרי"ף דבריחא מלתא מקרי מב"מ אף בא"מ לא בטל דמשהו איכא וכיון שכן שפיר קרי לי' דבר שיל"מ דאף דבא"מ לא שייך דבר שיש לו מתירין הא כל הטעם דבא"מ לא שייך דבר שיל"מ דאינו אסור כלל דכל שאינו נרגש הטעם הוה כעפרא וכיון שבריחא משהו אסור דמכל מקום נרגש הריח וכמ"ש הרי"ף ובתשובה ביארתי דבריו בזה באורך וא"כ כיון שכן שוב אף בא"מ שייך דבר שיש לו מתירין לגבי ריחא ומעתה מיושב היטב כל קושיותיו דלא משום דמותר כעת מקרי דבר שיש לו מתירין רק משום דבריחא אף בא"מ אסור במשהו וא"כ ל"ק מהך דר"א וגם מהך דכרגלי הממלא ודוק היטב כי דבר נפלא הוא ת"ל. ובזה יש ליישב מה דמבואר ביו"ד סוף סימן ק"ב דלא מקרי דבר שיש לו מתירין במבשל בשבת כמו תרומה דבטל דלא מקרי דבר שיש לו מתירין דלמי דאסור אסור ולמאן דשרי שרי ותמה המ"א סי' שי"ח ס"ק ב' דל"ד דבתרומה לא מקרי דבר שיל"מ לשום אדם דלכהן תמיד שרי ולישראל לעולם אסור משא"כ במבשל לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין שיהיה מותר לאחר שבת ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה אין סברא כלל דיהי' מקרי דבר שיל"מ מה שיהיה מותר לאחרים דסוף סוף למי שנאסר אסור ומה לו בהתרו דאחרים וכמ"ש הר"ן בטעמו של הרי"ף וכן פירש הוא במה דפריך הש"ס על ר"א דלכך לא מקרי דבר שיש לו מתירין דסוף סוף אצלו לא מקרי דבר שיש לו מתירין ולפי טעמו של הר"ן הרי לגבי' לא נקרא מב"מ והו"ל איסור עם היתר ודוק. והנה הרמב"ם כתב בפט"ו ממאכלות אסורות הי"א וכן תרומה נתנו בהן חכמים שיעור שאין בהם דרך היתר לכל אדם וכתב הכ"מ דק"ל דכיון דהוה היתר לכהנים יהיה מקרי דשיל"מ וכתב כיון דלא מותר לכל אדם לא מקרי דשיל"מ ע"ש והרי מבואר דכיון שאין מותר לכל אדם לא מקרי דשיל"מ דאל"כ הי' לו להרמב"ם לבאר דלכך לא מקרי דבר שיל"מ דלכהן משרי שרי ולישראל אסור וע"כ דכל דאסור לאיש אחד לא מקרי דבר שיל"מ והנה הכ"מ כתב עוד טעם דק"ל דהו"ל דשיל"מ ע"י שישאל על התרומה וכתב כיון שאין לו היתר רק לכשישאל ואין דרך בני אדם לשאל על התרומה לא מקרי דבר שיש לן מתירין ודבריו תמוהין דאף דבנדרים דף נ"ט אמרו דלכך לא מקרי תרומה דבר שיל"מ היינו משום דלאו מצוה לאתשולי עלי' אבל לא כמ"ש הרמב"ם דאין לו היתר לכל אדם ואף אם נדחוק דכוונת הכ"מ ג"כ כיון שאסור לתשול עליו אין דרך בני אדם למתשל עלי' מכל מקום קשה דהא באמת לכשישאל יחזור לטבלו והאיך נקרא דבר שיל"מ וע"כ לא פריך הש"ס בנדרים שם דיהיה מקרי דבר שיל"מ רק בתרומה טמאה דכשיעשה טבל יהיה לו היתר לכשיפרוש ממקום אחר ויהיה מותר התרומה טמאה דיהיה חולין טמא ומותר מה שאין כן בתרומה טהורה איך שייך דהוה דבר שיל"מ דיהי' נשאל ע"ז ומה יועיל בזה והא יצטרך להפריש תרומה ממקום אחר ומה נ"מ בין זה לזה וע"כ מחוורתא כפירוש הראשון אבל מאד מאד תמה אני דאם כן איך אמרו על ר"א דבדותא היא דאי לישראל אסור ולכהן משרא שרי דא"כ תרומה נמי ועיין תוס' שם שהקשו דמה ס"ד דר"א דקרי' ליה דבר שיל"מ הא תרומה נמי כן ויהיה מקרי דבר שיש לו מתירין וא"כ יקשה כיון דבאמת כל הטעם דתרומה בטלה ולא מקרי דשיל"מ כיון דלכהן משרא שרי וא"כ מה ס"ד דר"א אבל באמת לפענ"ד כוונת הרמב"ם הוא דבאמת תרומה לא מקרי דבר שיש לו מתירין דאם ישאל יחזור לטבלו ועיין שו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ל"ח ורק דהרמב"ם חשב שם בפרק ההוא איסורין שהם בנו"ט ומה שהן במשהו ומה שהן יותר מששים עד מאה או מאתים ונתן בכל אחד טעמו ולכך בתרומה דיוצא מגדר הששים עד מאה ואינו במשהו לכך כתב הרמב"ם בצחות לשונו וכן התרומה דהיינו שבזה שוה לערלה וכ"כ וחלב ודם שנתנו חכמים בהן שיעור דהיינו בערלה וכ"כ מאתים וחלב ודם ששים ותרומות במאה עכ"פ יש להם שיעור לא במשהו ולכך כתב לפי שאין בהן היתר לכל אדם והיינו דבשלמא ערלה וכ"כ אינן מותרין לכל אדם לכך שייך בהם מאתים משא"כ תרומה דמותר לכהנים ולזרים אסור א"כ לגבי זרים מהראוי להשוות לחלב ודם דבטל בששים דממ"נ אם נחשבם כאיסור לא עדיף מחלב ודם ומכ"ש אם מקרי היתר דמהראוי שיתבטל בששים ולזה אמר לפי שאין בהם היתר לכל אדם ולכך הוציאו משיעור ששים והעמידוהו על מאה וז"ב בכוונת רבינו ודוק ועט"ז סי' שכ"ג בהלכות חלה מ"ש שם ולא נזכר מדברי הכ"מ הנ"ל ודוק. אחר זמן רב שכתבתי זאת הגיע לידי לפי שעה ספר תשובה מאהבה ח"א להרב מוהרא"ף מפראג וראיתי בסי' ב' שהביא דברי רבינו אלו ותמה על הכ"מ בתירוצו השני דהא גבי נדרים דיכול לשאול על נדרו מקרי דבר שיל"מ וכתב דשאני נדרים דמצוה לשאל על נדרו ותמהני עליו דכי חדת הוא ליה והן הן דברי הש"ס נדרים דף נ"ט ותמהני עליו וביותר על הגאון בעל נוב"י שם שהשיב לו בדברי רבינו אלו ולא הוכיחו על פניו מדברי הש"ס אלו

ודרך אגב אומר מה שהראני הרבני המופלג החריף מוה' מאיר בראם ני' דברי השטה מקובצת בב"מ דף נ"ג ע"א בהא דאמרו דדבר שיל"מ אפילו באלף לא בטל שהקשה מטבל דהוה דבר שיל"מ ושלא במינו הוא בנו"ט וכתב דכיון דהוה שלא במינו אינו מקרי דבר שיל"מ ואין שמו עליו והביא ראיה מהא דאמרו קונם יין שאני טועם ונתן לתבשיל הרי זה בנו"ט אף דמקרי דבר שיל"מ ואח"כ כתב ומיהו יש לדחות דלמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנו"ט כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעמו שלא הי' דעתו אלא על היין שהוא בעין וניהו דכי אמר יין אסור טפי דנו"ט מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל עכ"ל והבין הנ"ל דכוונת השיטה דבקונמות לא שייך דבר שיל"מ דלא בטיל אף באלף לפי שהרי לא רצה לאסור רק בנ"ט ובאמת שהדבר תימה דא"כ איך יפרנס דקונמות מקרי דבר שיל"מ כדאמרו בנדרים דף נ"ח וכן קיי"ל כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע סי' רט"ז סעיף יו"ד אבל באמת כוונת השיטה שם להוכיח דיש חילוק בין מב"מ ובין מבשא"מ וע"ז הביא ראיה מקונמות דבשא"מ מותר בנו"ט וע"ז כתב דמזה אין ראיה לשאר דבר שיל"מ דבקונמות י"ל דבטל במין בשא"מ משום דעיקר תלוי במה שאסר וזה לא אסר רק מה שיתן טעם וכל שיש ששים בשא"מ דליכא נו"ט שרי אבל במב"מ דכל אחד מחזק חבירו וא"כ גם במשהו נאסר דהרי לא נתבטל במציאות ויש בו אותו טיפת יין שאסר עליו כיון דמב"מ הוא וז"ב ופשוט ואין כאן מחלוקת דבשא"מ גם בדבר שיש לו מתירין קי"ל דבטל. אחר כמה שנים מצאתי בנודע ביהודא מהד"ת חלק יו"ד סי' נ"ג שהקשה לשיטת הראבי"ה הנ"ל דכל דלא הותר למה שנאסר לא שייך דבר שיל"מ וקשה מהא דקאמר בנדרים דף נ"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט ופי' הר"ן כיון דיכול לאכול קודם הביעור חשיב דבר שיל"מ הרי דאף דלא נאסר קודם הביעור ולאחר הביעור לא הותר מכל מקום מקרי דבר שיל"מ ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהר"ן לשיטתו הוא דפירש כן דהא לדידיה דבר שיל"מ משום מב"מ נגעו בו אבל הראבי"ה דס"ל דהוא משום דעד שאתה תאכלנו באיסור פשיטא דל"ח דבר שיל"מ ומפרש כפירוש רש"י והרא"ש שם ע"ש. ומה שהקשה הנוב"י שם דלהר"ן קשה כיון דכעת ג"כ מותר למה לא יהיה חשיב דבר שיל"מ אף בא"מ כמ"ש הר"ן דכל שכעת מותר אף בא"מ נמי חשיב דבר שיל"מ. אני תמה מאד דאטו אפשר לומר דחשיב דבר שיל"מ בשביעית דמותר והלא אמרו שם בנדרים בהדיא דשביעית מקרי אין לו מתירין ובאמת כיון דצריך לאכול בקדושת שביעית מקרי לגבי התערובות כמו איסור בהיתר ורק לענין מב"מ עשאוהו כדבר שיל"מ דמכל מקום יכול לאכול אותו עכ"פ וא"צ לבערו עדן אבל לא שיחשב כהיתר גמור שגם בא"מ יחשב כדבר שיל"מ וז"פ מאד לדעתי. וזה נראה לפענ"ד בכוונת הרמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות הלכה ח' שכתב פירות שביעית אעפ"י שאם נתערבו במינו בכל שהוא ובשא"מ בנו"ט אינו בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובות אסורה אלא חייב לאכול הכל בקדושת שביעית כמו שביארנו במקומו והכוונה לפענ"ד שבא לתרץ למה לא מנו בכלל טבל גם שביעית דהו"ל דבר שיש לו מתירין במינו ולשיטת הר"ן אדרבא גם בשא"מ הי' ראוי שלא יבטל דמותר כעת לזה כתב שכיון שמחוייב לאכלן בקדושת שביעית לא שייך לומר דיש לו מתירין ולכך בא"מ בטל ובמינו בכ"ש דמכל מקום יש לו היתר מקרי דעכ"פ אוכלן בקדושת שביעית אבל לא שייך למנותו כמו טבל ויי"נ דשם יש לו מתירין לגמרי בטבל משא"כ בשביעית וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב דברי הראב"ד שם שכתב דיש ביעור אחר שהוא בשריפה או בקבורה לאחר שיכלה המין ואז בין במינו ובין בשלא במינו בנו"ט והיינו דשם לא מקרי דבר שיל"מ כלל דהא הוא בשריפה וקבורה ולכך הוא בנו"ט ובא הראב"ד ליישב מה דאמרו בפשיטות דשביעית לא מקרי דבר שיל"מ ולזה בא הראב"ד ליישב דקודם הביעור ל"ש מתירין דהא עכ"פ צריך לאכלו בקדושת שביעית ולאחר הביעור שוב בודאי אין לו מתירין ועיין לח"מ מה שהאריך בדברי הראב"ד ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר. ויתכן יותר דבא הראב"ד לשלול פירוש הרמב"ן בתורה פ' בהר שכתב דלאחר הביעור ג"כ אינו בשריפה רק שצריך להפקירן על פתח ביתו ואוכלין כן לעולם ואם חזר וזכה בהם הולך ואוכל ע"ש וא"כ לדידיה שוב הי' מקרי דבר שיל"מ כמו קודם הביעור וא"כ שוב נקרא יש לו מתירין שגם לאחר הביעור מותר באכילה ע"י שיפקירן לזה אמר הראב"ד דהוא מהנשרפין ושוב אינו מקרי דבר שיל"מ כלל דקודם הביעור צריך לאכלן בקדושת שביעית ולא הוה היתר גמור ולאחר הביעור פשיטא דלא מקרי דבר שיל"מ דאסור לגמרי ודוק היטב. ולשיטת הרמב"ן צ"ל ג"כ דלא מקרי דבר שיל"מ משום שעכ"פ צריך לאכלן קודם שביעית ועכ"פ זה ודאי דלא מקרי דבר שיל"מ כדאמרו בנדרים בהדיא דשביעית אין לו מתירין וא"כ אתי שפיר דברי הר"ן.

אמנם יש לומר דכוונת הראב"ד דכיון דאם נימא דהוה מע"ש לא שייך ביה איסור טבל וכמ"ש הכ"מ בשם הר"י קורקס דעכ"פ הוא הוציא מהכרי כל מה שצריך להוציא רק שהספק אם הוא מעשר שני או מעשר עני ולפ"ז לא שייך כאן מרבה במעשרות דעכ"פ הכרי מתוקן וכל הטעם דמעשרותיו מקולקלין הוא משום דכל שהוציא יותר מהצורך זה השאר טבל ואסור לכל אדם עד שיתקננה כמ"ש רש"י בקדושין דף נ"א וכאן שעכ"פ מידי טבל יצא ורק שלא קיים נתינה לכהן ושוב יכול להרבות במעשרותיו וליתן לעני ולא מקרי מרבה במעשרות ושוב מקרי דבר שיל"מ דלא אבד שמו כלל ובפרט במעשר שני שכתבתי למעלה דגם להרמב"ן מצות נתינה מעכב ושפיר צריך להפריש וז"ב. ובזה יש לומר דגם סברת המחלוקת שבין הרמב"ם להראב"ד דהרמב"ם ס"ל דממ"נ כיון דא"א לומר דמקרי דבר שיל"מ כ"א מכח שלא נקרא טבל רק שחיסר מצות נתינה ושוב בטל ברוב ולמה נצטרך להפריש דהא כבר בטל דאל"כ לא מקרי דבר שיל"מ דהא מקרי מרבה במעשרות וכמ"ש וגם המחצה למחצה כיון דמחזקינן שהוא מעשר שני מספק דהולכין להחמיר שוב ל"צ להפריש מעשר עני דהרי אי אפשר לתפוס החומרא בשני ראשים דהא מע"ש חמור ואתה מחזיקו במעשר שני והוה כסיל בחשך הולך כדאמרו שם בר"ה על ר"ע. ובזה מיושב מה שהקשה הראב"ד מהא דר"ע עישר שני עישורין דהוא כיון שנסתפק מהו המעשר שצריך להפריש אם מעשר עני או מעשר שני א"כ ל"ש לומר דיבטל דבמה יבטל כיון דהספק בעצמותו אבל כאן דמע"ש בודאי יש בו במחצה ואתה דן על זה שהוא מעשר שני להחמיר איך תחמיר ע"ז להפריש מעשר עני הא כבר החמרת שהוא שני וז"ב ויש לך שני צדרים לומר שהוא מעשר שני דהמחצה יש בו מעשר שני וגם קדושתו חמורה והוה כעין שני צדדים דהוא מעשר שני ואין לנו להחמיר לומר שהוא מעשר עני דהחומר בזה כמו מיעוט דמצרף להמחצה ועושהו כרוב לענין זה. ויש להמתיק יותר דר"ע לשיטתו דס"ל דחוששין למיעוט דאף דר"א ור"ע ס"ל דאזלינן בתר רובא דאיתא קמן אבל כאן לא הוה רוב רק דהחומר מצרפו ועושהו לרוב ובכה"ג הוה רובא דליתא קמן דמחמיר ר"מ דחיישינן למיעוטא וכמבואר בהגהמ"ר סוף חולין בהדיא דלר"מ ג"כ אזלינן בתר רובא דאיתא קמן משום דכי לא מודה ר"מ דאיסור בטל ברוב ועיין בתוס' יבמות דף ס"ז אבל זה הוה רובא דליתא קמן ודוק כי חריף הוא. ובזה מיושב היטב דברי הראב"ד שכתב שיש להחמיד במעשר עני דמקרי דבר שיל"מ א"כ איך יפרנס הא דאמרו בתוספתא דדמאי פ"ד מצרפין פירות חו"ל על מעשר שני כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן ממעשר עני וכו' והובא במלמ"ל פ"א ממעשר שני שם והא הוה דשיל"מ דלא בטל ברוב וכבר הרגיש בזה המלמ"ל פ"ז ממעילה ומ"ש בזה לחלק דבלא ידענו שהוא מעשר עני כלל אמרינן דמרובא פריש. הנה מלבד שהקשה על הר"ן בזה והר"ן חוכך גם בזה דאזלינן לחומרא אף גם דא"כ ביבש ביבש לא נימא דהוה דשיל"מ והרי בחמץ בפסח קי"ל דגם יבש ביבש אמרינן דלא בטל והרי שם לא נרגש הטעם ושייך לומר דמרובא פריש והרי שם מצטרפין פירות ח"ל על פירות שני' כדי שיפטור מן המעשר של שלישית וא"כ מיירי שיש בודאי פירות שלישית ותמהני על המלמ"ל דאיך ניחא לי' בזה אף לשיטתו ולפמ"ש אתי שפיר דכאן לא שייך דבר שיל"מ דהא צריך להרבות במעשרות ובכה"ג אסור וכבר כתב הרמב"ן הובא בשטמ"ק בב"מ דף נ"ג דלענין שיצטרף על פרוטות דכיון דאיכא חשש שמא יביא פרוטות שוב מקרי אינו עומד לכך דהא איכא איסור לחלל דלמא יחלל בפרוטות ולכך מקרי דבר שאין לו מתירין ע"ש ולפ"ז גם כאן איכא איסור להרבות במעשרות וע"כ צריך לפדות במעות ושוב אין שמו עליו וכאן לא שייך דהא שמו עליו דהרי כבר יצא מהטבל דז"א דכאן שמרבה על פירות שניה כדי שיהיה רוב על פירות שלישית נמצא יש בו פירות שלישית שאין שייך בו רק מעשר עני ולא הוציא טבלו ושוב לא הוה דבר שיל"מ דבשלמא כשנתערב פירות שני' עם פירות של שלישית ויש ספק איזה פירות של שלישית ואיזה פירות של שני' שפיר בטל שמו אבל כאן שהולך בכדי להרבות ועדיין לא בטל שמו שוב לא מקרי דבר שיל"מ. איברא דצריך להבין איך מותר לכתחלה לערב כדי לבטל איסור והרי אסור לבטל אף באיסורי דרבנן ואולי כיון דעכ"פ יתן מעשר שני או מעשר עני רק שנפטר ממעשרות. מיהו עדיין קשה דאם כן היאך קתני מצטרפין פירות חו"ל על פירות הארץ כדי לפטרו ממעשרות והרי שם נפטר לגמרי ואולי הכוונה דעכ"פ מצטרף דמיירי שכבר נתערבו ועכ"פ שפיר קתני דמצטרפין לפוטרו ממעשרות דא"צ להפריש דלא שייך דבר שיל"מ דהא אסור להרבות במעשרות דהו"ל מעשרותיו מקולקלים ועדיין לא יצא מידי טבלו דהא לא הפריש כדינו דשמא הי' מפירות ח"ל שנפטרו ממעשרות ודוק היטב כי הוא עצה עמוקה

והנה בהא דאמרו מעשר שני שאין בו שו"פ שא"צ פדיון ראיתי בשיטה מקובצת בב"מ דף נ"ג שם בהא דממעט ממעשרו ולא כל מעשרו דהיינו דמה"ת א"צ פדיון וא"צ חומש אבל מדרבנן צריך פדיון וצריך חומש והוא תימה לפענ"ד דא"כ מה פריך הש"ס אלא אי אמרת אין בו מאי דיו ולישני דעכ"פ מדרבנן צריך פדיון ולכך סגי בשיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות וגם מנ"ל להראב"ד זאת ולפענ"ד נראה דהראב"ד הוציא כן משום דק"ל טובא דמה פריך הש"ס אלא למ"ד אין בו מאי דיו ופירש"י מה לשון דיו דמה רבותא יש בזה לתני אומר הוא וחומשו וקשה למה צריך שיאמר כלל הא א"צ חומש כלל כל שאין בו שו"פ כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ"ה ממעשר שני דמעשר שני שאין בחומשו שו"פ א"צ חומש וגם על הרמב"ם תמוה דבהלכה ה' העתיק הך דינא דדיו שיאמר הוא וחומשו וקשה למה לי כלל שיזכיר חומש הא א"צ חומש כלל וע"כ נראה לפענ"ד דמזה הוציא הראב"ד הדין דמדרבנן צריך פדייה רק דמשמע ליה דהא דסגי שיחלל על מעות הראשונות אף דאינו דבר ברור דלמא אין לו מה שיחלל שלא נשתייר כלל וצריך לומר כיון דמערימין על המעשר א"כ גם זה הערמה עכ"פ איכא דא"א לצמצם ולכך מותר וז"ב. ולפ"ז הא נודע מ"ש הרב התב"ש בבכור שור במס' פסחים דבדאורייתא לא שרי הערמה רק באיסור דרבנן שרי הערמה וכתב בהדיא דבמע"ש לא התירו הערמה רק בדרבנן בעציץ שאינו נקוב ואף דדבריו תמוהין כמ"ש האחרונים הארכתי בתשובה לבאר דבריו. ולפי זה ז"ש דיו שיאמר הוא וחומשו כיון דאינו רק מדרבנן סגי בהערמה כזו.

ובזה מיושב היטב דברי הש"ס דבשלמא למ"ד דאין בחומשו שפיר קתני דיו דעכ"פ מדרבנן צריך לפדות וצריך הערמה אבל אם אין בו שו"פ אף דמדרבנן צריך פדיה וגם חומש מ"מ עכ"פ לשון דיו לא נופל בזה דהו"ל תרי דרבנן ופשיטא דמותר בהערמה וז"ב. ובזה מיושב מה דאמרו דלמא אתי לאתויי פרוטות והקשו התוס' והקדמונים בשיטה מקובצת דהא מחללין על פרוטות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דזה אינו רק הערמה בלבד רק דבדרבנן שרי הערמה אבל שיהיה מקרי עי"ז דבר שיש לו מתירין א"א דהיאך מותר להערים כל שיש חשש שמא יבא לידי איסור תורה וא"כ לא הוה עכ"פ דבר שיל"מ דהא באמת אינו היתר גמור רק הערמה בעלמא ודוק עכ"פ דברי הראב"ד מיושבים היטב אבל הרמב"ם שהעתיק דאינו מוסיף חומש כל שאין בחומשו שו"פ ואח"כ העתיק דיו שיאמר הוא תימה דכיון שמדבריו משמע דאין צריך להוסיף חומש ובכה"ג אף רבנן לא תיקנו להצריך חומש א"כ למה צריך שיאמר הוא וחומשו מידי דהוה אדמאי דא"צ חומש ולא כתב רבינו דיאמר הוא וחומשו וצ"ע. אחר שכתבתי כ"ז הגיע לידי ספר טורי אבן וראיתי בר"ה גבי נהג בו שני עישורין שהקשה דלא שייך מרבה במעשרות בזה דהרי הוא מתנה אם הוא שנת מעשר שני יהיה מעשר שני על הכל ואם הוא מעשר עני יהי' מעשר עני על הכל ע"ש ובאמת לשיטת הראב"ד דכתב דצריך להפריש גם מעשר עני דטבל אסור בכ"ש אם כן חזינן דלא יצא י"ח עד שמפריש שתי מעשרות וא"כ בספק הו"ל ג"כ מרבה במעשרות דדלמא צ"ל מ"ע וטבל של מ"ע מעורב בו דהא כל שצריך להפריש מספק שני מעשרות הו"ל טבל לגבי אינך והו"ל מרבה במעשרות ומ"ש הא דפדה מספק ונתנו לעניים קשה הא הו"ל ספק ממון ואף במתנות עניים אמרינן המע"ה כדאמרו בחולין דף קל"ד ג"כ לק"מ לפענ"ד דכל שטובל מספק אף שפתיך ביה ממונא אזלינן לחומרא וכבר נחלקו הרמב"ם והטור יו"ד סי' של"א אי בתרומת מעשר יכול למכור לכהנים או שצריך לתנה בחנם ומכ"ש במ"ע שעיקרו א"י עד שיתן לעניים וכל שחייב להפריש מספק צריך לתנו לעניים דאל"כ א"י ידי הפרשה כמ"ש למעלה ודוק ועיין ב"מ דף נ"ג דמשני דלא פריק ושאלני עלם משכיל דאכתי הו"ל דבר שיל"מ לאיש אחר שפריק מע"ש וכמ"ש המ"א סי' שי"ח בענין ביכורים ולא קשה מידי דדוקא אותו האיש שהמעשר שלו יכול לחלל שנית כדכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו ועיין בשיטה מקובצת שם בב"מ אבל איש אחר אינו יכול לפרוק דכבר חלל מעשרו ותפס קדושה

והנה בעש"ק אמור תרח"י שאל אותי הרב מוהר"פ ני' בהא דאמרו שם הדר הו"ל דאורייתא ודרבנן והקשה הא גם זה המעורב אינו רק דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל והשבתי כיון דבא לעולם ע"י תערובות והיתר לא ניכר לא בטיל ועיין כו"פ סי' ק"ב ולפמ"ש בשטה מקובצת שם ל"ק אבל רש"י לא פירש כן ודוק. והנה בגוף דברי הרי"ף דפת שאפאה עם הצלי דאסור למכלה בכותחא משום דהוה דבר שיש לו מתירין דיכול למכלה בלא כותחא הנה אף לפי מה שפירש הר"ן בנדרים שם וגם בהגהת מהר"ם מטיקטין ז"ל אני תמה ולא זכיתי להבין דכיון שעכ"פ באותו הפת שאפאה עם הצלי אין בו ריח כדי שיתן טעם ורק משהו כמ"ש הרי"ף דריחא אינו בכדי נ"ט רק במשהו ואם כן הא אותו הפת לא יוכל לאסרו בבב"ח דהא אימתי נעשה איסור בהתחברו עם כותח והרי הכותח לא קיבל טעם מהצלי שישנו בפת רק משהו ודרך בישול אסרה תורה בכדי שיש בו נו"ט וכאן אין בו כדי נ"ט ואיך מצי הפת לאסור הכותח או להיפך כל שאין בו כדי נו"ט ובשלמא כל שהי' בו כדי נו"ט שפיר יכול לומר דהוה דשיל"מ ואף באלף לא בטיל דכל שכבר קיבל הבשר טעם מהחלב או להיפך אז בדבר שיש לו מתירין לא בטל וכן באיסור שנתן ריח בהיתר שפיר אמרינן דאף דאינו רק במשהו והא במשהו לא בטל לרב דה"ל מב"מ במשהו אבל בב"ח כל שלא קיבל טעם לא הוה בב"ח כלל ונתקשיתי הרבה בזה. אמנם נראה דהכי כוונת הרי"ף דהנה מבואר בסי' צ"ח דאף דמשערין בששים כל שמרגישין הטעם אף ביותר מששים אוסר ולפי זה בריח דאמרינן דאף במבשא"מ כל שיש ריח אף במשהו נרגש עכ"פ הריח דאל"כ אף לרב במבשא"מ בטל בששים וע"כ צ"ל דריח שאני ועיין בהגהות מהר"ם מטיקטין ואם כן ה"ה בב"ח כל שיהיה נרגש שוב יועיל המשהו לאסור הכותח דהא נרגש בו והוה כדרך בישול כיון שנרגש בו ושוב הוה דשיל"מ דהא יכול לאכלה בלא כותח. אבל עדיין קשה דכיון דבאמת אין בו כדי נו"ט רק שיהיה נרגש בהכותח משהו אם כן ממ"נ אם אתה אומר דזה הוה בנו"ט שוב לא צריך לטעם דשיל"מ דהא הוה בנו"ט וע"כ צ"ל דבאמת אינו נותן טעם דכיון דכל חדא שרי רק בהתחברותם יחד אסור הרי כאן לא נתברר באמת רק משהו נרגש הריח ושוב ל"ש דשיל"מ ועיין בתוס' ע"ז דף ס"ה ובש"ך יו"ד סי' רצ"ט. אמנם נראה דבאמת הרי"ף כתב דאם נתיר לאכול בכותח הו"ל כמאן דשרי לכתחלה וגם לוי לא שרי לכתחלה ועוד דהוה דשיל"מ וצ"ב ל"ל תרי טעמי וצ"ל דבאמת צ"ב דכיון דלוי אסר ג"כ לכתחלה ואם כן ע"כ דלכתחלה חשש שמא יש בו טעם ממש דלוי לא ס"ל דמב"מ במשהו ואם כן לפי זה שוב יהיה אסור אף לאכלו בלי כותח כמו בפת שאפאה עם חלב דחיישינן שמא יבא לאכלו עם בשר וא"ל דלפי זה שוב יהי' דיעבד דהא אין לו תקנה לאותו פת דזה אינו דעכ"פ הוה תרתי דסתרי דכל שאתה אוסרו לאכלו בכותח ע"כ דאתה חושש שמא נתן בו טעם ואם כן שוב יהי' אסור אף בלי כותח וע"ז כתב דבאמת ל"ח לנ"ט גמור רק למשהו ומשום דהוה דשיל"מ והיינו כשיכול לאכלו בלי כותח אבל אם תאסרו לגמרי שוב לא מקרי דשיל"מ וז"ב ועיין בהר"ן פג"ה מה שנדחק בטעמו של הרי"ף וגם הקשה דיאסר לבדו גם כן שמא יבא לאכלן בכותח וכתב דהו"ל גזירה לגזירה ולפמ"ש אתי שפיר דשני טעמים מצרך צריכי וכמ"ש. ומעתה מיושב דברי הרי"ף דלכך הוה דשיל"מ דאם לא כן יקשה למה לא אסרה אף בלי כותח ודוק.

ובאמת בזה דברי המג"א נכונים אבל כ"ז הוא באיסורא בלע ולא שיהיה נעשה עי"ז בב"ח וכמ"ש ודו"ק כנלפענ"ד ברור. שוב ראיתי כי גם בשעה"מ פי"א ממ"א כתב דסברת הרי"ף דכל שנרגש הריח לא שייך בטל בששים דהוה כמו דבר שנרגש הטעם ביותר מששים ונהניתי. ובזה נראה לפענ"ד דלדידן דמב"מ בטל ודאי ל"ש ריחא מלתא דהא לא נרגש הריח של איסור ודוקא לרב דס"ל דמב"מ במשהו או במבשא"מ דנרגש האיסור הוא דשייך לאסור וכן מצאתי בשעה"מ שם שביאר כן בהדיא ונהניתי. והן נסתר מחמתו מ"ש הכו"פ סי' ק"ח ס"ק ז' ע"ש גם הדרא קושיתו לדוכתא דנאפה שתי הלחם עם שאר פת ואינו אוסר הפת אבל אין תנור מקדש דאל"כ תפסול בלינה וא"כ שוב אינו אוסר ולמה לא ידחה יו"ט ומ"ש בזה דכיון דאינו קדוש רק קדושת דמים יש לו פדיון והו"ל דבשיל"מ ע"י פדיון ז"א דמ"מ מב"מ במשהו לא אסר דאינו נרגש הריח ובגוף קושיתו כבר כתבתי הרבה בכמה תשובות בזה ובחידושי לרמב"ם ואכ"מ להאריך וגם בפת בפת לא שייך ריחא כלל כמ"ש המרדכי ועיין ש"ך ס"ק ט"ו. ודרך אגב ארשום מה שמצאתי בתורת הבית הארוך בבית רביעי סוף שער הרביעי דפוס ווין דף פ"ב שם מביא הרשב"א קושית התוס' דלמה קאמר בע"ז דף ע"ג טעם על טבל משום דכהיתירו כך איסורו ות"ל דהו"ל דבשיל"מ ותירוץ של ר"ת בתוס' שם וכתב הרא"ה דלק"מ דר"א שם הוא דס"ל דהו"ל דבשיל"מ ור"י לא ס"ל כן ע"ש ותמה עליו במשמרת דמי איכא אדם שיחלוק על ברייתא דהובא בנדרים דף נ"ח דר"ש ס"ל דטבל הו"ל דבשיל"מ ואני תמה מאד דהא רבו הרמב"ן ז"ל בחידושיו על ע"ז כתב כן דר"י ס"ל כרבנן דר"ש וכ"כ במלחמות פרק ב' דפסחים דר"י דאמר כל האיסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דבשיל"מ הוא ולא להוציא מן הכלל כיוצא בו ותנ"ה. והנה אף שלשונו במלחמות תמוה דמה כוונתו במ"ש ולא להוציא מן הכלל כיוצא בו וכוונתו רצויה דאם נימא דדבשיל"מ גם ר"י אית לי' הך כללא למה נקט טבל ולא אמר דבר אחר כיוצא בו שהוא דבשיל"מ וע"כ דגם טבל אין טעמו משום דבשיל"מ רק משום דכהיתירו כך איסורו כדמפרש שם וא"כ מוכח דר"י לא ס"ל הך ברייתא דר"ש בנדרים וא"כ דברי הרא"ה הן הן דברי רבו ורבינו הרמב"ן ז"ל והרשב"א קרא אותו דברי שבושין ומהתימה שהרשב"א בעצמו הביא דברי הרמב"ן שבחידושיו לע"ז שם ולא הזכיר סוף דברי הרמב"ן שם וגם רבינו יונה בשטה כת"י הובא בשעה"מ פ"א מחמץ ה"ה כתב כן דר"י לא ס"ל זאת והשעה"מ הפליא עליו דאיך אפשר דר"י פליג על הך כללא דדבשיל"מ ומלבד שלא ראה דברי הרמב"ן במלחמות ועיין בטעם המלך שם אף גם דלא ראה דברי הרמב"ן בחידושיו לע"ז ודברי הרא"ה והרשב"א במשמרת ועיין בצל"ח ביצה דף ד' דגם הוא הפליא על הרמב"ן ונעלם מעיניו כל זאת שוב ראיתי בריטב"א בחידושיו לע"ז שם שהביא בשם הרא"ה בהדיא כמ"ש בבדק הבית דרבנן פליגי על ר"ש וכמ"ש הרמב"ן בע"ז שם ודוק. והנה בירושלמי במס' חלה אמרו שם דר' יוחנן ס"ל טבל אינו בטל ברוב ולדברי הרמב"ן צ"ל דזה לאו משום דבשיל"מ רק משום דכהיתירו כך איסורו. אך אי קשיא הא קשיא הא בירושלמי שם אמרו דרשב"ל משום חזקי' אמר דבטל ברוב ולשיטת הרמב"ן ע"כ משום דהוא ס"ל דלא החמירו בדבשיל"מ וכרבנן דר"ש וגם כהיתירו כך איסורו לא ס"ל וא"כ תימה בהא דפריך בב"מ דף נ"ג ואם איתא לדחזקי' הו"ל דבר שיל"מ ומה קושיא הא חזקי' לשיטתו לא ס"ל דבר שיל"מ וגם ר' יוחנן תלמידו לא ס"ל כלל הך דדבר שיש לו מתירין וכרבנן דר"ש ורב אשי הוא דחידש ענין דבר שיל"מ ועכ"פ על חזקיה ל"ק כלל וצע"ג ועיין ש"ך סי' ק"ב ס"ק ג' שכתב דבדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא והביא ראיה ממ"ש התוס' והרא"ש דמ"ש רבא דבמין במינו אזלינן בתר שמא הוא בטבל והרי טבל הו"ל דבר שיל"מ וע"כ דבדבר שיל"מ אזלינן בתר שמא ע"ש. ולכאורה לפ"ז לדידן דאמרו בע"ז דף ע"ג דטעמא דטבל משום דכהיתירו כך איסורו א"כ לא אזלינן בתר שמא ולפ"ז שוב ל"ק קושית התוס' דבירושלמי נתן טעם משום דהו"ל דבר שיל"מ ולפמ"ש נ"מ בדבר שאינו שוה בשמא ודו"ק. ובאמת לפענ"ד נראה דתלוי בטעמו של דבר שיל"מ דלהת"ח דהטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובא"מ אינו נקרא ההיתר ע"ש ההיתר א"כ זהו דתלוי בשמא אבל לטעם של הר"ן דמב"מ מחזק אחד את חבירו א"כ זהו שייך בטעם אבל מה יועיל זה השמא ולכך יש לומר דלא כתב הת"ח טעמו של הר"ן משום דס"ל דתלוי בשמא משא"כ אם נימא דתלוי בטעמא שייך סברת הר"ן ודו"ק. אחר שנים רבות מצאתי בספר הישר לר"ת בע"ז סי' תק"א שכתב שם להקשות דאמאי טבל שלב"מ בנ"ט והא הו"ל דבר שיל"מ וכתב דמיירי שאין הבעלים בפנינו אח"כ הקשה מחמץ בפסח בתערובות דהוא בנ"ט והא הו"ל דבר שיל"מ וכתב דדוקא אם יש בתערובות ממש הוא דהוה דבר שיל"מ משא"כ כשאין בו ממש רק טעם בעלמא ע"ש שיש קצת ט"ס והנה מצאנו אשר נעלם עד עתה מ"ש הטור סי' תקי"ג באו"ח דדבר שיל"מ לא שייך באין בו ממש וכ"כ הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב והש"ך האריך לתמוה ע"ז והרי מבואר בהדיא בר"ת ואף דר"ת כאן ס"ל אף בא"מ שייך דבר שיל"מ אי אפשר לומר דהחילוק דיש בו ממש או רק טעם לא קאי רק על א"מ לבד דא"כ אכתי קשה במב"מ בתערובות בחמץ בפסח למה לא הוה דבר שיל"מ ור"ת ס"ל דאף במב"מ בחמץ בששים וכמה מילי מעליותא איכא למשמע מדברי ספר הישר הנ"ל שנעלם מכל הראשונים ואחרונים וגם בחבורי יד שאול הלכות חדש הארכתי בזה ולא ידעתי מדברי הס' הנ"ל. ובזה נראה לפענ"ד דמ"ש ר"ת דגם תרומה במשהו דכעלותו כך איסורו ועיין תוס' זבחים דף ע' גבי והוא בכלל טבל ומחלקו בין יבש ללח ותמה בחידושיו שם דא"כ יבש נמי ולפמ"ש ר"ת בספר הישר הנ"ל יש לומר דר"ת מפרש דמה דאמרו בטבל כעליתו כך היתירו ולא אמרו משום דבר שיל"מ מיירי כשנימוח ואין בו רק טעם ולכך תרומה דומיא דטבל דנימוח ג"כ לא בטל אבל ביבש דבטבל מקרי דבר שיל"מ ולא תקנו משום עליתו כך היתירו ממילא גם בתרומה לא תקנו ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף