שואל ומשיב/ג/ג/עט

שואל ומשיב ‏ ג ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ג סימן עט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין קלוטה כמי שהונחה ומהלך כעומד להרב החריף מוה' מענדיל העליר ני':

אשר אמר לחדש בהא דהוצאה מלאכה גרועה היא וכתבו התוס' ריש שבת משום דמ"ל מוציא מרה"י לרה"ר ומ"ל מוציא מרה"ר לרה"י וע"ז אמר כיון דעיקר חיוב בשבת על שמהווה ענין חדש ומה"ט אין בישול אחר בישול משום דאינו מהווה ענין חדש ובזה ישב קושית הר"ן על רבינו יונה שהקשה דמ"ל צונן במים ומ"ל צונן בבשר וכדומה ואמר הוא דהמים ראוי לשתיה גם קודם החימום ועיקר רצה לחמם המים וא"כ כל שהוא צונן וחממו הרי נעשה ענין חדש דהא עיקר פעולתו החימום אבל בבשר שעיקר הפעולה שרצה לרככו וכל שרככו אף שנצטנן הרי כבר עשה פעולתו ולפ"ז כיון דכל החפצים שמונחים ברה"ר או ברה"י יש להם משפט אותו רשות שמונח שם וא"כ הרי מהווה ענין חדש בזה שעשה החפץ שהיה עליו דין רה"י וכן להיפך והוא עשהו דין רה"ר וכן להיפך וזה הטעם דאם זרק הרשות בעצמו ל"מ דהרשות לא נשתנה והוא בכל מקום שמו עליו. הנה אם כי דבר חכמה אמר אבל צריך ביאור דא"כ קלוטה כמי שהונחה דמיא מ"ט וא"ל דכיון דבתוך עשרה דין רה"ר עליו דא"כ היאך פליגי אף למעלה מעשרה כדאמרו בשבת דף ד' ע"ב. ובזה אמרתי טעמו של בן עזאי דמודה בד' אמות ברה"ר כמ"ש התוס' בדף ה' ד"ה בשלמא בשם הירושלמי משום דטעם דבן עזאי דכל שמהלך ברה"ר הרי נעשה החפץ כמו הרשות וזה כשהולך מרה"י לרה"ר אבל המעביר ד"א ברה"ר עצמו דהתורה חייבה משום עצם העברה וא"כ מהנ"מ בין אם הוא כעומד או לא וז"ב מאד. ובזה י"ל מה שנסתפק הריב"א אם גם בעומד לפוש אמרינן מהלך לאו כעומד והיינו כיון דעיקר הקפידא על העברה ברה"ר והרי העביר עכ"פ. ובזה י"ל מה שנסתפק שם לר"ע אם קלט אחר חוץ לד"א אם שייך לר"ע קלוטה כמו שהונחה כיון דתוך ד"א לא אמרינן כמי שהונחה והיינו דבשלמא בתוך ד"א דהוא משום מעביר מה נ"מ אם הוא כמי שהונחה או לא סוף סוף הרי העביר משא"כ בקלטה אחר ד"א דאז שוב חייב משום דהוה כהונחה ברה"ר ואם יוציאו אח"כ לרה"י יתחייב וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו האחים הנאהבים הגאונים מוהר"ץ ומהר"ם יעקב בסוף ספר הפלאה בפרק הזורק על דברת התוס' דהרי אמרו בשבת דף צ"ג ע"ב לר"י הזורק מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר דחייב שתים משום זורק ומשום העברה והיינו דקלוטה כמי שהונחה ברה"ר וחזר ונעקר הרי אף דבתוך ד' אמות לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ואפ"ה חייב דהוה כקלוטה בתחלת ד' א"כ ה"נ להיפך אם קלטה אחר חוץ לד"א דחייב. ולפמ"ש אתי שפיר דל"ד דשם הקלוטה הי' בתחלת ד"א ושם נתהווה ענין חדש בשעת הקלוטה מרה"י לרה"ר ואח"כ העביר ברה"ר אבל שם דכל שהעביר לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה א"כ ה"ה באמה החמישית וז"ב. ובזה הנה מקום אתי ליישב הא דלא גזרו בכל הני דגזרו שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר ולא גזרו שמא יוציא מרה"י לרה"ר וכבר נתקשו בזה רש"י ותוס' בסוכה רפ"ד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הא דאסור להוציא מרה"ר לרה"י או להיפך הוא משום דרוצה להוות ענין חדש דעושה החפץ רשות אחר א"כ זה שייך אם ברצונו להניח החפץ שם אבל כאן שאינו מוציא רק לתקוע וילך אצל בקי ללמוד וא"כ אינו מהוה החפץ כמו הרשות וא"כ לכך נקטו מעביר ד"א ברה"ר דזה האיסור מצד עצמו של העברה וכמ"ש ודו"ק. ובחידושי אמרתי בהא דהקשו כלם דלא שייך למגזר שמא יעבירנו דהא הוה טעה בדבר מצוה דפטור אך נראה דלא יצא המצוה והוה טעה בדבר מצוה ולא עשה המצוה דהוה מצוה הבאה בעבירה דאף דאמרו בירושלמי אלו הוציא מצה מרה"י לרה"ר שמא לא יצא והיינו משום דשם המצוה לא בא ע"י עבירה אבל כאן שאינו יודע איך לצאת והולך אצל בקי א"כ עיקר המצוה באה ע"י עבירה והו"ל מצוה הבא בעבירה. ובזה י"ל לפמ"ש הפוסקים דבדרבנן לא שייך מצוה הבאה בעבירה א"כ שוב יקשה דהא גם במגילה אמרו גזירה שמא יעבירנו וצ"ע בזה דיש לחלק דל"ש מצוה הבאה בעבירה כלל בזה דזה דוקא לפי שאינו בקי אבל המצוה הי' יכול להתקיים בלי העבירה כגון שהי' בקי או שיזדמן לו בקי בביתו וצ"ע בזה. ומ"ש מעלתו בשם הירושלמי דלכך המוציא משא מאחריו פטור לפי שהאדם חולק רשות לעצמו והוא כמוציא מרה"י לרה"י הנה דבר חדש הוא ומ"ש מעלתו לחדש בזה בהא דבעי בשבועות דף י"ז בתלה עצמו באויר העזרה וגירסת ר"ח אי אויר העזרה כעזרה או לא וע"ז האריכו התוס' להקשות הא בכ"מ אויר העזרה כעזרה וע"ז רצה מעלתו לחדש דהכי קא אזלא האבעיא דהנה יש להסתפק אי אויר העזרה מצד עצמו מקודש כמו העזרה או מצד שהוא בתוך העזרה והוה כמו דאמרו ביתא כמאן דמליא דמיא ולפ"ז כיון דהאדם חולק רשות לעצמו א"כ אי נימא דקדושת האויר אינו מצד עצמו רק מצד שהוא בעזרה א"כ כאן כיון שהוא תלה עצמו באויר הוה כאילו חלק רשות לעצמו ואינו בתוך העזרה אבל אם האויר מצד עצמו קדוש הנה גם אויר העזרה כעזרה ול"ש חילוק רשות. הנה דפח"ח אף דאית ליה פרכא דגוף הספק לא ידעתי דפשיטא דהאויר מצד עצמו קדוש ואטו דוקא העצים ואבנים קדוש ולא האויר והא השכינה שורה שם וקדושתו אינו נתפס כביכול במקום גם לומר דהאדם כאלו מפסיק הרשות ולדבריו לא הי' לו למבעיא באויר העזרה ובכ"מ שיש טומאה והאדם תלוי באויר נימא דחילק רשות בפ"ע וזה א"א ועיין ב"ב דף כ' ובכמה מקומות לא משמע כן אך לפענ"ד נראה דהאבעיא דהש"ס כך דהנה באמת בכ"מ אויר העזרה כעזרה כמ"ש דהקדושה בכ"מ אבל כאן דזה ודאי דכיון דהוא טמא אם הי' נוגע באיזה דבר הי' נטמא אותו מקום או החפץ שנוגע בטמא מת וא"כ לא שייך בזה אויר העזרה כעזרה דהא האויר נטמא ויש הפסק בין האויר להעזרה. עוד הי' נראה לי לפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' נ"ט דלא אמרינן לבוד רק באויר אבל לא יוכל לבטל דבר ממשי וא"כ בשלמא בכ"מ אויר העזרה כעזרה דהאויר סמוך להאויר שתחתיו עד קרקעות העזרה ובכל פחות מג' אמרינן לבוד והאוירים סמוכים זה לזה והוה לבוד אבל כאן שזה תלה עצמו באויר העזרה איך שייך שהוא לבוד והוא מבטל להדבר הממשיי והרי אדם נתלה ומכ"ש לפי שיטת הירושלמי דהאדם חולק רשות לעצמו א"כ לא שייך לבוד בזה וזה האבעיא אי אמרינן לבוד בזה והוי אויר העזרה כעזרה או לא וגם לפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' שע"א דלא אמרינן לבוד להחמיר א"כ גם כאן הוה הלבוד להחמיר לחייב על ששהה בעזרה בטומאה וזה לא אמרינן ודו"ק היטב מיהו דברי הרמ"א תמוהים כמ"ש בט"ז שם ובמג"א הלכות יו"ט סי' תק"ב ובח"ץ שם אבל מ"ש למעלה כן עיקר. שוב ראיתי ברמב"ם פי"א משגגות ה"ד שכתב ג"כ דהספק אי אויר העזרה כעזרה והמלמ"ל האריך שם לפרש זאת ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב ועיין בחידושי רשב"א בשבועות שם. והנה בהא דאמר ר"ע דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דחייב דקלוטה כמי שהונחה דמיא הנה מפורסם הקושיא בשם הגאון ש"ב בעל כסא דהרסנא דהו"ל מלאכה שאצל"ג דהוא א"צ לזה שיהיה מונח ברה"ר ואף דהקלוטה כמי שהונחה מכל מקום הוא א"צ לזה רק שיונח ברה"י וכ"כ בזה בחידושי וכעת נראה לי הדבר ברור דל"ק דל"מ לשיטת התוס' בשבת דף צ"ד ד"ה ר"ש דענין מלאכה שאצל"ג היינו כל שא"צ לאותו צורך שהי' במשכן עד"מ במשכן היו צריכין הוצאה לחפצים והוצאת המת א"צ למת ע"ש שהאריכו ולפ"ז ניהו דזריקה מרה"י לרה"י דרך רה"ר לא הי' במשכן א"כ ל"מ למה דיליף ר"ע זורק ממושיט וכתבו התוס' בשבת דף ז' ד"ה דר"ע ס"ל דמ"מ זורק דמי למושיט טפי מכל תולדות הוצאה א"כ שוב היו במשכן אלא אף אם נימא דלא יליף ממושיט מכל מקום באמת הוצאה מלאכה גרועה היא והיינו דמה נ"מ בין הוצאה מרה"י לרה"י או לרה"ר ועיין ר"פ הזורק ובתוס' דף ב' ד"ה פשט וא"כ ניהו דגזירת הכתוב הוא שלא יתחייב רק מרה"י לרה"ר אבל עכ"פ עיקר ההוצאה בעצם שוה בין הוציא ברה"י או ברה"ר וא"כ איך שייך לומר שאם הוסיף עוד והוציא מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י דנימא דלא יתחייב על שלא עשה כמו במשכן דהי' רק מרה"ר לרה"י דזה אינו דמ"מ עשה המלאכה כמו שהיה במשכן וא"כ ה"ה בזה כל דקלוטה כמו שהונחה הרי הוציא הדבר כמו שהיה במשכן רק שהוסיף עוד להוציא מרה"ר לרה"י אח"כ וא"כ בדין הוא שיתחייב וז"ב כשמש. וגם לשיטת רש"י דכל דברצונו לא הי' הוה מלאכה שאצל"ג וא"כ מקום יש בראש לומר דגם כאן הוא לא אכפת לי' בהנחה זו וברצונו היה שלא יהיה כאן רה"ר באמצע והוא א"צ רק להניח ברה"י אבל ז"א דכבר ביאר הרב בעל כפת תמרים בסוכה דף ל"ג ביאור ענין מלאכה שאצל"ג לשיטת רש"י דכל שכעת כפי מה שהוא צריך שיהי' המלאכה כן אף שאלו לא הי' כך מעולם היה ניחא לי' מכל מקום חייב ומקרי מלאכה הצריכה לגופה ודוקא בדבר שגם כעת הי' יכול לעשות ולא יצטרך למלאכה זו מקרי מלאכה שאצל"ג ע"ש באורך וא"כ ה"ה בזה כל שצריך כעת להוציא מרה"י לרה"י זה צריך שיעבור על רה"ר הלז א"כ למה לא יתחייב ושפיר מקרי מלאכה הצריכה לגופה וז"ב מאד. וא"כ ל"ק קושית הגאון לכל השיטות ואף לשיטת הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל שהביא הכ"מ בפ"א משבת והובא במ"א סי' ער"ח יש לומר דגם הוא מודה כאן דמקרי מלאכה הצל"ג דהא מתכוין לתכליתה שבאמת עיקר המלאכה היא מה שמוציא מרשות לרשות ניהו דחכמת התורה הי' דוקא מרשות היחיד לרה"ר הא באמת זה אינו מענין המלאכה ורק שגזירת הכתוב הוא אבל גוף המלאכה הי' והיו גם נוספות שהוציא מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י ולמה לא יתחייב כנלפענ"ד ועיין כפת תמרים שם שדחה דברי הר"א החסיד וגם לפי חלוקו יתיישבו הדברים ע"ש היטב. איברא דגוף דברי ר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא צריך ביאור דהא מלאכת מחשבת בעי והוא לא חשב שיונח ברה"ר רק ברה"י וניהו דבאמת הוה כמי שהונחה כיון דהוא לא נתכוין לזה למה יתחייב ומידי דהוה אם נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור דהא מקרי מלאכת מחשבת. ולכאורה רציתי לומר כיון דידע שסופו לנוח ניהו דלא הוה הנחה ברה"ר כיון שבאמת ענין ההוצאה מלאכה גרועה היא דמה נ"מ בין הוציא מרה"י לרה"י ובין הוציא לרה"ר רק דגזירת הכתוב הוא אבל בעצם עשה הוצאה והנחה דהא קלוטה כמי שהונחה א"כ אף שהוא לא נתכוין לזה סבר ר"ע דחייב אבל אכתי צריך ביאור דסוף סוף בעי שיתכוין שיהי' מונח ברה"ר וזה לא נתכוין לזה. אך נראה העיקר בזה דהרי אמרו בהזורק דף צ"ז ובב"ק דף כ"ו דאם נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה דחייב בשבת באומר כל מקום שתרצה תנוח והרמב"ם גרס להיפך נתכוין לזרוק שמנה וזרק ארבע וז"ל הרמב"ם פי"ג משבת הלכה כ"א שם המתכוין לזרוק שמנה אמות ברה"ר ונח בד' חייב שהרי ידע שאין החפץ מגיע לסוף ח' עד שיעבור כל מקום ומקום מכל הח' אמות ע"ש ובה"ה ולפ"ז ה"ה כאן הרי א"א לנוח ברה"י השני עד שיעבור על רה"ר הקודם ושם היה כמו שנחה וא"כ נתכוין על הנחה ברה"ר ואף דשם גם כוונתו הי' על מקום חיוב וכאן מחשבתו היתה שתנוח במקום פטור מ"מ נראה לפענ"ד ברור דכל דעכ"פ היה מחשבתו על מקום חיוב ומקום פטור אם הי' נח במקום החיוב הי' בודאי חייב וה"ה כאן כיון דקלוטה הוה כהנחה הרי נתכוין שינוח גם במקום חיוב ובמקום פטור ג"כ וכבר נתחייב ובזה נראה לפע"ד ברור הטעם דלכך מעביר ד"א ברה"ר חייב אף לר"ע ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה חייב דאטו מועיל מה שהוא כמו שהונח לעקור מחשבתו והרי מחשבתו היתה שינוח בסוף ד"א ובאמת נחה בעצם בסוף ד"א וא"כ הרי עשה מלאכה ובמחשבה למלאכה ולמה לא מועיל זאת. ובזה נראה לפענ"ד ברור הא דנסתפקו התוס' בקלטה בסוף ד"א הכלב או שנשרפה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה או לא והיינו דכל הטעם דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא בתוך ד"א לפי שלא נח באמת ומחשבתו הי' שתנוח בסוף ד"א וא"כ זהו בתוך ד"א אבל לאחר ד"א אפשר לומר דעכ"פ קלטה אחר והו"ל כהנחה או דלמא דכל שלא נח כפי שהי' מחשבתו א"כ שוב כל שלא אזלת בתר מחשבתו שוב הוה קלוטה כמי שהונחה בתוך ד"א. ובזה מיושב קושית האחים הנאהבים והנעימים הרבנים בני ההפלאה זצלה"ה מהך דאמר בהזורק דף צ"ז דזורק מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר דהיינו שתים הרי דאמרינן קלוטה כמו שהונחה בסוף הד"א ואח"כ נעשה עקירה חדשה מתחלת ארבע לסוף ארבע ברה"ר הרי דאמרינן קלוטה כמו שהונחה ולפמ"ש אתי שפיר דכבר הבאתי דברי הש"ס דבנתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה דבאומר כל מקום שתרצה תנוח דחייב ומטעם דכבר הי' מחשבתו על מקום חיוב ולפ"ז כיון דמוקי לה שם בהזורק דר"י דמחייב בשתים היינו באומר כל מקום שתרצה תנוח וא"כ הו"ל קלוטה כמי שהונחה משא"כ באם נתכוין לזרוק ד"א וקלטה אחר חוץ לד"א והוא לא היה דעתו כל מקום שתרצה תנוח א"כ שפיר י"ל דלא נתחייב ודו"ק היטב:

ובזה נראה לפענ"ד ברור ליישב קושית התוס' בב"ק רף ע"ב הא דאמרו כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא והקשו בתוס' לר"ע נמי כיון דמטי לאויר חצירו חייב לענין שבת דרה"י עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך מחיצות ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא הוה מלאכת מחשבת לר"ע כיון דדעתו הי' שתנוח באמת ורק הא דמחייב לר"ע כיון דעכ"פ הי' דעתו שתנוח וידע שיעבור על רה"ר וא"כ דעתו היה שתנוח ברה"ר ולפ"ז כאן דכל מחשבתו היה שיקנה הגניבה ולהגניבה לא מועיל עד שיגיע לתוך המחיצות א"כ ממילא הוה מלאכה שאצל"ג מה שנחה למעלה באויר חצרו ועיקר תכליתו היה שיקנה הגניבה עי"ז ולא מקרי מלאכת מחשבת שגם הוה משאצל"ג דלא היה מחשבתו לנוח עד שיגיע לאויר מחיצות ועיין בשיטה מקובצת שם שכתב ליישב קושית התוס' ד"ה לענין שבת דלא הוה מלאכת מחשבת דהוא לא היה צריך רק שיקנה הקנין ונחלקו בזה דדעת רבינו ישעי' דאינו מתחייב מיתה כלל לרבנן ושיטת ר"י מקורבל דחייב מיתה שידע שסופו לנוח ע"ש ולפ"ז מכ"ש לר"ע לענין שיתחייב באויר חצירו לא נתחייב דהא עיקר כוונתו הי' שיקנה לו הגניבה וז"ב. ומצאתי בתוס' שבת דף ד' ד"ה דאמרו במ"ש דאי הוה יליף זורק ממושיט לא הי' מצי למילף זורק ממושיט דהוה הזורק למעלה מעשרה כמו שמונח במקום פטור וכתב שם בתוס' ישנים דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה רק להחמיר ולא להקל דאלת"ה א"כ זורק ד"א ברה"ר דחייב לר"ע היכא משכחת לה ובאמת שהתוס' בדף ה' ד"ה בשלמא לא אזלו כן. מיהו יש לומר דריב"א שנסתפק שם אי בקלטה אחר הוה קלוטה כמו שהונחה חוץ לד"א י"ל דסובר דמעביר ד"א ברה"ר דחייב הוא משום דלקולא לא אמרינן דהוה כהנחה ויפטור עי"ז זה לא אמרינן ולפ"ז שפיר נסתפקו בקלטה אחר חוץ לד"א אי חשוב קלוטה כיון דהוה תרתי דסתרי דאיך אפשר שבתוך ד"א לא חשבינן להנחה ולבסוף ד"א חשוב כהנחה וז"ב. ובזה יש ליישב פעם שנית הקושיא הנ"ל מהך דהזורק דהנה בהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' י"א סכ"ח דסמיכה חשיב כעמידה ושיטת הסמ"ע דאם העדים והדיינים נסמכים דאסור דחשוב כתרתי דסתרי והב"ח חולק דכיון דהם שני ענינים העדים והדיינים יכול להיות דבזה דינו כסמיכה ובזה דינו כישיבה ע"ש. ומעתה יש לומר דבשלמא לענין העברה ד' אמות ברה"ר דיהי' נחשב בתוך הד"א כהעברה ולא כהנחה ובחוץ לד"א יהיה נחשב כהנחה זה לא אמרינן אבל שם בהזורק דלענין הוצאה מרשות היחיד לרה"ר נחשב כהנחה ולענין העברה ברה"ר חשיב כעקירה זה לא הוה תרתי דסתרי דהם שתי ענינים נפרדים ודו"ק היטב. ובזה נראה לפענ"ד דלא מחייב ר"ע רק אחת ולא שתים משום דאי אפשר לחייב משום הוצאה והכנסה דהוה תרתי דסתרי. ובזה מיושב הא דאמרו בדף ד' שם ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ופירש"י מדלא מחייב ר"ע שתים והקשו התוס' עליו ע"ש ולפמ"ש עיקר הכוונה דאי אפשר לחשבו להנחה ולעקירה בחד ענין ודו"ק והא דמחייב רבי שתים היינו דוקא מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע דביתא כמאן דמליא דמי ולא הוה סתירה דחשוב כמאן דמליא ומ"מ יכול להיות עקירה ג"כ ודו"ק:

ובזה יש ליישב קושית התוס' דף ה' ד"ה לא דגם רבי ס"ל קלוטה כמי שהונחה אף ברה"ר רק דשתים לא מחייב רק מרה"ר לרה"ר דרך רשות היחיד דלא הוה סותר זא"ז וכמ"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך ביאור בהא דאמרו בב"ק הנ"ל כמאן כר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא והא קלב"מ הוא קולא ואמאי לא נימא דלהקל לא מחשב קלוטה כמי שהונחה ולא מתחייב על שבת עד דתנוח ונתחייב על הגניבה מקודם כמו לר"ע. אמנם נראה דבאמת הקשו התוס' לרבנן נמי נימא עקירה צורך הנחה ופטור וכתבו דאזלי שם למאן דלא ס"ל עקירה צורך הנחה ע"ש והיינו דגם בעקירה אפשר שתקלטנו כלב או אחר ולא תנוח ולא יתחייב ולפ"ז לר"ע ממנ"פ פטור אם נימא עקירה צורך הנחה א"כ נפטר ואם נימא דעקירה לאו צורך הנחה הא התוס' מסתפקים לאחר ד"א אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה וחייב וא"כ ה"ה במוציא מרשות לרשות ומשבא לאויר חצרו קלטה אחר דיש לומר דחייב וא"כ שוב א"א לעקירה בלתי הנחה דכל שהוא באויר חצרו בודאי קלוטה כמי שהונחה ולחומרא אמרינן כן ושוב ממנ"פ פטור ודו"ק היטב כי חריף הוא ובלא"ה י"ל כיון דאם היה הנ"מ לענין שבת בלבד בודאי אמרינן קלוטה כמי שהונחה וחייב רק שכאן נפטר עי"ז דקלב"מ ותרצה לומר בשביל זה קלוטה לא כהונחה דמי הא עכ"פ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דאמרינן קלב"מ ומשום דהי' ראוי לחייב מיתה כשהי' מזיד ומכ"ש כאן דבאמת לענין חיוב מיתה נתחייב כבר בשעה שהי' באויר החצר וז"ב בסברא. ובזה יש לומר דבר נחמד בישוב קושית התוס' דנימא קלוטה כמי שהונחה דמי והחיוב באויר החצר והקנין לא הי' רק עד שתגיע למחיצות. ולפמ"ש י"ל דכבר כתבתי דתרתי דסתרי לא אמרינן לענין קליטה כמי שהונחה ולפ"ז אם אמרינן קלוטה כמי שהונחה והרי היא כמונחת באויר החצר וא"כ אחר שהונח שם ואיך יקנה עי"ז הגניבה ועיין בט"ז באו"ח סי' שמ"ו דאם הניח על ידו התלוי' באויר צריך שיגביה טפח ובהגהות מעשה אלפס מצוין שם דהריטב"א בע"ז דף ע"א נסתפק בזה ואני ציינתי שם בגליון הש"ע שלי דברי הרשב"ם בב"ב דף פ"ה ע"ב ד"ה קלתה תלויה ע"ש ולפ"ז כיון שהי' מונח באויר א"כ במה יקנה רק במה שמוגבה מכחו וזה גופא צריך ביאור אם שייך קנין אם אינו מגביה בידו ממש רק שמוגבה מכחו ואף אם נימא דמוגבה מכחו נמי מועיל ועיין קצה"ח סי' קצ"ז וסי' ער"ג מכל מקום בתלוי באויר בכה"ג לא קנה בודאי ודו"ק היטב כי חריף הוא:

והנה מדברי רז"ה ר"פ הזורק למדנו ענין חדש דלכך המעביר ד"א ברה"ר חייב והלכתא גמירי לה משום דד' אמות של אדם קונות לו ונחשבים כרשותו וא"כ כשמעביר ארבע אמות ומניחן אחר ד"א או שזורק ומושיט הוה כמוציא מרה"י לר"ה. הנה ראה זה דבר חדש יוצא מפי אדם גדול ועיין במהרש"א ר"פ הזורק שמשתמש הסברא זו בסוגיא שם. ואני אמרתי בחפזי דזה שאמרו המעביר ד"א ברה"ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן כמבואר בעירובין דף נ"א הוא ג"כ בשביל זה דאם נימא דסגי בד' אמות לבד לא יהי' שייך תולדה דהוצאה מרה"י לרה"ר ולפ"ז אם נימא דלרבוע העולם אין לו אלכסון כמ"ש רש"י ועיין בטוש"ע סי' שמ"ט שוב לא שייך טעמו של הרז"ה עכ"פ דברי הרז"ה נכונים מאד בסברא. ובזה אמרתי דלכך נקט רבה בכ"מ גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא נקט שמא יוציא מרה"י לרה"ר וכמ"ש רש"י ותוס' ריש לולב וערבה להקשות ונדחקו. ולפמ"ש הרז"ה יש לומר כיון דמעביר ד"א ברשות הרבים גם הוא מתולדת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אם כן ממילא הא עדיפא דאית בה תרתי הוצאה והעברה. איברא דלכאורה צריך ביאור לפי מה דכתב הראב"ד הובא בטור חו"מ סימן רס"ח שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך אם כן במעביר ד' אמות ברשות הרבים דהוא מהלך לא שייך כלל קנין ד"א וא"כ שוב מה"ת לחייב וצ"ל דהרז"ה ס"ל כמ"ש הרא"ש שאין חילוק ובזה נראה לפענ"ד מ"ש הירושלמי והתוס' הביאו דלבן עזאי דמהלך כעומד לא שייך ד"א ברה"ר דהוה כמי שהונחה בכל אמה ומשני משכחת לה בקופץ ולפמ"ש אדרבא אי מהלך כעומד מהראוי יותר שיתחייב דלהראב"ד במהלך לא שייך קנין ד"א ובזה יש לי להאריך בכל דברי התוס' הנ"ל. ומיהו לפמ"ש ההפלאה בכתובות דף ל"א דלבן עזאי דמהלך כעומד לא שייך כלל הוצאה מרה"י לרה"ר כיון דבעת דאתא החפץ לרה"ר כבר נח ועדיין אגדו בפנים א"כ שוב אי אפשר לומר דמעביר ד"א ברה"ר הוא משום הוצאה דלבן עזאי לא שייך הוצאה ולא משכחת רק כשהוציא החפץ כלו היה הוא ברשות אחרת א"כ שפיר הקשה למ"ד מהלך כעומד אמאי חייב ד"א ברה"ר וע"ז משני בקופץ או כמ"ש התוס' דגמירי לה. אמנם גוף דברי הרז"ה תמוהים לפענ"ד דמלבד דקנין ד"א אינו רק תקנה דרבנן ומה"ת לא שייך כלל דהוה רשותו אף גם דברה"ר עצמו לא שייך קנין ד"א כמבואר בחו"מ סי' רס"ח והרי המעביר ד"א ברה"ר חייב וע"כ דברי הרז"ה תמוהין לפענ"ד. אמנם כדי שלא יהי' דברי הרז"ה תמוהין כ"כ נראה לפענ"ד בכוונת הרז"ה דהנה כל הטעם דקנין ד"א אינו רק דרבנן ואינו קונה ברה"ר רק בצידי רה"ר הוא משום דרבים דחקי לי'. ולפ"ז נראה לי ברור כיון דרה"י תופס עד לרקיע כמבואר בטוש"ע או"ח סי' שמ"ה א"כ למעלה מעשרה שם קונה לו לאדם ד"א והו"ל כרשותו וא"כ מקרי מוציא מרה"י דרשותו הו"ל עכ"פ למעלה מעשרה ושם לא דחקי רבים ושוב קונה לו רשותו והו"ל מוציא מרשותו וכשמוציאו לחוץ שוב הו"ל כמניח ברה"ר דאף דרה"ר אינו תופס רק עד עשרה אבל רה"י תופס עד לרקיע והו"ל כמוציא מרה"י לרה"ר כנלפענ"ד ברור ודו"ק ואף דלמטה מעשרה לא קנה מן התורה מכל מקום כיון שעכ"פ עומד במקום הזה א"כ למעלה מעשרה נעשה רשותו והו"ל כמוציא מרה"י לרה"ר ואף דרה"ר אינו תופס רק עד עשרה מכל מקום אדרבא כיון דלמעלה מעשרה לא מקרי רה"ר א"כ שוב הו"ל שם רה"י וגם עד לעשרה באויר עשרה לא שייך דדחקו רבים ונעשה רשותו והו"ל רה"י ודברי הרז"ה נכונים כנלפענ"ד דבר חדש. ובזה יש לומר מה שנסתפק הריב"א לבן עזאי אי מהלך כעומד דמי דאף דבד"א הוה מהלך לאו כעומד דהלכתא גמירי לה מכל מקום ביותר מד' אמות הו"ל כעומד וכבר כתבתי לעיל מה שהקשו בזה בני הלוים זצ"ל ולפמ"ש יש ליישב ואכ"מ לבאר והמ"י עפ"י שיטת הרז"ה הנ"ל ועיין גיטין דף פ' דאמר הש"ס כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא וקשה להס"ד שם דגיטין דומה לשבת והרי התוס' בשבת דף ד' כתבו דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה רק להחמיר ולא להקל וא"כ איך ניקל עי"ז שתהיה מותרת בגט זה וכן קשה בזבחים דף צ"ב דרצו לאוקמא דר"ע מטמא משום דאזיל לשיטתי' דקלוטה כמי שהונחה וקשה א"כ אינו רק לטומאה לחומרא ולא נשרוף עלה תרומה וקדשים ואף דהש"ס דחה דכ"ע לאו כהונחה דמיא הרמב"ם בפ"י מפרה משנה חי"ת פירש כהס"ד דר"ע לשיטתו ועיין ברע"ב ותוס' יו"ט שם וא"כ קשה ובאמת שראיית התוס' דא"כ זורק ד"א ברה"ר איך משכחת לה אין ראיה כמ"ש התוס' בעצמם בדף ה' בשבת שם ד"ה בשלמא דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה וע"כ לפענ"ד דברי התו"י צ"ע. אחר זמן רב בתוך דבר פלפול שפלפלתי עם חכם אחד מקראקא ושמו ר' שמעלקא בענין קלוטה כמי שהונחה כה הראני דברי התוס' עירובין דף צ"ח דמחלקו דקלוטה כמי שהונחה הוא דוקא כשרוצה שתנוח שם ע"ש והוא מסכים למ"ש למעלה. ואני כתבתי כן מהש"ס דרמזו התוס' שם ודו"ק. ובגוף הענין דהוצאה מלאכה גרועה היא נראה לפענ"ד דבר חדש עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף קל"א בשם רבינו יונה ז"ל שפירש דהא דאמרו ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין בו מעשה דהכוונה שיש ענין שנתחדש מעשה בגוף הדבר והוה כעין דאמרו בב"ק דף ע"א ובכמה מקומות דלר"י הסנדלר מעשה שבת אסורין דהיינו מה שנתחדש בגוף הדבר התפעלות ושינוי אבל דבר שלא נתחדש בו מעשה לא מקרי מעשה שבת וה"ה לענין שבות ע"ש ודפח"ח והארכתי בזה בכמה תשובות ובספרי יד שאול סי' רס"ו ולפ"ז באם נעיין בכל מלאכת שבת המנויות בשבת דף ע"ג נמצא שנתחדש איזה פעולה ושינוי ממה שהי' ע"י המלאכה אבל הוצאה לא נשתנה דבר ממה שהי' ומה נ"מ באם הוציא מרה"י לרה"י או לרה"ר אטו נשתנה הדבר ממה שהי' וז"ב כשמש:

ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בריש הזורק הוצאה גופא היכא כתיבא אר"י דא"ק ויצו משה ויעבירו קול במחנה וממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימא עבידתא והתוס' מחקו זאת ועיין בחידושי רשב"א מחקו ולפמ"ש יש לומר דבאמת כל עיקר מה דמקשה הוצאה היכא כתיבא כתב הרשב"א שם משום דהיא מלאכה גרועה והיינו כמ"ש דמנ"ל דזה מקרי מלאכה כיון שלא נשתנה הדבר ממה שהיה במה שהוציאו ולפ"ז שם דהוציאו מרה"י לרה"ר דהיינו למחנה לויה וא"כ הרי קודם שהובא ליד גבאי לא נתקדש עדיין הדבר ומשבא ליד הגבאי הרי נתחדש ענין בגופו והוכנה בשבת וא"כ שפיר נקרא מלאכה. ובזה מובן היטב מה דקאמר ממאי דבשבת קאי דלמא בחול משום דשלימא לה עבידתא ותמהו התוס' והרשב"א דסוף סוף חזינן שהוא מלאכה ולפמ"ש אתי שפיר דאם שלמה המלאכה ולא נצרך עוד לקדש שוב לא נתקדש ויוכלו הבעלים לחזור בהם דאדעתא דהכי לא נתנו וא"כ שוב לא נקרא מלאכה. ובזה מיושב היטב הא דקאמרו וממאי דבשבת קאי דלמא בחול ותמהו העולם דלמה לו לדקדק דלמא בחול והא אף בשבת יש לומר דשלמה המלאכה ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת ע"כ מוכח דהוה מלאכה דא"ל דהי' יכולים לחזור בהם משום דשלימא לה עבידתא דבשבת לא היה צריך משה רבינו להזהיר דבלא"ה לא יעשו בשבת מלאכת הקדש ומה נ"מ במה שהובא וכיון שלא הזהיר בשביל דשלמה עבודה שוב נקרא מלאכה אבל בחול יש לומר דהזהיר בשביל דשלמה המלאכה וז"ב ודו"ק היטב. ועכ"פ גוף הסברא דהוצאה מלאכה גרועה הוא דבר נכון דבאמת אין מובן דכיון דגזרה חכמת התורה דאסור להוציא מרה"י לרה"ר ולא שייך לומר מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י דהא כן הוא גזירת ומשפטי התורה ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ובגוף הענין של מעשה שבת שכתב הרשב"א דהיינו שנעשה מעשה בגופה נראה לפענ"ד להבין בזה הא דאמרו בחולין דף קט"ו מעשה שבת לתסרי דדבר שתיעבתי לך הוא ומשני כתיב היא קדש ואין מעשיה קדש והתוס' שם ד"ה חורש נתקשו דלמה לא יהא מעשה שבת תועבה גופא כמו בישול של בב"ח וכתבו דאינו ניכר מעשה שבת ואינו מובן. ולפענ"ד נראה דהנה כבר נודע מ"ש הבית מאיר סי' ה' ובישועת יעקב שם דלכך לא שייך לאסור שבות דאמירה לעכו"ם משום שליחות משום דאיסור שבת הוא רק בשביל שינוח גופו וכל שגופו שובת אין איסור במה שהאחר עושה ואני הקשיתי בחבורי סי' רס"ו דהא חזינן דמעשה שבת מקרי תועבה. וכעת אני אומר דזה באמת סברת הש"ס דהיא קודש ואין מעשיה קודש והיינו כיון דכל חפצו של הקב"ה הוא רק שינוח וא"כ ניהו דזה עשה איסור במה שבישל אבל לאחר לא שייך לאסור בשביל שנעשה בה תועבה דהא מכל מקום גופו של האחר נח ואף דהתורה רצתה שגם זה ינוח ולא יהי' עשוי התועבה זאת הא ז"א דכל מעשה שבת לא נאסר רק במה שנתחדש פעולה בשבת ונעשה בו פעולה חדשה ולפ"ז זהו דוקא לו אבל לאחרים לא שייך לאסור משום שנעשה פעולה חדשה דאם היתה התורה אוסרת משום עצם הפעולה שהיא מתועב הי' שפיר נאסר וכאן דהתורה אסרה בשביל שגופו לא שבת אבל הפעולה לא נאסרה וכל שלא נאסרה הפעולה דהיינו המעשה בשבת א"כ שוב לא נאסר דרק מעשה שבת אוסר ר"י והרי התורה לא אסרה הפעולה רק מה שעושה מלאכה ולא נח וזהו שאמרו היא קדש ואין מעשיה קדש ור"י הסנדלר ס"ל דגוף הפעולה אסרה תורה שלא יהיה בשבת פעולה חדשה ע"י ישראל המצווה על שבת. ובזה יש לי לפרש מקרא קדש בכי תשא ושמרתם את השבת כי קדש היא מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה והלשון כי לא יתפרש לפי אחת מד' לשונות כי ועיין בבנין אריאל לדו"ז הגאון מוה' שאול ז"ל אשר שמו בקרבי. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה חז"ל דרשו כי קדש היא ואין מעשיה קדש והיינו כמ"ש דלא אסרה תורה רק העושה ולא גוף הפעולה וע"ז הביא ראיה כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה והיינו מלאכה כלה ולא מקצתה והיינו משום דהתורה לא הקפידה רק שזה לא יעשה מלאכה שאם יתעב גוף המלאכה א"כ אף בחצי מלאכה יתחייב וע"כ דכל שלא גמר המלאכה הוה כמו ששבת גופו ופטור ודו"ק כי אף שהוא ע"ד דרוש לא נמנעתי לכתבו כן נפל בדעתי:

והנה בשנת תרט"ז ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י שאלני לר"ע דס"ל בזרק מרה"י לרה"י דרך רה"ר שחייב שתים דקלוטה כמי שהונחה דמיא איך הדין אם נזכר כשהי' ברה"ר ומהראוי לפטור דהא על רה"ר לא הי' דעתו ומחשבתו כלל ואף שהיה יודע שיעבור ברה"ר כל שנזכר ברה"ר לא הוה תחלתו וסופו בשגגה. והשבתי דלפי מה שנראה מש"ס דף צ"ז ע"ב דלר"ע אינו חייב רק באמר כל מקום שתרצה תנוח וכ"כ ברשב"א שם וא"כ עכ"פ מחשבתו הי' באיזה מקום שינוח ושוב עכ"פ חייב אחת משום רה"י לרה"ר ואף שבכסא דהרסנא סי' צ' מפקפק על דברי הרשב"א אבל זהו רק שמתחייב שתים אבל לענין שיתחייב אחת ודאי חייב כנלפענ"ד. ובאמת גוף הקושיא שהקשה על הרשב"א דלענין חיוב אחת לא צריך להך דכל מקום שתרצה תנוח באמת יש לומר דצריך לזה בשביל הקושיא שהקשה בכסא דהרסנא שם דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה וכמ"ש. והנה ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י אמר דיש לומר דלר"ע לא יתחייב רק אחת וכדרצו בדף צ"ז שם לומר לר"י דאינו חייב אלא אחת משום דלפמ"ש הבית מאיר דעיקר הכוונה של איסור מלאכה בשבת הוא רק למען ינוח גופו וכמ"ש למעלה וא"כ בשלמא עקירה ראשונה שהוא עקר הרי לא נח גופו והנחה בעי דאל"כ לא חשיב עקירה כ"ז שאין כאן הנחה חשובה ולפ"ז אף דקלוטה כמי שהונחה והרי הוא כמו שהי' הנחה אבל שיתחייב על עקירה השניה הרי נתעקר ממילא וזה לא הוה עקירת גופו והרי גופו נח וע"ז לא חייבה התורה ובזה פירש הא דקאמר הש"ס עקירה בעי הנחה לא בעי ע"ש בדף ה' משום דעקירה עקר גופו אבל הנחה לא בעי דעיקר הוא מה שלא שבת גופו. והשבתי דלפענ"ד נראה דאף שדבר חכמה אמר מכל מקום מהראוי להתחייב שתים דהנה שביתה שהתורה צותה מלבד השביתה בפועל שנצטוינו יש בו ענין שישבות במחשבתו וכמ"ש רבינו יונה בטור או"ח סי' ש"ו דהתורה רצתה שישבות במחשבתו ויהי' נחשב לו כאלו כל מלאכתו כבר נעשה ע"ש ולפ"ז זהו הענין מה דאמרו בכמה מקומות מלאכת מחשבת אסרה תורה או שמחשבתו משויא לי' מקום והיינו שעיקר הוא המחשבה שמחשב לעשות המלאכה ולא נח במחשבתו ממש. ובזה נראה לפענ"ד דזה הענין במלאכה שא"צ לגופה דפטור לר"ש דהרי עיקר הוא מה שלא נח גופו ומחשבתו וכל שלא רצה בזה הענין כענין חופר גומא וא"צ אלא לעפרה א"כ ע"ז לא חשב כלל ועיקר המלאכה שאסרה תורה היא אך בשביל שלא שבת במחשבתו והרי לאותה מלאכה לא חשב כלל והמלאכה בעצמותה לא הקפידה תורה כל שלא צריך עלה ולא חשב עלה. ובזה מיושב היטב קושית הכסא דהרסנא הנ"ל דלכך חייב בקלוטה כמי שהונחה דניהו דהוא לא חשב שתנוח ברה"ר רק ברה"י אבל מכל מקום כל שהיה צריך שתהיה ברה"י הרי ידע שתעבור דרך רה"ר והרי לא נח במחשבתו עד שתעבור מרה"י דרך רשות הרבים לרשות היחיד והרי לא נח במחשבתו ושפיר חייב שתים דעיקר הוא מה שלא שבת במחשבתו וכל שעקר ועשה מעשה בפועל אף שאח"כ נתעביד ממילא הרי לא נח ולכך חידש הנימוק"י לענין נר דחשוב כמו שנדלק כלה בתחלתו והיינו שכבר נח במחשבתו דהרי משעה שהדליקה ידע שתעשה פעולתה עד שתכלה לגמרי משא"כ בזריקה דלא ידע אם תגיע עד רה"י ואם לא תפסוק באמצע זריקתו כנלפענ"ד ברור. איברא דאי קשיא הא קשיא דבאמת הוה לאו שאין בו מעשה העקירה השניה הי' בלי מעשה ורק שהעקירה הראשונה נחשב למעשה וכענין שכתבו התוס' בשבועות י"ז שהכנסה הראשונה נחשב למעשה ובמלמ"ל פ"ד מביאת מקדש האריך בזה ולפ"ז הרי העקירה הראשונה הי' רק ע"מ שיהי' ברה"י וא"כ שוב הו"ל מה שהי' ברה"ר משאצל"ג והוה בלי מעשה וע"כ מחוורתא כמ"ש הרשב"א דצ"ל באומר כ"מ שתרצה תנוח ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף