שואל ומשיב/ג/ג/ה

שואל ומשיב ‏ ג ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ג סימן ה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשאלתי במי שיש לו זכות שיוכל למכור יי"ש שצריך ע"ז רשיון משרי המדינה ונותנים רשיון שמקום הלז הוא מותר למכור י"ש והנה הבית הלז נפל לפני יורשים של שני בני אחים ונשאלתי אם יש לזה מי שאביו הי' לו בזכות למכור י"ש חלק יותר מחמת הזכות הלז אם יכול להוריש לבניו אותו זכות או לא. והנה בראשית ההשקפה אמרתי דדין מפורש היא בסי' רע"ו בחו"מ ס"ו בהג"ה וז"ל אין היורשים יורשים דבר שאין בו ממש או טובת הנאה בעלמא שאינו ממון ולפ"ז כאן אותו זכות הוא דבר שאין בו ממש ואינו דבר מסויים ומיוחד וגם אינו רק טובת הנאה בעלמא שאינו ממון להוריש לבניו. אמנם הש"ך שם כתב דזה דוקא אם הוא ביד אחרים א"י להוציא מידם אבל כל שהוא ביד היורש פשיטא דטובת הנאה היא שלו וכן יכולים לתנם לאחרים ובאמת השל"ה בענין צדקה ומעשר כתב דמי שיש בידו מעות מעשר שצריך לחלק בחיים דלאחר מותו אין היורשים יורשים אותו זכות כיון דט"ה אינו ממון והביא ראיה מהמרדכי פ"ק דמציעא שכתב גבי ר"ג וזקנים דאינם זוכים במתנות כהונה ולויה ואפילו חצר לא זכי בט"ה ע"ש. איברא יש לדחות ראיה זו דש"ה כדאמר דנתינה כתיב בי' והאי לאו נתינה היא ופירש"י דחליפין וקנין סודר ל"מ נתינה דהוה דרך מקח וממכר ועיין בשיטה מקובצת שם והש"ך חו"מ סי' ר"ו ס"ק א' והקצה"ח בסי' רע"ו הסכים להשל"ה והביא ראיה ממ"ש התוס' בנדרים דשם בספרי' בגוף לבעלים אין להם ט"ה במעשר עני רק בימות הגשמים ולא בימות החמה משום דכתב ונתתיו התורה נתנה לו רשות ליתן וא"כ ליורשים דלא כתיב נתינה מאין יבא להם זכות לחלק למי שירצו ע"ש ולפענ"ד יש לדחות דכיון שזכו בהשדה ופירותיה פשיטא דיש להם אותו כח שיש לאביו וגם עלייהו כתיב ונתתיו ולפענ"ד היה נראה לחלק דהש"ך מיירי בדבר שאינו מסויים וכדומה דגוף הדבר שייך לו רק הט"ה שמגיע לאחרים פירות מזה עד"מ מי שהקדיש מעות דהיינו הקרן הוא שלו ורק העיסקא שתעלה הי' להקדש או לקרוביו וכדומה ושפיר כתב הש"ך דכל שהוא ביד היורש הוא שלו הט"ה דגוף הממון הוא שלו וגם אינו מסויים אותו מעות דוקא שהקדיש בסתם סך מעות עד"מ חמשה מאות זהובים יהי' הפירות להקדש אבל השל"ה מיירי במי שיש בידו מעות מעשר ואותו מעות מבורר שהוא עצמו אין לו רשות בו רק ט"ה פשיטא דא"י להנחיל ליורשים אף שהוא תחת ידם ועיין בתוס' חולין דף קל"א ד"ה יש דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ע"ש ובמהרש"א וצ"ע על הש"ך שכתב דאם טובת הנאה אינה ממון א"י להוציא מאחרים וכאן מבואר להיפך ולומר דהתוס' אזלו למ"ד טובת הנאה ממון דוחק וגם ראיית התוס' שם לא אזלא לפ"ז דדלמא הש"ס לעיל דקרי ליה ממון שאין לו תובעין אזלא אליבא דמ"ד טובת הנאה אינו ממון וא"כ מכ"ש בדבר שאין לו ט"ה דמוציאין מידו וע"כ דאזלי לפי ההלכה דטובת הנאה אינו ממון וצ"ע ואף דהטור יו"ד סימן של"א כתב גבי תרומות ומעשרות שלא יטלו הכהנים שלא מדעת בעליהן דיש להן בו טובת הנאה ואם נטלו שלא מדעת בעליהן זכו דטובת הנאה אינה ממון היינו אם הבעלים אינם רוצים לקחת מידם ורק שנטלו שלא בידיעתם מכל מקום זכו דט"ה אינה ממון אבל פשיטא דיכול להוציאו מידם וגם בזה צ"ע כיון דיוכל להוציא מידם פשיטא דלא זכו בו דאיך יהי' מקרי זכייה כל שהלה יוכל לגבותו ממנו ע"כ ועיין ביש"ש ב"ק פ"ט סי' ל"ב שכתב שלענין לטלו בע"כ של הבעלים מקרי טובת הנאה ממון מידי דהוה אפחות משו"פ דמקרי גזל אף שלא מקרי ממון ע"ש ואני מוסיף דלא גרע מא"ה דודאי אינו שוה כלום ואפ"ה ס"ל לכמה פוסקים קדמונים דהבעלים יש להם זכות בו ואסור ליטלו מהם וע"כ דברי הטור צ"ע. אמנם בגוף הדין של הש"ך הנ"ל מצאתי בשו"ת מהר"י מטראני בשניות חיו"ד סי' ה' שכתב בהדיא דלענין שעבוד והקנאה לא מקרי טובת הנאה ממון שיחול עליה שעבוד והקנאה והביא ג"כ הך דר"ג והזקנים ומבואר כדעת השל"ה הנ"ל וכן כתב במעשה חייא סי' וא"ו הובא בכנה"ג יו"ד סי' של"א ע"ש וכן נראה עיקר:

ובזה מיושב מה דהקשה דו"ז הגאון בישועת יעקב סי' ס"א ביו"ד על דברת התוס' דאינו מחזיר רק כשיעור טובת הנאה והקשה דהיאך שייך טובת הנאה הא הוה ספק בכור וא"כ הוה הט"ה כמעט כל הבכור דיכול לומר שלא הייתי נותן כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ע"ז שלא היה נותן כלל שוב מועיל תפיסתו ולא שייך כלל טובת הנאה דאדרבא בשביל שלא הי' נותן מועיל תפיסתו ורק דיוכל לטעון שאם הי' נותן הי' נותן לו דבר בעדו וא"כ אינו מגיע לו רק טובת הנאה. ובזה מיושב מה שהקשה שם בהא דפריך בחולין מספק לקט על ספק מתנות ולישני דשאני ספק לקט שאין לבעלים טובת הנאה בהם משא"כ בספק מתנות ועיין בחולין דף קל"א ולפמ"ש אתי שפיר דגם בלקט כבר כתבו התוס' בחולין דף קל"א דלכתחילה א"צ ליתן ולא שייך טובת הנאה רק אם הי' הכהן תופס או העני ולענין זה ספק מתנות גרע טפי דכיון דספק הוא מועיל התפיסה יותר דא"י להוציא ממנו דאולי לא יתן כלל וכמ"ש ובזה י"ל הא דמשני בחזקת חיובא קיימא וכו' והקשו כמה קושיות ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. והנה לכאורה צריך להבין הא דדעת הפוסקים הובא בטוש"ע חו"מ סי' ס"ו דהיורש נמי יכול למחול לעצמו והרי לשיטת ר"ת כל הטעם דיכול למחול הוא משום דשני שעבודים יש על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד על הנכסים ושעבוד הגוף א"י ליתן במכירה לפי שאין בו ממש ולכך נשאר אצלו ויכול למחול ע"ש ולפ"ז קשה היאך היורש יורשו הא הו"ל דבר שאין בו ממש וכבר הבאתי לעיל דברי המח"א שכתב בהדיא דא"י להוריש דבר שאין בו ממש וא"כ איך יכול למחול לעצמו. ובזה הנה מקום אתי ליישב הקושיא המפורסמת בשם הגאון בעל אור חדש זצלה"ה בהא דפריך הש"ס בסוגיא דתקנת אושא ואי אמרת ליתא לתקנת אושא תזבין כתובתה לגמרי והקשה דהא יורש מוחל לעצמו וא"כ מי ירצה לקנות דהא כשתמות הבעל הוא היורש וימחול לעצמו ועיין בים התלמוד ובמפה"י מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן יקשה היאך יוכל היורש לירש כלל הא הו"ל דבר שאין בו ממש ולא שייך כאן לומר דכל שהוא ביד היורש יכול לירש דזה אינו דבשלמא שאר יורש שפיר יורש מאביו השעבוד הגוף הנשאר אצלו על הלוה משא"כ כאן דהבעל משועבד לה שיעבוד הגוף וכל שמתה הרי נפקע שעבודו לגמרי ושפיר פריך ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית ההפלאה הנ"ל דבאמת כבר הקשה הפני יהושיע דאמאי יורש הבעל נצ"ב הא לא גרע ממלוה שעמו דאינו יורש רק פלגא כמו בבכור דאינו נוטל רק פלגא וצריך לומר כמ"ש האחרונים כיון דכתובה לא נתנה לגבות מחיים וא"כ כל שמתה בחיי הבעל שוב לא התחיל החיוב כלל וממילא יורשה כל דלא נתחייב לה רק לכשימות. ולפ"ז זהו לאחר תקנת אושא אבל אי ליתא לתקנת אושא להס"ד אף בנצ"ב א"כ כיון שהיא יכולה למכור בחיי בעלה שוב עכ"פ הוה מלוה שעמו דפלגי ואמאי ירש הכל ושפיר פריך ודו"ק. ואגב אומר מה שכתב הר"ן פרק הכותב גבי מגבי בי' דמי ניירא והביא מחלוקת הקדמונים אי מחוייב הלוקח לתת גוף השטר למוכר או לא וכתב שמדברי רש"י נראה דא"צ לחזור הנייר שהרי כתב בדף פ"ט שם דמי ניירא כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר ולפענ"ד רש"י לשיטתו א"ש דהנה בטעם דיכול למחול יש שלשה שיטות או משום שעבוד הגוף או משום דמכירת שטרות ד"ס או משום דיכול לומר אני לא שעבדתי עצמי לך והיא שיטת הראב"ד והנה מדברי רש"י נראה ג"כ כן שהרי כתב דלכך יכול למחול דהלוה יאמר ללוקח לאו בע"ד דידי את ולפ"ז שפיר עכ"פ השטר שלו בעצמותו דהרי זה קנה מן המוכר משא"כ לאינך טעמי כל שלא מועיל מכירת השטר שוב גוף הנייר של הלוה וז"ב:

והנה הרי"ף כתב שם לדחות הטעם שכתבו הקדמונים בטעם דיכול למחול דיכול לומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי מידי ע"ש שהאריך לדחות טעם זה וגם הר"ן האריך ונפלאתי אמאי לא הרגישו בדרבא מיני' דהיאך אמרו מאן דדאין דיני דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא וא"כ ל"מ אם נימא דגובה כל דמי החוב שמכר לו בודאי קשה דאיך שייך דיני דגרמי דהא הוא אומר שלא רצה להזיק לו רק שטעה וסבר דחייב לו ואינו חייב לו והרי במוחל לעצמו דעת הפוסקים דלא שייך דיני דגרמי בזה ועיין סי' ס"ו סכ"ג ואף החולקים יודו כאן דמה הו"ל למעבד במה שטעה ואף אם נימא דאינו משלם רק דמים שנתן מכל מקום קשה א"כ היאך קאמר למאן דלא דאין דיני דגרמי מגבי בי' דמי ניירא והא מכל מקום צריך לשלם לו עכ"פ הדמים שנתן בעדו כיון דהוה מקח טעות וחוזר וצע"ג ואולי יפרשו דאמימר לא קאי כלל על המוחל רק על סתם היזק בשטר כגון בקליא אבל זה דחוק דפשטת לשון הש"ס מבואר דקאי אמוחל ואף דאותן הסוברים דצריך להחזיר הנייר ע"כ מפרשי' דקאי על שורף וכמ"ש הר"ן היינו משום דבמוחל אף דמי ניירא א"צ להחזיר ומפרשי' דזה קאי על כל היזיקות שבשטר ואף בלא מחל אבל לומר דלא קאי על מוחל כלל הוא דבר שאי אפשר לומר כלל וצע"ג. והנה בהא דפריך הש"ס בחולין דף ק"ל מבעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וקאמר הש"ס מדר"א ליקו וליתוב והוא תמוה דלמה לא יפרוך מר"א. ולפענ"ד נ"ל עפמ"ש התוס' בדף קל"א דדבר שאין בו טובת הנאה לבעלים בא עני ולקחו אין מוציאין מידו אבל אם לא לקחו ובא לשאול ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי לעיל ממון שאין לו תובעין והמהרש"א תמה בזה דהא מתנות כהונה דנתינה כתיב ביה שפיר קרי ממון שאין לו תובעין וכתב דכוונת התוס' דא"כ מה מקשה מלקט דשם הוה ממון שיש לו תובעין. ומעתה יש לומר דבאמת זהו דקאמר הש"ס מדר"א ליקו וליתוב והיינו דהא ר"א מיירי כשהוא עני ובלקט לא שייך ממון שאין לו תובעין וע"ז מקשה מחכמים דאמרו עני הי' באותה שעה הא עשיר חייב אף בשאר מתנות כהונה וזה דחוק. והעיקר נראה לפענ"ד דלכאורה קשה הא קמשתרשי שהרי עני באותו שעה וצריך להם וכל דמשתרשי חייב כדאמרו גבי אנס המלך את גרנו וצריך לומר דלפמ"ש הר"ן דוקא כל שלא הפקיע המצוה רק שהמלך אנס גרנו הוא דחייב כל שמשתרשי אבל כל שהפקיע בעצמו המצוה פטור ולפ"ז זהו דאמרו מדר"א ליקו וליתוב דהרי באמת משתרשי והוא לא רצה להפקיע המצוה שהרי כעת עני הוא ולכך כשבא לביתו צריך לשלם ולא שייך מזיק מתנות כהונא דהא קא משתרשי ולכך פריך מרבנן דפטרו בעני ואם הי' עשיר חייב והא שם הוה מזיק מתנות כהונה ורצה להפקיע מצותו בידים וזה נכון מאד והעיקר כפירוש המהרש"א שכ"כ הר"ן בהדיא בשם התוס' אמנם אי קשיא הא קשיא דמה פריך הש"ס בדף קל"ז ספיקא לקולא ופריך מספק לקט דלמא שאני לקט כיון דאין לו ט"ה לכך הוה טפי בחזקת עניים משא"כ במתנות כהונה דיש לו טובת הנאה ואף אם תפס הכהן הי' צריך להחזיר הט"ה א"כ לכך הוה טפי בחזקת בעה"ב כעת ועיין שבת דף כ"ג מפני גזל עניים ושאל אחד מהתלמידים דאכתי מה תקנו דאף באין בו טובת הנאה לבעלים אינו מחוייב ליתן ויוכל לתת לקרובו ולק"מ דמלבד דיש לחלק בין עני אחד שיוכל לדחות אבל אם יבאו כל עניים שבעיר לא יוכל לדחותם אף גם דבאמת יתבייש לדחותם שיאמרו שלא קיים מצות פאה ולכך תקנו שיתן בסוף שדהו ואז ירגישו כל העניים ויבאו ויתבייש מלדחותם ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף