שואל ומשיב/ג/ב/קמט

שואל ומשיב ‏ ג ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה תליתאה חלק ב סימן קמט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרבני המופלא מוה' יונה מק"ק טראביוולא נ"י:

אשר שאל דדברי הר"ן בנדרים שכתב דהיתר בהיתר לא בטל סותר דברי עצמו בתשובותיו סי' ס"ב ס"ד שכתב דהיתר בהיתר בטל ואינו חוזר וניער וכדיעה הראשונה באו"ח סי' תמ"ז. הנה יפה הקשה: ומה שנראה לי בזה דבאמת צריך להבין דברי הר"ן בנדרים והוא בדף נ"ב במ"ש ליישב דברי הרי"ף שסובר דאף במין בשא"מ שייך דבר שיל"מ וכתב הר"ן הטעם דכיון דרבנן סוברים דאזלינן בתר הדמיון של היתר שזה להם מין במינו ולכך במים ומלח לגבי עיסה מקרי מין במינו דשניהם היתר כעת ולא בטלי ע"ש ולכאורה צריך ביאור דמה בכך דהם מין במינו הא מ"מ אינו נאסר רק בנותן טעם והרי מ"מ נבטל הטעם כל שהיה ששים כנגדו ומה מועיל שהם היתר ונקרא מין במינו סוף סוף ליכא טעם וצריך לומר כיון דלענין דבר שיש לו מתירין אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכל ששם אחד לו נקרא מין במינו כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ק"ב ס"ק ג' וכיון שכן שפיר כתב הר"ן כיון דעיקר אזלינן בתר שמא שפיר יש לומר דכל ששניהם מין היתר סוברין רבנן דזה מקרי שם אחד אף שאינם מין במינו כל ששוה להם בשם היתר זה המחברן להיות אחד ולהיות נקרא מין במינו וזה ברור ולפ"ז זה דוקא לענין דבר שיל"מ דאזלינן בתר שמא אבל בשאר איסורין דקי"ל דאזלינן בתר טעמא שפיר כתב הר"ן בתשובותיו דכל דכבר בטל אינו חוזר וניעור דכיון דאזלינן בתר טעמא א"כ איך אפשר לומר דהיתר בהיתר נקרא מין במינו דסוף סוף הא בטל הטעם ואינו במציאות ואיך אפשר שתאסר ואף דחמץ בפסח הוא במשהו וכבר כתב הש"ך ביו"ד סי' צ"ח דכל שהוא למעלה מששים אזלינן בתר שמא אפשר דהר"ן סובר דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ ומה דהוא במשהו משום חומר איסורא וכיון שכן בודאי אזלינן בתר טעמא ולא בתר שמא. עוד יש לומר דהר"ן באמת סובר דהיתר בהיתר מתבטל והיינו שאינו בנ"ט דבאמת הטעם אזיל מיניה ורק דבמקום דמשהו אוסר עכ"פ משהו שייך בו ואסור ולפ"ז שם לענין דבר שיל"מ שפיר כתב הר"ן דכיון דהוה מין במינו ע"י ששניהם היתר א"כ הוה דבר שיש לו מתירין דאוסר ולא מועיל ביטול בששים אבל כאן דבאמת חמץ בפסח מהראוי שלא יאסור רק בששים כשאר איסור ורק משום כרת ולא בדילי מיניה החמירו לאסרו במשהו ולפ"ז כיון שעכ"פ קודם הפסח נתבטל ואין בו טעם מאי אמרת דמכל מקום משהו יש בו דזה אינו דלענין המשהו קודם הפסח ודאי לא נאסר במשהו וכיון שבטל קודם הפסח ואין בו טעם פשיטא דלא שייך משהו גביה וע"כ לא אסרינן במשהו רק היכא שהי' בו מתחלה שם חמץ בזה אמרינן אף דיש ששים כנגדו מ"מ משהו נשאר אבל כאן דקודם פסח נתבטל וקודם פסח בודאי אינו רק בששים וכל שבטל הטעם תו אין שייך בו שם חמץ דיהיה אסור במשהו ול"מ לטעם דחומרא דכרת פשיטא דלענין משהו דלא שייך כרת בודאי ביטל ותו אין שייך בו שם חמץ דיהיה אסור במשהו אלא אף לטעם דלא בדילי כל דליתא לטעם קודם הפסח פשיטא דבטיל וז"ב. ובזה מיושב היטב ראית הר"ן שהביא מצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דבטיל והקשה הפר"ח בסי' תמ"ז דש"ה דאיסור שעטנז שייך לעולם ולכך בטל משא"כ חמץ קודם פסח דעדיין היתר לא שייך ביטול. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם הר"ן סובר דהיתר בהיתר שייך ביטול ורק משהו נשאר ושפיר מייתי משעטנז דכמו התם דלא תלוי בטעם ואפ"ה כל דמבטל מקודם איסורו אמרינן דלא שייך בו שם איסור שעטנז דשם לא שייך ביטול דמ"מ איכא שעטנז וע"כ דכל דנתבטל לא שייך שעטנז וה"ה כאן דבטל ול"ש שם חמץ ולכך מותר ועיין מ"א סימן תמ"ז ס"ק ז' וז"ב מאד מאד לפענ"ד. עוד שאלני עמ"ש הכו"פ סימן צ"ב ס"ק יו"ד דכל נטל"פ לא מקרי מין במינו א"כ קשה בהא דפריך בפסחים דף למ"ד לשהינהו לאחר פסח ולעביד בהו שלא במינו גזירה אטו מינו ועדיין קשה כיון דהי' מבשא"מ א"כ בטל והיא קושיא גדולה והשבתי דבאמת סברת הכו"פ נכונה וכמו שהביא ראיה מדברי התוס' בע"ז דף ס"ו. אך יש לומר דע"כ לא כתב הכו"פ רק למ"ד דאזלינן בתר טעמא אבל למ"ד דאזיל בתר שמא בודאי הוה מין במינו וא"כ שם בפסחים יש לומר דאזיל בתר שמא. ובלא"ה יש לומר דאם נימא דחמץ בפסח דאסור משום דמקרי דבר שיש לו מתירין ובדבר שיל"מ בודאי אזיל בתר שמא כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ב ודו"ק. והנה ראיית האו"ה דהיתר בהיתר בטל הוא ממשנה דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים דאם טרפן אח"כ עם הפשתן אינו כלאים וע"כ משום דבטל ברוב והפר"ח סימן תמ"ז ובשי"ת נו"ב מהד"ת סי' קפ"ו האריכו בזה ועיין במגן גבורים סימן ט' מ"ש בזה. נראה לי ראיה ברורה ממה דמבואר לענין נגעים פי"א מנגעים משנה ב' דאם הרוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים וע"כ דבטל ברוב ודו"ק ועיין בהגהת אשר"י בפ"ב דע"ז אות כ"ד גבי מאני דקוניא שכתב שם דהיתר בהיתר בטל וגם בזה יש לדחות כמ"ש הפר"ח לדחות ראית האו"ה מחמץ בפסח וכמ"ש בסימן תמ"ז ודו"ק. ועיין שו"ת הרשב"א ח"א סי' רנ"ט שכתב דהיתר בהיתר לא בטל ע"ש ועיין ביו"ד סי' רצ"ט ובש"ך שם ודו"ק ועיין בירושלמי פ"ק דחלה אר"י ולא דמיין תמן אמר זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור ועיין במפרש שם דנתבטלו בעוד שהי' היתר ודומה לצמר גמלים וצמר רחלים כנלפענ"ד ודו"ק היטב. ובחידושי אמרתי ראיה דהיתר בהיתר לא בטל מהא דנחלקו ביומא דף פ"ג בסוגיא דבולמוס אם טבל חמור או תרומה חמורה והקשה הפר"ד בדרך החיים דלמה לא יפרוש תרומה ויערב בהטבל הנשאר ויתבטל בהחולין חד בתרי ע"ש וכן הקשה המהרמב"ח בחידושיו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם מיירי כשלא אפשר רק לאכול שניהם כדמוקי לה הש"ס ולפ"ז באמת גם הטבל וגם התרומה שניהם גם יחד מותרים להחולה רק שמהראוי להאכילו הקל הקל תחלה אם די בזה וע"ז נחלקו מה נקרא הקל הקל תחלה. ולפ"ז שם כשלא אפשר והוא יאכל גם התרומה א"כ באמת גם התרומה מותרת ושוב נקרא היתר בהיתר דשניהם היתר ולא בטל וז"ב. איברא דאכתי יקשה דכ"ז שלא אכלם עוד לא הותרו דרק דיחוי אצל פ"נ וא"כ נתבטלו קודם שאכלם דאז שם איסור עדן על התרומה דכל שלא לגבי חולה הרי הוא תרומה גמורה ובטל. אך זה אינו דהרי באמת דברי הפר"ד תמוהין דאיך אפשר לבטל התרומה של הכהן והא ממונא של חבירו לא בטל וכדאמרו בביצה דף ל"ט שם ובמהרש"א שם וצ"ל כיון דהחולה מותר להציל עצמו בממון חבירו בפ"נ ועיין בב"ק דף סמ"ך בבעיא דטמון באש וברא"ש שם ולכך שפיר הקשה דיתבטל ברוב ולפ"ז טרם שיאכלם החולה לא יתבטל דהו"ל ממון חבירו ורק בעת אכילת החולה ובעת ההוא שוב הו"ל היתר בהיתר וז"ב. ובזה מדוקדק מה דנקיט שם הכל בלשון מתקנינן ומספינן לי' דהיינו דלא קאי על החולה רק על מה שמתקנין לו אחרים וא"כ לא נתבטל טרם אכלו החולה ודו"ק. ובזה מיושב היטב קושית מהרש"א בהא דאמר שם לימא כתנאי והקשה המהרש"א דלמא פליגי באם א"א לתקוני ופליגי בפלוגתא דב"ת ורבנן ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבזה יקשה יתקנו ויערב המעשר בחולין ויתבטל וא"ל דהו"ל היתר בהיתר דז"א דטרם אכלו יתבטל שפיר ושם קאי על החולה בעצמו כדנקט וא"צ לעשר וקאי על החולה בעצמו והלא שפיר יכול לבטל דיכול להציל עצמו בממון חבירו בשביל פקוח נפשו וקודם שאכל עדן איסור לו דרק דחויה ואם ימצא דבר אחר אסור לאכול זאת ושפיר יתבטל בשלמא בפלוגתא דב"ת ורבנן שם קאי על אחרים המתעסקים עם החולה הם פשיטא דאסור להציל החולה בממון של חבירו ורק שעושין כן בשביל החולה אבל לא מתבטל קודם שאוכלו החולה ודו"ק היטב כי חריף הוא אף שיש לפקפק קצת ועיין בע"ז דף ע"ג ע"א בתוס' ד"ה כי אתי שכתבו דמירי שלא הי' בהיתר ששים אבל אם נפל מן היי"נ עד שיש בו נתינת טעם לא אמרינן דראשון ראשון בטל וע"ז כתבו ראיה דאל"כ אם נפל חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין עד שנתרבה החלב כ"כ עד שהי' בו בנ"ט בקדירה וכי ס"ד שיהיה מותר אלא ודאי אם יש בנ"ט באיסור לא אמרינן קמא קמא בטל ואי נימא דהיתר בהיתר לא בטל א"כ אין ראית התוס' ראיה כלל דהא לא נתבטל החלב כלל וע"כ דהיתר בהיתר בטל וא"ל דא"כ הא כבר נתבטל ומותר וכמבואר בסי' צ"ט ס"י בהג"ה זה אינו דשם נתבטל בששים ואין בו כדי נתינת טעם כלל שהרי כבר נבלל יפה אבל כאן מיירי ברוב ויש בו כדי ליתן טעם ובאמת לשיטת הר"ן בע"ז שם דההיתר במקומו חשוב טפי ל"ק כל קושיות התוס' שם ואין הכרח לפירושם אבל התוס' נחלקו בזה על הר"ן וקצת משמע מפלוגתא דחזקי' ור"י בהגדילו באיסור דלא כשיטת הר"ן בע"ז שם דלדידיה מה שעומד במקומו חשיב טפי וצ"ע לשיטת הר"ן מה יפרש בזה ודו"ק. ומצאתי אחר זמן רב בריטב"א בע"ז דף למ"ד גבי יין קונדיטין אי אית בי' משום יי"נ שכתב דהוכיח בפסחים דהיתר בהיתר בטל ע"ש ועיין בחידושי רשב"א ריש ב"ב גבי מחיצת הכרם שנפרצה. ובזה הי' נ"ל לקיים פסק המהר"י בן לב בכלי חלב שנתערב עם כלי בשר דלא בטל ע"ש מ"ש טעם בזה והב"ח תמה עליו בסי' ק"ב ועיין ש"ך ופר"ח שם ולפמ"ש יש לומר דהכלים היתר בהיתר הם דכל אחד בפני עצמו היתר הם ואיך שייך ביטול בזה ודו"ק. ומיהו מה שסיים המהריב"ן לב דלמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא אף בכלי חלב שנתערב בבשר הוא כן הוא תמוה דבב"ח ודאי טעם כעיקר דאורייתא ואפשר דבטעם הבא מן הכלי ודאי אינו רק מדרבנן אף בב"ח וצ"ע באחרונים. ולכאורה היה נראה לי דבר חדש במ"ש התוס' בנדה דף ס"א ובע"ז דף ס"ה דבכלאים לא שייך ביטול דכל אחד בפני עצמו שרי דהנה לפענ"ד נראה דלפמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה וכן כתב מהר"א אפמינטיל במנחת כהן דע"כ לא אמרו רק דאיסור נהפך להיות היתר דאחרי רבים להטות אבל ההיתר שיהיה אסור להתחייב עליה מלקות ומיתה זה לא אמרינן ולפ"ז כל שכל אחד בפ"ע הוא היתר וא"כ היאך שייך ביטול ברוב דהא אדרבא ע"י הביטול ע"כ לומר שנעשה איסור דטרם שנעשה איסור לא שייך ביטול דהי' מותר והיאך שייך לומר דהיתר נהפך לאיסור זה לא מסתבר כלל שיהפך לאיסור וכיון שכן א"כ הוה כאלו כל אחד בפני עצמו רק שאי אפשר להפרידן וא"כ לא שייך ביטול. איברא דלפ"ז בששים דאמרינן דנתבטל במציאות ואין כאן טעם שפיר שייך ביטול ולפ"ז זהו בדבר דתלוי בטעם כמו בב"ח דתלוי בטעם וא"כ שפיר בטל בששים אבל בכלאים לא שייך ביטול דהיאך שייך שיהפך ההיתר להיות איסור וכיון שלא נתהפך ההיתר להיות איסור הרי הם כאלו הם לעצמם רק שאי אפשר להפרידם ולהסירם ולכך לא בטיל ועיין בתוי"ט פ"א דשקלים שהביא בשם רבותינו דבכלאי זרעים לא שייך ביטול כל שכבר גדלו משום דכל חד בפני עצמו שרי ודוקא כל שנתערב בעת הזריעה שפיר אמרינן דכל שנתערב אין עליו תורת זורע כלאים. ולכאורה לא נודע ההבדל דמ"מ ל"ש ביטול בהיתר בהיתר ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא נזרע שפיר בטל דלא שייך לומר שההיתר נהפך לאיסור דכל שלא נזרע שניהם מותרים ולא זורע כלאים כלל ונשאר מותר כבתחלה אבל כל שכבר נזרע עכ"פ עי"ז נאסר אם לא הי' מאתים כנגדו ואיך שייך שיהפך ההיתר להיות איסור ולכך לא נתבטל וז"ב. ובלא"ה יש לומר דכל שהוא היתר בהיתר לא שייך ביטול דהו"ל כאלו נקבע כל אחד בפני עצמו דכל דלא תלוי בטעם הרי נקבע בפ"ע כל אחד והי' לו שם בפ"ע שהיה היתר והיתר בהיתר לא בטל אבל הוא דוחק ומחוורתא כמ"ש. ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בש"ס חולין דף ק"ח אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נ"ט נמי והיינו כפירש"י כיון דכל חד בפ"ע שרי א"כ לא שייך ביטול דאדרבא נאסר ע"י ההתחברות וא"כ אף כי ליכא נ"ט נמי וכקושית התוס' בע"ז דמ"ש בב"ח מכלאים וע"ז משני דדרך בישול אסרה תורה וא"כ כל שבטל בששים אין נרגש הטעם. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' שם על רש"י דהא בפסחים מסקו דכלאים נמי הכי הוא ולפמ"ש אדרבא מקשה מזה דכמו דבכלאים לא בטל כיון דכל חד בפני עצמו הוא ה"ה בזה דניהו דלא שייך טעם מכל מקום ראוי לאסור כיון דחידוש הוא שחידשה התורה דההיתר נהפך לאיסור וע"ז משני דדרך בישול אסרה תורה ודו"ק כי קצרתי. והטעם דלא אמרינן ההיתר נהפך לאיסור נראה לי פשוט דבשלמא האיסור נהפך להיתר דכמו דיצא מכלל איסור לכי מסרחא נפיק מתורת אוכל כמו כן כל שנתערב בששים וביבש ביבש במין במינו באופן שאינו ניכר בטעמו אמרה תורה שיתבטל וגם במין בשאינו מינו באופן המבואר בש"ך סי' ק"ט ג"כ הוה כאילו יצא מתורת אוכל משא"כ להיפך לא מצינו דמי יתן מטהור טמא וז"ב ודו"ק ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סימן רצ"ח מ"ש היתר בהיתר לא בטל וכלאי זרעים שאני דאי אפשר בענין אחר ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף