שו"ת תשב"ץ/ד/ג/לה

שו"ת תשב"ץ ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין לה: מעשה אירע בעירנו זאת כי יצא קול בעיר שהבחור יצחק אשכילי פיתה את בת רבי יצחק ן' יקר שכינתו ויחרד כל העם על לא טובה השמועה. וגדלה צעקת' עד לב השמים ואחר כמה קטטות ומריבות שעברו בקהל נכנסו ביניהם מתווכים ופשרנים ותווכו ביניהם שהמפתה הנז' יקח בת המפותה. ואחי הבת הנז' יקח אחות המפתה ומתוך דברים אלו עמדו וקידשו ועשו שטרו' בשבועות וחרמות שקיבלו עליהם לקיים עניינם. והחכם הדיין יצ"ו היתה בתו מקודשת למפתה הנז' וכשראה כל זה ושהבחור הנז' לקח הבת המפותה אמר אתה צריך לגרש את בתי על כל פנים מחמת כמה טענות. האחת מפני שנדרת לי נדר ואסרת איסר שאם תשא הבת הנז' בתי אסורה לך איסור גמור ותלית נדרך ואיסורך בדבר הנדור. ועוד כי נשבעת לי שבועה חמורה בפני רבים ונשבעת על דעת רבים הם ואני והעדי' וגם על דעת המקום ברוך הוא בלי שום פתח וחרטה לעולם שאם תשא הבת המפותה תגרש את בתי ותפטרנה בגט. וכל זה בשטר כתוב וחתום ומקויים. ועוד כי אין בתי ראויה להנשא לאיש אשר אלה לו וכל העם יודעים ייחוסה ומדותיה ועתה היא מואסת אותך מחמת הדופי שיש בך ואינה רוצה לינשא לך בשום פנים אפי' אם לא תשא המפותה הנז'. וגם אני ואמה וכל משפחת' מאסנו בך. וגם כל הקהל פה אחד אמרו אינו מן הראוי שבת הדיין תנשא לאיש כזה. ואפי' למ"ד אין כופין לגרש בטענת מאים עלי שמא נתנה עיניה באחר יודו בנדון זה שאין בזאת הבת חשש מזה אלא מפני שמואסת בו היא שרוצה להתגרש ולא משום שנתנה עיניה באחר. ועוד שיש אמתלא מוכחת וגלוייה והוא המעשה הרע אשר עשית ובגללו ראוי לה לפי כבודה וכבוד בית אביה שתהא מואסת בך והרבה מאלו הטענות והבחור הנז' אומר כי אין בי אשמת דבר להמאס בגללו וגם בו בדבר הזה לא עשיתי מאומה ומתחזק בטענתו לאמר לא אגרש לעולם. ואז הדיין אבי הנערה הזמין את הבחור לפני החכמים והקהל והראש קראו אותי בכלל הקוראים ושאל הראש אותנו לאמר הנה שמעתם טענות בעלי הדין ומה נראה לכם לדין וענו שני החכמים ואמרו יגרש. ואני שתקתי כי לא רציתי שיגמר הענין כזה במהירות. ולפי הנראה לי צריך להתיישב בדבר הרבה. ואז שאל אותי הראש מה נראה לך בזה אמרתי לו אחרי רבים להטות כי אמרתי מאחר שלהם הדבר ברור יחתוך הדין על פיהם. אמר לי לא אקבל ממך תשובה זו אלא תאמר דעתך בלשון ברור אמרתי לו לא תשמע ממני יותר מזה. אז קבל ושתק. אחר כך בא אלי הדיין והראיתי לו ולאוהביו הבאים עמו תשובת מורינו הרשב"ץ ז"ל שכתב שהסכמת בני העיר שלא לכפות לגרש בטענת מאיס עלי. אח"כ באו החכמי' והקהל אצלי לישיבה להסכים עמהם לכוף הבחור הנז' לגרש בטענה הנז' אמרתי להם לא תהיה כזאת בישראל ולא אסכים עמכם הפך הסכמת רבני העיר שהסכימו שלא לכפו' לגרש בטענות מאיס עלי והראיתי להם התשוב' הנז'. אז חזרו ואמרו לי תהיה הכפייה מצד האיסור והשבועה. ושתקתי כי לפי דעתי שגם בזה צריך להתיישב ולצאת מן הספק. והם התחילו לכתוב מצד שראינו האיסור והשבועה וכו' ואז אמרתי להם גם בזה לא תזכירו לשון כפייה רק הסכמנו להשתדל עמו עד שיגרש וכן כתבו וכשבקשו ממני לחתו' לא רציתי וכשהפצירו אמרתי להם לדעתי לא היה ראוי לפסוק הדין במהירות אלא מאחר שאתם כלכם נראה לכם הדבר ברור ומלבד השני החכמים יש ת"ח אחרים מסכימים בזה יחתך הדין על פיכם ואני איני חותם אלא מפני כבודכם כי לפי דעתי צריך להתיישב בדבר קודם מעשה. ואז הלכו ובשעת מעשה אמרו להבחור הנז' לא תחוש לשום דבר ממה ששמעת לא מפסק החכמים ולא מאיסור ושבועה ולא מטענת מיאוס ולא מאיומין אשר אומרים ההמון ולא משום דבר כי את כלם ישא רוח ואם עדיין אתה רוצה ארוסתך הנה היא לפניך ואם תרצה לגרשה מרצונך הטוב גרש וכן עשה וביטל המודעות בכל מיני ביטול שכתבו חז"ל ונתן הגט וקבל עליו שבועה וחרם ונדוי שלא יערער לעולם על הגט וכתבו שטר בכל זה והרבה חיזוקים האלה כתובים בשטר ההוא:

אחר כל זה הלך אבי הבת ושידך בתו לראובן ואז הבחור המגרש התחיל לזעוק ולהוציא קול ושכל מה שעשה אינו אלא באונס מחמת האיומין שהיו מאיימין עליו ומפחידין אותו בשביל הצער והפחד עשה רצונם ושהוא סמך על המודעות שעשה וכ"ש על מודעא אחת שהתנה בה שלעולם אין לה ביטול אלא קריעתה וכיון שלא נקרעה אע"פ שביטל אותה בכל מיני ביטול לא בטלה והיא מבטלת הגט ועדיין הבת ארוסתו. ותהם כל העיר על זה ונחלקו הקהל לשתי כתות ורבה המהומה ואחר זה הסכימו כלם שיגמר הענין כפי מה שיראה לענ"ד. ואני לא נתרציתי להם. וחזרו ונתוועדו כלם והחכמי' יצ"ו עמהם ובאו לחלות פני להטפל בענין זה כדי שלא תגדל מדורת המחלוקת בין הקהל. ואז אמרתי להם כמה עכבתי בדבר כדי שלא לבא לידי מדה זו כי ראיתי את הנולד. אז אמרו לי החכמים יצ"ו אע"פ שמתחלה לא רצית להסכים על הכפייה והאמת אתך זהו לכתחלה אבל עכשו שכבר נעשית אף אם מה שנעשה הוא כפייה הנה בדיעבד מה שנעשה עשוי ובודאי שבזה גם אתה תסכים שהרי הרב עצמו שכתב בתשובה שהסכמת רבני העיר שלא לכפות הנה כתב בתשובה אחרת שאם עשו מעשה וסמכו על דעת הרמב"ם ז"ל מה שעשו עשוי ונסתייע בזה מדברי הרא"ש ז"ל אז אמרתי להם הנה אתם בורחים לסברא זו כדי לצאת ממבוכת המודעות ונראה לכם שהיא דרך קצרה אבל כפי האמת היא דרך קצרה וארוכה מצד אחר כי אין הדבר ברור שדעת הרב כמו שכתב בתשובה זו שראיתם שהרי כתב תשובה אחרת בהפך ודבריו ז"ל צריכים יישוב. אבל מאחר גודל המחלוקת הנמשך הזה וחששתי ח"ו כי מרה תהיה באחרונה ואיפשר שתמשך מזה סכנה גדולה. לכן חשבתי דרכי וראיתי כי עוד לאלוה מלין בהיתר הבת הזאת ולכן הנני מסכים בקיום הגירושין ובהיתר הבת ואז כתבו החכמים פסק דין וחתמתי עליו וחתמו גם החכמים יצ"ו. ועכ"ז עדיין אש המחלוקת בוערת כי החכם הדיין אבי הנערה חזר בו ורוצה להחזיר הבת למגרש ולכן ביקש תואנה וסבה לאמר אני לא אעשה הפך הסכמת הרב זקיני שכתב שכך היא הסכמת העיר הזאת. והשתדל עם החכם ה"ר משה אצ"בי יצ"ו עד שחזר בו גם הוא ואמר אני לא אעשה מעשה נגד ההסכמה ולא אחלוק עליה ולכן אפי' בדיעבד אין כאן גירושין. אז אמרתי לחכמים יצ"ו לפי האמת אומר שישו בני מעי שישו הלא כה דברי שאמרתי לכם דרך זו קצרה וארוכה ומ"מ לא הסכמתי וחתמתי באחרונה עד שישבתי בדעתי הדברים שסמכתי עליהם ובעבור חושי בי סעיפי ישיבוני ורוח מבינתי יענני וכאיש אשר יעור משנתו יעירני לכתוב על ספר היתר הבת הזאת בדברים מוסכמים להלכה ולא אשא פני איש ולבן אדם לא אכנה. ויען כי ראיתי דבת רבים המון העם מחרפים התורה ולומדיה לאמר שהם מתהפכים בכל שעה מענין לענין לכן הוכרחתי להאריך קצת ולכתוב פרעי הענינים בביאור למען יהיו מובנים לכל ומהעוזר האמתי אשאל ולו אעתירה. נחני בדרך אמת לאסוקי שמעתתא להלכה ברורה. וזו החלי בע"ה:

ראשונה כי זה האיש מאחר שנדר נדר והוציא בשפתיו והיו פיו ולבו שוי' בשעת הנדר ואסר אות' באיסור מתקיים דהיינו שהתפיס בדבר הנידר והנידב כמו שנז' בשאלה. ועוד שפירש דבריו הוא בעצמו ולא אמר בלשון שאנו צריכים לפרשו. ועוד שכוונתו ידועה וגלויה שהוא רוצה לאוסרה ולהחמיר באיסור' כדי להתרחק מנישואי האחרת ואין לנו שום אומד אחר לתלותו בכוונתו. ועוד שהלשון שאסרה בו הוא לשון תורה אשר נדון בו כפי משמעותו ולא דבר בלשון בני אדם אשר דנין בו כפי חילוף המקומות ולאחר שאסר אותה בלשון תורה חזר והתפיס אותה בדבר הנידר והנידב והרי נאסרה עליו בשני אסורין כי נדר חל על נדר והאומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכל' חייב על כל אחת ואחת ועוד שהדירוהו אחרים על דעתם וקבל ולא חזר בו לא תוך כדי דיבור ולא אחר כך. ומאחר שמחמת כל זה האשה נאסרה ואסור לבא עליה ואינו יכול לכונסה ואם רצה לכונסה אין מניחין אותו מחמת איסור א"כ מחוייב הוא לשלחה לנפשה ולפטרה בגט כשר ואם רצה לעגנה כופין אותו לגרש ולא יהי' אלא כמדיר אשתו מתשמיש המטה הרי שנינו בפ' אף ע"פ (כתובות ס"א ע"ב) המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים שתי שבתות וב"ה אומרים שבת אחת ומייתי לה בנדרים בפרק ואלו מותרין ב"ש אומרים אם הדירה שתי שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה וב"ה אומרים שבת אחת ובגמר' (שם) אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר אף בסתם תמתין אולי ימצא פתח לנדרו והילכתא כשמואל. אם כן לבית הילל דקי"ל כוותייהו אם הדיר אשתו בין בסתם בין במפרש ימתין שבוע אחד אולי ימצא פתח לנדרו ואח"כ יוציא ויתן כתובה ובכל מקום שאמרו חז"ל יוציא ויתן כתובה איכא פלוגתא דרבוואתא ז"ל יש אומרים שכופין אותו לגרש ויש אומרים דלא כייפינן אלא היכא דאמרו לישנא דכופין אבל כל היכא דאיתמר יוציא ויתן כתובה לא כייפינן ליה אלא לפרוע כתובה אבל הגט לא יתן אלא כרצונו. וכתבו המפרשים ז"ל דבמורד על אשתו ואינו רוצה לשמש עמה אע"ג דתנן (כתובות ס"ג ע"א) מוסיפין לה שלשה דינרים בכל שבוע היינו אם היא רוצה אבל אם אינה רוצה כופין אותו להוציאה בגט וכן כתב הרשב"ץ ז"ל כמו שאעתיק דבריו לקמן. והשתא נדון דידן הוא אליבא דכוליה עלמא דאפי' למאן דאמר כל היכא דאוקמי דיוציא לא כייפינן אגט אלא לפרעון כתובה מודה הוא בנדון זה כיון דהוי מורד עליה מלשמש עמה וכמו שיתבאר לקמן הילכך כופין אותו להוציאה בגט:

ועוד שהרי הוא נשבע על דעת רבים ועל דעת המקום ב"ה שאם ישא את המפותה שיגרש ארוסתו הראשונה והחמיר עוד בשבועתו שלא יהיה בה שום פתח וחרטה לעולם. ואע"פ שלדעת רוב הפוסקים דאפי' לחומרא זו יש לה התרה הא איכא פוסקים דס"ל שאם החמיר ואמר שלא יהיה לשבועתו פתח וחרטה אין לה התרה לעולם וראוי לחוש לדעת המחמירים באיסורא דאורייתא. ובענין שבועה על דעת רבים שלש דעות יש בפוסקים יש דס"ל דהיינו שתהיה השבועה בפני רבים ויש דס"ל דכשאומר על דעת רבים לבד סגי ויש אומרים שצריך לפרט אותם הרבים בשמם וכן כתב ר"ת ז"ל שאם לא פירש אות' לא נתוסף בחומר השבועה כלום ובס' המצות כתב בשמו שאם נדר על דעת רבי' בפני שלשה אפי' לא פירש' הוי נדר על דעת רבים דמסתמא על אותם רבים שהם לפניו קאמר וכן כתב הטור בי"ד וכן כתב א"ז הרשב"ץ ז"ל והוסיף עוד דאפי' היו נשים רבים מיקרי והנה אע"פ שלפי הסכמת האחרונים כל שאמר על דעת רבים לבד יספיק. הנה נדון דידן הוא אליבא דכולי עלמא שהרי יש בו כל החילוקים שהרי אמר על דעת רבים ופירש אותם שהם חמיו ושני העדים וגם השבועה היתה בפניהם. ומה שנשאר לראות בזה אם נדון זה איפשר להתיר בו שבועה או נדר שעל דעת רבים או לא. וראיתי שכתב ר"ת ז"ל דאפי' לדבר מצוה אין לו התרה אלא דוקא כי ההוא דמקרי דרדקי (גיטין ל"ו ע"א) דהוי כמו נדרי טעות שהיו סבורים שימצאו אחר מדקדק כוותיה אבל לכל שאר דבר מצוה אין לו התרה. ויש פוסקים שסוברים דלכל דבר מצוה יש לו התרה. וא"ז הרמב"ן ז"ל בחידושי גיטין בפ' השולח קלס סברת ר"ת ז"ל. אבל במסכת מכות פ' אלו הן הלוקין דחה אותה בשתי ידים ממה שאמרו (שם ט"ז ע"א) שהמגרש אנוסתו ואפי' הדירה על דעת רבים לא בטל העשה דולו תהיה לאשה ואע"ג דלא דמי ממש לההיא מיקרי דרדקי כיון דאיכא דבר מצוה יש לו התרה. וכן רוב הפוסקי' ז"ל דחו סברת ר"ת מההיא דפ' הלוקין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ו' מה' שבועות אחד הנשבע בינו לבין עצמו וכו' מתירין לו שבועתו והנשבע על דעת רבים אין מתירין לו לעולם אלא לדבר מצוה ע"כ. וכן כתב ריב"ה בי"ד סי' רל"א נדר שהודר על דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם אלא אם כן יש מצוה בהתרה ע"כ. וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה. והנה בנדון זה ל"מ לדעת ר"ת ז"ל דודאי אין לו התרה אלא אפי' לדעת הפוסקים שדחו סברתו וס"ל דכל שיש שום מצוה בהתרה מתירין לו אפי' שלא מדעת רבים שנדר לדעתם הנה בנדון זה ליכא אפי' ריח מצוה דמה מצוה יש בלקיחת אשה זו יותר מזולת' וכ"ש שכבר לקח המפותה ולמה יוסיף זו ולכן לעולם אין לו התרה אלא מדעת אותם רבים שתלה נדרו בדעתם והם לעולם לא יסכימו להתיר. וגם מה שהוסיף חומרא אחרת בשבועה על דעת המקום ב"ה הוא איסור אחר להתירו ואע"פ שהתוספות ז"ל נוטים להקל האחרונים ז"ל הסכימו בו כמו שכתב א"ז הרמב"ן ז"ל בחידושיו במס' מכות וכן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ובתשובה דודאי לא גרע מנדר שהודר על דעת רבים ולולי שכתבו האחרונים ז"ל שיש לסמוך על רש"י ז"ל שפי' שעל דעת המקום ב"ה הוי כעל דעת רבים לא היה לו היתר אפי' לדבר מצוה אלא שסמכו על דעת רש"י ז"ל להתיר כשיש מצוה בדבר וגם מצד שהשבועה היא להנאת ותועלת מי שנשבע להם שהדין הוא שאין מתירין אותה אלא מדעתם ובפניהם. דהא הוזכרו בזה שני טעמים בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) רבי יוחנן אמר מפני הבושה ורבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד והנה כשנדר על דעת חבירו ואין הנאה לחבירו באותו הנדר אלא משום שנשבע בפניו על דעתו יכולין להתירו שלא בפניו ויודיעוהו שהתירו לו מפני החשד אבל מפני הבושה ליכא כיון שאין לחבירו תועלת בנדר למה יתבייש זה ממנו כשמתירו עד שיצטרך שיהיה ההיתר בפניו. אבל כל שהנדר להנאתו ודאי שאין מתירין לו אלא מדעתו דפי' אין מתירין לו אלא בפניו ר"ל שיהיה גם כן ברצונו וגם לא סגי במה שיודיעוהו ונתרצה אלא צריך שיתירוהו בפניו משום טעמא דמפני הבושה. וכל שאין מתרצה אין מתירין לו אליבא דכ"ע כן הסכימו האחרונים ז"ל וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה. ואם עברו והתירו לו הוא מחלוקת הפוסקים ז"ל דאיכא מאן שאמר התירו היתר ואיכא מ"ד אין התירו היתר. ובנדון זה אין להאריך שהרי לא הותרה מדעתו השבועה קודם הגירושין אפי' שלא מדעתם א"כ זה הנשבע חייב לגרש ואם לא רצה כופין אותו ומכין אותו עד שיקיים שבועתו ויגרש דלא גרע קיום שבועה משאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו או יקיים המצוה וזה דבר ברור אינו צריך ראיה. ומ"מ ראיתי להעתיק מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ומה שאמרתם שכתב בעל ה"ג ז"ל שהנשבע לגרש את אשתו ילקה על שבועתו ויקיים את אשתו לא סבירא לן הכי ודברים בטלים הם ואין לחוש להם אלא חייב לגרש אשתו לקיים שבועתו ולא יחלל שם שמים בפרהסיא אלא יגרשנה לאלתר ויתן כתובה ולא אמרי' בזה לשום שלום בין איש לאשתו. ואי קשיא ממאי דאמרינן (סוכה נ"ג ע"ב) בסוטה אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה לשום שלום בין איש לאשתו. הא לא קשיא מידי דהתם לברר הספק להוציא מידי איסור עריות ועוד דשבועה חמורה טפי דרחמנא אמר לא תשא וכתיב כי לא ינקה הילכך יוציא ויתן כתובה ואין בזה משום שימת שלום בין איש לאשתו ע"כ. עוד מצאתי לא"ז הרשב"ץ ז"ל שכתב בתשובה וז"ל אני אומר דהנשבע לגרש את אשתו אומרים לו לקיים את שבועתו משום מצות עשה דכל היוצא מפיו יעשה ואם אמר איני מגרש כופין אותו כדין כל מבטל מצות עשה כדאיתא בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) ולא הוי גט מעושה שהרי מצוה עליו לגרש והכי מוכח כפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ז ע"ב מ"ח ע"א) דאמרי' התם תליוה וזבין זביני זביני מ"ט וכו' אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודילמא התם נמי מצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמשום מצוה לשמוע דברי חכמים אין כאן אונס ולא הוי גט מעושה כ"ש אם רמיא עליה מצוה דאורייתא ודאי דכייפינן ליה ולא הוי גט מעושה עכ"ל. והנה הרבנים ז"ל דברו בסתם שבועה כ"ש בשבועה כזו שחמורה מכל הצדדין וכ"ש בגירושין כאלו ולכן אם כפו אותו עד שיגרש כדין עשו ואפי' כפו אותו במכות ועונשין גרושיו גרושין: והאשה מותרת להנשא:

עוד ראיתי להודיע שאפי' זולתי הטעמים שכתבתי להוכיח שכפי הדין נעשית כפייה זו אלא שאפי' בזולת זה ולא היתה הכפייה אלא מפני שמאסה אותו הנה בנדון זה כופין אותו לכתחלה וכ"ש שאם כבר עשו מעשה מה שעשו עשו ובזה צריך להאריך קצת בכל חילוקי דעת הפוסקים ז"ל בדיני מורדת כדי לברר הדין בנדון זה וראיתי שמחלוקת הפוסקים זכרונם לברכה בזה לשבעה דעות:

הדעת הראשון הוא מי שסובר דבין במורדת האומרת בעי' לי' ומצערנא ליה בין באומרת מאיס עלי משהין אותם שנים עשר חדש ואז הפסידה כתובת' וישאר הדבר ברשות הבעל רצה לגרש יגרש רצה לקיים יקיים אלא שצריך לכתוב לה כתובה אחרת שהרי הפסידה כתובה הראשונ' ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה:

הדעת השני סוברים שלא נזכר' שהיית י"ב חדש אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דאז משהין אותם י"ב חדש ולאחר י"ב חדש כופין אותו לגרש אבל אם אמרה מאיס עלי כופין אותו לאלתר לגרש ושזה הוא כפי הדין ולא משום תקנה וזה דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתב פרק י"ד מה' אישות וז"ל האשה שמנע' בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיו ואינה יכולה ליבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו שאינ' כשבויה שתבעל לשנוי לה וכו' וכן דעת רש"י ז"ל ורבי' גרשום מאור הגולה ור"י ורשב"ם והראב"ד והסמ"ג וכמה מחכמי ישראל נמשכו אחריהם:

הדעת השלישי סוברים הפך מזה לגמרי ואומרים דמן הדין אין לכוף על הגירושין בשום אופן שאין אדם מגרש אלא לרצונו וכל הכופה לגרש על ידי שום טענה בעולם או מאיזה טעם שיהיה ה"ז מרבה ממזרים בישראל. חוץ מן האסורות לו מן הדין לקיימן או אותם שפירשו חז"ל והזכירו בהם כפייה אבל אחרות אף ע"פ שאמרו בהם יוציא ויתן כתובה אינו אלא לענין פירעון כתובה אבל לא לגט שאין האיש נותן גט אלא לרצונו וזה דעת ר"ת ז"ל והסכימו לדעתו הרמב"ן והרש"בא והרא"ש והר"ן זצ"ל והנמשכים אחריהם וכתבו לזה ראיות נגד דעת הרי"אף ז"ל והרמב"ם ז"ל שסוברים שכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין אותו ליתן גט בעל כרחו וגם יתן כתובה ולקמן נכתוב בזה בס"ד:

הדעת הרביעי דעת הסוברים שאע"פ שמן הדין אין כופין לגרש מ"מ משום חששא דשמא תצא לתרבות רעה כופין את הבעל לגרש וזה דעת הגאונים ז"ל והוא דינא דמתיבת' דהכי דייני שאם באה האשה ואמרה לא בעינא להאי גברא ליתיב לי גיטא יהיב לה גיטא לאלתר. וכ"כ הרי"ף ז"ל תקנה זו ואמר שכך נוהגים מכמה שנים ונראה שהוא ז"ל מסכים בזה. וראיתי שכתב בכתובות פרק שני דייני גזירות על משנת הפוסק מעות לחתנו וז"ל והשתא דתקינו רבנן במורדת למיהב לה גיטא לאלתר ה"נ לא שנא פסק לה אביה ל"ש פסקה היא כל דאמרה ליה כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא ע"כ וכן כתב רב שרירא גאון ז"ל שנותנין לה גיטא לאלתר פן תצאנה נשים לתרבות רעה כתקנת הגאונים ז"ל וכן כתב בנו רבינו האיי גאון ז"ל וז"ל אע"פ שמדין ההלכה אין לכוף את הבעל לגרש מ"מ גאוני הישיבות של בבל תקנו שכופין ליתן גט מיד ויותר משלש מאות שנה היה בימיהם משנעשית תקנה זו והובאו דבריו בהגהות:

הדעת החמישי הוא הפך מדעת זה שאע"פ שמן הדין כופין אותו ליתן גט הנה ראוי לתקן שלא לכוף אותו לגרש משום פריצות וקלקול הדור שמא נתנה עיניה באחר. ומה שתקנו הגאונים ז"ל איפשר שלא תיקנו אלא לבטל שהיית י"ב חדש שהם סוברים שמן הדין אפי' באומרת מאיס עלי משהין אותם י"ב חדש משום חששא דשמא תצאנה לתרבות רעה התקינו שאין משהין אלא מגרש לאלתר ומרצונו אבל אם לא רצה לגרש אין כופין אותו לגרשה ואין מעשין אלא לפסולות ומה שתקנו הגאונים ז"ל לא תקנו להרבות ממזרים בישראל והתיקון הוא שלא לכוף לגרש שיש לחוש שנתנה עיניה באחר אבל מענין חשש שמא תצאנה הנשים לתרבות רעה אין לתקן כפייה שמוטב שבנות ישראל הרעות תצאנה לתרבות רעה ואל ירבו ממזרים בישראל וזה דעת הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו וז"ל הטור סי' ע"ז כתב א"א הרא"ש ז"ל על דברי הרי"אף ז"ל איפשר שראו קלקול בנות ישראל דאי משהינן לה תריסר ירחא אגיטא תולות עצמן בעכו"ם ויוצאות לתרבות רעה בטלו השהייה והתקינו לגרש מיד אבל לא שיכופו לגרש שלא תקנו להרבות ממזרים בישראל ומוטב שבנות ישראל הרעות יוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזרים בישראל:

הדעת הששי שאע"פ שאין כופין האיש לגרש אפי' באומרת מאיס עלי' משום דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר מ"מ אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש וזה דעת הר"ם מרוטנבורק ז"ל וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו. אבל היה מחרים על מי שלמדה ונתן לה עצה למרוד על בעלה כדי להוציא הנדונייא מידו וכשהיה רואה ערמה בדבר היה מצוה להחזיר הנדוניא הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אלא כשתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל אצלה אם מפני שהוא הולך בדרך לא טוב או מפני שמכלה ממונה ודומה לזה:

הדעת השביעי שסובר גם שאע"פ שאין הדין נותן לכוף לגרש אם יש אמתלא כופין אלא שמצריך שתהיה האמתלא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל שבזה תו ליכא חשדא דשמא עיניה נתנה באחר דכיון שהכל רואין שהאמתלא שנותנת שהיא אמת לא נשאר מקום לשום חשד וזה דעת התוספות ז"ל וכן כתב ג"כ הר"ם מרטונבורק ז"ל בשמם בתשובה. והמורם מכל זה שהאשה זו כופין אותו לגרשה בטענת מאיס עלי ול"מ לדעת הרמ"בם ז"ל ולקצת רבני ישראל הנמשכים אחרי סברתו וכ"ש לפי פשט תקנת הגאונים ז"ל אשר תקנו וקבלתם תורה היא וראוי לסמוך על דבריהם אפי' לדעת הנך רבוותא שחולקים משום חשש נותנת עיניה באחר יודו בנדון זה דליכא למיחש להכי כמו שיתבאר בסמוך בס"ד:

וזה נודע בעצמו מכמה צדדים הצד הראשון שאין לחוש באשה זו שנתנה עיניה באחר הוא מצד הבחור עצמו שאין בו שום מום אשר בעבורו תתן עיניה באחר שהוא טוב ממנו כי כל טוביות שימצאו בבחורי ישראל כלם נמצאו בו יפה תואר ויפה מראה בחור כארזים אביו עושר ובעל תורה ומגדולי פורעי המס ומיחידי הקהל ובעל צדקות ולא תמצא בחור טוב וכולל כל אלו הטוביות כמוהו כדי שתתן עיניה בו ותמאס בזה. ועוד מצד הבת עצמה שמלבד היותה בת חכמים וממשפחה מיוחסת אלא גם מצד עצמה הדבר ידוע שאין לחושדה בכך שתבגוד בארוסה כדי לקחת טוב ממנו. ועוד כי סבת המיאוס גלויה וידועה לכל ואין מניחין הסבה הגלויה שהיא כדאי שתשנא אותו בעבורה וניחוש לשמא נתנה עיניה באחר. ועוד שיש אות ומופת חותך על היות אמתלא זאת סבת שנאתה שהרי אירע ענין זה פתאום ותיכף לשמיעת הקול אמרה אי אפשי לינשא וקודם זה לא היה בלבה עליו כלום והיתה ביניהם אהבה ואחוה ומעולם לא יצא מפיה שום דבר שנאה עליו אפי' ברמז ואלו לא היתה אמתלא זו סבת השנאה לא היתה נהפכת פתאום תכף לשמיעת הקול מאהבה לשנאה כי אלו היתה מסבה אחרת היתה ממשמשת והולכת בהדרגה מיום אל יום. ועוד שלא היא לבדה מאסתהו אלא גם אביה ואמה מאסוהו מחמת קול זה וגם בני משפחתה כלם פה אחד מאסוהו מסבה זאת לאמר לא תנתן בתנו לאיש הזה שנפגם בקול כזה. וגם כל הקהל יצ"ו מאסו אותו על לא טובה השמועה יען כי חושבים עצמם גדורים בעריות יותר מכל הקהלות והאמת שהם נשמרים מזה הרבה ואם ישמע על שום אדם שמץ דופי הוא תימא בעיניהם. ולכך כשנשמע הקול כלם שנאו אותו ואמרו. חלילה שתנתן בת הדיין לאיש כזה. ואם היתה שנאת הבת מסבה אחרת האם ישתתפו עמה אביה ואמה ובני משפחתה וגם הקהל יצ"ו. אלא ודאי ילמוד סתום מהמפורש וכשם ששנאתם אי אפשר לתלותה בסבה אחרת זולת זו כן שנאת הבת לא שנאתו אלא מחמת סבה זו. הרי נתבאר מכל זה דבנדון זה דליכא חששא דשמא נתנה עיניה באחר שהאמתלא נגלית לעין כל איפשר שלא ימצא שום חולק בזה וכ"ע יודו שכופין אותו לאלתר לגרש:

ובר מן דין שכפי האמת לא היתה כפייה בנדון זה ומה שצועק הוא וקרוביו שכפאוהו הבל יפצה פיהם. דלא מיקרי כפייה אלא באחד משלשה פנים או שעל ידי ישראל יהיו כופין אותו בשוטים עד שיקבל לעשות הדבר ההוא וכמו שכתב הרי"אף ז"ל בפ' המדיר על משנת ואלו שכופין אותם להוציא וכו' וז"ל וכלהו בין הני דרבנן דתנן במתני' שכופין אותם להוציא בין הני דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' בכלהו כייפינן להו בשוטים דבדברים לא יוסר עבד וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ב' מה' גירושין מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן כופין אותו במכת מרדות עד שיאמר רוצה אני ויכתוב גט כשר ע"כ. וכן כתב הטור (בסי' קנ"ד) ז"ל ואלו שכופין אותם בשוטים לגרש וכו' וכן כתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ס"ז וכן הוא בדברי רוב הפוסקים. הצד השני שיכפו אותו ב"ד של ישראל בנדוי ואע"פ שלא הזכירוהו הדבר ברור דמיקרי כפייה וחמור הוא מכפייה בשוטים דהא רבנן ממנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא ממנו אשמתא (מ"ק י"ז ע"א) ואמרו (שם) מאי שמתא שם תהא מיתה. הצד השלישי אם כפאוהו ע"י עכו"ם אפי' בלא הכאות אלא באיום וגוזמות תקרא כפייה דאמודים הם לעשות כל מיני כפיות ואפי' סכנת נפשות. ולכן כל שכפאוהו ע"י עכו"ם אפי' בדברים בעלמא הויא כפייה. והנה בנדון זה לא היתה שום מין כפייה לא בהכאות או נידוי ע"י ב"ד של ישראל ולא ע"י עכו"ם כלל אפי' בדברים בעלמא. רק ישראלים היו מאיימים עליו בדברי' בעלמא והם אינשי דצייתי לדינא וידוע הוא דגזמי ולא עבדי ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובפרט שהמאיימים עצמם היו אומרי' שלא יגרש אלא על פי ב"ד. ועוד שהב"ד כשכתבו הפסק דין לא כתבו לכופו לגרש רק הסכמנו שיגרש הרי שלא הכריחוהו בשום ענין רק מצד הסכמתם שיגרש דהיינו לרצונו משום דמצוה לשמוע דברי חכמי' ואם לא רצה אין לו עונש אלא שמותר לקרותו עבריין אבל שום מין כפייה אין כאן.

ועוד אפי' נצייר מה שאי אפשר לציירו ונאמר שזה יקרא כפייה עם שזה אינו אמת וגם נניח הנחה שלא היתה כאן אלא טענת מה שאמרה מאיס עלי בלבד מ"מ מאחר שכבר נעשה מעשה כדאי הם הגאוני' והרמב"ם ז"ל וכל חכמי ישראל שהולכים בשיטת' לסמוך עליה' לעשות מעשה אפי' לכתחלה וכ"ש בדיעבד שכבר נעשה מעשה דודאי סמכינן עלייהו ואין לפקפק בזה. וכ"ש שלא שמענו שהחולקי' עליהם ואומרים שלא לכפות שיאמרו שאפי' עשו מעשה וכפו לגרש שיהיו הגירושין בטלים ואדרבא יש הוכחה גדולה שלא כתבו דבריהם אלא לכתחלה אבל אם נעשה מעשה יודו שיש לסמוך על המתירים. שהרי הרא"ש ז"ל ובנו ז"ל שהם מגדולי ישראל וכתבו שלא לכפות וכל הכופה מרבה ממזרים בישראל ומוטב שיצאו הנשים לתרבות רעה וכו' כמו שכתבנו דבריה' לעיל. עם כל זה הם עצמו כתבו והורו הלכה למעשה שאם הב"ד סמכו על הרמב"ם ז"ל ועשו מעשה וכפו אותו מה שעשו עשו ואם כן ילמד סתום מן המפורש. ובפרט בנדון זה שיש בו אמתלא מוכחת למיאוס זה אין שום ספק דבדיעבד שכל החולקים יודו דבדיעבד מה שעשו עשו שהרי לא שמענו שחלקו על הרמב"ם ז"ל אלא כשאין שם אמתלא שהרי הוא ז"ל מתיר בלי שום אמתלא וכפי מה שהוא שטחיות דבריו הוא שחלקו עליו וראינו שגדולי החולקים עליו הסכימו דבדיעבד יש לסמוך עליו ואפי' כשאין שם אמתלא. וגם ראינו להר"ם מרוטנבורק ז"ל שהוא גם כן מהחולקי' על הרמב"ם ז"ל וסובר שלא לכפות הוא מתיר הכפייה כשרואה שיש שם אמתלא. וגם האמתלא היא גלויה וגם יש רגלים לדבר שהטע' שחששו לו החולקים שמא נתנה עיניה באחר ליתיה כלל בנדון זה ודאי שאין פתחון פה לבעל הדין לחלוק אליבא דכ"ע:

ומ"מ ראיתי להתיישב בדברי א"ז הרשב"ץ ז"ל שהוא היה רב המדינה והוא עיקר באותה תקנה שתקנו שלא לדון על פי הרמב"ם ז"ל בדין זה לכפות הבעל לגרש בטוענת מאיס עלי כי הנה הוא ז"ל כתב בתשובה ז"ל אחת וז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל שאין כופין לגרש אלא שאם ב"ד כפו אותו לגרש כיון שסמכו על הרמב"ם ז"ל מה שעשו עשו אלא שמלמדים אותם שלא יעשו כן עוד עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב וז"ל ואף לדברי הגאונים ז"ל שפוסקים שמצות ייבום קודמת למצות חליצה כופין אותו לחלוץ מדין מורדת שכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ב' מה' יבום וחליצה. יבמה הראויה להתייבם שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה ואע"פ שהאחרוני' ז"ל חלקו עליו באשת איש. וכתבו שאין כופין היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם עשו מעשה כתב הרא"ש ז"ל דהויא מגורשת וכיון דבגט מגורשת בדיעבד בחליצה אפי' לכתחלה כופין אותו עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב וז"ל ולענין דינא דמורדת ששאלת אם יש לכוף על פי ספרי הרמב"ם ז"ל במקומות שנוהגים לדון על פי ספריו. כבר ידעת איך החמירו האחרוני' ז"ל בזה וקראו על הכופה שהוא מרבה ממזרים בישראל. וא"כ מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות מעשה בדבר ובמקומנו זה מיום שנתישבנו כאן הסכמנו לדון על פי ספרי הרמב"ם ז"ל זולתי קצת דברים אחד מהם הוא דין המורדת. ודע כי זה קרוב לשלשים שנה בא דין מורדת ליד מורי הקדוש ה"ר וידאל בן אפרים ז"ל ואמרו קצת מהמנהיגים לו שיכוף לגרש כדעת הרמב"ם ז"ל כי כן היתה הסכמת הקהל ההוא והוא חקר על זה ואמרו לו מעולם לא נעשית כפייה שם והוא נמלך עמי אם יש כח ביד הצבור להסכים בכיוצא בזה. ואני אמרתי לו שאין הצבור רשאין בענייני אישות משום חומר ערוה וראוי לדון כהסכמת האחרונים ז"ל אמר לי כי בהיותו למעלה מבן עשרים שנה שאל על זה מרבו הר"ן ז"ל והשיבו כדברי ומ"מ זה הוא לכתחלה אבל אם נעשה מעשה במקומות שנוהגי' על פי ספריו כתב הרא"ש ז"ל שאין מחזירין הדבר. ואני אומר דהיינו אם נשאת שלא תצא אבל להתירה להנשא לכתחלה הדבר קשה ונראה לדון להלכה שהדין שוה בכל המקומות שלא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל ז"ל. ומלבד מה שדבריו בתשובה זו נראין שסותרין לשתי התשובות הראשונות אלא שדבריו בתשובה זו עצמה איכא למידק. חדא במה שנתן טעם שלא לסמוך על הרמב"ם ז"ל מפני שחלקו עליו חכמי ישראל והלא זה הוא תלמודנו תנאים ואמוראים חולקים בכל מקום וכן הגאוני' והפוסקי' ז"ל תמיד חולקי' הללו אוסרין והללו מתירין הללו מטמאין והללו מטהרין ותורתינו הקדושה הקדימה תקנה לזה במאמרם אחרי רבים להטות ואמרה כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' דקמי שמיא [גליא] שיחלקו החכמים בדעותיה' בהבנת פרטי הדיני' ומצות התורה שתהיה ההכרעה על פי הרוב והנה סברת הרמב"ם ז"ל בדין זה אינה יחידית שהרי הגאוני' ז"ל וכמה רבנים עמודי עולם סברי כוותיה כאשר זכרתי אות' לעיל אחד אל אחד למצוא חשבון. ונוראות נפלאתי על נוסח זה שכ' הרשב"ץ ז"ל וז"ל מאחר שחלקו עליו חכמי ישראל כאלו החולקי' עליו לבד הם חכמי ישראל ולא מסכימים עמו וח"ו לא תהיה כזאת בישראל כי גדולי עולם הם וסוף דבר איני מבין זה שאמר שאין לפסוק כהרמב"ם ז"ל משום שחלקו עליו דאטו לא נפסוק כהרמב"ם ז"ל אלא כשלא יהיה מי שחולק עליו וזה תימא. ועוד אפי' לא היה מי שמתיר בזה אלא הרמב"ם ז"ל ואפי' היה הרמב"ם ז"ל כאחד משאר חכמי ישראל מאחר שהסכימו לדון על פיו הרי קבלוהו עליה' לרב וצריכין לדון על פיו בכל ענין בין להחמיר בין להקל וכמו שאמרו רז"ל (עירובין ו' ע"ב) או כב"ה כקוליהון וחומריהון או כב"ש וגינו את האוחז חומרת שניה' או קולת שניה' וקראוהו כסיל בחשך ילך אלא אחר רב אחד בין לחומרא בין לקולא ואין מי שימחה בידם כמו שאמרו (שבת ק"ל ע"א) במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים וכו' ובמקומו של ר' יוסי היו אוכלי' בשר עוף בחלב ולא מיחו בידם באיסורי' חמורים כאלה נגד דעת כל חכמי ישראל משום שנהגו כן על פי רבם. וא"כ בנדון זה כיון שנהגו והסכימו לדון על פי הרמב"ם ז"ל ידונו על פיו אפי' בקולא זו ואין מי שיוכל למחות בידם וכ"ש כי חבל נביאים סברי כוותיה. ועוד במה שכ' וז"ל מאחר שהוא איסור חמור איסור ערוה וכו' וכי באיסורי עריות לא נחלקו חכמי ישראל ואפי' בענין הבנים הנולדים מאיזה עריות יש פוסלים ואומרים שהם ממזרים ויש מכשירים ולא ראינו שהסכימו חז"ל ללכת בזה אחר המחמירים אלא אמוראים וגאוני' ופוסקים פסקו לקולא בכמה מקומות כשרואים דמיסתבר טעם המיקל וזה בין בדיני גיטין או קדושין עדויות השייכי' בהם ובכמה דיני עריות. עוד סתירת דבריו בתשובה שלישית עצמה שהוא כתב שבמקומינו זה תיקן הוא והריב"ש ז"ל ושאר חכמי הדור לדון ע"פ הרמב"ם ז"ל מלבד בדין המורדת הרי שהוצרכו להוציאה מן ההסכמה בפי' ואם לא הוציאוה היו מוכרחים לדון בה ג"כ על פי הרמב"ם ז"ל וחזר וכתב כששאל אותו רבו ז"ל אם יוכל לכוף כדעת הרמב"ם ז"ל כי כן הסכמתי לדון על פיו והוא השיבו שאין צבור יכולים להסכים בזה מפני חומר ערוה הרי שאע"פ שלא הוציאו דין המורדת מההסכמה היא מוצאת מעצמה וא"כ למה הוא ז"ל הוצרך להוציא מן ההסכמה בפירוש היה לו לתקן תקנה סתם ויסמוך על מה שכתב בתשובה שאין ההסכמה חלה על דין מורדת ובזה מודיענו חדוש שאע"פ שלא הוציאו היא מוצאת לעצמה ואיפשר שיש ללמוד מזה איזה ענין לדורות אבל ממה שהוצרך להוציאה ילמדו בהפך שאם היו סותמים תקנתם היה גם דין מוחים בכלל. ונניח עתה מלהשתדל בישוב דבריו רק נשתדל במה שהוא לענין הדין על איזה מדבריו לסמוך או אם יש להסכימם אפי' על צד הדחק ורוב המרחק. וכפי האמת על מה שכתב בשתי התשובות יש לסמוך שאם כבר נעשה מעשה הגט כשר ומה שעשה עשוי וסמי חדא מקמי תרתי ואחרי רבים להטות וגם כי יש תשובות אחרות נוטים לזה שכתב גם כן בתשובה אחרת על אשה שהוציאה קול על בעלה שהוא קנס עצמו במאה זהובים למלך אם יחזירנה וכו' תשובה אשה זו שהוציאה קול זה עליו הרי זו מונעת בעלה מתשמיש ודינה דין מורדת וכו' ואם אומרת שמפני טענת מאיס עלי הוציאה הקול לפי דעת קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל גם דעת הרמב"ם ז"ל כופין לגרש וא"כ אם גירש מדעתו אפי' מפחד ההפסד אין זה גט מעושה שהרי הדין נותן לכופו לכתחלה ואף לדעת ר"ת ז"ל וכל האחרונים שהסכימו שלא לגרש אלא מדעתו כל שגירש מדעתו אע"פ שאומר שאינו מגרש אלא מפני חשש הפסד ממונו גטו גט דמ"מ מדעתו גירש ואפי' כפאוהו לגרש כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שאין לכופו לכתחלה אם סמכו על הרמב"ם ז"ל אין להחזיר המעשה וכדאי הוא לסמוך עליו עכ"ל. וכן בתשובות אחרות דברים נוטים לזה ואע"פ שאותה תשובה שכתב בה שאם עדיין לא נשאת לא תנשא. היא כתובה באחרונה אולי אירע זה בעת הסידור וההעתקה. וראיה לזה שהוא כתב באותה תשובה כי קודם שלשים שנה אירע מעשה לפני רבו וכו' אשר דבריו עם רבו ז"ל באותו מעשה וגם מה שאמר לו רבו ז"ל בשם הר"ן ז"ל כפי הנראה משטחיות דבריו שזהו שורש לסברתו ואשר חלק על הרא"ש ז"ל וסובר הוא שאם [לא] נשאת לא תנשא כפי מה שנצטייר בשכלו החומרא בלכתחלה הוסיף להחמיר בדיעבד ואם אותן התשובות שסמך בהם על הרא"ש ז"ל היו בתחלה ובפרט תשובה זו של מאה זהובי' שנראים דבריו נוטים לדעת הרמב"ם ז"ל אפי' לכתחלה ולמה לא נזכר אז דבריו עם רבו וגם דברי הר"ן ז"ל אשר הם שורש לסברא זו שרצה להחמיר אפי' בדיעבד ולא זכר זה עד אותה תשובה אחרונה והלא ראוי להזכיר זה בראשונות שהם קרובות יותר לאותה מעשה אלא ודאי שאותה תשובה היתה ראשונה ועלה בדעתו מעיקרא לחלוק על הרא"ש ולהחמיר שאם [לא] נשאת לא תנשא דודאי לא יעלה על הדעת לומר שאינו חולק על הרא"ש אלא מפרש דברי הרא"ש ז"ל כך דזה לא יסבול אותו לא לשונו ולא לשון הרא"ש ז"ל אלא שבדבריו הוא חולק על הרא"ש כי כן עלה בדעתו בתחלה ואח"כ הסכים לדבריו בכל אותם התשובות. ומלבד זה איפשר לומר שמעיקרא לא כתב מה שכתב באותה תשובה אלא כנושא ונותן להלכה ולא למעשה. וכן מוכח לשונו שכתב לפיכך אני אומר להלכה וכו' ר"ל שזהו דעתו להלכה אבל למעשה ודאי מבטל דעתו מפני דעת הרא"ש ז"ל דודאי אם בא לחלוק על הרא"ש לענין מעשה היה צריך להביא ראיות על זה וגם להסמך על דברי קצת פוסקים שקדמוהו. ועוד שאותה תשובה לא היה הנדון על דיעבד שלא שאל השואל אלא אם יוכלו לכפות על פי הרמב"ם ז"ל שנוהגי' לדון על פיו ולא נשאל באותה שאלה לענין בדיעבד אלא שהוא ז"ל הרחיב דבריו גם לענין דיעבד לכתוב מה שנראה בדעתו דרך פלפול ומשא ומתן ובודאי שבדעתו שאם יארע מעשה יתיישב בדבר ולכן באותן התשובות האחרות כשנתישב בדבר עשה דברי הרא"ש ז"ל יסוד. וכל מה שטרחתי בזה אינו אלא לרוחא דמילתא כדי שלא יהיה פתחון פה לבעל דין לחלוק אפי' באופן רחוק כי לפי האמת אין אנו אחראין לחוש כלל לאותה תשובה בנדון זה שהרי אפי' לכתחלה ואפי' בלא אמתלא כמה גדולי עולם מתירים לכופו וכשיש אמתלא אפי' החולקי' על הרמב"ם ז"ל מודים לכוף לכתחלה וכ"ש אמתלא כזו גלויה ומפורסמת וכ"ש לענין בדיעבד שאפי' החולקים סומכים על הרמב"ם ז"ל אפי' בלא אמתלא. ובפרט בנדון זה אשר הדבר ידוע דליכא ביה חששא דשמא נתנה עיניה דודאי ליכא מאן דפליג ואין בזה שום פקפוק. אלא שעל צד היותר טוב ביארתי דעת א"ז הרשב"ץ ז"ל וכוונתו האמתית והאמת יעיד לעצמו:

ויען כי ראיתי את הנשמע מפי אבי הארוסה הנז' שעדיין אינו מתרצה באותן גירושין ושהבת אומרת שמעולם לא מאסה אותו ושכל הנעש' הי' שלא לרצונה ומחמת הבושה היתה שותקת למה שהיו אומרי' (לא) [לה] להתגרש ממנו. ועוד שהיא מתחזקת לבטל הגירושין מחמת המודעות שעשה המגרש ואומרת שאינה רוצה להכניס עצמה בספק חשש איסור. וברוך ה' שהעדים שעשתה המורשה בפניהם לקבל גיטה עדיין חיים וקיימים. והאמת כי דברי' אלו עולבנא דדייני וחרפה ובושה וכלימה לב"ד ולראש יצ"ו ולכל הקהל יצ"ו ודברים כאלו אסור לשמעם אשאל אותם ויודעיני על מה רגזה ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלהים ועל מה היו צועקים בבתי כנסיות ובראש הומיות ולמה סגרו בית המטבחיים וכל החניות ועל מה גדולה זעקתם בנים ובנות ואבות בשוקי' וברחובות. ותהום כל העיר על החכמים ישצ"ו ובפרט עלי שהייתי מעכב בדבר עד שאמרו לי אם יתעכב הדבר עוד ולא ינתן הגט לאלתר אתה גורם מחלוקת גדולה ודברי ריב ואת הקהלה הזאת תבלבל ותחריב ובודאי שלא נניח המפורסמות כאלה וניחוש לדברי' שאין להם שורש וענף לא קרסולים ולא כנף. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא נניח הגלוי מדבריה' לעינינו אשר נתברר לנו אמתתו מחשש ספק דברי' שבלב ואפי' ישנם לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה:

אמנם במה שהם נתלים בענין המודעות ראוי להרחיב בזה לברר האמת שאין כאן שום חשש מזה כלל ועיקר. וכדי שיובן הענין בשורש ראיתי להציע ענין גט מעושה בפרטיו. תנן בפ' המגרש (גיטין פ"ח ע"ב) גט מעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ובעכו"ם חובטים אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר. ואיתמר עלה בגמ' (שם) אמר רב נחמן אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר ושלא כדין פסול ופוסל. ובעכו"ם כדין פסול ופוסל ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופריך ממה נפשך אי עכו"ם בני עשוי נינהו אכשורי נמי ליתכשר ואי לאו בני עשוי נינהו מיפסל נמי לא פסיל. אמר רב משרשיא דבר תורה גט המעושה בעכו"ם כשר ומה טעם אמרו פסול שלא תהא כל אחת הולכת ותולה עצמה בעכו"ם ומפקעת עצמה מידי בעלה. אי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסול אלא הא דרב משרשיא בדותא היא וטעמא מאי כדין דעכו"ם בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף. פי' רב נחמן אמר שמואל פירש מה שסתמה המשנה וקתני סתמא גט מעושה בישראל כשר דזה דוקא אם הוא כדין דהיינו שהדין נותן לגרש כגון אותם שאמרו יוצא ויתן כתובה או אותן שאסורות לקיימן אבל אם אין הדין נותן לגרש אם כפאוהו אפי' ישראל הגט פסול ואינה מגורשת בו ופוסל ובעכו"ם ג"כ דברי המשנה סתם דמשמע דמעושה ע"י עכו"ם לעולם הוא בטל כיון שהעכו"ם הכריחוהו על כך ובא רב נחמן ופי' שאם הדין נותן שיגרש ועשאוהו עכו"ם מעצמם אינו בטל אלא פסול ופוסל מאחר דאיכא חדא לטיבותא שהדין נותן לגרש ומ"מ מאחר שמעצמם כפאוהו לא הוי גט כשר. אבל אם כפאוהו עכו"ם וגם הדין אינו נותן לגרש אז אפי' ריח גט אין בו. והקשו על זה דאי עכו"ם בני עשוי נינהו ליתכשר הגט כשהדין נותן לגרש ואי לאו בני עשוי נינהו ליהוי גט בטל ואמאי פוסל מן הכהונה ותירץ רב משרשיא דמן הדין הוא כשר אלא שהחכמים הם שגזרו שלא תהי' מגורשת בו משום שלא תתלה כל אחת עצמה בעכו"ם וכו' והקשו על זה דאי אמרת בעשוי עכו"ם בגט שהדין נותן לגרש כשר הוא מן התורה א"כ כשהדין נותן שלא לגרש לא יהיה בטל לגמרי רק פסול ופוסל כמו גט מעושה בישראל במקום שאין הדין נותן לגרש ולומר אמרו אפי' ריח הגט אין בו ומכח זה אמרו דרב משרשיא בדותא היא ולעולם עכו"ם לאו בני עשוי נינהו ואפי' כשהדין נותן לגרש אין גט זה כלום ובטל הוא מן הדין אלא שחשו חכמים דמיחלף בגט מעושה ע"י ישראל במקום שהדין נותן לגרש לכך אמר שיהא זה הנעשה כדין אפי' בעשוי ע"י עכו"ם יהיה בו ריח הגט לפסול מן הכהונה אבל אם הוא מעושה ע"י עכו"ם ואם הדין נותן שלא לגרש לא גזרו בו כלל דשלא כדין של עכו"ם לא אתי למיחלף בכדין דישראל. ובסיפא דמתני' דקתני ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך רצה ר"ת לפרש שגם בזה פסול והקשו על דבריו וגם הוא בתשובה חזר בו ופי' כפי' המפרשים דכשהעכו"ם חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך כשר לגמרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל בשם המפרשי' וכתב הרמ"ה ז"ל גם דוקא כשאומרי' לו בלשון זה עשה מה שישראל אומרים לך אבל אם אומרי' לו תן גט אע"פ שישראל אמרו להם לכופו פסול אבל הרא"ש ז"ל כתב כיון שישראל הם שאמרו לעכו"ם לכופו אע"פ שהם אומרים לו תן גט כשר הוא. וכן כתב בטור סי' קנ"ו וראיתי בירושלמי שאמרו מתני' אמרה עשה מה שישראל אומרים לך ולא מה שאנו אומרי' לך וכן הזכירו בתוספתא עשה מה שפלוני אומר לך ר"ל הישראל שאומר להם לכפות ר"ל המצוה על כך. ורשב"ם ז"ל כתב וז"ל ומלמדים אותם לומר עשה מה שב"ד של ישראל אומרים לך ומכל זה נלע"ד שדברי הרמ"ה ז"ל עיקר ויש טעם לדבריו דמאחר שאין הגט הנעשה ע"י כפייתם כשר אלא מצד שישראל ציוו אותם לכפותו אבל בלא ציווי ישראל הגט פסול א"כ צריך להודיע שהכפייה הוא בציווי ישראל והיינו שיאמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך וזה הן מצד המגרש עצמו הן מצד הרואים אם מצדו מאחר שהעכו"ם אומרים לו עשה מה שב"ד של ישראל אומרים לך ידע שהענין הוא על פי הדין ומוכרח הוא לגרש כיון שב"ד של ישראל נחתי להכי עד שכפאוהו על ידי עכו"ם אבל כשלא יאמרו לו כך יחשוב דשלא כדין הוא מגרש אלא עכו"ם הם שכפאוהו לאיזה סבה או שהאשה נתלית בהם וכיוצא בזה ולכן לא יתן הגט מרצונו ואם מצד הרואים שלא יטעו ויאמרו שהעכו"ם מעצמן מעשין אותו ונפקא מינה חורבא שיכשירו גט מעושה בעכו"ם שלא מדעת ישראל כלל ולכן צריך שיאמרו לו עשה מה שישראל אומרי' לך ואם לא אמרו אינה מגורשת בגט זה. והואיל והתחלנו לדבר בדין גט מעושה ראוי להרחיב הדבור מעט בכל הפרטים ולבאר למי מעשים כי שנינו בכתובות פ' המדיר (כתובות ע"ז ע"א) אלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו' ואמרי' בגמ' (שם) אמר רב יאודה אמר רב אין מעשין אלא לפסולות ובירושלמי (גיטין פ"ט ה"י) הקשו על זה והא תנינא בכל אלו שכופין ר"ל אע"פ שאינם פסולות ומפרקינן כגון קאמר כלומר לאו דוקא אלו [אלא] כל שיש בביאתן איסור דומים לו כמו שניות ודומה לזה הם בכלל וכבר ביארנו שלדעת רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והנמשכי' אחריהם שבכלל זה לכפות על הגט בטענת מאיס עלי. ודע שהכפייה היא בשוטים וביאר זה א"ז הרשב"ץ ז"ל וז"ל בתשובה הא דאמרי' אין מעשין אלא לפסולות היינו עשוי בגופו ממש כדי לגרש דזהו לישנא דעשוי וכן נמי הא דתנן גט המעושה שלא כדין פסול היא דכוותה שעשו אותו בגופו עד שיגרש עכ"ל. וכן כתב בתשובות אחרות. ואע"פ שראיתי מי שפי' שהעשוי הוא בדברים ומביא ראיה ממה שאמרו בכתובות (נ"ג ע"א) ההוא דאמר ליה מעלאי דידי וכו' עישוי הוא וכן אמרו (ב"ב ט' ע"א) גדול המעשה יותר מן העושה ובדברים הוא וקרי ליה עשוי ואם באנו לזה יש ראיות יותר מזה ממה שאמרו בקידושין (מ"ה ע"ב) ההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבאי כפתיה ואמר ליהוי לקריבך ופרש"י ז"ל הכריחתו ובלי ספק שלא הכתה אותו רק אלצתו בדברים לעשות רצונה ועכ"ז קראוהו כפייה והרבה יש מזה אלא בודאי שאפי' שיש מקומות שיתפרש עישוי בדברים כאן במשנה זו ומה שדומה לזה הוא עשוי בשוטי' וסיפא דמתני' תוכיח דקתני ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו וכו' וכן ראיתי להרשב"ץ ז"ל דמייתי מינה ראיה. וצריך לבאר מה שאמר רב נחמן אמר שמואל פסול ופוסל וכו'. והמפרשים ז"ל חולקים בזה לשתי דעות רש"י ז"ל סובר דגט המעושה בישראל שלא כדין ובעכו"ם אפי' הדין נותן לגרש הוא גט בטל מן התורה אלא שחז"ל גזרו שיהא פוסל מן הכהונה וטעם לזה כי בישראל שלא כדין כיון דשלא כדין הוא בטל הוא מן התורה אלא שחז"ל גזרו לפסול מן הכהונה כיון שהוא על ידי ישראל שמא יטעו וילמדו ממנו לפסול גט מעושה כדין ע"י ישראל. וכן בכדין של עכו"ם מן התורה בטל דעכו"ם לאו בני עשוי נינהו וחז"ל גזרו שיפסול מן הכהונה דכיון דסוף סוף כדין הוא ילמדו ממנו לטעות בכדין דישראל אבל כשלא כדין דעכו"ם לא חששו לגזור דרחוק הוא לטעות לדמות כדין דישראל לשלא כדין דעכו"ם. וא"ת וניחוש דילמא אתו למיטעי בשלא כדין דישראל או בכדין דעכו"ם ולא יפסלו בו מן הכהונה ותשובת זה כיון דפיסול זה דכהונה הוא גזרה לא עבדינן גזירה לגזירה זו היא דעת רש"י ז"ל ורבינו יהונתן הכהן ז"ל בפירושיו ור"י בעל הטורים ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אע"פ שיש בלשונו קצת התחלפות הכונה אחת היא כמו פי' רש"י ז"ל שפירש פסול הוא בטל ופי' פוסל הוא מן הכהונה אמנם בחיבורי בהלכות גירושין כתב בהפך וז"ל סוף פ' ב' מי שהדין נותן לכופו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב גט והוא גט כשר וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד עכו"ם עד שיגרש ה"ז גט כשר ואם העכו"ם מעצמם אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול ולמה לא יהיה זה גט בטל שהרי אנוס הוא בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו כגון מי שנאנס עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצר הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה מה שהוא חייב לעשות או עד שנתרחק ממה שהוא אסור לעשותו אין זה אנוס אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות מצוה ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש כחו ויצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו. ואם לא היה הדין נותן לכופו וטעו ב"ד של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שיגרש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אפי' יאמר רוצה אני וכו' הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט עכ"ל. הנה כאן כתב בין בכפאוהו עכו"ם בכדין בין בכפאוהו ישראל בשלא כדין שהגט אינו בטל לגמרי אלא פסול ולכן לא הזכיר פיסול מן הכהונה דאין צריך להודיענו זה אלא כשיהיה הגט בטל וחספא בעלמא אז יצטרך להודיענו שאע"פ כן גזרו חכמים שיהיה פוסל מן הכהונה אבל כשאינו בטל אלא פסול אין צריך להשמיעינו שפוסל מן הכהונה דהא גט הוא ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם וא"כ פשיטא שפוסלה מן הכהונה דהא מגורשת היא באותו גט ורבנן הם שהחמירו שיתן לה הבעל גט אחר וזה שכתב כאן הוא הפך פי' רש"י ז"ל והפך מה שפי' במשנה. ומה שנראה לענ"ד בזה לומר שהרב ז"ל חזר בו ממה שפי' במשנה לפי מה שפי' הוא ז"ל הוא כפי סוגיית הגמ' דסוף פרק המגרש וכן דברי רש"י ז"ל שם הם על פי דברי הגמ' שכך הוא פירושם לפי מה שהקשו על דברי רב משרשיא דאמר דבר תורה גט המעושה בעכו"ם כשר וכו' ודחו דבריו ונתנו טעם אחר משום דכדין בכדין דישראל מיחלף שזה עיקר דברי רב מתרשיא שאמר דמן התורה כשר ויוצא מדבריו של אחר תקנת חכמים מטעם שלא תתלה עצמה בעכו"ם לא יהא בטל לגמרי אלא פסול אבל כשסתרו דבריו ונתנו טעם דכדין בכדין דישראל מיחליף נעקרה אותה הנחה דמן התורה כדין דעכו"ם הוי גט כשר אלא לעולם מן התורה אינו כלום ואפי' לאחר תקנת חכמים עדיין גט בטל הוא דכיון דאין לו עיקר מן התורה למה יהיה גט פסול אלא לעולם גט בטל הוא אלא משום דילמא אתי למיחליף בכדין דישראל גזרו בו שיהיה פוסל מן הכהונה לבד וכן הדין נמי בשלא כדין דישראל ומה שחזר. בו הרב ז"ל מזה ממאי דאיתא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ז ע"ב) אמר ר"ה תלויה וזבין זביניה זביני מ"ט כל דמזבין אינש אי משום דאי לאו דאניס לא מזבין ואפ"ה הוי זביני כלומר דבעלמא נמי אין אדם מוכר אלא משום שהוא דחוק על המעות והרי הוא אנוס ואפ"ה המכר קיים וא"כ ה"ה כשאנסוהו נמי מכרו קיים. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלא מהכא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומהנייא כפייה ודילמא שאני התם דניחא ליה דלהוי ליה כפרה אלא מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשי' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני ומותיב לה רב יהודה ממתני' דגט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול ואמאי התם נמי אגב אונסיה גמר ומגרש כלומר דהאי נמי דומיא דמוכר שדהו הוא שמקבל דמי שדהו ואינו מפסיד הכי נמי שמגרש ע"י כפייה לא מפסיד כלום דכיון דאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תתרצה ולא חשיב אליו ועל כל פנים היא מופרשת ממנו וגט זה אינו אלא להתירה לאחרי' וא"כ אפי' באונס הוי גט ומשני הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפי' בעכו"ם נמי כשר ומה טעם אמרו פסול כדי שלא תהא כל אחת תולה עצמה בעכו"ם וכו' כלומר ורבנן הוא דאחמור עליה להצריכה גט אחר וכן כת' רש"י ז"ל שם דאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט מזה. ומזה הוא לפי סוגיא זו דגט הנעשה כדין ע"י עכו"ם גט כשר הוא אלא מדרבנן הוא שפסלוהו להתגרש בו מהטעם הנז' וידוע דשלא כדין דישראל דינו כמו כדין דע"י עכו"ם וע"פ סוגיא זו הוא פסק הרב בחיבורו:

אך קשה דלמה תפס הרב סוגיא זו עיקר ולא ההיא דפ' המגרש ואדרבא סוגיא בדוכתא עדיפא. ובלאו הכי קשה סתירת הסוגיות זו לזו. ובתוס' נתעוררו על זה ותירצו תירוץ שאינו מספיק וגם אינו מועיל לקושי הנופל בדברי הרמב"ם ז"ל:

ומה שנראה לענ"ד לומר בזה כי דעת הרב ז"ל דסוגיא דפרק חזקת היא עיקר שהרי דברי רב הונא שאמר תלויה וזבין הוי זבינא הם עיקר והכי הילכתא וכיון שאין המשנה דפ' המגרש מתיישבת לפי דבריו אלא כאוקמתא דרב משרשיא ובהכי מסיק תלמודא דפ' חזקת א"כ דברי רב משרשיא עיקר הם והכי קים ליה לתלמודא שהם עיקר ואע"פ שבפרק המגרש הקשו על דבריו דאי מעשה בעכו"ם כדין הוי גט מן התורה א"כ ניהוי שלא כדין דעכו"ם נמי כשלא כדין דישראל שיפסול מן הכהונה ואמאי אמר שמואל אפי' ריח הגט אין בו סובר הרב ז"ל תלמודא נמי קים ליה שאין קושיא זאת מוכרחת לסתור דברי רב משרשיא דיש לתרץ ליה שאני שלא כדין דישראל יסברו הרואים דכיון שרואים שישראל הם הכופים אותו על זה יסבור שראוי לו לגרש ויגמור ויגרש ולכך הוא פוסל מן הכהונה משא"כ כשהכופים הם עכו"ם וגם הכפייה היא שלא כדין ליכא למיחש למידי. ומה שלא תירץ התלמוד כך או באופן אחר והוא ידוע ג"כ למתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל הוא לפי שרצה התלמוד לתרץ מילתיה דשמואל אפילו עם הנחת שקושית המקשה היא אמתית לבטל דברי רב משרשיא עם כל זה קושיא הראשונה שהקשה התלמוד על דברי שמואל היא מתורצת בתירוצא דכדין בכדין מיחלף וכו' וזה דרך התלמוד לעשות כן לרווחא דמילתא על צד הויכוח דעם היות שהנחת המקשה אמיתית על כל זה יתרץ לו קושייתו אבל כפי האמת דברי רב משרשיא אמת ולכן בפרק חזקת כשלא מצא לקיים דברי רב הונא להלכה דתליוה וזבין הוי זבינא אלא בקיום דברי רב משרשיא גילה דעתו שהם עיקר ולכן לא חזר להקשות והא איתמר התם דהא דרב משרשיא בדותא היא משום דס"ל דאותה קושיא שהכריחתו לזה היא מתורצת על אחד מהאופנים דומיא דמה שכתבנו ולא ידחו דברי רב משרשיא זהו מה שנלע"ד בישוב סתירת דברי הגמרא ובדעת רבינו ז"ל והמדקדק יותר איפשר שימצא ליישב באופן אחר ומ"מ זה מספיק ליישב. ולענין ההפרש שיש בין גט פסול מן התורה שהוא בטל לגמרי לבין גט שפיסולו מדרבנן אין אנו צריכין להאריך כיון דאינו ענין לנדון דידן והדבר מפור' בפוסקים דכשהוא פסול מן התורה הגט בטל ואם נשאת לאחר תצא והולד ממזר ובכ"מ שאמרו פסול מדרבנן ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכל שיש ספק פיסול דאורייתא בגט מאיזה צד שיהי' ה"ז לא תנשא ואם נשאת בו תצא והולד ספק ממזר כך הסכמת הפוסקים ודלא כהרי"ף ז"ל בתשובה:

ונחזור לענין המודעות וראיתי להרחיב מעט בשורש הדבר ואח"כ נבוא לענין נדון זה. תנן בערכין פ' האומר (כ"א ע"א) חייבי עולות ושלמי' ממשכנין אותם ואע"פ שאין מתכפר עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וגרסינן עלה בגמרא (שם ע"ב) אמר ר' ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודע' פשיטא לא צריכה דעשויה ואירצי מ"ד בטולי בטליה למודעיה קמל"ן. ואימא הכי נמי א"כ ליתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שירצה מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה למודעיה קמא ע"כ בגמ'. אמנם צריך לבאר אם צריך שיהיה לו אונס ומה הוא הנקרא אונס ואם צריך שידעו העדים אונסו ויכתבוהו במודעא או אם הוא משקר ואומר שהוא אנוס ואינו אונס. וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת כי עניינים אלו נחלקים כפי הנדון אם הוא מכר או מתנה או מחילה או יבום או חליצה או קידושין או גירושין כפי הנדון ישתנו הפרטים וא"צ לכפול הדברי' כאן רק אדכר כאן בענין הגירושין לבד שלא הארכתי בו שם. דע כי במתנה ובגט א"צ שום דבר אלא אפי' אנסוהו כדין וכ"ש שלא כדין בכל ענין אם מסר מודעא מודעתו קיימת וגיטו ומתנתו בטלים דהכי פריך בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא מ' ע"ב) על מאי דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן סהדי ידעינן אונסיה דפלניא לאו מודעא היא ופריך תלמודא מודעא דמאי אילימא מודעא דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא. ר"ל דבשלמא במכר איפשר שאין מי שאנסו ומפני שהוצרך למעות מכר הוא ומשקר ואומר שהיה אנוס למסור מודעא כדי לבטל המכר כשיזדמנו לו מעות ולכן צריך שנדע שהוא אנוס אלא בגט ומתנה שאינו מקבל מעות למאי ניחוש וכל שמוסר מודעא ואומר שהוא אנוס דמהימנן ליה ואין גטו או מתנתו כלום. וכן כ' רשב"ם ז"ל ואל תאמר שדוקא אם ידענו באונסו או אפילו לא ידענו ג"כ שהוא משקר אבל אם ידענו שהוא משקר לא. אלא שעם כל זה מודעתו מודע' וגיטו גט בטל ע"כ. וכן כת' הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהל' זכייה ופרק י' מהל' מכירה. וכן הסכימו האחרונים ז"ל וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו אפילו תלה עצמו ומודעתו באיזה דבר ונמצא שאותו דבר לא נמצא ולא היה בעולם ושהוא כיחש לעדים אפ"ה הגט בטל. וכן כ' הרא"ש ז"ל בפסקיו דבגט ומתנה אין צריכין העדים להכיר אונסו דגילוי מילתא בעלמ' הוא ואפילו אם האונס הוא שקר מ"מ הרי אמר שאינו חפץ בגט עכ"ל. וכן כתב הר"י מקרקושא ז"ל בפירוש ההלכות בפרק חזקת בשם הר"ם ז"ל. וכלל העולה דבגט לא משגיחינן אי איכא אונס אי לא דכל שגילה דעתו שאינו מגרש מרצונו הגט בטל וכן כתב א"ז ז"ל בתשובה:

וראוי לבאר במודעות הגט אי מהני הבטול או לא ואזכור בזה דברי המפרשים בקוצר כי אם לא היה אנוס ומסר מודעא ולא בטלה המודעא קיימת ואם ביטלה בטלה דאתי דבור ומבטל דבור ואם היה אנוס אם הוא בדין ומסר מודעא נראה מדברי הטור ז"ל שאינה צריכה ביטול דכיון דכדין כפו אותו אין מודעתו מודעא ולכך אינה צריכה בטול ואם אנסוהו שלא כדין ומסר מודעא אם בטלה מבוטלת כי הולך לשיטתו דבכדין אפי' [ביטול] אינה צריכה ולכך בשלא כדין דהויא מודעא צריכה היא בטול ואם ביטלה היא בטלה. אלא שא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב דטעות סופרים הוא ואין למדין ממנה אלא לעולם בכדין צריך ביטול והביטול מועיל ובשלא כדין אם מסר מודעא אפילו ביטלה אינה בטלה וזה ששנינו (גיטין פ"ח ע"ב) גט המעושה בישראל שלא כדין פסול דמשמע בכל ענין בין לא מסר בין מסר וביטל ובכדין אם לא מסר אינו פסול ואם מסר צריך בטול וכשר ואם לא ביטל פסול והביא ראיות דכל משנת גט המעושה מיירי בשלא מסר מודעא או כשמסר וביטל. והעולה מדבריו ז"ל דאם כפאוהו ישראל כדין ומסר מודעא ולא בטלה פסול ואם לא מסר או שמסר וביטלה אפילו מתוך עישוי כשר וכן כתב רבי' האי גאון ז"ל והריא"ף ז"ל ובעל העיטור ז"ל ורבינו יונה ז"ל ובשלא כדין אם מסר מודעא וביטלה פסול ואם לא ביטלה הגט בטל ובעכו"ם בכדין פסול ופוסל אפילו ביטל המודעא ואם לא ביטל גיטו בטל וכשלא כדין בכל ענין אינו גט כלל ואף ע"פ שיש לדקדק על דבריו לא רציתי להאריך עוד כי בנדון דידן כבר כתבתי שאפי' היתה כפייה כדין היתה מכל אותם טעמים שכתבתי ועוד דכפי האמת לא היתה כפיה כאשר כתבתי וכאשר אכתוב עוד בס"ד וא"כ אליבא דכ"ע יועיל הביטול:

עוד טעם אחר בדין זה שנתפשרו עמו במעות ומאחר שהיה כך חזר הדין כמכר וכבר אמרו (ב"ב מ"ז ע"ב) במכר תלויה וזבין זביניה זביני וכן בגט מאחר שנתרצה ברצי כסף לגרש הוי גטו גט וכן כתב רשב"ם ובע' העיטור ז"ל וקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שגט שיש בו מעות הוא כמכר וישרה סברא זו לאחרונים ז"ל והריב"ש ז"ל עשה בה מעשה וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב בתשובה לחכמי איטליא שלא מצא לשום פוסק שיחלוק על סברא זו חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עלה ולפי זה אם לא מסר מודעא אפי' הגט מתוך אונס הוי גט כשר דאגב זוזי גמר ומגרש ואם מסר מודעא אין מודעתו מודעא אלא א"כ ידעו העדים באונסו שהוא אמת וגם כתבו בה ואנן סהדי ידעי' באונסיה ואם לאו אינה מודעא כמו שהוא הדין במודעא דמכר ואפי' כתוב בה כך אם ביטלה מבוטלת. עוד היה בנדון זה ענין אחד שהוא שקול כנגד כל כסף וזהב והוא לבדו יספיק אפי' לא קיבל שום ממון זה הענין הוא יספיק להיות גט זה כמו גט שנתפשרו בו בממון והענין הוא ששאל המגרש ואביו שיכתוב לו שטר שלא מאסה בו בשביל החשד ושהוא לא נחשד על כך וגם שיכתבו לו שהוא מעצמו רצה לגרש זו ולקחת האחרת וכל זה להנצל מהבושת וכן היה שכתבו לו שטר כרצונו להשקיט המחלוקת וכדי להתלמד במקומות אחרים אומר כי דבר זה בודאי מספיק להיות הגט יותר מגט שקבלו עליו מעות כי אין דבר נערך להצלה מהבושת ובפרט לאיש אשר יש לו מעט הבחנה וכבר שאלו לחכם מה הוא הבושת אמר להם השכל ושאלו אותו עוד ומה הוא השכל אמר להם הבושת כי הרגשת האדם בדבר המביישו הוא שלמות שכלו והוא סבה למונעו מכל ענין הפוגמו וגם כי זה הוא כל פרי השכל ותולדתו כשיגיע בעליו למדת הביישנות. וא"כ אין קורת רוח לאדם כהצלתו מהבושת וכ"ש בהיותו איש נלבב ובעל תורה או מזרע אנשים ומשפחה מיוחסת וכבר ראינו לרז"ל כמה הפליגו בעונש המבייש את חבירו ומלבין פניו ברבים שהוא מהיורדים ואינם עולים וכן היתה תשובת דוד המלך לדואג ואחיתופל (סנהדרין ק"ז ע"א) וכן למדו (ב"מ נ"ט ע"א) מענין תמר דמוטב לאדם ליפול לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים ועל עובדא דקמצא ובר קמצא נחרב ב"ה (גיטין נ"ו ע"א) והרבה כיוצא בזה בדברי רבותי' ז"ל. וידוע שהנחשד אפי' בדבר שקר הוא חרפה לו ולזרעו אחריו והמציל אותו ממנו אפי' יהיה הנחשד קל שבקלים ועני שבעניים הוא שמח בהצלתו מן החשד כעל כל כסף וזהב וכ"ש זה האיש שאביו עשיר ונכבד ובעל תורה ודאי שיש להם נחת רוח בענין זה מאלפי זהב וכסף וא"כ מצד זה בלבד יהיה גט זה כגט שקבל בו מעות שדינו כדין מכר ומודעותיו משונים בדינם ממודעות הגט כמו שנתבאר. ובענין ביטול המודעא נחלקו הפוסקים ז"ל דעת רבי' האי גאון ז"ל והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דדוקא אם ביטל מרצונו אבל ביטול באונס אינו ביטול ודעת רשב"ם ז"ל ור"י ז"ל דאפי' באונס יועיל הביטול דכמו דמתוך אונס גמר ומקני כן מתוך אונס גמר ומבטל ולסברא זו הסכימו הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל ובנו ז"ל בטור ולפי שאין זה ענין לנדון דידן שהביטול לא היה באונס אלא ברצון לכך לא אאריך בזה:

ובענין ביטול המודעות דעת הרא"ש ז"ל שביטול אחד מועיל אפי' לכמה מודעות ולמודעא שעשה על ביטול המודעא דכמו שנתרצה בביטול המודעא נתרצה בביטול המודעות שעשה על הביטול וכיון שאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל לכל שהרי בלב שלם הוא מבטל הכל וכן מוכחא ההיא דערכין (כ"א ע"ב) שדקדק רב ששת מדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן גט שמעינן מינה דצריך שיבטל מודעא קמא דבאמירת רוצה אני דהיינו שיבטל המודעות יספיק דכיון שנתרצה לבטל הכל בטלים וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלדעת הראשונים ביטול א' מהני לכמה מודעות. אמנם הרמב"ם ז"ל נראה מדבריו שחולק על זה וסובר שאין ביטול המודעא מועיל למודע' דמודעי שזה ענין לעצמו וזה ענין לעצמו שהמודעא הוא ביטול לגט והמודעי דמודעי הם ביטול לביטול שעשה על מודעה שמסר על הגט ולא יהו נכללין בביטול אחד. והצריך הרב ז"ל תקנה לזה שיאמרו לו העדים קודם נתינת הגט אמור בפנינו שכל דברי' שמסרת שגורמים שכשיתקיימו יבטל גט הרי הם בטלים והוא אומר הן עכ"ל. הנה לדבריו שלשון ביטול מודעות לבד יספיק לבטל המודעות הנעשים על הביטול אבל לשון זה הוא כולל אפי' עניינים שונים ואע"פ שאמר מתחילה הריני מוסר מודעא לכל מה שאומר לקיים הגט מ"מ דברו האחרון הוא כולל לכל מה שמסר ומבטלם ואחריו אנו הולכים. ויש שהקשו על דבריו דהיאך בביטול הזה יבטל המודעא שנמסרה עליו שאינה חלה אלא עד שיעשה זה הביטול. והרב המגיד ז"ל תירץ ואמר שאין קושייתם מוכרחת שדברי רבי' הם שאחר דיבורו האחרון אנו הולכים וכיון שהוא כולל כל מה שקדם וכל מה שאמר הוא נכלל בכלל דבריו האחרונים והכל בטל עכ"ל. והר"ן ז"ל בפרק השולח בפי' ההלכות הוסיף ליישב דברי הרב ז"ל שכתב וז"ל ומ"מ מה שהזכיר הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מספיק לכל מודעות שמסר ששם בערכין אמרו מאי עד שיאמר רוצה אני עד שיבטל למודעיה קמא ולא על מודעא ידועה אמרו אלא מפני חששן של מודעות ובודאי דכמו שיש לחוש למסירת מודעא כן יש לחוש שמסר מודעא על הביטול ואף ע"פ כן העלו דבביטול סגי שאע"פ שידענו אונסו מתחלה שהרי אנו כופין אותו להוציא ואפשר גם כן כשמסר מודעא על הגט ועל הביטולין כיון שחזר וביטלן אנו דנין שנתרצה אף בשאר הביטולין אפי' מסר מודעי ומודעי דמודעי דכל שחזר וביטל יש לומר שנסתלק אונסו ונתרצה. ולפיכך כתב הרב ז"ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת וכו' לפי שאלו לא אמר אלא שהוא מבטל המודעא הרי עדיין לא ביטל מודעות הביטול ואפי' יבטל מודעת הביטול שמא מסר מודעא לביטול זה ואין לדבר סוף ולפיכך תיקן הרב ז"ל שיאמר כל הדברים וכו' שעכשיו אין ספק שביטל כל מה שאמר שיהא גור' ביטול לגט זה ובדיבורו זה האחרון נתבטלו דבריו הראשונים ובהכי סגי עכ"ל. הנה הרב ז"ל פי' לנו דעת הרמב"ם ז"ל בזה מילתא בטעמא דכשיהיה הביטול בנוסח זה שכל הדברים הגורמי' ביטול הגט הרי הם בטלים לפי שלשון זה כולל מינים שונים מה שאין כן אם יאמר שמבטל כל מודעות אין מועיל אלא לבטל מודעות הגט ולא המודעות שנמסרו על הביטול. וגם שלשון זה הוא טוב ומועיל יותר ממה שיפרט ויאמר הריני מבטל המודעא ויחזור גם כן ויבטל המודעא שמסר על הביטול דשמא גם על זה הביטול מסר מודעא לבטלו. ואם תאמר שיבטלנה גם כן מי יודע דעל כמה ביטולים מסר מודעות ואין לדבר סוף דלעולם יש לחוש לשמא גם על הביטול האחרון מסר מודעא. מה שאין כן בנוסח זה שתיקן הרב שהוא כולל. ולקושיית האחרונים דהיאך יספיק ביטול אחד ואפי' הוא למינים שונים היאך יועיל לבטל מודעות שנעשו גם עליו. לזה הביא ראיה ממשמעות לשון הגמ' דלא משמע מינה אלא שמבטל פעם אחד ומועיל שצריך לחזור ולבטל מודעא הנעשית על הביטול. ואם תאמר והרי לא משמע מדברי הגמ' אלא לשון ביטול מודעא כדקאמר רב ששת עד דבטלה למודעיה קמא וא"כ ממ"נ אם אתה לוקח דברי הגמ' כפשטן אין צריך לתיקון הרב ודי בסברת הראשונים ז"ל ואם דברי הגמ' לאו דוקא אלא הרצון הוא שיאמר באופן המועיל אם כן עדיין הקושיא על הרב ז"ל במקומה. ויש לומר דכיון שהגמ' לא הזכירה אלא ביטול בפעם אחת שוב לא יסבול לשון הגמ' שיבטל ויחזור ויבטל אבל זה שיהיה הביטול בלשון המועיל אעפ"י שאינו כלשון הגמ' יסבלנו לשון הגמ' כי לא כיון התלמוד להודיענו לשון הביטול רק המכוון הוא שיבטל הנה לפי זה שתיקון זה של הרב ז"ל מספיק וכולל לבטל כל דבר שגורם ביטול הגט ותיקון נאה יותר מכל מה שנאמר בענין זה:

וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל מתחל' כת' שאם ביטל המודעא לבד הגט בטל כיון שלא ביטל מודעא דמודעא דהשתא מודעא ראשונה דוקא בטלה אבל האחרונה קיימת אבל כשיאמרו לו אמור שכל הדברים שמסרת וכו' ואומר הן. הרי בטל כל מודעא דמודעי וכ"ש אם אמר בפי' הריני מבטל מודעי ומודעי דמודע' שכולן בטלות וכן עמא דבר. וכת' על זה א"ז הרש"בץ ז"ל בתשובה וז"ל ומעדותו של הרב ז"ל נאמר כיון שכן הוא מנהגן של ישראל אפי' היתה הלכה רופפת בידינו סומכין על המנהג כ"ש שהדברים פשוטים ומבוארים דכל כה"ג מהני לבטל מודעי דמודעי עכ"ל. ר"ל בין אמר כתיקון הרמב"ם ז"ל בין אם אמר ביטול מודעי ומודעי דמודעי מבואר הוא שהוא לשון מועיל לבטל כל מין מודעא דפי' מודעי דמודעי הוא מודעות המקיימות המודעות דהיינו שמסר אותם לבטל הביטול וכיון שאומר בלשון רבים מודעי דמודעי ביטל הכל. אבל ראיתי להרשב"א ז"ל שכת' שלא מצא תקנה שתועיל לצאת מידי כל ספק בביטול המודעות. אלא כשיפסול כל מודעא ויפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו ואע"פי שכבר העידו במודעא אפ"ה מהני לפוסלם שכיון שהוא פוסל העדים הרי הוא מבטל המודעא לגמרי ע"כ וברוב מלכיות אדום נהגו לעשות על פי הוראת הרב ז"ל אבל כאן לא נהגו כן אלא עתה מחדש קצת מקפידין ולרווחא דמילתא כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק התחילו במנהג זה עם היות שלפי האמת אינו צריך:

ומ"מ בנדון זה בשטר שנכתב בענין ביטול המודעות נמצאו בו כל אופני המומיל שכתוב בו שאמרו לו אמור לפנינו שכל הדברים שמסרת וכו' הרי הן בטלין ואמר כן וגם אמר בביטול כל מודעי ומודעי שנפקו מגו מודעי עד סוף כל מודעי. וגם פוסל עדיהן כדעת הרשב"א ז"ל וגם הבטול היה ברצונו בלי כפייה. ובפרט מן הפרט שהתנה אותו תנאי שיכתבו לו אותו שטר להצילו מהבושת. וזה לבדו אות ומופת חותך שמרצונו הגמור נעשה הכל ולא נשאר בזה שום אונס. ואחר זה ביקש הדבר ונמצא שאין בידו אלא מודעא אחת על הגט לבד וכשיצאת מתחת ידו קרועה קרע ב"ד וגם אינה כתובה כהוגן שסופר בור כתבה ואפי' נדון אותה כאלו כתוב בה שלא תבטל אלא בקרע ב"ד הרי היא קרועה וחזקתה שנקרעה קודם נתינת הגט לקיים שבועותיו הראשוני' והאחרונים והחרם שקיבל באחרונה שלא להוציא שום לעז ושום שמץ פיסול על הגט ומסתמא לא מחזקינן ליה לרשע כולי האי ואפי' יאמר שלא קרעו אלא אח"כ אינו נאמן דשטר קרוע לפנינו ולאו כל כמיניה לשים עצמו רשע. וכל זה הוא לרווחא דמילתא דלפי האמת אין צריכין לכל זה דכיון דפסל העדי' כדעת הרשב"א ז"ל מה יש לו עוד לומר הרי התניתי בה שלא יהא לה ביטול אלא קריעה נאמר לו מי יעיד לך לא במודעא ולא בתנאי שבה הרי פסלת את העדים והרי בלא עדים ואינה שוה אלא הנייר:

עוד ראיתי לכתוב פרט אחד בענין זה עם היות שאין צריך עוד שום טעם לנדון זה לא חשכתי עצמי מלכתבו. והוא כי אפי' לדעת האומרים שאין לכפות על הגט אלא באות' שהזכירו חז"ל כפייה מ"מ ראיתי שהם עצמם מתירים לכתחלה לכוף כשיראה להם שהענין צריך לכך. שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור ז"ל (סי' קנ"ד) וז"ל אשה שנתיראה מבעלה שילך לארץ אחרת ושואלת שיגרשנה או ישבע לה שלא ילך והשיב הרב ז"ל שאם הוא רוצה לילך ישביעוהו שלא ילך או יכפאוהו לגרש קודם שילך הנה משום חשש דשמא ילך ויתעכב דן הרב שיכופו אותו לגרש ועל תשובה זו סמכו הריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל ובנו ז"ל ועשו מעשה. וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו כופין אותו להוציאה בגט וכן א"ז הרשב"ץ ז"ל נשאל על איש שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה אותו מרוב הקטטות והמריבות והכל יודעים שהוא קשה וגם שהוא מרעיבה וכו' והשיב קרוב הדבר שיוציא ויתן כתובה כדקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער כדנפקא לן מכי היתה אם כל חי בפ' אעפ"י (כתובות ס"א ע"א) ואפי' מדיר את אשתו בדברים שאינם לה כל כך צער קי"ל יוצא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר (ע' ע"א ל"א ע"ב) בכמה מקומות דוק ותשכח. כ"ש בצער תמיד כזה שיוציא ויתן כתובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואעפ"י שבאומר איני זן ואיני מפרנס כתב הרי"אף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה התם איפשר בתקנה דעד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון אבל זה מעוות לא יוכל לתקן דטוב פת חרבה ושלוה בה וכו' וטוב ארוחת ירק וכו' ויותר קשה המריבה מחסרון מזונות ואיזה טובה יש לאשה שבעלה מצערה בכל יום במריבה. ויכולין לכוף אותו להוציא ק"ו מבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תמיד מר ממות לא כ"ש וגם יש פוסקים באומר איני זן שכופין אותו להוציא והמרעיב אותה הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה לבין כופין אותו להוציא דכשאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין לגרש אלא מגבין לה כתובתה ואם גירש מעצמו מוטב ואם לאו קרינן ליה עבריין וכשאמרו כופין עושים כל כפייה אפי' בשוטים והכי מוכח בירוש' וכן כתבו המפרשים ז"ל ואע"פי שיש בתשובות גדולי חכמי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל לאו קטלי קני באגמא אנן ומילתא דתלייא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואיפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול. מצורף לזה מה שמרעיב אותה וכו' עיין שם שהאריך בזה. הנך רואה שהרא"ש ז"ל והטור ז"ל והרשב"א ז"ל והרי"בש ז"ל וא"ז הרש"בץ ז"ל הם רוב בנין ורוב מנין מהמחמירים שלא לכוף בגט. והרי כלם הסכימו. במה שנראה להם לפי אותו נדון לכוף מר מחמת חשש שילך לעיר אחרת שלא מרצונה ומר מחמת שמצערה ומשליכה מביתו ומר מחמת מחלוקת וקטטה ורעבון. העולה מדבריהם ז"ל דאפי' לדעת הסוברים שלא לכוף אם יש צורך שעה בכפייה יכופו דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומזה יש ללמוד לכמה דברים אחרים שאם יארעו יש בהם כדי להתיר הכפייה לכ"ע ובלבד שתהא כוונת הדיין לש"ש ויחקור על הדבר כראוי. ובנדון זה יש גם כן סבות מכריחות לכפייה זולת מה שזכרנו ואין צריך לזכור אותם כי במה שכתבתי די והותר ובכל יכולת חקרתי בנדון זה בכל פרטיו לברר הדברים על אמיתתן ואם יש מי שגרם להעלים ממני איזה פרט שידיעתו היתה גורמת להפיל איזה יסוד מבנין זה עונשו לשמים. כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכבר הזהרתי לאבי הבת כי איש חכם ודיין הוא וצריך לשמור עצמו הרבה מענין זה כי שגגתו עולה זדון וכ"ש זדונו ב"מ אשאל מהאל מושיע וגואל יטע בלב כלנו אהבתו ויראתו. ויזכנו לשמור מצותיו ותורותיו ולעבוד עבודתו. ויבן כמו רמים מקדשו בעיר קדשו ונחלתו. ויקיים בנו מקרא שכתוב לכן ידע עמי שמי. וישב עמי. בנוה שלום. נאם החותם. ורוב הדברים סותם. הצעיר בבני אדם וחוה. אברהם בכה"ר יעקב אבן טוואה ז"ל:

תם ונשלם חלק רביעי הנקרא חוט המשולש. ה' יזכנו לעלות לירושלים ויבנה לנו בית המקדש. יעלו בו שאלות ותשובות על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף