שו"ת תשב"ץ/ד/ג/כ

שו"ת תשב"ץ ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עוד להחכם הרופא נר"ו

שאלה כ: עוד שאלת וז"ל בענין חולה שהוצרך לסימנים ופסק עם הרופא דמיהם כפלי כפלים לשיויים גם בשכר הרופא שאל ממנו שיעור כפול ומכופל והודה החולה לדבריו ולאחר שנתרפא טען ואמר כי היה אנוס בין בפיסוק דמי הסימנין בין בשכר הרופא ואינו חייב לתת לו אלא הראוי ומה שהתנדב לתת יותר לא היה אלא מחמת אונס. גם בענין השדוכין ראובן שאמר לשמעון לשדך לו בת פלוני ונדר לו כך וכך בשכרו והלך שמעון והשתדל ועלתה בידו ועתה ראובן אינו רוצה לתת לו מה שהתנדב לו כי אם שכר הראוי לו ולא יותר הודיעני דעתך בכל זה ושלום עכ"ל:

תשובה: בענין הסימנים נראה פשוט שלא יתן לו אלא דמים הראויים להם ודומה לזה אמרו בהגוזל בתרא (קט"ז ע"א) תניא הרי שברח מבית האסורי' והיתה לפניו מעבורת ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו ופסקוה הפוסקים להלכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכו' גזילה ואבדה וכן כתב בעל הטורים והטעם בזה משום אונס דמחמת אונסו הוא שנדר לו כך ולכן לא יתן אלא שכר הראוי לו וא"כ הוא הדין והוא הטעם למוכר הסימני' שלא יתנו לו אלא דמים הראוים לו. ומצאתי שכ' ה"ר חזקי' ז"ל על מה שאמרו (שם) שכרו להביא כרוב ודרמוסקין לחולה ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו כל שכרו וכתב וז"ל דוקא אם עסוק במלאכה שהפסיד כל כך אז נותן לו כל שכרו משלם אפילו יותר מכדי טרחו אבל אי לאו הכי לא יתן לו אלא שכר טרחו דדמי לבורח מבית האסורי' וכו' והכא נמי מצוה להביא רפואה לחולה אבל בשאר מלאכות חייב לתת כל מה שהתנה עכ"ל. הנה נתבאר מדבריו מה שרצינו לדמות דין מכירת סימני' לדין בורח שמצא לפניו מעבורת דכמו שיש מצוה לסייע בהצלת הבורח מבית האסורי' כן מצוה להביא רפואה לחולה או למכור לו סימנים להצלת נפשו ובשניהם אינו מוטל עליו לעשות בחנם דהא כל מצוה דרמיא אכוליה עלמא אין חייב לעשותה בחנם אבל מה ששואל יותר מהראוי לו שלא כהוגן שאל מאחר דסוף סוף מילי דמצוה נינהו ולכן אע"פ שהודה לו לתת כמו שהוא רוצה פטרו אותו משום דהוי אנוס וכן הדין בכל דבר שהוא מצוה דלא רמיא עליה לחודיה:

אבל מה שפסק עם הרופא בשכרו צריך לתת לו משלם דחכמתו הוא הוא מוכר לו ואין לה שיעור וכל מה שיתן בה מיקרי שכר הראוי לו וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות בשם הרמב"ן ז"ל דבסימנים אין לתת אלא שכר הראוי לו וברפואה חייב לתת כל מה שנדר לו ולזה הסכים הרב המגיד ז"ל וכן כתב הסמ"ג בשם רבינו יאודה ז"ל דברפואה דרך ליתן דמי' מרובי'. וכן כתב בטור יו"ד (סי' של"ו) מי שיש לו סימנים וחבירו חולה וכו' אין לו אלא דמיהן אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו וכו' והם דברי הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם. ודוקא אם התנה אבל בסתם אין לו אלא שכר בטלתו וטרחו אבל שכר הלמוד אסור דרחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבדת גופו (ב"ק פ"א ע"ב) ואע"ג דהויא מצוה דרמיא אכוליה עלמא ורשאי הוא שלא לעשותה אלא בשכר היינו כשהתנה שכרו קודם עשייתה אבל אם עשאה סתם בלא תנאי אסור ליטול שכר למודו וזה בכלל מה שאמרו ז"ל (בכורות כ"ט ע"א) מה אני בחנם אף אתה בחנם. וכן כתב הטור ז"ל ביורה דעה (שם).

ולענין שכר השידוכין אם היה ביניהם קנין חייב לתת לו כל מה שנדר לו וכ"ש אם היתה שבועה שודאי כופין אותו ואם אין קנין ולא שבועה בזה נסתפק הר"ם מרוטנבורק ז"ל וכתב ומאחר שהדבר ספק המוציא מחבירו עליו הראיה ולכן אין לו אלא שכר הראוי לו עכ"ל אבל באור זרוע כת' בשם רבינו שמחה דבשדוכין דרכם לתת יותר מכדי טרחם הרבה והביא ראי' ממעשה שאירע לפני ר"י ז"ל באחד שעשה השבעות השדים בענין החזרת גניבה ונדרו לו זקוק אחד ואחר שעשה לא רצו ליתן לו אלא הראוי לו ופסק ר"י ז"ל לתת לו כל מה שהתנה דבדבר זה רגילין לתת יותר ויותר מכדי טרחו ע"כ ומצאתי בתוספו' פ' מי שמת בהא דהמבשרני במה שנפטר רחמה של אשתי אם היה זכר יטול מנה (ב"ב קמ"א ע"ב) כתבו ז"ל תימא במאי קני המבשר ונראה דהיינו כמו שכר אמירה דאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ט ע"ב) דשקיל. ומהתם דייק רבי אהני סרסורי דמן הדין שקלי ואסמכתא נמי לא שייכא דאם כן בכל פעולות איכא למימר הכי ואע"ג דלא דמי דהתם בידו לעשות מלאכה אבל הכא אין בידו לבשרו דמי יימר דתוליד מ"מ אינו אסמכתא אלא כשאותו אינו מתכוין להקנות ובטוח הוא שלא יזכה אותו שכנגדו אבל הכא מרצונו הוא מקנה מי הזקיקו לכך עכ"ל ונדון דידן עדיף ממה שכתבו ז"ל דאם לענין אסמכתא כ"ש הוא שהרי התם ודאי שאין בידו לעשות דשמא תמות היא וולדה קודם שתלד או שתוליד וולד מת אבל הכא דמי טפי לשאר מלאכות שבידו הוא לעשות דבר זה ואעפ"י שאיפשר שלא יתרצה לו הוא דבר רחוק ועוד שההשתדלות לרצות הוא עושה אותו בדבריו ופייסו משא"כ בההיא דהמבשרני שהכל הוא בידי שמים. והטעם דלא מיקרי אסמכתא שייך נמי הכא דודאי מרצונו הטוב גמר והקנה ורצונו הוא בצד זה שיתקיימו השידוכין ואין רצונו שיתבטלו ויפטר מן השכר. וגם טעם דשכר אמירה הכא שייך להרבות דברים הדברי' וכמה מיני המצאות הראויין לשכר מרובה. והתוס' ז"ל לא כתבו טעם בההיא דהמבשרני למה לא יתן לו שכר הראוי לו ובודאי שצריך לתת כל מה שנדר אלא שהם ז"ל לא דקדקו לפרש טעם זה וכבר פירשו לנו הטעם ר"י ז"ל ורבינו שמחה ז"ל דכל כי האי גוונא דרכם להרבות שכר יותר מכדי טרחא. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם ה"ר חזקיה ז"ל נראה דאין אנו צריכין לטעם זה דבדברים אלו דרכם להרבות שהוא ז"ל כת' וז"ל דוקא בורח שהוא מסוכן וכן להביא רפואה לחולה דהני מצוה קא עבדי אבל בשאר מלאכות חייב לתת לו כאשר התנה ע"כ אם כן דל מילי דמצוה דאין לתת בהם אלא שכר הראוי אבל בכל מידי צריך לתת כל מה שנדר ומדסתם דבריו נראה דאין לחלק בין איכא קנין לליכא קנין דבמידי דמצוה אפי' איכא קנין הוי קנין באונס ואינו כלום ובמידי דלאו מצוה אפי' בלא קנין צריך לתת כל מה שנדר ומ"מ למעשה אין לסמוך בזה אלא בדברים שדרך להרבות בשכרם או אפי' בשאר מילי אם היתה תוספת קרובה למה שראוי לו ולא בתוספת הרבה יותר מדאי בדבר שאין דרך להרבות בו ושלו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף