שו"ת תשב"ץ/ד/ב/כז

שו"ת תשב"ץ ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה כז: עוד שאלתם על עסק ראובן שלקח סחורה מעכו"ם בהקפ' לזמן בסך שלשים גרושוש והניח ביד העכו"ם משכון קנטר אחד אסטיס ששוה חמשי' גרושוש והלך ראובן לעיר תווז"ר ונתעכב שם והעכו"ם נתפס ביד המושל והפסיד ממונו וכדי לפרוע למושל הוכרח למכור נכסיו והוציא האסטיס הנזכר ונתן קצת ממנו ביד הסרסור למוכרו ושמעון ראה האסטיס ביד הסרסור ורצה לקנותו ואמר לסרסור שיולך אותו אצל בעליו לעשו' הסכום עמו והלך עמו ובהגיע אצלו ידע והכיר שהוא של ראובן ואמר לעכו"ם איך תעשה הפסד גדול כזה לראובן במכירת האסטיס בזה הסכום ואני יודע שהוא קנאו בחמשים גרושוש ענהו העכו"ם הוי סכל חסר דעת אין אתה יודע שאני תפוס ביד המושל ומכרתי נכסי בזול לשלם הקנס שקנס אותי אם רצונך לקנות קנה ואם לאו לך לך אז אמר העכו"ם לסרסור שילך ויחליט המכר ויבא הקונה תיכף ומיד לשקול האסטיס ויביא המעות בידו שאני היום הזה צריך לשלם למושל הקנס ואמר לשמעון אם אתה רוצה שלא יפסיד ראובן תן לי הל' גרושוש וקח האסטיס בידך ואמר לו שמעון אני אין לי מעות אך יש לי חפץ אחד שהמושל כבר ראהו ונתן לו בו שלשים גרושוש אתן לך החפץ והמושל יקחו ממך וכן היה ונתן לו החפץ וקבל האסטיס ואחר ימי' בא ראובן והגיד לו שמעון כל מה שעשה וסבר וקבל שיפרע לו הסך שנתן בעדו ויש מי שאמר לראובן שאינו חייב לתת לשמעון כלום ממה שפרע בעדו לעכו"ם ונכנסו דבריו באזניו ונהפך לאיש אחר ונתן כתף סוררת וטוען על שמעון ששקר הוא מה שאומר ואינו מאמינו ושהעכו"ם מעולם לא עלה על דעתו למכור האסטיס רק אתה כדי שתמכור החפץ שלך עשית מה שעשית הבא עדים או ראיה שהיה הענין כמו שאתה אומר והעכו"ם נשבר והלך לו מהעיר ועתה ראובן רוצה ליקח האסטיס מיד שמעון ושמעון אומר אני לא הרוחתי שום דבר ממך ועשיתי עמך חסד שהיה העכו"ם מוכר האסטיס בזול הרב' וראובן אומר מי הכריחך לפרוע בשבילי ועתה האדון תודיעני אם צדק ראובן בטענתו וידענו שמי שהכניס דברים אלו באזניו הוא תלמיד חכם ושאלנו את פיו ואמר שכן הוא הדין הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור ואפי' פרע לעכו"ם ואפילו היה משכון ביד המלוה ורצונו לעמוד על הדבר הזה ותאיר עינינו בתורתך אם הוא פטור או חייב ואם יתחייב בשלשים גרושוש או כפי שיעור החפץ שפרע בעדו לפי שראובן אומר שאינו שוה כ' גרושוש:

תשובה: באמת שיש להתישב בדין זה וכגון דא צריכה לפנים משום דאיכא צד לומר צדקו דברי הת"ח אשר אמר לראובן שהוא פטור ויטול משכונו מיד שמעון לפי שפרע חובו שלא מדעת ועיקרא דהאי מילתא בפ' בתרא דכתובות (ק"ז ע"ב) תנן התם מי שהלך למדה"י ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר אבד את מעותיו וכו' ואפסיקא הילכתא כחנן וכתב רש"י ז"ל והוא הדין לכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא אמר לו הלוני אינו חייב כלום. ואיכא למידק במה שכתב והוא לא א"ל הלוני דמאי קמ"ל רש"י ז"ל דפשיטא דלא א"ל הלויני דאם א"ל מהיכא תיסק אדעתין דלא יתחייב. וי"ל דהוה אמינא אפי' א"ל הלויני שלא יתחייב דבמה יתחייב דודאי הכא עסקינן שלא קבל המעות מיד חבירו אלא שהלך ופרע לעכו"ם בעדו על פי דבורו וא"כ במה יתחייב לו מאחר שלא נתחייב בקנין על ההלואה ולא נשא ונתן המעות בידו ויכול לומר משטה אני בך לזה בא רש"י ז"ל והודיע לנו שאילו א"ל הלויני והלך ונתן לעכו"ם בשבילו יתחייב מדין ערב שאפילו לא הי' חייב לעכו"ם שום דבר ואמר לו תן לו יתחייב מדין ערב אם מדין שליח שהרי עשאו שליח להוליך המעות לעכו"ם דלא בעי לא קנין ולא עדים ולזה כתב רש"י ז"ל שלא אמר לו הלויני. וכן פסקו ההלכות וכן פסק הרמב"ם ז"ל פכ"ו מלוה וכן הטור סימן קכ"ח. ואיתא בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) וכתבו הרי"ף ז"ל דאפילו רבנן דפליגי אחנן במפרנס את אשתו מודים בפורע חובו של חבירו ויהיב טעמא דהתם במפרנס את אשת חבירו לא עלה על דעת בעלה שתמות ברעב ברם הכא מצי אמר ליה הייתי מפייס את בעל חובי והי' מוחל לי החוב ואפילו היה בעל חובו דוחקו שמראה שאין דעתו למחול ואפי' היה מלוה על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנז"ל. ומצאתי בתשובות דשייכי לסדר נזיקין דר"י יהיב טעמא משום דא"ל הרבה אוהבים יש שהיו מרחמים עליו ופורעים בשבילי. א"כ מזה נראה לכאורה שצדקו דברי הת"ח ומיפטר ראובן ויטול משכונו בחנ' שהרי כתב הירושלמי אפי' היתה מלוה על המשכון ואפילו היה דוחקו שמרא' שאין דעתו למחול ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כדברי הירוש'. הן אמת שהרמב"ם ז"ל השמיט החלוקה השנית שכתב הירושלמי אפי' היה המלוה דוחקו ולא כתב אלא החלוקה הא' דאפי' היתה על המשכון ויש פנים לומר מאחר דפסק כוותיה בחדא הדעת מכרעת דגם בההיא דהיה דוחקו פסק כוותיה דלא חזי לן למימר דסבר כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא. ויש פנים ג"כ לומר אילו ס"ל כוותייהו בתרווייהו למה השמיט הך חלוקה ולא כתבה וקרוב הדבר כן לפי שכל טעמו של הירושלמי הוא דא"ל הוינא מפייסנא לי' ומחיל לי וזה יצדק בסתם אך אם אנו רואים שהוא דוחקו ואין דעתו למחול מהיכא תיתי לן לומר דהיה מוחל לו באופן שיש פנים לכאן ולכאן והדבר צריך שיקול הדעת נמצא מזה הצד היה פטור ראובן:

אמנם מצד אחר נראה שהוא חייב והוא ממ"ש מהרי"ק ז"ל שם בסי' קכ"ח וז"ל מצאתי כתוב על שטען שמעון שראובן ישא עמו במה שהיה העכו"ם תובעו וכו' לעד"ן הואיל והעכו"ם נוצח במשפט העכו"ם את ראובן נמצא ששמעון פרע חובו של ראובן ואפי' למאן דפטר פורע חובו של חבירו דהני מילי בב"ח ישראל כדמפרש טעמא בירושלמי אבל בב"ח עכו"ם שהדבר ידוע שאינו מתפייס רק ברצי כסף לא. והגאון מהר"ם איסרלן כתב סברא זו בשם מהרי"ל ופסק כוותיה וז"ל וכ"ש אם היה המשכון ביד העכו"ם ופדאוה ישראל דחייב לשלם וכן ראוי להורות ומצאתי כתוב בספרי האחרונים שכתבו על דברי הגאון איסרלן ז"ל שראוי לחוש לדבריו שדברותיו דברות קדש הם בכל מקום ודבר אחד מדבריו בספריו לא ישוב ריקם וראיתי להרב הגדול הר"ש די מדינה שסמך על סברא זו בשנים וג' תשובות וז"ל סי' קכ"ו דאע"ג דאמרי' הפורע חובו של חבירו ש"מ אין חבירו חייב לשלם ולדעת רש"י ז"ל בכל חוב איירי וכן דעת רוב הפוסקים מ"מ נמצא כתוב והביאו מהרי"ק ז"ל דהני בב"ח ישראל אבל בב"ח עכו"ם לא אמרי' הכי וכן כתב בסי' קל"ה וז"ל ובנ"ד ג"כ יכולין בני ראובן לומר אין זה אלא שפרעת חוב אבינו מנכסך ואין אנו חייבים לשלם מ"מ אני אומר שמצאנו כתוב והביאו ב"י וכו' הרי מהרשד"ם ז"ל סמך על סברא הנמצאת כתובה להוציא ממון מיד היתומים שהוא דבר קשה עד מאד להוציא ממון מיד היתומים המוחזקים וכן כתב סי' שפ"ח א"כ מאחר שמצינו שמהרי"ק ז"ל כתב הסברא הזאת אע"פ שלא כתב אל מי מקדושים אפנה והגאון מהרמא"י ז"ל כתבה בשם מהרי"ל שנודע טבעו בעולם שהוא מגדולי רבני אשכנז וכתב על דבריו וכן ראוי להורות והרב הגדול מהרשד"ם ז"ל שהוא מגדולי האחרונים סמך על סברא זו להוציא ממון מיד היתומים מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבו להורות הפך דבריהם אשר כבר עשוהו. איברא אילו היה נמצא מבואר בדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל הכי לא הוה לן למישבק דבריהם ולמיעבד כהני רבאוותא אחריני אבל הני רבאוותא (אתו) לפרושי מלתייהו קא אתו שכן הרב כותב ואפילו למ"ד פורע חובו של חבירו פטור ה"מ בב"ח ישראל וכו' הרי שבא לגלות לנו דעת הנך רבאוותא דפטרי פ"ח ש"ח שהם הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא פטרו אלא בב"ח ישראל וא"כ אע"פ שלא בא מפורש בדבריהם הרי מצינו שהרב הכותב גלה לנו דעתם וידע והבין שלא פטרו אלא בב"ח ישראל והסכימו לדבריו הנך רבאוותא אחריני א"כ מדברי הרב הכותב מצינן לחייב לראובן ולא יטול משכונו מיד שמעון עד שיפרע מה שפרע לעכו"ם ואע"פ שהרב הכותב גלה לנו דעת הרי"ף והרמב"ם מבלי הראותינו שום גלוי דעת ולא רמז בדבריהם לא בפירוש ולא בדיוקא כבר כתבנו שעל דבריו יש לנו לסמוך מאחר שהרבנים הנזכרים סמכו על דבריו:

ואני בעניותי אפשר לי לומר דהרי"ף והרמב"ם [ס"ל] דאין דין הירוש' אמור אלא בב"ח ישראל ולא בב"ח עכו"ם לפי שהירושל' השמיענו תרי מלי דרבותא חדא דאפילו היה ב"ח דוחקו ואם איתא דס"ל לירושלמי דאפי' הי' ב"ח עכו"ם הוה ליה ג"כ לאשמועינן האי רבותא דהוי רבותא טפי ומה גם לפי הטעם שכתוב משום דא"ל הוינא מפייסנא ליה ומחל לי שלא יצדק טעם זה אלא בב"ח ישראל דאית ביה מדעת קונו ומתפייס משא"כ בב"ח עכו"ם ואם איתא דס"ל דגם בב"ח עכו"ם הוי דינא לא הוה ליה למישתק מינה מאחר שהטעם שנתן בב"ח ישראל לא הוה משמע דשייך רק בב"ח ישראל ומדשתיק ולא כתב הך רבותא נראה דס"ל דוקא בב"ח ישראל ולא בב"ח עכו"ם ואמטול הכי לא כתבו הרי"ף והרמב"ם ז"ל הך רבותא וסתמו דבריהם כמו שסתם הירושלמי. ואע"פ שיש לומר שמה שסתם הירושלמי דבריו ולא פירש לפי שסמך על מ"ש ואפילו היה ב"ח דוחק שזהו הטעם שיש לנו לומר בב"ח עכו"ם שהיא חייב לפי שמסתמא העכו"ם דוחק ואינו מתפייס וא"כ בכלל מה שכתב ואפי' היה ב"ח דוחק ואפ"ה יפטור ג"כ אפי' היה עכו"ם. הנה המסתכל בעין יפה יראה דאין הב"ח נכלל בהאי טעמ' דבישראל אפילו היה דוחק איפשר אם הי' דוחק בתחלה לבסוף היה מתפייס משא"כ בעכו"ם. ומה גם לדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב חלוקה זו דאפי' היה הב"ח דוחק ואפי' ישראל לא מיפטר. וטעמא רבה אית ליה להרמב"ם ז"ל שלא כתב חלוקה זו בב"ח דוחק כמו שכתבנו הטעם לעיל. ועוד נראה לפי שראה דהירושלמי קשה מדידיה אדידי' שבתחלה כתב הטעם לחלק בין מזונות האשה לב"ח לפי שב"ח איפשר היה מפייסו ומוחל לו משמע מדבריו במקום שאנו רואים שאינו מתפייס חייב ואח"כ כתב ואפי' היה דוחקו פטור והכא אם היה דוחקו בידוע שאינו מתפייס וא"כ למה יהיה פטור ואע"פ שכתבנו לעיל בב"ח ישראל אם אינו מתפייס בתחלה לסוף מתפייס והרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי ולזה לא כתב הרמב"ם ז"ל רק אפי' היתה על המשכון ותפס הטעם דהוינה מפייסנא ליה ומחיל לעיקר וס"ל דבמקום שאנו רואים ואומדים בדעתנו דאפי' היה מפייס ליה לא הוה מחיל לא מיפטר ולזה לא כתב ואפילו היה דוחקו שהדוחק לבעל חובו לא מפייס. א"נ לא כתב הרמב"ם ז"ל ואפי' היה דוחקו דס"ל כהר"ן ז"ל שכתב בחלוקת ואפי' היתה על המשכון דלא אשכחן בגמרא דילן הפך הירושלמי ולזה נקטינן כירושלמי משא"כ באפי' היה דוחקו ולזה לא כתב הרמב"ם ז"ל רק ואפילו היתה על המשכון. נמצא מכל מה שכתבנו נראה שהירושלמי לא ס"ל למיפטר רק בב"ח ישראל ולא בב"ח עכו"ם והרי"ף והרמב"ם ז"ל דפסקו כוותי' ג"כ ס"ל הכי אע"פ שלא פירשו:

וראיתי אחרי רואי שאם לא באנו לחייב לראובן רק מזה הצד מקום יש לב"ח דין ולומר ממקום שבאת לחייב לראובן מתמן מצינן למפטריה לפי שמאחר שמצינו שהירושלמי סתם דבריו ולא פירש החילוק הזה שאנו רוצים לחלק בין ב"ח ישראל לב"ח עכו"ם אפשר לומר דס"ל דבכל חוב איירי דאם איתא דס"ל האי חילוקא ה"ל לפרש ולא לסתום וכן הרי"ף והרמב"ם ז"ל הכי ס"ל וא"כ מאין לנו לעשות חילוק מדעתנו להוציא ממון מיד המוחזק מה שלא נמצא מפורש לא בירושלמי ולא בדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"פ שדברים אלו הם דחויות מעצמם וההכרעה שהכרענו בדברי הירושלמי והרי"ף והרמב"ם ז"ל הכרעה אמיתית היא ומה גם שמצאנו להאיך רבאוותא דס"ל הכי איך שיהיה הרוצה לתלות בקורי עכביש ימצא מקום להסתבך בו. לכן צריכין אנו למצוא צד אחר שממנו יתחייב ראובן לפרוע לשמעון. וזה שמצאנו דין זה של פורע חובו של חבירו אינו מוסכם דהרא"ש ור"ת ז"ל ס"ל דלאו בכל [ב"ח] איירי חנן דאמר איבד את מעותיו אלא דוקא בזן אשת חבירו כמ"ש הטור ז"ל וז"ל אבל ר"ת פי' וכו' שאין חיובו כ"כ ברור שאם לא הי' מפרנס' היתה מצמצמת על עצמה אבל בשאר חובות לא וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. הרי שהרא"ש ור"ת פליגי על הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והטור נראה שכן דעתו שהביא דבריהם לבסוף ומהרי"ק ז"ל כתב בשם הרא"ש דגם רבינו חננאל ז"ל ס"ל הכי א"כ מאחר שדין זה אינו מוסכם דהרי הרא"ש ז"ל ור"ת ז"ל ור"ח ז"ל פליגי על הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וגם הטור נלוה עמם מצי המוחזק לומר קים לי כהני רבאוותא אחריני דפליגי על הרי"ף והרמב"ם ז"ל. איברא דיש להתיישב מי הוא המוחזק כאן אם ראובן שהוא מוחזק בממון ושמעון נקרא מוציא מחבירו או שמעון נקרא מוחזק במשכון שתחת ידו וראובן הבא להוציא משכונו מידו נקרא מוציא. והדעת מכרעת ששמעון הוא המוחזק שהוא אינו תובע מראובן שום דבר רק עומד ומחזיק במשכונו וראובן בא להוציא ממנו משכונו וא"כ הוה שמעון מצי למימר קים לי כהנך רבאוותא. ואף אם יאמר החולק דראובן הוא מוחזק אפ"ה בנדון זה מוציאין מידו והטעם לזה לפי שיש כמה ספיקי דמתהפכי ספק אם הרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דבכל ב"ח איירי חנן או דוקא בב"ח ישראל. ואת"ל דס"ל דבכל ב"ח איירי ספק אי ס"ל הכי בב"ח דוחק או לא מאחר שמצינו שלא כתבו אלא במלוה על המשכון ואת"ל דגם בב"ח דוחק ס"ל דפטור ספק אם הלכה כוותייהו או כהרא"ש ור"ת והטור ור"ח דס"ל דלא איירי חנן אלא במפרנס אשת חבירו ולא בכל חוב איירי הרי אית לן למימר כמה ספיקי דמתהפכי וכה"ג לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מאריה ומוציאין מיד המוחזק והחידוש הזה חידש לנו הרב הגדול מהרי"ן לב ז"ל בח"א מתשובותיו וז"ל ובנדון דידן דאיכא תרי ספיקי חדא דאיכא מאן דס"ל בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי ואת"ל דנאמן כבר איכא מאן דס"ל לחלוק דהיכא דלא טעין הכי אלא טעין שטר אמנה אינו נאמן והוו להו ספק ספיקא ומוציאין מיד המוחזק ונדון דידן עדיף טפי מההיא דמהריב"ל דהתם הספק הוא בפלוגתא דרבאוותא ובנ"ד מלבד הספק שיש לנו אם הלכה כמותם או כמאן דפליג עלייהו אית לן תרי ספיקי אחריני בדבריהם אי ס"ל דבכל ב"ח איירי בין ב"ח דוחק בין שאינו דוחק או ס"ל דוקא כשאינו דוחק ואת"ל דבכל ב"ח פטרי אית לן ספק אי בכל ב"ח איירי בין עכו"ם בין ישראל או דוקא בב"ח ישראל נמצא דבנ"ד אית בו רבותא מנדון דמהריב"ל ז"ל. איברא דהרב ז"ל כתב שמעולם לא סמך על טענה זו לבד להוציא מיד המוחזק רק אם בהצטרפו' איזה סניף מטענה אחרת ויאמר החולק הרי ממקום שבאת למצוא סמך לא סמך על טענה זו לבד אם [לא] יהיה עמה סניף ובנ"ד לית לן טענה אחרת לעשותה סניף על כן אני אומר שאין לנו ראיה מדברי מהריב"ל ז"ל ומה גם אם באנו לדברי הריב"ל ז"ל יצא לנו סתירה לדברינו שעשינו לשמעון מוחזק ונמצא כי לא יוכל לומר קים לי משום הכי ספיקן. וראיתי למהרי"ק ז"ל סי' קכ"ח שכתב בשם בעל התרומות תשובת הרי"ף ז"ל במי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו והשיב הרי"ף שאין לו על היתום כלום לפי שלא א"ל להוציא עליך משלי לשם הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן רק (לב"ח) [לג"ח]. כמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי. וכתב מהרי"ק ז"ל ומשמע שאין דבריו אמורים אלא כשלא היה בידו משל יתום כנגד מה שתובע ממנו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שיגבה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרי' בכה"ג דלג"ח פרנסו. ואיכא למידק בדברי הרי"ף ובדברי מהרי"ק ז"ל תחלה יש לראות איך דומה פרנס יתום למפרנס אשת חבירו דמשמע מדברי הרי"ף דטעמא דמפרנס יתום סתם הויא כוונתו לג"ח ולזה אין לו עליו כלום דודאי מחל לו מה שהוציא עליו אמנם במפרנס אשת חבירו לאו מטעמא דאמרינן מחל לה ולג"ח יהב לה ולזה איבד מעותיו דהרי אפי' גמר בדעתו שיחזור ויתבענה אין לו עליה כלום עד שיאמר בפי' שבתורת הלואה הוא נותן לה או עד שתאמר לו הלויני כמו שפי' רש"י ז"ל על ההיא מתניתין ולאו מטעמא דג"ח מפטרינן דאפי' נתכוין לשם הלואה הבעל פטור וא"כ איך השוה דין מפרנס יתום לדין מפרנס אשת חבירו והם מחולקים בטעמם. ונ"ל שכל טעם הרי"ף ז"ל במפרנס יתום משום שלא א"ל הלוני והמפרנס ג"כ לא א"ל בתורת הלואה אני נותן לך ולכן עתה אפי' אומר לשם הלואה נתכוונתי אין לו עליו כלום עד שיאמר לו בפי' שלשם הלואה נתכוון (אין לו כלום) ונמצא שכל טעם הרי"ף אינו אלא משום שלא פירש לו. ואחר כך ראיתי במישרים שהביא תשובה זו דהרי"ף ז"ל ולא כתב כמו שכתב מהרי"ק ז"ל ולא כתב רק לפי שלא א"ל הלויני והמפרנס לא א"ל אני מוציא עליך לשם הלואה. ובמה שפי' מהרי"ק ז"ל דעת הרי"ף ז"ל שאין דבריו אלא שלא היה בידו משל יתום חתרתי לידע מאין הוכיח מהרי"ק שכן דעת הרי"ף דמדברי התשובה אין מובן ממנה שום הוכחה וספר התרומו' לא נמצא בידינו עתה לעמוד על דברי התשובה בכללה ופרטה לראות אם יש איזה ראי' ממנה. ועוד אם זה הוא דעת הרי"ף שאם יש תחת ידו משל יתום שנוטל מה שהוציא עליו אך בפורע חובו של חבירו ונטל המשכון שהיתה עליו המלוה אומר הרי"ף שיטול משכונו ואין לו עליו כלום והרי שם ג"כ שלו תחת ידו ולמה לא יטול את שלו מתחת ידו וכו' מפרנס יתום שאני הרי הרי"ף ז"ל למד דין היתום מדין מפרנס את אשת חברו ופורע חובו של חברו ג"כ. ולמד מדין מפרנס אשת חבירו וכולן טעם אחד להם לפי שלא א"ל הלויני וגם המפרנס אינו אומר לשם הלואה אני נותן וא"כ איך ביתום פסק אם היה של יתום תחת יד המפרנס נוטל מה שהוציא עליו ובפורע חובו של חבירו והמשכון תחת ידו למה לא יטול מה שפרע עליו ממה שתחת ידו. ובחפשי בדברי המפרשים ז"ל מצאתי למהריב"ל שהביא תשובה זו דהרי"ף ז"ל וז"ל כתב הרי"ף ז"ל ראובן הכניס יתום לחצירו והיה לאותו יתום קרקע שעולה פירות בשנה עשרה זהובים והיה נוטלן ראובן זה ומוסיף עליהם משלו בכדי פרנסתו וכסותו והוא היה מתכוין למצוה וכשהגדיל היתום תבעו ראובן במה שהוציא עליו ואומר כי בתורת הלואה הוציא מה שהוציא והשיבו היתום כל מה שהוצאת עלי יותר משלי לא (אוציא) [הוצאת] אותם על דעתי וראובן טוען כי לא בתורת הלואה היה דעתי ועל זה השיב הרי"ף ז"ל וז"ל אין לראובן זה על היתום כלום לפי שלא א"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכו'. והנה עתה זכינו לידע מאין הוכיח מהרי"ק ז"ל דעת הרי"ף לפי שהיתום היה לו קרקע והיה המפרנס נוטל מפירות ומשלים משלו כדי פרנסת היתום ומצינו שהרי"ף ז"ל לא פוטר היתום אלא ממה שהשלים עליו משלו אבל מה שמוציא על היתום מהפירות שלו דן הרי"ף שיטול אותו המפרנס וה"ה נמי אם הי' סך ההוצאה כפי ההכנסה לא היה יכול לטעון תן לי פירות נכסי ומה שהוצאת עלי לא היה על דעתי. אבל תמיהא לי על מהרי"ק ז"ל שכתב ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל יתום אבל אם היה בידו פשיטא שהיה נוטל את שלו מתחת ידו דמשמע מדבריו אלו שהרי"ף לא דבר מזה מאומה והרי דברי השאלה והתשובה מבוררים ומבוארים היטב שכן היא שהיה ביד המפרנס משל יתום (וכן) [ודן] הרי"ף שיטול מה שהיה בידו משל יתום ואין זה במשמעות דבריו כמ"ש מהרי"ק ומשמע וכו' אלא כך היה המעשה וכן דן הרי"ף ז"ל ולא הול"ל אלא (והיתום) והוא היה משלו תחת יד המפרנס וכו'. והנה הרשב"א ז"ל נראה שהוא חולק על הרי"ף ז"ל שכן כתב מהרי"ק ז"ל תשובה בשמו סי' ר"ץ וז"ל כתב הרשב"א ז"ל בתשובה יתומים שסמכו אצל בעה"ב וזן אותם משלהם אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי אפילו לחנן. והנה לכאורה נראין דברי תשובה זו מגומגמים שמאחר שאמר וזן אותם משלהם מהו שחזר ואמר והוציא משלו אם הוא זן אותם משלהם איך יצדק שיוציא משלו ואפשר לפרש שהמעשה הזה אירע כמו ההוא עובדא דהרי"ף שהיה להם משלהם אבל לא היה מספיק והוצרך להשלים משלו וזהו שאמר שהיה זן אותם משלהם ולפי שלא היה מספיק כתב הרב אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי. ואפשר לפרש ג"כ שהלשון הוא מורדף יתומים שסמכו אצל ב"ה ומזונותם לעולם היה משלהם אם אירע בזמן אחד שלא קבל משלהם בזמן ההוא כדי להוציא והוצרך להוציא משלו אע"פ שבכל עת לא היה מוציא עליהם רק משלהם דוקא אם אירע בזמן אחד קודם שקבל שלהם הוציא משלו אינו מפסיד ובין הכי ובין הכי נראה שהרשב"א חולק על הרי"ף ז"ל. ועלה על דעתי לומר דלא פליגי דההוא עובדא דהרי"ף מיירי דהוה מתכוין לשם מצוה לג"ח ר"ל אם שנפרש ענין זה או מוכח מתוך מעשיו דלשם ג"ח קא עביד וההיא דהרשב"א ז"ל לא נתפרש וגם לא מוכח דלשם ג"ח קא עביד ולזה לא יפסיד כלום. אך לא ניחא לן בהכי דהרי מלשון השאלה מוכח שלא נתפרש וגם לא מוכח דלנ"ת קא עביד דהרי (קא עביד) אמר לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלואה כמו שכתבנו לעיל [מוכח] שכל עיקר טעם הרי"ף ז"ל אינו [אלא] לפי שלא א"ל בתורת הלואה אני נותן לך אבל אם לא א"ל כן לא מחייב ולא שאנו אומרים כן דלשם ג"ח נתן. וא"כ לא יכילנא להשוות דעתם.

ונחזור לנ"ד שנלע"ד שראובן לא מיפטר כמו שהכרענו לעיל דמת הירושלמי וגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דלאו בכל ב"ח דינא הכי אלא בב"ח ישראל דוקא וכמו שכתב הכותב והסכים לדבריו מהרמא"י ז"ל ומהרשד"ם ז"ל שפסק כן בכמה תשובות ולא מצאנו בשום פוסק מהפוסקים המובהקים שכתבו בפי' דאפי' בב"ח עכו"ם דינא הכי כמו שכתבנו לעיל דהוי רבותא טפי לאשמועינן אפי' בב"ח עכו"ם ממה דאשמועינן ואפי' היתה מלוה על המשכון. ומה גם בנ"ד דאיכא כמה מילי מעליא לזכות שמעון ולא שייך בו לא טעם הירושלמי ולא הטעם שכתב ר"י ז"ל לפי שהנה כפי דברי השאל' העכו"ם הזה מפסיד ממונו ונכסיו כנראה שלא נשאר בידו משלו כלום כמו שהוכיח סופו שנשבר ואין רואה משמע שיצא נקי מנכסיו ואפשר שאחרים נושים בו. אשר על כן ברח לו מן העיר ולאיש אשר אלה לו איך תיסק אדעתין לומר הכא טעמא דהוינא מפייסנא לי והוה מחיל לי ואיך יסבול הדעת שזה יחוס הוא על אחרים שיש להם משלהם והוא לא יחוס על עצמו. ועוד אילו היה עולה על הדעת שיתפייס לו איך הוציא המשכון והחליט המכר ולולי שמעון שנמצא כבר היה נמכר ואיש כזה שלא חס על ראובן למכור סחורתו בחצי ערכה איך היה חס עליו ומתפייס לו למחול על חובו ולא מחמת אומדנא אנו אומדים שלא היה מתפייס לו אלא באמת ובאמונה וידיעה תמה שרירא קיימת אנו יודעים ורואים שלא היה מתפייס לו בשום ענין ואם בשביל המתנת זמן מועט עד שיבא ראובן ממ"ה הרבה והפציר בו שמעון עד בוש וענהו ואמר לו הוי סכל חסר דעת מכ"ש שיבא ראובן ויפייסהו יעלה על הדעת שהיה נושא פניו וימחול לו חובו ומה גם לדעת הרמב"ם ז"ל דלא כתב ואפי' היה דוחקו כמו שהכרענו לעיל דודאי לא ס"ל באם היה דוחקו שיהא פטור הרי כאן אנו רואים דלאו דוחקו בלבד אלא שהוציא המשכון והי' מוכרו בזול הרבה כי זה דוחק גדול למאד שפשיטא ודאי לא שייך הכא טעמ' דהוינא מפייסנא לי' ומחיל לי. ואני אומר אפי' אי אמרינן דס"ל להני רבאוותא דאפי' בב"ח עכו"ם יהיה פטור אם יהיה ב"ח עכו"ם כהאי נדון דידן יודו שיהיה חייב דאפשר בב"ח עכו"ם עשיר יוכל האומר לומר דילמא מתפייס משא"כ האמת דוקא בעשיר אבל בכה"ג שהעני והוא חבוש ביד מושל העיר והפסיד נכסיו לא יעלה בשום שכל אנוש שיאמר שהיה מוחל לו חובו. וגם לטעם שכתב ר"י שיאמר הרבה רעים יש לי לפרוע עלי לא שייך דדוקא שייך האי טעמא אם היה עני ואין לו משלו כלום והיה הב"ח דוחקו ורואים רעיו ואוהביו שהוא חנוק ביד הבע"ח ויודעים שאין לו ממה לפרוע איפשר שהיו פורעים בשבילו אבל ראובן זה יש לו נכסים שלו ואיך יעלה על הדעת שיהיו ריעיו פורעים בשבילו והם רואים שיש לו ממה לפרוע ובפרט בזמן הזה שאנו רואים בעונות כמה חביבין נכסיו של אדם עליו ואפי' בין אדם לבנו או לאחיו לא יעשה עמו דבר מזה על כן אני אומר שלא יפסיד שמעון שום דבר ממה שפרע בשביל ראובן ויטול את שלו בדינא ובדייני. ואחר שהוכחנו שראובן חייב לפרוע לשמעון מה שפרע בשבילו וטוען שהחפץ שלו לא היה שוה שלשים גרושוש אם יביא עדים שמעון שהמושל עצמו מקודם נתן לו הסך יטול שלשים גרושוש. ואם לאו ישבע שהמושל נתן לו הסך הנז' ויטול ואם אינו רוצה לישבע תעשו פשרה ביניהם וזהו מה שנלע"ד והשי"ת יעמידנו על האמת. נאם אחיכם מעפר דל שלמה צרור ס"ט:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף