שו"ת תשב"ץ/ד/ב/ו

שו"ת תשב"ץ ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ו: עוד כתבת וז"ל ראובן נלב"ע ובאה אלמנתו לגבות כתובתה והוציאה ליורשיו כל חפצי הבית וכלי כסף שהיו לבעלה והיורשי' היו יודעים שיש לראובן כלי אחד מפואר ביותר ולא מצאוהו ותבעוהו מהאלמנ' שתביא אותו ואם לאו שיחסרוהו מכתובתה והיא משיבה שאינה יודעת מה היה לו ואחר ח' או עשרה ימים שחלה בעלה כבר בקשה אותו ולא מצאתו ומפני שהי' בעלה חולה לא אמרה דבר מזה שלא ישמע בעלה ויתעצב עליו והוא חולה ויכבד עליו חוליו מדאגה והיורשים אומרים שהיא גנבתו ונתנה אותו לבנה שיש לה מאיש אחר וע"ז רבו קטטות ומריבות ביניהם בכל יום ויום וב"ד אמרו ליורשים שאין להם אצלה רק שבועת אלמנה ונשבעה האלמנה ובכלל השבועה נשבעה בפרט על הכלי ההוא. ועתה אחר עבור שנתים ימים לפטירת ראובן נכנסו אנשים לבית לוי בן האלמנה וראו הכלי ההוא שנאבד שיודעי' ומכירים אותו ובאו והגידו ליורשיהם ותבעו היורשים את לוי לפני ב"ד ואמר שהאמת הוא הכלי של ראובן אבל ראובן נתנו לו במתנה מידו לידו ואמרו לו היורשים א"כ איפוא כשהיינו כל היום במצה ומריבה עם אמך על אודות הכלי למה לא אמרת כן ואתה הוא שהיית טוען על אמך ולזה משיב שמעון שכשנתנו לו ראובן צוהו שלא יגלה הדבר אלא אחר מותו בשתי שנים והח' יצ"ו חייב ללוי להחזיר הכלי מב' טעמי' האחד אמר שדין זה אנו דנין אותו באומד הדעת והדעת נותן שלא במתנה בא לידו והביא ראיה מהרמב"ם ז"ל שכתב בה' סנהדרין יש לדיין לדון בדיני ממונות כו' ועוד טעם ב' שזו מתנה טמירתא שהרי אמר שצוהו שלא יגלה הדבר וכתב הרמב"ם ז"ל שאם צוה הנותן שלא יגלו המתנה אינה מתנה וקצת הודו לו וקצת חלקו עליו ושלחנו ג"כ על זה למצרים ורוצים אנו מהאדון להגיד לנו דעתך.

תשובה: הן אמת שאם באנו לדין זה לדון אותו באומד הדעת ונאמר על כה"ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כמ"ש הרב ז"ל בפ"כד מה' סנהדרין כמ"ש החכם יצ"ו וכן מצאנו להרא"ש ז"ל בתשוב' כלל ס"ח סי' כ"ג וכתבה הטור ז"ל בח"מ סי' ס"ה תשו' המתחלת אחר הדברי' והאמת אכתוב לכם את אשר עם לבבי ע"פ התורה אשר הורוני חכמי התור' כו' עד אע"פ שאין אנו נביאים לדון בדברים שבלב חכם עדיף מנביא וכו' ויראה הרואה משם שאע"פ שהלכה פסוקה בפ"ק דמציעא (י"ב ע"ב) על שטר שנפל דאפליגו ר"מ ורבנן ונחלקו בדבריהם ר' אלעזר ור' יוחנן (שם י"ג ע"ב) ומסקנא דגמ' כר"י דאמר דכשאין לוה מודה כ"ע מודו דלא יחזיר והרא"ש ז"ל באותה תשובה בכח האומד קיים השטר כמו שחתם ראיותיו ממעשה דמר זוטרא דאיגניב כסא דכספא בי אושפיזי' וחזייה לההוא בר בי רב דמשי ידי' וכפר בגלימי' דחברי' וכפתי' ואודי (שם כ"ד ע"א) וכ"כ מוהרי"ק ז"ל בשורש ק"ח וז"ל בקיצור נראה פשוט דעל הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת אצלו לא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת. ובנדון זה נראה דטענת לוי מכחשת האמת שהדעת נותן והלב גומר שלא במתנה נתונה מראובן בא כלי זה ליד לוי אלא בערמה ובתחבולה בא לידו בהיותו נכנס ויוצא לבית ראובן שהוא בעל אמו ובפרט כשראהו חולה נוטה למות נתן עיניו בו ולקחו שלא מדעת בעליו ויאמר בלבו שאם יקום ראובן מחליו יחזרהו למקומו ואם ימות ישאר בידו ואפשר שגם אמו ידעה בו והעלימה עין ממנו מאחר שאין לה בנים מראובן ורוצה היא בתקנת בנה מתקנת היורשין דכל כי האי רגילי למעבד הני נשי ואע"פ שנשבעה שאינו ברשות' ולא נתנה אותו ולא הפקידה אותו אצל שום נוצר מורה היא היתר לעצמה ששבועת' באמת ובתמי' והעלמת עינה מבנה לא משמע לה שהוא בכלל שבועת' ואינה יודעת שלא על דעתה אנו משביעין אותה דכל כי האי לא גמרי אינשי וכ"ש נשי ואומדנא דמוכח הוא דאילו היה ראובן זה רוצה להיטיב לחורגו ולגמול לו איזה חסד שאיפשר שקבל ממון או באהבתו אותו רוצה להועיל לו למה לא ראה לתת לו אלא כלי זה. ועוד אילו היה באמת שנתנו לו למה יצוהו שלא יגלה הדבר רק אחר מותו בשתי שנים ויתננו לו בפרהסיא בפני עדים או לצוות בפני עדי' שיטול פלוני כלי פלוני והלא רשאי הוא לעשות בשלו מה שלבו חפץ ואם מפני היורשין והלא בידו להפקיע ירושתם בלאו הכי. ועוד כשראה אמו שהיתה בקטטה ומריבה עם היורשים למה לא השקיט הריב ההוא ויאמר להם שהכלי הוא אצלו כמו שטענו היורשים שרואה אני שדבריהם בזה נכוחים ואע"פ שלזה משיב לוי שכן צוהו ראובן שלא יגלה הדבר עד הזמן שהגביל לו ראובן רואה אני שתשובותיו נשארו מעל שאילו היה משיב שעל תנאי זה נתנו לו ראובן בתנאי שאם יגלה דבריו אלה קודם הזמן הנזכר שאין מתנתו כלום ואם יסתיר הדבר שמתנתו קיימת הוה אמינא בשביל שלא תתבטל המתנה לא חש לקטטת אמו אבל עתה שלא היתה מתנתו בתנאי אלא שצוהו שיסתיר הדבר אם היה מתעהו מה הי' מפסיד בזה ומה גם אפי' היתה מתנתו בתנאי כהלכתו אלו היה מסתיר התנאי ואו' שלא על תנאי נתנו לו ראובן מי היה מכחישו והלא אין עדים בדבר. באופן מכל הני אומדני דמוכחי הלב גומר שמעולם לא בא ליד לוי הכלי הזה במתנה מראובן ושקר הוא טוען ועל כיוצא בזה אמרו (סנהדרין ו' ע"ב) אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כמו שאמר החכם יצ"ו:

אבל מה נעשה והרי הרמב"ם ז"ל עצמו בפ' הנז"ל כתב כל אלו הדברי' הן מעיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפי' היו הגונים במעשיהם וכו' ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יהא כל הדיוט או' לבי מאמין לדבר זה ודעתו סומכת ע"ז וכו' וגם הרא"ש ז"ל עצמו בכלל הנז' סי' כ' כתב בתשו' המתחלת מה שהבאת ראיה מההוא דרמי בר חמא כו' כמו שיראה הרואה משם כמה הוכחות היו שם והעולה על כולנה הוכחת העטו' והדלות כרום זלות ועני חשוב כמת ולא הוציא השטר לגבות בו מעולם. ויש כמה הוכחות גדולות ועצומות ועכ"ז לא סמך עליהם הרב ז"ל לפסוק נגד הדין שבא בתלמוד ובספרי הפוסקים וז"ל הריב"ש ז"ל בתשו' ס"ס שצ"ב אבל כתבו האחרונים ז"ל שאין לב"ד כח בזה אא"כ הוא ב"ד חשוב ומוחזק בחכמה ובחסידות ומשרבו הדיינים שאינם מומחין יש להן לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך כרצונו עכ"ל. ואם בזמנם ובזמניהם כתב הרמב"ם ז"ל והריב"ש ז"ל שאין כח ביד כל ב"ד וב"ד לדון באומד הדעת אא"כ יהיו בו כל המדות הנז' ובזמן הזה מי הוא זה ואי זה הוא שיחזיק עצמו לב"ד חשוב ומוחזק בחכמה ובחסידות לדון באומד הדעת לכן אין לנו לדון אלא במה שכתבו וסדרו הפוסקים בספריהם ומפי ספרים אנו חיים לכן נראה פשוט שלוי זכה בכלי שהוא בידו ויהי' נאמן בשבועתו שנתנו לו ראובן במתנה. דהרי שאפי' אשתו אילו נטלה כלי זה ואמרה בעלי נתנו לי במתנה אע"פ שכל מה שיש ביד האשה מן הסתם הוא של בעלה כמ"ש האחרונים בשם הרמב"ן ז"ל וכ"כ מהרי"ק ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בא"ה ס"ס פ"ו ואפ"ה אם תפסה כלי משל בעלה ואמרה בעלי נתנו לי במתנה ובחייו תפסתיו אם יש לה מיגו היתה נאמנת כמ"ש מהרי"ק ז"ל תשו' הרשב"א ז"ל בא"ה סי' צ"ו והרא"ש ז"ל כתב כלל (ג') [נ'] סי' ב' על אלמנה שאמרה בעלי נתן לי מנה בחייו במתנה גמורה והיא מוחזקת בו ואין עדים בדבר. והשיב כיון שיש לה ממון בעלה תחת ידה והיא יכולה לטעון על אותו ממון אין בידי משל בעלי כלום נאמנת ג"כ במיגו לומר בעלי נתנו לי במתנה ובשבועה אבל אם אינה מוחזקת בממון בעלה [אינה] נאמנת עכ"ל.

וכל זה אמרו באשתו דמן הסתם כל מה שיש ביד האשה הוא של בעלה כ"ש באיש נכרי ואינו נושא ונותן בבית ראובן דפשיטא ודאי שהוא נאמן בשבועתו שנתנו לו ראובן במתנה ואע"ג דלית ליה שום מיגו דהרי יש עדים שראו הכלי בידו קודם שתבעוהו היורשים (עכ"ד) ולית ליה מיגו דהחזרתי או להד"ם שהרי עדים מכחישין אותו שראו החפץ בידו מאחר שאין עדים מעידים על שעה שבא הכלי לידו נאמן לומר במכר או במתנה בא לידי ואפי' יש כאן עדים מעידים על שעה שבא לידו אם אינם מעידים שבא לידו בפקדון רק מעידים שראו שמסר ראובן הכלי מידו ליד לוי סתם אפ"ה יכיל למימר במכר או במתנה נתנו לי כמו שכל זה כתוב באר היטב בטור ז"ל סי' ע"ב וסי' קל"ג. והכלי הזה אינו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ולא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהל' טוען שאינו נקרא עשוי להשאיל ולהשכיר אלא הדבר שעשאוהו בעליו מתחלה להשאילו ולהשכירו וכתב ע"ז והגזים אל תטעה בזו כמו שטעו רבים וגדולים וכתב לבסוף ודבר זה עיקר גדול בדין והוא דבר של טעם ראוי שנסמוך עליו ולדון בו וברור הוא למוצאי דעת וראוי לדיין לשום אותו בין עיניו ולא ילוז. הנך רואה כמה וכמה הגזים בדין זה מהו הנקרא עשוי להשאיל ולהשכיר דפשיטא ודאי שהכלי הזה אינו נקרא עשוי להשאיל ולהשכיר. אלא אפי' לדעת הרי"ף ור"ח ז"ל שהביא דבריה' הטור ז"ל בסי' ע"ב מאחר שהוא כלי מפואר כמו שכתבת מסתמא בעליו מקפידין עליו מלהשאילו מפני חשיבתו שמא יתקלקל ומה גם להשכירו דלא שייך כאן כלל ועיקר והרי כאן דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר. ובודאי שב"ד הצדק עמדו על כל אלה הדברים וידעו דעת ראובן בעל הכלי שאינו קרוב' אצל לוי ואפשר ג"כ שראובן זה אינו רגיל להשאיל כליו לאחרים אפילו למי שדעתו קרובה אצלו שכל זה תלוי כפי ראות עיני הדיין ויודע אם דרך בעל הכלי להשאילו לאחרים כמו שכל זה מבואר להטור ז"ל בסי' הנז' ומאחר שהב"ד אמרו שלוי יהיה נאמן בשבועתו פשיטא ודאי שידעו בבירור שאין דרך ראובן להשאיל כליו ובפרט כלי זה שהוא מפואר דלב"ד טועין בדבר פשוט כזה לא חיישינן.

ומה שכתבת שרצה החכם יצ"ו לחייב ללוי להחזיר הכלי מן הטעם השני מדין מתנה טמירתא במחילה מכבודו הנותן טעם זה הוא נ"ט לפגם ותפל הוא מבלי מלח ותבלין ואמינא ליה להאי צורבא מרבנן אגב חורפיה לא דק והרי לשון הגמרא יריע אף יצריח שמתנה טמירתא היא שמצוה לעדים שלא יגלו הדבר ויחתמו בסתר זו היא הנקראת מתנה מסותרת כדאי' בפ' חזקת (בבא בתרא מ' ע"ב) א"ר יאודה האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ה"ד מתנת' טמירתא אמר רב יוסף דאמר לסהדי זילו אטמרו וכתבו ליה. ופרש"י ז"ל איטמרו שאמר לעדים הטמינו עצמכם ולשון הרמב"ם ז"ל יביע אומר וז"ל מי שנתן מתנה לאחד בפני עדים וצוה לעדים ול"א שלא יגלו הדבר ויכתבו ויחתמו בסתר זו היא נקראת מתנה טמירתא שהיא בטילה. הרי הגמרא ורש"י והרמב"ם ז"ל צווחי ככרוכיא דלא חיישינן אלא להסתרת העדים לא להסתר דברי מקבל המתנה ואפי' יהבינן ליה להאי צורבא מרבנן טענתי' למקרי דא מתנתא טמירתא משא"כ האמת בנדון זה לא חיישינן לה מכל וכל דהרי לא צוה הנותן שלא יגלה המתנה לעולם אלא שלא יגלה בעודו בחיים אבל אחר מותו לא צוה שלא יגלה דהרי צוהו שלאחר מותו יגלה ובמתנה כה"ג שצוה הנותן שלא יגלה רק אחר מותו אפי' אמר כן וצוה לעדים המתנה קיימת כמ"ש הרי"ף ז"ל בהל' בפ' חזקת וז"ל בשם הגאון ועוד כתב ז"ל ש"מ דאמר לא תגלו תפקידתא דא אלא לאחר מותו לא הויא מתנה טמירא דלכי מתקיימא אחר מיתה ההוא עידנא לאו טמירא היא דהא א"ל לסהדי לאחר מותי גליוה והא ודאי דבר מוכיח דעבידא לאיגלויי וליכא למיחש למתנתא טמירתא עכ"ל וכן פסק הרב ז"ל פ"ט מהל' זכייה וז"ל ש"מ שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה ה"ז מתנה קיימת וכו' והר"ן ז"ל בפי' ההלכות כתב שהרמב"ן ז"ל פסק כדעת הגאון ז"ל והביא ראי' מן התוספת'. והטור ז"ל כתב סברת הגאון ז"ל בסי' רנ"ג. א"כ בנדון זה אפי' היתה המתנה בפני עדים וצוה לעדים שלא יגלו הענין אלא לאחר מותו היתה המתנה קיימת מכ"ש דאין כאן עדים שצוה להם ואין סברא לחלק אם צוה שיגלוה אחר מיתה דוקא ר"ל תיכף ומיד אחר מיתה או צוה שלא יגלה אלא לזמן מוגבל אחר מיתה שדברי הגאון ז"ל לאחר מיתה סתם אמר ואין לנו לחלק מדעתנו ולא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין ומה גם שדברי הגאון ז"ל הם במצוה לעדים שלא יגלו הדבר ובמי שלא החזיק למקבל המתנה בחייו אבל בנדון זה שהחזיק אותו ראובן הכלי בחייו פשיטא ודאי מתנתו קיימת דהרי במתנתא טמירתא כתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות וז"ל אבל אם החזיקו הוא בנכסים או החזיק בהם בחיי הנותן בפניו ולא מיחה בו בכה"ג ודאי מהני' דאיגלאי מילתא דלאו למתנה טמירא איכוון אלא דעתו להקנות וכן הי' דן הרי"ף ז"ל עכ"ל. ואע"ג דנראה פשוט דדברי הר"ן ז"ל בשהחזיקו הנותן בפני עדים או שהחזיק הוא בהם בפני הנותן בעדים דאי לא לא ניהמני' מאחר שצוה לעדים שלא יגלוה משא"כ בנדון זה דא"כ עדים שהחזיקו ראובן ללוי בזה הכלי אי משום הא ל"ק ולא מידי שמה שאנו צריכין שם העדי' שהחזיקו הנותן הוא כדי לבטל המתנה שהיא טמירא ע"י עדים ולזה אם עידי המתנ' הם עידי החזקה הפה שאסר הוא הוא הפה שהתיר ואם עידי החזקה אינם עידי המתנה הם יתירו מה שאסרו עידי המתנה ובנדון זה ג"כ אף אם נחשבים למתנתא טמירתא הוא ע"פ לוי שאמר שצוהו שלא יגלה הדבר ופיו שאסר הוא עצמו המתיר שאמר שהחזיקו ראובן בכלי א"כ כמו שנאמינהו במה שאמר שצוהו שלא יגלה הענין נאמינהו ג"כ במ"ש להחזיקו בכלי. וכ"ז אני כותב כדי להתלמד במקום אחר אבל בנדון זה אין כאן מתנתא טמירתא לא ממנה ולא מקצתה וזכה שמעון בכלי זה שהוא מוחזק בידו וישבע שבועת היסת שנתנו לו ראובן ויזכה ודברים פשוטים הם מפי סופרים ומפי ספרים הנלע"ד כתבתי.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף