שו"ת תשב"ץ/ד/ב/ד

שו"ת תשב"ץ ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה ד: עוד כתבת שנשאלה שאלה זו לפניכם מהמקום הנז"ל וז"ל ראובן היה לו קירוב דעת עם בחור אחר והבחור היה נושא ונותן בקצת מנכסי ראובן באופן שהוא כבן בית והיתה לראובן בת אחת והבחור נתן עיניו בה וקצת מהעם היו חושבי' שהיא משודכת בידו ויום אחד היה ראובן אוכל ושותה בבית קרוב אחד מקרוביו מאמו ואיש אחר עמהם ובא הבחו' וישב אצלם וכשראה הבחו' שראובן שתה יין הרבה קם והלך לאשת בעל הבית ואמר לה השאילני טבעת אחת ואמרה שאין לה והיתה בתה יושבת אצלה וראה אצעדה ביד הבת ואמר לה השאילני האצעדה הזאת ולקחה האשה האצעדה מיד הבת ונתנה לו ושב למקומו ונטל כוס יין ונתן לראובן ונתן לו האצעדה עם הכוס ולאחר ששתה ראובן הכוס א"ל מה זה האצעדה שנתת בידי א"ל נתתי לך האצעדה ההיא קידושין על בתך ואז ראובן כשומעו דבריו השליך האצעדה על פניו וא"ל הוי סכל מהולל בתחבולה אתה בא לקדש בתי ולקח בע"ה האצעדה וא"ל זאת היא שלי מאין בא לידך א"ל ומה איכפת לך אני אתן מחירה א"ל וכי אני מוכר כלי של בתי אילו אתה נותן משקלה זהב איני מניחה לך וקם הבחור והוציא קול בכל העיר שקידש את בת ראובן והקול נשמע שבת ראובן נתקדשה לבחו' הנז' ויהי אחרי כן ראובן דחה הבחו' מאצלו ולקח מידו נכסיו שהיו אצלו ולא הניחו ליכנס לביתו עוד וכראו' הבחו' מה שעשה לו ראובן הלך לשר גדול משרי ההר שהוא אדונו וא"ל אדוני בת ראובן מקודשת בידי בדינינו והוא אינו רוצה ליתנה לי ושלח השר אל חכמי ההר שיאמרו הדין ונראה שפחדו ממנו ואמרו לו שדין זה הוא חמור וצריכין הם לשלוח לנו ושלחו כל המעשה כנ"ל וקבלת העדות שהעידו בפניהם העדי' ואנחנו פסקנו הדין שהקידושין בטלים מצד שעד הוא קרוב לראובן מאמו ונשאר עד אחד והדין היא המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו. והאי ת"ח שהוא עמנו ואומר שהוא מכיר לאדון ולמד עמו בישיבת החכם כה"ר אביגדור ואמר מאחר שהקרוב הזה קורבתו מאמו אין פיסולו מן התורה אלא מד"ס והראה לנו הדין בהרמב"ם ז"ל שהמקדש בפסולי עדים מד"ס צריכה גט מספק ומה גם בזה שאחד כשר ואחד אינו פסול אלא מד"ס ועוד אמר אע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל שהמקדש בע"א אין קידושיו קדושין יש פוסקים רבים חולקים עליו ובמצרי' חוששין לזה ובזה שע"א כשר והעד הב' אינו פסול אלא מד"ס אפי' הרמב"ם ז"ל יודה שחוששין לקידושין כאלו וצריכה גט מספק. ואנו הסכמנו כולנו להתירה בלא גט וכן כתבנו ושלחנו להם והת"ח הזה בכל יום אומר לנו התרתם אשת איש בלא גט ושלח השאלה למצרים ורוצי' אנו ומבקשים מהאדון לכתוב לנו דעתו אם תעזור אותנו עכ"ל.

תשובה: הת"ח הזה שאמרת לא ידעתיהו אי מזה הוא וגם את שמו לא הוגד לי אבל יהיה מי שיהי' במחילה מכ"ת אני או' שאם קרא לא שנה ואם שנה לא שלש ואם שלש לא שמש רבותיו כל צורכו והאמת אתכם ולא מטעם פיסול העד בלבד אלא גם מצד ד' טעמים אחרים שנמצאו בקידושין אלו הקידושין בטלים ומבוטלין שנים מצד הענין ושנים מצד הלשון ובכל א' מאלו הטעמים היה די והותר לבטל הקידושין האלו ומה גם בהצטרף כולם ואילו לא היה הת"ח הזה שרוי אצלכם לא הייתי מטריח עצמי לכתוב מוצא ומקור כל טעם וטעם בהטעמים הנז' אבל אחר שת"ח זה שרוי עמכם ומה גם שכתבת ששלח השאלה למצרים לזה צריך אני להרחיב הדיבור בזה ולכתוב מוצא כל טעם וטעם מהטעמי' הנז' מהגמ' ומדברי הפוסקי' כדי שלא ימצא איזה ענף להסתבך בו אע"פ שכל מה שאני כותב בזה הם דברי' פשוטי' גלוי' וידועי'.

ותחלה אני בא לדון עם הח' הזה יצ"ו שלא מן הצד על מה שאמר שהקרובים מצד האם אין פסולי' מן התורה אין נראה כן מד' הפוסקי' המובהקי' אלא כל השנויי' במשנה בפ' זה בורר (סנהדרין כז:) בין מצד האב בין מצד האם כולם פיסולם מן התורה כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף קפ"ה. וז"ל הריב"ש ז"ל בתשובה סי' י"ד ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' עדות שקרובים מצד האם או מדרך אישות כולן פיסולין מדבריהם ולא מן התורה כבר סתר דבריו הרשב"א ז"ל ואמר שבין קרובי' מצד האב או מצד האם כולן פסולין מן התורה ושהאומרי' שיש הפרש ביניהם כבר ביארו טענתן שיצא להן זה שאותן קורבות ממדרש חז"ל הם וכדאמרינן התם (שם (כ"ח ע"א) אשכחן קרובי האב קרובי האם מנין אמר קרא אבות אבות תרי זימני וכל הבא ממדרש ז"ל מדרבנן הוא וכבר דחה רבינו האיי ז"ל דברים אלו בראיות חזקות כראי מוצק יצוקות ותדע עוד שאם אתה אומר כן אף קרובי האב מדבריהם שהרי פשט הכתוב אינו אלא שלא ימותו אלו בחטא אלו וכן לא יהיו קרובי האב פסולין אלא לחובה שהרי לא יומתו כתיב וזכות לא למדו אלא מלא יומתו תרי זימני. ואפשר שהר"ם ז"ל הלך בזה לשיטתו שאמר בעיקר הב' של המצוה שחבר שכל הדברי' הבאי' מאחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינם מן התורה אלא מדרבנן וכו' ומלבד שיש עליו קושיות גדולות חבילות חבילות שהקשו עליו גדולי עולם ואחד מהם אחד מרבותי רב מובהק וגדול וכו' כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ורמז על א' מרבותיו על הרמב"ן ז"ל שחבר ספר המצות להשיב על הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל בספר ההוא סתר דבריו והביא ראיות גדולות וכתב בסוף דבריו וידעתי כי הספר ההוא לרב ז"ל ענינו ממתקי' וכלו מחמדי' מלבד העיקר ההוא שהוא עוקר הרי' גדולי' בתלמוד ומפיל חומות בצורות בגמ' והענין ללומדי הגמ' רע ומר ישתקע הדבר ולא יאמר וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשו' שכל הקרובי' השנויי' בפ"זב פסולין מדאורייתא עכ"ל הריב"ש ז"ל בתשו' סי' י"ד. והרשב"ץ ז"ל כתב בח"א מתשובותיו סי' קנ"א ז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל שקרובי האם הבאי' מדרשא הם מדרבנן שסובר בכל מדרש חז"ל שאינם קרויים מדאורייתא אינו ר"ל שהם מדרבנן אלא שהם קרויי' מדרבנן לענין שאינם נכללין בדברי ר' שמלאי (מכות כג:) לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה יש להם והרבה בראיות מדברי הר"ם ז"ל עצמו ובסוף כתב א"כ מ"ש בפי"ג מהל' עדות אבל שאר הקרובי' מן האם או מדרך אישות כולן פסולין מדבריהם ר"ל שלא באו בפי' מן התורה אלא מדבריהם אבל מ"מ על דין תורה הם א"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת כמו המקדש בפני קרובי' מן האב עכ"ל. נמצינו למדין מדברי הרמב"ן והרשב"א והריב"ש זצ"ל שהעיקר והוא שהניח הרב ז"ל עוקר הרי' גדולי' בגמ' וכל גדולי עולם חלקו עליו בזה ודאי שאין לסמוך עליו בזה ואין להביא ראיה ממנו ולדברי הרשב"ץ ז"ל אפי' הרב ז"ל מודה שפיסולי קורבת האם הם מן התורה והמקדש בפניהם אינה מקודשת וא"צ גט וכן פסקו כל האחרוני' ז"ל. א"כ האי צורבא מרבנן אם קרא בספ' הרב ז"ל לא שנה בדברי האחרונים הבאים אחריו אשר מהם חלקו עליו וסתרו דבריו ומהם פירשו לנו דבריו וגלו דעתו שאפי' בקרובי האם סובר הרב ז"ל שפיסולו מן התורה כמו קרובי דאב כמ"ש הרשב"ץ ז"ל. ועתה שנתברר לנו מדברי הני רבוותא שהקרוב הזה הוא פסול מה"ת אפי' לדעת הרב ז"ל א"כ כמאן דליתיה דמי ואין כאן רק העד הכשר והו"ל מקדש בע"א שאין חוששין לקידושיו כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכות פ' האומר וכן פסק הרא"ש ז"ל בפסקיו ובתשובה וכן הטור ז"ל סי' מ"ב וכן הרשב"א והר"ן זצ"ל. וז"ל הרשב"ץ ז"ל בתשובה סי' ק"ל והטענה הב' מספקת ודאי לבטל הקידושין כדאיתא פ' האומר (ס"ה ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו וכ"כ בה"ג וכן הרמב"ם ז"ל וכ"כ בס' עמודי גולה וכן היא סברת הראשוני' והאחרוני' ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל לא' מן התלמידי' שבא מעשה לידו והיה סומך על ס' המצות וז"ל תשובתו ומה שבאת לסמוך על זה שמצאת בספר המצות מי סנו כ"ע והרי"ף והרמב"ם ז"ל וכל חכמי ישראל שאתה מראה עצמך כאיש אמת יותר מכל אלו ומכל אשר נהגו בכל הארצות לסמוך על שיטת' כשיטת הגמ' דהא רב שמואל ובי דינא רבה ורב נחמן ורב כהנא דאמרי דאין חוששין לקידושיו ושיטה פשוטה בכל התלמוד אין דבר שבערוה פחות מב' וכיון שגדולי האחרוני' הסכימו עם הראשוני' ועשו מעשה והדברי' נראין בעינינו כדבריהם והכרענו כן בראיות כפי עניו' דעתנו אין לחוש לקידושי' ושרינן לה לעלמא בלא גט ואין כאן בית מיחוש כלל עכ"ל הרשב"ץ ז"ל. ובסי' קנ"ד כתב ג"כ מענין זה וז"ל וכדי שיסמוך לב כל אדם בזה ולא יהא לבו נוקפו אכתוב לך על מעשה שהיה במיורקא בזמן הרשב"א ז"ל מענין אחד שטען שקדש אשה בפני שני עדי' ולא העיד בב"ד רק אחד והתירה הרב ז"ל משום דאין דבר שבערוה פחות משני' ופסקו רבוותא המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו ואחד מהתלמידי' בעט בהוראתו וכתב לו בלשון הזה ויזהר רבינו שלא להתירה בלא גט והרב ז"ל כעס עליו וכתב לו בלשון הזה מי אתה הר הגדול שאתה מזהירני על הוראותי ומישר אורחותי ומה המה עצותיך הלהן הוראותי תשברנה הלהן תעגינה איני רואה אותך רק ככסיל העושה עצמו בסכלתו כסיל ועל שיטה זו היה לי לייסרך בשוטי' כאשר ייסר איש את השוטי' ועל כל קוץ וקוץ להכות אותך בקוצי' אבל מוסרי וסכלותך מצילי' אותך גם מגודל לבב אינך מכיר לבבך השובב ובאת אלי בהל' שראוי להחמיר על אשה זו להצריכה גט ועני בדעת אינך מכיר שבשמועה זאת אתה חסר דעת עכ"ל. א"כ האי ת"ח שאמר שרבי' חולקי' על הרב ז"ל בדין זה דהמקדש בע"א לא מצא ידיו ורגליו אדרבא רבי' גדולי' ועצומי' סברי כותיה ולא נמצא מי שחולק בזה רק הסמ"ג ז"ל וכבר אתה רואה מ"ש הרשב"א ז"ל לתלמיד ההוא שבעט בהוראתו ורצה לסמוך על הסמ"ג בזה ואני ידעתי דהאי צורבא מרבנן בראותו דברי הרשב"א ז"ל בוש יבוש ופניו יחוורו. ומ"ש ומה גם בזה שהאחד כשר והאחד אינו פסול אלא מד"ס שגם הרמב"ם ז"ל יודה שחוששין לקידושי עד א' הרי כבר הוכחנו מדברי הרשב"ץ ז"ל שגם הר"ם ז"ל סובר שקרובי אם פסולין מן התורה ונמצא שאחד פסול מה"ת ואחד כשר וכתב מהרי"ק ז"ל בס"ס מ"ב וז"ל כתב רבינו ירוחם ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל המקדש בפני שני עדי' והאחד מהם קרוב מתירי' אותה לינשא לכתחלה בלא גט ע"כ ולא הביא שום חולק עליו משמע פשוט דהלכת' כותיה. נמצא שהת"ח הזה יצ"ו במקום שחשב לעמוד לא עמד. גם מה שרצה לקיים הקידושין מחמת הקול שיצא בעיר שנתקדשה בת ראובן לבחור והביא ראיה מן המשנה (גיטין פח:) שאמר יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת ואמר דמחלוקת בין הפוסקים אם מבטלין הקול אם לאו ומן הספק צריכה גט כו'. אומר אני דדמי האי צורבא מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעת' ועתה זה לי כמו שנתים ימים נשאלתי מעיר תלמסאן על ענין זה של ביטול הקול והיה הקול ההוא חזק מאד וכתבתי ראיות נכוחות לבטל הקול ההוא והראיתי הפסק להרב מורינו כמה"רר נתנאל קרשקש נר"ו והוכשר בעיניו וחתם בפסק ההוא ועתה אני כותב לך קיצור מה שכתבתי אז באורך והענין הוא דאיפליגו רבוותא אי מבטלינן קלא שהרא"ש ומהר"ם ז"ל סברי דמבטלינן קלא והרב רבינו פרץ והר"ן ז"ל סברי דלא מבטלינן קלא ואף להני רבוות' דסברי דלא מבטלינן קלא בעינן שיהיה קול ותכסיסיו ובגמ' (ספ"ק) [ספב"ת] דגיטין (פט.) מפ' תכסיסי הקול כדי שיקרא קול הם שני דרכים הא' שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ואומרים פלוני' נתקדשה היום. והשני שיאמרו פ' מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו למדינת הים. ועל הקול היוצא באחד משני דרכי' אלו איפליגו הני רבוותא אי מבטלינן קלא אי לא אמנם קול היוצא בעיר ולא יהיה על א' משני דרכים אלו אין זה נקרא קול אלא הברה בעלמא וא"צ ביטול שאין כאן מה שיתבטל. ואע"פ שיצא הקול על אחד משני דרכי' אלו צריך שיתחזק בב"ד כדאיתא התם בגמ' (שם ע"ב) אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בב"ד לאו קלא הוא ודברים אלו לא נמצא עליהם שום חולק ומוסכמים מכל הפוסקי' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אישות והטור ז"ל סי' מ'. ובנדון זה שבאה עליו השאלה לא היה שם א' מהשני דרכים הנז' בגמ' לא נרות דולקות ולא מטות מוצעות. אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם בפ' הנז' וז"ל וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה כו' דמשמע מדבריו דלא בעי נרו' ומטות אלא אם ראו כמו שמחת אירוסין ושמעו הברה בלבד זה נקרא קול כבר כתבנו בפסק ההוא כוונת הבנת דברי הרב ז"ל בלשון ההוא לפי שהי' בנדון ההוא כמו שמחת אירוסין אבל בנדון זה לא היו נרות דולקות ולא שמחת אירוסין ולא שום ענין וגם הקול ההוא שיצא לא אתחזק בב"ד רק הבחור עצמו הוציא הקול וכשישבו הב"ד לחזק הקול ובאו העדים לפניהם להעיד נמצא אחד מהם קרוב הרי נתבטלו הקדושין מעצמם ואם הקידושין שעליהם יצא הקול נמצאו בטלים כפי הדין מה קול נשאר עוד שיצטרך ביטול בשלמא אילו היו העדים כשרי' רק שאינם נמצאים לפנינו כדי שיבואו ויעידו לפנינו לראות עדותם אם היא עדות קיימת אז היינו חוששין לקול שיצא כבר וגם בזה צריך שיהיה הקול שיצא על הדרכים הנז' אבל בנדון זה הרי העדים שאומר הבחור שקדשה לפניהם נמצאי' לפנינו ואומרים שהקול שיצא הוא אמת ובפנינו נעשו הקידושין אבל נמצאו שהקידושין אינן קידושין ונתבטלו א"כ מה קול עוד נשאר. והראי' לזה ממ"ש הטור ז"ל בסי' הנז' בשם הרמ"ה ז"ל וז"ל כתב הרמ"ה ז"ל דוקא שנתברר בודאי ששקר היה כגון אותן העדים שתלה בהן הקידושין שקדש בפניהם אמרו להד"מ אבל אם לא נתברר אלא באמתלא ובצד ספק אינה מבטלת הקול עכ"ל. וכתב מהרי"ק ז"ל סי' מ"ג שכדעת הרמ"ה פירשו המפרשים ז"ל הרי לדעת הרמ"ה ז"ל אם באו העדים שתלו בהן הקידושין ונמצא שלא היו שם קידושין אליבא דכ"ע מבטלין הקול אפילו היה הקול בטכסיסיו והריב"ש ז"ל הסכים לדברי הרמ"ה ז"ל בתשוב'. ובנדון זה הרי העדים שתלה בהם הקידושין הם לפנינו אע"פ שלא אמרו להד"מ מאחר שאחד מהם קרוב וכמאן דליתיה דמי ומאחר שהקידושין אינם קידושין כפי הדין הו"ל כאלו אמרו להד"מ. ומן הטעם הזה של פיסול העד לבד היה די והותר לבטל הקידושין אמנם כדי להגדיל תורה וכדי להתלמד במקום אחר נר' לומר שהקדושי' אלו בטלין ומבוטלים מצד ד' טעמי' אחרי'.

הטעם האחד מצד ענין הקידושין לפי שקידש בדבר שאינו שלו שאם החפץ הזה שקדש בו הוא של בעל הבית שהוא כן האמת שאינו אלא של ב"ה מאחר שנטלו שלא מדעת בעליו נקרא גזל וקי"ל המקדש בגזל של אחרי' אפילו שידך אינה מקודשת כדאיתא בפ' האיש מקדש (קידושין נב:) וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל ואפי' נתרצה בעל החפץ כגון שא"ל אפי' היה של זהב לא היה קשה בעיני אינה מקודשת כדאית' התם בההיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דביתא אשכחיה א"ל אמאי לא תתיב לה מהני חריפא וכו' הרי כמו שגלה דעתו שהוא מוחל לו אותה גזילה ואפ"ה אמר רבא שאינה מקודשת. וכן פסק הר"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהן וקדש בהן את האשה ובא בעל הבית אע"פ שא"ל למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה אינה מקודשת שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו הואיל וקדש בממון חבירו שלא מדעתו ה"ז גזל ואינה מקודשת עכ"ל וכן פסק הטור ז"ל סימן מ"ב וכן פסק הריב"ש ז"ל וכן הרשב"ץ ז"ל סימן כ"ג ולזה הסכימו כל האחרונים ז"ל. הרי אפי' נתרצה ב"ה במה שעשה המקדש וגלה דעתו שהוא חפץ במה שעשה לא מיבעיא ששתק ולא מיחה אלא אפי' אמר דברים שהורה שהוא חפץ במה שעשה אפ"ה אמרינן שאינה מקודשת כ"ש בנ"ד שלא די ששתק ולא מיחה אלא שמיחה בפי' ואמר שאינו חפץ במה שעשה שהרי א"ל אלו אתה נותן משקלה זהב איני מניחה לך ולקח החפץ שלו שנראה פשוט שאין כאן שום קדושי' כלל. אע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל ואם קידשה בדבר שאין בע"ה מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק. נר' דוקא בשא"ל אח"כ דברים הנראי' שהוא חפץ בכך אבל בנדון זה שהקפיד בדבר נר' בודאי שדעת הרב ז"ל דאינה מקודשת. ועוד מצאתי שכתב הרשב"ץ ז"ל שלא אמר הרב ז"ל זה אלא בתמרא או אגוז שאינו שוה פרוטה ואין בו דין גזל וכיוצא בזה אין החברים מקפידים זה על זה ואע"פ שאין בו ש"פ מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי אבל בדבר שיש בו ש"פ ויש בו דין גזל אינה מקודשת כלל. א"כ בנ"ד נר' פשוט אליבא דכ"ע שקדש בדבר שאינו שלו שלא מדעת בעליו ויש בו יותר מכמה פרוטות והקפיד עליו בעליו ואמר בפי' שאינו נותנו לו אינה מקודשת ואם אמור יאמר המשיב שהחפץ הזה הוא של האשה והרי נטלו מדעתה אע"פ שאין כן האמת שאילו האצעדה הזאת היא של האשה בעצמה היה אפשר לומר שהוא שלה שניתנה לה מאחר' במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה אעפ"י שיש בזה כמה חילוקים עד שיהיה שלה ומה גם שהאשה הנשואה כל מה שיש בידה מהתכשיטין על הסתם הוא של בעלה כמ"ש האחרונים בשם הרמב"ן ז"ל. אבל האצעדה הזאת היא של בתה ובודאי שמשל אביה היא ונמצא שהיא של בע"ה והרי בע"ה הקפיד על הענין ואין כאן קידושין כלל. ואפי' את"ל בדרך רחוק שהוא של האשה שעשתה אותו לבתה ממעות שניתנו לה במתנה אפ"ה נר' פשוט שאין כאן בית מיחוש כלל לפי שלא אמר לה בשעת השאלה שהוא רוצה לקדש בו ומאחר שלא אמר לה כן והלך וקידש בה אינה מקודשת כמ"ש הטור בסי' כ"ח בשם הרא"ש ואע"פ שכתב שהר"ש ז"ל חולק על הרא"ש ז"ל נראה שהטור ז"ל מסכים לדברי הרא"ש ז"ל שכ' דבריו בסוף ולדברי הרא"ש ז"ל הסכים הריב"ש ז"ל בתשו' וכתב שהרב בעל השלחן כתב בשם הגאוני' ז"ל שהמקדש בטבעת שאולה שאם השאילה לקדש בה מקודשת ואם השאילה סתם אינה מקודשת ולזה הסכים הרשב"ץ ז"ל בח"ג סי' ר"ב וכן פסק מהר"ש די מדינה ז"ל ומהר"י אדרבי ז"ל סי' רל"א. נמצינו למדים מכל מה שכתבנו שנראה פשוט שאין לחוש לקידושין אלו בין יהיה (הספק) [החפץ] הזה שקידש בו של בעה"ב או של האשה:

הטעם הב' ג"כ מצד הענין והוא שלא אמר לאבי הבת דבר מענין הקידושין בעת נתינת החפץ ר"ל עם נתינת הקידושין אלא ששהה בידו עד ששתה הכוס ואז הזכיר לו הבחור הקדושין. ובזה נר' פשוט שאין כאן בית מיחוש כלל. ועיקרא דהאי מלתא בפ"ק דקידושין (יב:) בההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא א"ל והא לית בה שוה פרוט' א"ל תקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתה ואישתיקא אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא. ופרש"י ז"ל דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי שקלתניה ומסקנ' דגמ' כרבא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות וז"ל נתן לה אגודה של הדס וכיוצא בה וא"ל הרי את מקודשת לי בזו וקבלה אותה וא"ל והרי אין שוה פרוטה ואמר תתקדש בד' זוזים המוחבאים בתוך האגודה אם אמרה הן מקודשת ואם שתקה אינה מקודשת במעות אלו שהשתיקה אחר קבלת המעות אינה מועלת כלום ותהיה מקודשת מספק מפני האגודה שמא ש"פ במקום אחר עכ"ל. וז"ל הריב"ש ז"ל בתשובה דבשלמא בלשון הקידושין הנאמר לאשה בשעת נתינה והיא פושטת ידה ולוקח' הטבעת אז היא מקודשת בשתיק' שקבלת הטבעת הויא הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לה לשם קידושין אבל אם כשקבלה הקידושין לא שמעה לשון הקידושין אלא אחר קבלת הכסף אין שתיקתה כלום והסכימו כל האחרוני' דהלכה כרבא דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא ולא מפלגינן בין פקדון לזולתו דהא רב אחאי פריך על רב הונא בריה ורבינא נמי לא חש לה. ואע"ג דשלח אותן דשמיע לכון חושו לה משום כבוד רבם א"ל כן דאי משום דינא אפי' איהו נמי הוה חייש לה וכ"כ הרשב"א ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל הריב"ש ז"ל בתשו'. וכן פסק מהרשד"ם ז"ל וכן מהר"י אדרבי ז"ל וכן פסק הרב הגדול מהרי"בל ז"ל. א"כ בנ"ד שבשעת נתינת החפץ לא אמר הבחור לאבי הבת שום דבר מענין הקידושין אלא אחר שהיה כבר החפץ בידו ושהה זמן רב עד ששתה הכוס אז נזכרו הקידושין נר' פשוט מדברי הני רבוותא הנז' דאין כאן בית מיחוש כלל. ואפילו לדעת הטור ז"ל שכתב בד"א שבא לידה בתורת פקדון אבל בא לידה בתור' קידושין שא"ל התקדשי לי בחפץ זה וא"ל והרי אינו ש"פ אם אמר לה יש בתוכו ש"פ תתקדש לי בו ושתקה הוי ספק קידושין. דמשמע מדבריו דספק קידושין דאמר לאו משום דשמא החפץ שוה פרוטה במקום אחר כמ"ש הרמב"ם ז"ל אלא דהויא מקודשת משום הד' זוזים שיש בתוכו שאע"פ שלא אמר לה שתתקדש לו בהם אלא לאחר שהיו בידה כבר ואפ"ה אמר שהיא מקודשת מספק והיא סברת הרי"ף ז"ל בהלכות לאפוקה צריכה גט ולעיולה צריכה קידושין אחרים ולא סגי בהנהו קידושין והיא סברת הרא"ש ז"ל בפסקיו ולדבריהם הסכים מהרי"ק ז"ל בספרו הקצר שכתב א"ל התקדשי לי בחפץ זה והרי אינו שוה פרוטה וא"ל התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו ה"ז ספק מקודשת דמשמע מדבריו ג"כ דספק מקודשת הוא משום הד' זוזים כמו שפי' הטור ז"ל ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל. אפ"ה בנ"ד כ"ע מודו דאין כאן קידושין כלל דעד כאן לא קאמרי הני רבוותא דמקודשת מספק אלא אם לאחר שהיה כבר בידה החפץ וא"ל התקדשי לי בו שתקה אע"פ שלא אמרה הן מאחר ששתקה הויא מקודשת מספק. ועוד במאי דאמרי הני רבוותא שנשאר החפץ בידה ונטלתו והלכה לה. אבל בנדון זה דאיכא תרתי לטיבותא חדא דלא מיבעיא ששתק ולא אמר הן אלא שמיחה בדבר וחרפו וגדפו לבחור וקראו סכל מהולל על המעשה אשר עשה הרי שאמר בפי' שאינו חפץ בקידושין ההם ועוד שטפחו על פניו בחפץ ולא הניחו בידו וכתב מהרי"ק ז"ל בספרו הקצר וז"ל א"ל התקדשי לי בדינר זה ונטלתו וזרקתו לים בפניו וכו' ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפיצה בקידושין וזה אם בשעת נתינת החפץ א"ל התקדשי לי בו וכ' הרב ז"ל אם זרקתו מידה אינה מקודשת מכ"ש בנ"ד שלא נזכרו הקידושין אלא אחר שכבר בא החפץ לידו וכשומעו זכר הקדושין השליך החפץ מידו וחרפו וגדפו לבחור פשיטא דכ"ע מודו דאין כאן בית מיחוש כלל.

הטעם הג' מצד לשון הקידושין דאין כאן ידים מוכיחות לפי שלא אמר קידושין לי על בתך ופסקו רוב הפוסקי' רוב בנין ורוב מנין דאין לחוש לקידושין כאלו משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים כיון דאיכא כמה וכמה אשלי רברבי דסברי הכי והם הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והטור זצ"ל וגם הר"ן כתב שיש מי שאמר דאע"ג דקי"ל בנדרי' (ה' ע"ב) דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידיים אפ"ה לענין גטין וקדושין אזלינן לחומרא והויא ספק מקודשת. והר"ן ז"ל דחה דבריו ופסק דאם לא אמר לי בקידושין לא אמר כלום ואינה צריכה גט ומותרת לכהן וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבו סתם הרי את מקודשת לי הא אם לא אמר לי אינה מקודשת וגם הרב הגדול מהריב"ל ז"ל כתב ברמז תשובת בראשונות ובשלישיות לשון מה"ר ישעיה מטראני ז"ל הראשון שכתב ואם אמר הריני נותן זה לך לקידושין לא אמר כלום. הרי אפי' אמר הריני דחשיבי קידושין לדעת הריב"ש ז"ל כמ"ש בתשובה סי' רס"ו אפ"ה פסק מה"ר מטראני ז"ל דלא חשיבי קידושין כ"ש בנ"ד דאין כאן לא לי ולא הריני רק אמר קידושין על בתך דפשיטא דאין כאן קידושין אליבא דכ"ע. ואפי' לדעת מהר"ש די מדינה ז"ל שכתב בכמה תשובות מתשובותיו שמעולם לא סמך על הטעם הזה שלא להצריכ' גט לבד אם יהיה טעם אחר. הרי בנדון זה יש ויש כמה טעמי' אחרי' ויהיה טעם זה סניף להם. הן אמת שאילו קודם נתינת הקידושין עבר שם במסיבה זכר הקידושין ביניהן ונתן לו החפץ אע"פ שלא אמר לי היה מועיל אבל כאן לא היה קודם נתינת החפץ שום זכר קידושין ביניהם ולא שידוכין. ואע"פ שכתבת שקצת מן העם היו חושבין שהיא משודכת להבחור אין בכך כלום שאפי' היתה משודכת עמו מקודם מאחר שבשעת נתינת הקדושין לא נזכר ביניהם ענין הקידושין ועמד וקדש ולא אמר לי אין כאן בית מיחוש כמ"ש המבי"ט ז"ל בתשובה סי' קכ"ז וז"ל וטעמא דשידוכין לא אלימי כמדבר עמה על עסקי קידושיה וקדש דהרי אם שדך אשה ואח"כ א"ל הרי את מקודשת ולא אמר לי אכתי הויין ידים שאינן מוכיחות דדוקא כשהיו עסוקין על עסקי קידושין הוא שכתבו דאם אמר מיד סתם הרי את מקודשת ולא אמר לי דהוו ידים מוכיחות והויא מקודשת לא כששדך ואחר זמן קדש ולא אמר לי דלא לישתמיט חד מן המפרשים לומר אם שדך ואח"כ קידש ולא אמר לי דליהוו קידושין עכ"ל וכ"כ המ"מ ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דשידוכין דקודם לא חשיב כמדבר עמה על עסקי קידושיה.

הטעם הד' ג"כ מצד הלשון דבעינן בלשון הקידושין לכשיהיו מועילין לשון המורה להבא ואע"פ שדבר זה לא נמצא כתוב לראשונים הנה הרשב"ץ ז"ל כתבו בתשו' סי' כ"ג והביא ראיות נכוחות לדבריו ולדעתו נמשכו האחרוני' הבאי' אחריו ומהרי"ק ז"ל כתב בסי' ז"ך שהרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל פסק בתשובה כהרשב"ץ ז"ל דבעינן לשון המורה להבא שאם אמר קידושין הם ולא אמר יהיו או הרי הן קידושין לא אמר כלום. א"כ בנ"ד שאמר הם קידושין על בתך אינם קידושין ומה גם שאמר בפי' לשון המורה לשעבר שהרי אמר נתתי לך פשיטא ודאי דלא אמר כלום:

הכלל העולה מכל מה שכתבנו שהבחור' הזאת שבאה עליה השאלה היא מותרת להתקדש לכל מי שתרצה ואין לחוש כלל ועיקר לקידושי הבחור הזה ובכל טעם וטעם מהטעמי' שכתבנו יש בו די והותר לבטל הקדושין הנז' וא"צ גט כלל ועיקר ומה גם בהצטרף כל הטעמי' הנז'. ועתה אתה ברוך ה' החזק במותר אל תרף ואל יבטיחהו יצרו של הת"ח הזה יצ"ו לומר שיש בחומרה בית מנוס שהאוסר במותר יתיר באסור ומה גם שהמחמיר בענין כזה היא חומרא דאתיא לידי קולא שאם יקדשנה אחר קדושי ודאי לדעתו א"צ גט משני אע"פ שהיא לשני מקודשת גמורה וכן אם יקדש זה את אחותה יתירנה בלא גט שיאמר אין קידושין תופסין באחותה ונפלאתי הפלא ופלא איך החכם הזה אין עיניו בראשו לירד לעומק הענין וטח עיני כבודו מראות טעמי' אלו שהם גלוים וידועי' לכל מתחיל ללמוד בדיני קידושין ומה גם למי שלמד בעיר גדולה של חכמי' ורבני' אבל מה שיש ללמד עליו זכות שחשב שהחומרא בעניני' אלו היא בית מנוס וה' יכפר בעדינו ויצאו דברינו בהיתר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף