שו"ת תשב"ץ/ג/קלה

שו"ת תשב"ץ ‏ ג קלה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תלמסאן הוספת חזוק בקונדריס הכתוב למעלה בסימן ל"ז.

ענין קלה:

ראיתיך מתחזק שפרישת כ"ג מביתו היא מן התור' ולא יפה אתה עושה בזה שאם מן התור' היה אסורה לו כל שבעה היה לוקה עלי' ולא מנאוה בכלל הלוקי' בשום מקום ולא מחייבי עשה כבעולה לכהן גדול. והתלמוד (יומא ו' ע"א) נותן טעם שמא תמצא אשתו נדה ואתה אומר כי מן התורה הוא אסור. ואין התורה אוסרת משום שמא ואין אסורי תורה אלא איסורין קבועין וכל מקום שנותנים טעם שמא הוא גזירה דרבנן משום עשו משמרת למשמרתי. ואלו הי' אסור לביתו מן התור' כששאלו בגמ' (שם) מביתו למה היה פורש היתה ראויה התשובה בשאלה זו כמו בשאל' ראשונה למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה דזו תורה וזו תורה. ואם מן התור' היא פרישה זו אין לה סמך אלא ממקום שלמדנו פרישה ללשכה. ואם באו לומר שפרישה זו שהיא מה"ת מה טעם אמרה תורה כן עדיין לא למדונו שמה"ת היא שישאלו למה אמרה תורה כן. ועוד שהי' להם לומר מפני מה אמרה תורה שיפרש והית' באה התשוב' כהוגן. כמו מפני מה אמרה תור' נסכו מי' בחג (ר"ה ט"ז ע"א) וכיוצא בזה אבל לשאול למה פורש אם מה"ת היא היו מתמיהין למה פורש רחמנא אמר לפרוש וכמו שאמרו (שם) למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא ודאי השאלה היתה דמן התורה מפרישין אותו ללשכה כדילפינן מקראי. אבל מאשתו ליכא קרא שאין לומר שפרישת משה ואהרן ובניו היתה מפני חשש שמא תמצא אשתו נדה ולא למדנו אלא הפרישה מביתו אל הלשכה. א"כ למה פורש מאשתו ואמרו שמא יבא על אשתו ותמצא נדה. ומחשש' זו הפרישוהו רבנן מאשתו. ובספרא הביאו הברייתא לפרש המשנה כי כן דרך הברייתות לפרש המשניות וכן היא בתוספתא וכמו שיתפרש בגמ' יתפרש בברייתא בירושלמי (יומא פ"א ה"א) מוכח דמדברי רבי יוחנן שנותן טעם לפרישה אל הלשכה הי' מותר לשמש מטתו ולא למדנו איסור שמוש מטה אלא מדברי ר' יהודה בן בתירא א"כ דברי רבי יהודה בן בתירה אינם נתינת טעם לאיסור תשמיש בלבד אלא לפרש עיקר האיסור למה גזרו עליו וכשנפל העמוד הזה נפל הבנין שבנית עליו:

בענין לא נמצא פסול בעומר על כרחנו נודה שהטעם הוא לפי שאי אפשר להביא אחרים תחתיהם. כמ"ש רש"י ז"ל ומה לנו לחצוב בורות נשברים ולעזוב מקור מים חיים. אבל הי' לך להתעורר כי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' תו"מ ה"ז) פסק שאם העומר לא נקצר בלילה נקצר ביום וזו קושי' גדול' היא אבל נוכל לתקן ע"פ דרך רש"י ז"ל שאין לא נמצא פסול ממנין הנסים דכלהו בחדא פסולי מנינן להו אבל כבר כתבתי לך בקונדריסי האחרון שהתוס' פסקו שאם לא נקצר בלילה אינו נקצר ביום וזה דעת רש"י ז"ל ומזה נראה לי כי לא השגחת בקונדריסי ואלו השגחת היית מתקן הרבה דברים באו בקונדריסך בשבוש ונתבטל טעמך בלא נמצא פסול וזהו המבוקש:

עוד כתבת בחמשה דברים שחסרו בבית שני. מאן יימר לן שכל נס שאין בו חסרון כבוד לבית לא הי' בבית שני. שהרי נס העומר ושתי הלחם ולחם הפנים לא הי' בחסרונם חסרון כבוד לבית ולא היה הנס בהם אלא מפני כבודן של ישראל והבטחת הנס היתה בבית שני ע"כ דבריך. וכן אני אומר שכל נס שאין בו חסרון כבוד לבית היה גם בבית שני ולא מיעטו אלא שלא נמנו בכלל החמשה דברים הנרמזים בה"א ואכבדה. אבל בכלל עשרה נסים היו ועל כן נמנה בכלל עשרה נסים לא אירע קרי אע"פ שאין בזה חסרון כבוד לבית אלו הן דברי יתד שלא תמוט:

אמת הוא שאני כתבתי במעשה דיוסף בן אילס היה מפני קרי לדעת הירושלמי (שם) שאמרו כן אמרתי זה ללמוד מה שהייתי רוצה ללמוד דמדידהו נשמע להר"ן שלא לסתור מה שכבר כתבתי בפירושי למס' אבות דברי רש"י ז"ל שכתב שלא היה מפני קרי. וכבר ידעת כי בירושל' (שם ה"ד) יש מחלוק' אם הנסים היו בבית שני אם לאו ואין זה חולק על המשנה כמו שכתבת אלא המפרשים הם שהמשנה לא נשנית אלא לבית ראשון ואפי' לגמרא דילן אם פעם אחת אירע כן לא יפגום הנס וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בחדושי שבת שמעשה דיוסף בן אילס היה מפני קרי אחר שבירושלמי העידו כן ואם בגמרא דילן מה שיסתור זה ראוי לסמוך עליו.. וראיתי בדבריך קושיא גדולה שהקשית למה חסרו מהשני נס מקום עמידת הארון ואילני הזהב ואע"פ שהיו נסי דקביעי שהרי חום לחם הפנים נס קבועה היה ומנהו בכלל עשרה דברים זאת היא קושיתך. וקושי' עמידת הארון כבר הרגש' שאינה קושיא שכשחסר הארון חסר מקום עמידתו. ובאילני הזהב נסתפקת (ביבמו') שמנו חום לחם הפנים היה להם למנות אילני זהב דתרויהו נסי דקביעי. וזאת אם היא קושיא לגמרא היא הקושיא אבל אינה קושיא שלחם הפנים משבת לשבת היו מסדרין אותו ואינו קבוע שם לעולם כמו אילני הזהב ולכן מנוהו ולא מנו אילני הזהב וזה טעם נכון הוא ואיך יתפשט מזה שהיה לו לר' אחא למנותו בכלל חמשה דברים ולומר ששה דברים אלא שהשמיטו רבי אחא כמו שלא מנאוהו בכלל עשרה נסים ואין הדבר כן שהמשנה הוא מונה נסים דלא קביעי וכדין השמיטה אילני זהב משו' דקביעי ורבי אחא אינו מונה אלא כבודות ולא היה לו למנות אילני זהב שאין בו חסרון כבוד וזהו פשוטן של דברים ואיך עלה על דעתך דרבי אחא תנא ושייר והלא מרמז ה"א ואכבדה למד זה ואיך יתקיי' הרמז אם הם יותר מחמש' ונתבאר בזה טעותך במה שכתבת בקונדריסך הראשון שאין לסמוך על הירושל' שאמר כי בבית שני לא היה נס לא אירע קרי כיון שלא מנאוהו בכלל חמשה דברים וזהו המבוקש:

וכתבת כי טעית במה שחלקת עלי בפירוש משום כיצד צולין. וכיון שהודי' על האמת שטעית נתפייסתי כי לא הוקשה לי בדבריך אלא זה שהיה סותר פי' הקבוע כמו שהודעתיך:

ועדין לא נפטרת (מהתעניות) [מהטענות] לפסוק כר' יהודה דהיא בריתא דפ' כיצד צולין (פסחים ע"ט ע"א) היו ישראל טמאים וכהני' וכו' כולי עלמא מודו בה ולאו כר' יהודה היא ולזה פסקה הרמב"ם ז"ל שלא חסר מנאו שיפסוק הטמא בטומאתו והטהור יאכל דלא כר' יהודה ובהא יפסוק כר' יהודה דאין קרבן צבור חלוק שאין חולקין על רבי יהודה אלא כשמקצתן טמאין ומקצתן טהורים אבל בכלן טמאים כולי עלמא מודו שיעשה בטומאה. ומה שאמרו שאין קרבן צבור חלוק הלשון דומה ללשון ר' יהודה שאמר אין קרבן צבור חלוק אבל אינו דומה לו בענין שלשון אין קרבן צבור חלוק בבריתא זו הוא לומר שאין לחלק בטומאתן בין טומאת גופן לטומאת הכשר ע"י כהנים או על ידי כלי שרת דבכולהו דחי טומאה אבל מ"מ בעינן שיהיו כולן טמאים. ומ"ש רב חסדא (שם) דאם נטמא בטומאת שרץ טהורי' עבדי טמאים לא עבדי לא מודה בה ר' יהודה דס"ל קרבן צבור אינו חלוק אפי' ס"ל טומאה דחויה היא דמאיזה טעם שיהיה החלוק אינו ע"ד ר' יהודה אלא שר"י טומאה הותרה ס"ל ואתה כתבת דכ"ע ס"ל דחויה היא. וסוגיא דרב ודרב כהנא (שם) בתרי לישני דלא כר"י דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן או טהורין עושין את הראשון וטמאים עושין את השני או טהורים עושין את הראשון וטמאים אין עושין לא את הראשון ולא את השני כלהו דלא כרבי יהודה נינהו. יהיה מטעם מחצה כרוב או מטעם אחר ר' יהודה לא מודה בה כלל שאפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשה בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק כ"ש ששה שבטים טמאים וששה טהורים יעשו בטומאה ונתבאר טעותך בפסק זה וזהו המבוקש:

כבר כתבתי לך כי הגאונים ז"ל והאחרונים ז"ל פסקו כרבי יוחנן בענין מעשה אלפס. אע"ג דסוגיא דשמעתין דהכא כריש לקיש בההיא דעיר הנדחת ממש ומזה יתבאר לך שהטעם הוא כמו שכתבתי וכן פירשו המפרשים ז"ל ונתבאר בטול אריכות דבריך בזה וזהו המבוקש:

בענין תנופה עושה זיקה זכיתי הרמב"ם ז"ל מסוגיא דפרק הקומץ זוטא והבאתי סעד לזה שהוא סמך על ואת"ל תנופה עושה זיקה ואע"פ שכתבת שיש ג"כ ואת"ל תנופה אינה עושה זיקה זה לא ממני. אבל הוא ז"ל לא סמך על זה לפי שהעלו בשאלתם הדבר בספק ולאת"ל תנופה עושה זיקה העלו הדבר בפשיטות ובכיוצא בזה סומכין על השטה הפשוטה ומניחין המסופקו'. וגם באותה סוגיא יש תנופה עושה זיקה ואף אם יהיה הדבר בספק כדבריך היה לו לפסוק תנופה עושה זיקה משום דספקא דאוריתא לחומרא בינה שמעה זאת:

ונס לא הסריח בשר הקדש לא היה צריך בחלקו של מזבח אחר היותן ראש של מזבח לא בבית ראשון שאש של מעלה מסייעת. וגם בבית שני שערו ג' נביאי' המזבח לפי ד' רבוא שעלו מבבל זה כתבתי. ובקונדריסי האחרון הוספתי שבימי שמעון הצדיק היתה אש של מערכ' מתגבר' ולא היו צריכים הכהנים אלא שני גזירין. וא"כ אפילו בבית שני אין צורך לנס שלא יסריח בראשו של מזבח ואחרי שמעון הצדיק לא נתחדש זה הנס אחרי שהעונות היו גורמין לבטל אותן שהיו ולא אמרה אדם מעולם. ובחלקו של הדיוט הנאכלים לשני ימים היה הנס ויפה הקשית שבכל העיר היו נאכלים וא"כ נס זה נס ירושלים היה ולא נס המקדש וזאת היתה קושיא אם לא היו נאכלים כלל אלא לתוך החומה ואינו כן דרשאין היו לאכלן במקדש אפילו ישראלים מעשר בהמה ושלמים וכ"ש כהנים בכור וחזה ושוק של שלמי' ונסתלק' קושיא זו:

דחקת עצמך לפרש תוחבין לה כוש ברוטב ציר הנוטף מהצלי ואין בציר מה שיתחוב בו כוש שאינו אלא משיחה דקה ומה שאמרו תוחבין ולא אמרו כוללין הוא למעט האיסור וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל ובתוספתא אמרו אם הריחה תרומה תוחבין ברוטב ואין בתרומה צלי ובפ' השוחט (חולין ל"ד ע"א) אמרו בשר בתרומה מי איכא בתמיהא:

כתבתי לך בקונדריסי האחרון שר' יהודה לית ליה קיום האש כלל וקרא דאש תמיד תוקד על המזבח דרשינן ליה אש שנאמר בו תמיד וזהו אש של מנורה ידליקוהו מעל המזבח ור' יהודה לא פליג אמתני' דעשרה נסים א"כ אין נס לא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לקיים אש תמיד תוקד על המזבח ותנאי דפליגי עליה ומצרכי מערכה לקיום האש לא היה הנס על אותה מערכה הקטנה אלא על המערכה הגדולה וא"כ לכולי עלמא אין נס לא כבו הגשמים מפני מצות קיום האש ולאו דלא תכבה הוא ליחיד המכבה גחלת אחת אפילו נשארה המערכה קיימת ואפילו רבי יהודה דפליג בקיום האש מודה בה וכבר כתבת מחלוקת ר' יהודה ור"ש בפירוש ודשנו:

כתבתי כי הנס של עומדים צפופים היה ביום הכפורים ויותר גדול משאר רגלים וזה אמת הוא וכן בויקרא רבה ואבות דרבי נתן ולזה לא היה הנס מפני הבטחת יראה כל זכורך כי אין מצות יראה ביום הכפורים וזה אמת הוא ונתבטל טעמך בנס זה שהיה מפני מצות יראה כל זכורך. רב תלמידו של ר' חנינא היה כן כתבתי וחלקת עלי והוא מפורש בפרק אחרון מיומא (פ"ז ע"ב) דאמרי' עליה דר' חנינא רב שאני [פי'] לגבי רב ואתה דחית זה ופירשת רב שאני שעשה לפנים משורת הדין והיה לתלמוד לומר לפנים משורת הדין עבד ועוד שהגרס' הנכונה היא (רבה) [רבי'] שאני ובפ' תינוקת (נדה ס"ט ע"א) בענין תחלתן אע"פ שאינן סופן דפסקי' הלכה כרב לגבי ר' חנינא הוצרכו הפוסקים להסתייע משום דר' חנינא יחיד הוא לגבי רב בהא ואי לאו הכי הוה פסקי' כר' חנינא משום דרביה דרב הוה כן כתבו המפרשים ז"ל ואע"פ שרש"י ז"ל כתב רב שאני מחמיר היה לעצמו אין נראה פי' זה שדרך התלמוד לומר על כל כיוצא בזה לפנים משורת הדין עבד ואם ר' יוחנן היה אומר לרב לקדם רבינו שבבבל (חולין צ"ה ע"ב) כ"ש שיאמר כן לרבי חנינא ועתה אני מוסיף כי רבי יוחנן היה תלמיד רבי יהושע בן לוי שהרי באחרון מקדושין (פ' ע"ב ע"ש) אמר על ריב"ל ר' אמר דבר זה ולא פירשו וכן כתבו הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל וביומא (מ"ט ע"א) אמרי' דרבי יהושע בן לוי הוה קשיש רבי חנינא מניה שאמר עליו שאלתי כשאלת הראשונים ואם רבי יהושע בן לוי הי' תלמיד רבי חנינא כ"ש רבי יוחנן ובסוף אלו מציאות ירוש' יש שר' יוחנן קרע על רבי חנינא קרע תלמיד על הרב ומזה המעשה הוכיחו שם דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאיזהו רבו כל שרוב חכמתו ממנו א"כ אם אין הכרע לפסוק ביניהם מסוגיי' דתלמודא או סייעתא דאמוראי בתראי פסקי' כר' חנינא לגבי ר' יוחנן ובפ' במה אשה (שבת ס' ע"ב) אמר אילפא לרבה בר חנה אתון דתלמידי רבי יוחנן עבדו כר' יוחנן אנן נעביד כר' חנינא גבי סנדל המסומר אלא שהי' לך לומר דהתם אוקימנא להו בהאי פלוגתא דספינה רוקדת או בתיבה פרוצה כתנאי ור' יוחנן כסתם ברייתא ור' חנינא כאחרים והי' לו לרב ז"ל לפסוק כסתם ברייתא כי כן דרך הגאונים ז"ל בפסקיהם לדחות דברי אמורא שאומר אנא דאמרי כר' פלוני ולקיים דברי האומר כרבי' אבל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי רבינו ז"ל סמכה סברתו על מה שכתב ואין כח בידינו לחלוק עליו ואע"פ שמצינו בהרבה מקומות שפסקו כתלמיד במקום הרב כמו רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן בפ"ק די"ט (ו' ע"א) ור' יוחנן ור' אלעזר הלכה כרבי אלעזר ברבית קצוצה (ב"מ ס"א ע"ב) אין ללמוד מהמפורשות אל הסתומות:

בעניני כהני בית שני תפסת עלי על שהשמטתי ר' ישמעאל בן אלישע יפה תפסת אבל כבר נזכרתי קודם בא דבריך ואינו במצולות התלמוד בראשון מברכות (ז' ע"א) הוא אבל יוסף בן יועזר לא שכחתיו וכן יוסף הכהן החסיד באבות אלא שלא מצאתי שהיו כהנים גדולים ומתתיה בן יוחנן כהן גדול בעל הנסים הוא נזכר אמרתי אולי תואר כהן גדול הוא ליוחנן אביו וכתבת כי יוחנן הרגו ינאי בנו ובגמרא (שם כ"ט ע"א) אמרו הוא ינאי הוא יוחנן וכתבוהו בכלל הצדיקים קודם שנעשה צדוקי וישמעאל בן פיאבי כבר שכחתי אותו ולא אמרתי שהי' בעל אגרופין אבל אמרתי אע"פ שמנאוהו עם בעלי אגרופין כשר הי' ובכך כתבתי פירוש רש"י ז"ל בזה:

בירושלמי (יומא פ"א ה"א) מפורש וכן בויקרא רבה כי הנותן תרקבא דדינרי הוא המגונה לא המלך המקבלו ושם אמרו וכן בספרי פרשת פנחס בא השיח וכפה את המנורה כעין שאמרו בגמ' דידן (שבת קט"ז ע"ב) אתא חמרא ובטשי' לשרגא ואני נתכונתי להרבות כהנים כשרים בבית שני כדי למעט את התפלה כי בירושל' (שם) ובויקרא רבא אמרי שלא היו אלא פ' כהנים וא"כ מעטים הם אותם שלא הוציאו שנתם כי אפשר שקודם יום הכפורים היו מתים רבים מהם והמשמשים ביוה"כ האריכו ימים ותלמוד שלנו שאמר (יומא ט') ש' כהנים אולי לא מנו כל הכהנים שמתו קודם יום הכפורים וכל זה עשיתי כדי שלא יהיה זבח רשעים תועבה ורציתי להצדיקם להיות תפלת ישרים רצונו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף