שו"ת תשב"ץ/ג/יג

שו"ת תשב"ץ ‏ ג יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרנאיטא אל החכם ה"ר עמרם י"א

ענין יג:

משפטי ה' אמת ועדות ה' נאמנה פתי מחכימת. יעירו ויעוררו נפש מתנמנמת. שוכבת נדהמת. וכיונה מנהמת. בראות מדת הדין מרשעים עין מעלמת. מחיה אותם ומחלמת. וקרנות' מרוממ'. וכל חפצם משלמת. שמנם וקטרתם מפטמת. מלאו בתיהם כל טוב החטה והכוסמ'. וכרחם אב עליהם מרחמת. ועין לחמלה עליהם פותח' וסותמ'. ונפש היושבים לפני ה' יושב' שוממת. והלמו' עמלים הולמ'. ומחניהם הוממ'. ובחרב נוקמ'. אזנם צורמ'. ולבם מטמטמת. גודרת בעדם ודרכם חוסמ'. לא תצא כקטעת וגדמ'. תרחיק ממנה אוהב וריע כאשה מפוחמ'. מלוכלכת במומים ומזוהמת. וכחומט והתנשמ'. על זאת דלפה עיני מתוגה ומי דמעה זורמ'. ונפש זוממת. היתה כחולמ'. וכאבן דוממ'. סוגרת פיה ונאלמ'. ולדעת זאת מערמת. מה הסבה הגורמ'. וכי עמל הוא לעיני עדיה בולמ'. ותשב כשוממ' כמו גולמ'. אך ראיתיה מתנחמת. כי טובת העולם הזה אל הרשע אשר הוא חי מדבר מת אינה אלא כאבן מפולמ'. מקלעת ומסקלת ורוגמ'. מחרבת ומחרמ'. וכנגדה מתקוממ'. ובלבה שוטמ'. ואם היום בגד שש לו רוקמ'. ועורו' תחשים עליו קורמ'. עוד מעט גזר דין עליו חותמ'. ועל הטוב' מתנחמ'. ועם השופי אותה גוממ'. ובגדי ישע מעליו פורמ'. מהטוב הצפון נפשו תצמית נכרת' ונדמת. ואש לא נפח לו מחממ'. וכירה מסקת ולא קוטמ'. ונפש הצדיק בטהרה תורמ'. ותאמר לה לא נטמאת ממעשי' לא מתבייש' ולא נכלמ'. ולא בפניה מכורכמת. רק מקוטר' ומבושמ'. ובנעימת נצח מנעמ'. ומעט צרי ומעט דבש לאכול בעוה"ז קודמ'. ובעולם הבא הקרן קיימ'. וכי ראיתי עולה עם האמ' נלחמת. והיא מתעקמת וכנגדה מתעצמ'. ושן חורק' ומגזמ'. מפחדת ומאיימ'. אמרתי אולי אם נפשי עינה מראות תהי' עוצמ'. תהי' האמ' מתעורת ונסמי'. ותחלק התיומת ותשל הפטמת והערב' נקטמ'. ע"כ גברה ידי להיו' בשבח מסיימ'. וחוב המוטל עליה פורעת ונשיה משלמת. ודברי ריבו' להתם ושלום משלמ'. וכן מריבה מרעשת ארץ ופוצמ'. סוגר' וסותמ'. ובתוך שדה אהבה אלמו' השלום מאלמ'. ואחזק בספר ומה שדעתי בו מסכמ'. ולהנחו' בדרך אמת נפש מאל שואל' מערבת ומשכמת:

קהל ראו שהי' להה טורח בחפירת קבר והיו צריכין לשכור חופרים ולפעמים עד דינר זהב וכדי שיהיו מצוין בעלי מצוה זו בכל עת תקנו חבור' אחת בתנאים ותקנו' אשר מכלל התקנו' הסכימו שכל מי שמת והוא אמוד יוקח מנכסיו שלשים זוזי' ואם הוא בינוני עשרים זוזי עד עשר' ומי שהוא נצרך יתעסקו בו חנם ואלו הזוזים עם זוזים אחרים שנהגו לקבץ בכל קבורה ובכל חדש יגנזו לכל צרכי קבור' לנצרכים לארון ולתכריכין ואם יש בחבר' מי שהוא צריך ויוכרח לעמוד בגורלו לחפור שינתן לו כשכיר יום יקוה פעלו באותו יום שיתעסק כדי להחיות את ביתו. ובכלל פרקי תנאי התקנ' שיוציאו מאותה תיבה לפדיון שבוים ולצדקו' הצריכו' לפי ראות עיני הזקן והגבאים וטובי העיר וכל הקהל הסכימו בזה ועמדו בהנהגה זו זמן מה. אחר זה נתעורר א' מהקהל ואמר עביר' גדול' היא זאת ואיסור גמור הוא ביד החברים אחרי שיקחו שכר מנכסי המתים אלא יתעסקו בחנם וכשראו החברים זה אמרו אנו נתכווננו לשכר ועשינו עביר' אין אנחנו חפצים בזה ועל זה נתבטלה החבורה ע"כ:

האומר כי עביר' גדול' היא ואיסור חמור ליטול החבור' דבר קצוב מנכסי המתים לא כיון יפה להלכ'. ולבאר זה אקדים ואומר כי קבורת מת שיש לו קרובין אינה מוטלת אלא על קרוביו ולפי זה הכהנים הם מטמאי' לשבעה מתי מצוה שלהן שאם הם לא יתעסקו בהם לא ימצאו קוברי'. ואפילו כהן שנשא יתומה קטנה שאין נשואיה נישואין דבר תורה ואינה שארו אם מתה מטמא לה כיון שהוא יורשה ונתנו טעם בזה ביבמו' בפ' האשה רבה (יבמות פט:) דעשאוה כמת מצוה שהכהנים ואפילו כהן גדול ונזיר מטמאי' לו וכן הוא יטמא לזו. אע"פ שאינה שארו דבר תורה וטעמא דשויוה כמת מצוה דכיון דאיהו ירית לה קרי' ולא ענו לה שהקרובי' אומרים איהי ירית לה ואנן קברינן לה. והנלמד מזה הוא כי מי שיש לו קרובים יורשי' נכסיו אין הרחוקי' חייבין לקוברו וכיון שהדבר הזה הוא ברור אם החברים נדבה רוחם אותם להתעסק בכל המתים ואינם רוצים להתעסק בהם עד שיקחו מממונו ענין קצוב לא מפני זה אבדו שכר מצותם ומה שאמרו בגמרא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כז:) בענין המת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה חבורתא נינהו יש בו שני פירושים הא' שהעיר היא נחלקת לחבורות כל חבור' מתעסקת בחברים שלה ואין לשאר בני העיר עסק באותם חברים והשני שהעיר נחלק' לחבורו' חלפו' חבורה אחת מתעסק' תחל' ואחריה השני' ואחריה השלישי' לכל בני העיר אבל שתהי' חבור' אחת מתעסק' לכל בני העיר ושאר בני העיר לא יתעסקו אם לא רצו לקבל עליהם זה אלא על תנאי הנזכר בתקנה רשאין הן בכך ולענין שכר המצות אמרו מלמדי הלכו' קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכ' כדאיתא בפרק שני דייני גזירו' (כתובות קו.) וכן מה שאמרו במשנת שקלים (פ"ד) והביאוה בגמרא מנחו' בפ' קרבנו' הצבור (פד.) וכן בפ' הבית והעלי' (קיח.) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן ומתרומת הלשכה ואפילו אמרו לעשות בחנם אין מקבלין מהן משום בעלי זרועות ולר' יוסי דלא חייש לבעלי זרועו' שאם רצה ליטול שכר נוטל וכן נמי כהן המטהר טמאי מתים אע"פ שהיא מצות עשה ואסור ליטול שכר על המצות שנאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם ודרשו חז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם אמרו בגמרא בכורו' בפ' עד כמה (בכורות כט:) שאם בטלו ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל בטל וכן אמרו בפרק האיש מקדש (קידושין נח:) דשכר הבא' ומלוי שיש בהם טורח הוא מותר ואינו אסור אלא שכר הזאה וקדוש שאין בהם טורח. ולענין השבת אבידה שהיא מצוה אמרו בפרק ואלו מציאו' (בבא מציעא ל' ע"ב ל"א ע"ב) שאם הי' בטל מן הסלע נותן לו שכרו כפועל בטל ואם התנה עמו בב"ד נותן לו כמו שהתנה. ועוד אמר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר מצוה עצמה אם פסק עמו נותן לו כמו שפסק כמו שהאריך בספר תורת האדם וגם הרשב"א ז"ל הסכים עמו בחדושי יבמו' בפ' מצות חליצה. העולה מזה הוא שמצו' קבורה אינה מוטלת אלא על הקרובים היורשי' וכן לענין אשה אמרו (כתובו' מ"ז ע"ב ע"ש) קבורתה תחת ירושתה ואם רחוקים מטפלים בהם רשאין ליטול ממון מנכסיהן לצורך מצות ומי שהוא צריך למעשה ידיו רשאי ליטול שכרו כפועל בטל או כמו שהתנה עמהם ואפילו היתה חפירת הקבר מצוה בכלל מצות הקבור' דהוי כשכר הזאה וקדוש וכ"ש שיראה שאינו אלא כהבאה ומלוי שהם טורח בהכשר מצוה שאין מצות הקבור' אלא להכניסו לקברו והחפיר' הכשר מצוה היא שהרי אדם בחייו יכול לחצוב לו קבר כמו שכתוב מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו וכן בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני לפי מה שנראה מדרך הפשט וכן נראה בגמ' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מז:) ובמס' משקין (ח' ע"ב) שהמערו' וכוכין והמהמורו' מוכנו' לקבור שם הארונו' וכן הוא מוכח במתני' בפרק המוכר פירו' (בבא בתרא ק:) בענין המוכר קבר לחבירו וכולה סוגיא דהתם וכיון שהאדם יכול לחצוב קבר בחייו ואין מוטל על הרבים אלא להכניסו בקבר שאי איפשר זה אלא ע"י אחרים אם רוצה להטיל טורח החפיר' על החיים רשאין ליטול מממונו כמו שהתנו. ומה שתקנו שיהיו אותן מעות מוכנים לפדיון שבוים ולארון ותכריכין לעניים זה נדר הוא וכן הוא ראוי לכל מי שימות ויניח נכסי' שיקדיש מהם לעניים וכבר אמרו בספרי (פ' שופטים פיסקא ר"י) כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכלל שהמתים צריכין כפר' כדאי' בהוריו' (ו.) ומכאן נהגו לנדור נדרים מפני המתים ואם החיים בחייהם קבלו עליהם זה הרי הוא נדר ואסור לבטלו כמ"ש הרי"ף ז"ל בפרק שור שנגח ד' וה' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכו' מכיר'. יצא לנו מכל זה כי המבטל חבור' זו הכשיל רבים לעקור מצוה שקבלו עליהם ואיני מאריך בזה כי לא היתה עיקר השאל' בזה ודי לחכם כמוך בראשי פרקים ואין מפרשין לחכם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף