שו"ת תשב"ץ/ב/סא

שו"ת תשב"ץ ‏ ב סא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב'גאייה אל ה"ר בנימין עמאר יצ"ו.

שאלה סא: שאלת הקהל הסכימו שלא יהי' רשות לאיש מבני קהלם להוסיף על חבירו בשכירו' הבתים וחנויו' וזה בכח חרם ועתה נתן המלך לא' ממשרתיו שבא עמו מתונס מקום אחד לדור בו ועל זה נפל מחלוקו' כי יש אומרים שאין זה בכלל ההסכמה שאין זה שכירו' לא בתוספ' ולא בזולת תוספת. ויש אומרים שזה בכלל לפי שהכונה בהסכמה זו היא שלא יתגרש אחד מהקהל ממקומו והרי זה גרש חבירו:

תשובה: הדין עם המקילין לפי שלא נזכר בהסכמה שלא יהא רשות ביד אחד מבני הקהל לשכור מקום חבירו שהוא שכור לאחר אלא שלא יוסיף על חבירו בשכירו' וזה לא הוסיף והבא לחייבו צריך להביא ראיה לטענתו מלשון ההסכמה ואין בלשון ההסכמה רמז בזה. ומ"ש המערערים כי אע"פ שלשון ההסכמה אינו אומר אלא להוסיף אפ"ה כונת הענין אינו אלא שלא יוכל איש מהקהל לגרש חבירו מדירתו אפי' שלא ע"י תוספת או בנתינה או באיזה צד שיהי' בעולם ואע"פ שלא נכתב ולא נתבאר ככה בהסכמ' ה"ה כאלו נכתב זאת היא טענתם ואינה כלום דע"כ לא אמרינן דהכל לפי הנודר אלא באומדנא דמוכח שכן הוא דעתו דנודר אבל באומדנא דלא מוכח לא אמרינן ביה הכל לפי הנודר ואומדנא דמוכח הוי כגון ההיא דפ' הנודר מן הירק (נדרים נ"ה ע"ב) דתנן התם אמר קונם צמר עולה עלי הותר לכסו' בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר באניצי פשתן ר"י אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והי' ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתן עול' עלי מותר לכסו' ואסור להפשיל לאחוריו ואמרי' בגמ' (שם) תני' כיצד אמר ר"י הכל לפי הנודר הי' לבוש צמר והיצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון. היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן ע"ע מותר ללבוש ואסור לטעון וקי"ל בכל הני כר"י דאע"ג דתני לה ביחידא' לא אשכחן דפליגי רבנן עלי'. ועוד שהרי בפ' קונם יין (נדרים ס"ג ע"ב) סתם לן תנא כותיה דתנן התם היו מסרבין בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם אשתי נהנית לי לעול' הרי אלו מותרו' להנו' שלא נתכוון זה אלא לשם אישו' היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונ' לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתייה והני ודאי כדר' יהודה שייכן דס"ל דהכל לפי הנודר והכי איתא בירושלמי (נדרי' פ"ח ה"ח) וכיון דסתם לן תנא כותיה קי"ל כותיה וכל הני אומדנא דמוכח נינהו דלא נדר אלא לשום הכי וכן ההיא דגרסי' בפ' מרוב' (פ' ע"א) מי שנדר ליקח בית ולישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא ההגון לו ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים כשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה גם זו אומדנא דמוכח הוא אבל בהסכמה זו אי זה אומדנא דמוכח יש בה שעל השכירו' בלי תוספת נתכוונו שאם ע"י מעשה שהוציא אדם אחד לחבירו מדירתו בלי תוספ' שכירו' היתה הסכמתן היה בזה אומדנא דמוכח דומה לכל אלו שהם בגמ' אבל בכאן אין שם אומדנא כלל שנוסיף על ההסכמ' מה שלא נזכר בה. ומטע' זה דחה הרמב"ן ז"ל הא דר"י דאמרינן בפ' קונם יין (נדרים ס"ג ע"ב) קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתו' יין קונם בשר שאיני טוע' עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד ליל הצום שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר וכן דחה ההיא אחריתי דרבי יוסי בנו דאמר הת' (שם) קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד ליל שבת שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום וס"ל לרבינו ז"ל דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא משום דפליגי רבנן עלייהו דלא מודו להו רבנן אלא באומדנא דמוכח ככל הנהו דלעיל אבל בכי הני דלא מוכחי לא ס"ל לרבנן כותיה דעד שיהא הפסח או הצום או השבת עד שיצא משמע וכדתנן בההוא פרקא (ס' ע"א) ומשום אומדנא לא משנינן משמעות לשונו ובנדון הזה ג"כ אפי' הי' אומדן קצת בדבר כיון שלשון ההסכמה אין בו כי אם תוספת שכירות לא מוספינן עלי שכירות בלי תוספת ואפי' הוה פסקו כר"י ובנו בהכי וכמו שפסק הרא"ש ז"ל אפ"ה הנדון הזה אינו דומה כלל לאלו דהתם איכא אומדנא דמוכח שלא קבע זמן זה אלא כדי לקיים מצוה לשתות היין בפסח ולאכול בשר ליל הצום או לקיים תקנת עזרא לאכול שום בע"ש אבל בכאן אין אומדנא כלל בזה אדרבא יש אומדנא שלא נתכוונו אלא על התוספת שזהו מה שנהגו בני אדם להוסיף זה על זה ומפני חסות על ממונם של ישראל עושים תקנות בזה אבל בלא תוספת שכירות אין זה נהוג בבני אדם כי המשכי' אין דרכו להחליף שוכרים בלי תוספת ואם מדעתו חפץ בראובן יותר משמעון אין הקהל עושים תקנה בזה שהרי כל אדם יש לו רשות על נכסיו וקרקעותיו להשכיר למי שירצה ואין דרך הקהלות לעשות תקנות בזה וכ"ש בנכסי המלך לא עלתה על דעת לעולם לעכב המלך מלעשות בנכסיו כרצונו:

ואני אומר עוד דלא אמרינן הכל לפי הנודר אלא לגרוע מדבריו ולהקל עליו והכי איתנהו לכל הני דלעיל אבל להוסיף על דבריו מטעם הכל לפי הנודר לא מצינו דהא קי"ל בפ' שבועות שתים בתרא (שבועות כ"ו ע"ב) דבעי' דיהיו פיו ולבו שוין ואם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא מפיו פת שעורים אינו אסור אלא בחטים ולא בשעורים וכו' כדאיתא התם ומ"ה אמרי' בכל הנהו דלעיל דאזלינן בהו לקולא ואנו גורעין מדבריו מפני שאנו אומדין מה שהיה בלבו ואינו אסור אלא במה שהוא בלבו מסכים עם מה שהוא מוציא מפיו ומזה הטעם כתב הרא"ש ז"ל בההיא דטפת צונן שאני טועם לך שאפי' באכילה מותר אע"פ שהי' לבו באכילה מפני שלא הוציא בשפתיו. ואע"פ שבקונם אשתי נהנית לי אסור באישות היינו משום דאישות בכלל הנאה היא אבל בנדון הזה שהוציא בשפתיו שלא יוסיף שכירות על חבירו אפי' הי' בלבו שלא ישכור בלא תוספת לא אזלינן בזה לפי הנודר להוסיף על מה שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו דאנן פיו ולבו בעינן ודברים שבלב אינם דברים כדאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ט ע"ב) וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ח' מהלכו' נדרי' ויצא לנו מכל זה שאין השוכר עובר על הסכמ' הקהל. זה נשאתי ונתתי בזה לפי טענותיכם הנזכר בשאלה:

אבל עוד יש אחרת לא נתעוררת' אליה והיא שלשון ההסכמה הוא שלא יהי' רשות לאיש מבני קהלינו להוסיף וכו' ואתה רוצים לחייב מפני הסכמה זו מי שבא ממקו' אחר לדור אצלכם ואינו מן הדין דלענין נדרי' לא מקרי מבני העיר עד שיהא שם י"ב חדשים והכי איתא בפ"ק דב"ב (ח' ע"א) דהכי תניא התם המודר הנאה מבני העיר ובא אדם אחד ונשתהה שם כל שנשתהה שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחו' מכן מותר ליהנות ממנו וכו' והכי נמי איתא בירושלמי דנדרים והיה נראה דכ"ש למודר הנאה מבני הקהל שאינו אסור אלא ממה שנשתהה שם י"ב חדש שהרי א"א לו להיו' מבני הקהל אא"כ הוא מבני העיר ואפשר לו להיות מבני העיר ולא יהי' מבני אותו קהל כגון במקומו' המחולקין לשתי קהלות וכיון שכן אם א"א לו להיו' מבני הקהל עד שיהי' מבני העיר ומבני העיר אינו עד שישהא שם י"ב חדש ה"ה וכ"ש שאין זה מבני הקהל אלא עד שישהא שם י"ב חדש. ואם נפשך לומר דכיון דבנדרי' אזלינן בתר לשון בני אדם לא בעי' שיהא מבני הקהל י"ב חדש דבני העיר לחוד ובני הקהל לחוד והכל לפי לשון בני אדם א"כ כלך לדרך אחרת לומר שעד שיתחיי' לפי חק המלכות לפרוע המס עמהם אינו מבני קהלם ויש סמך לזה ממאי דאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שדי כרגיה להכא לא מצי מעכב כלומר מי שבא ממקום אחר בני המקום הזה יכולים לעכב עליו שלא לקבוע אומנות שם שלא יפסיק חיותם ואם נותן מס המלך עמהם הרי הוא בן המקום כמותם ומינה ג"כ שהוא חייב בכל הסעת קיצותן כבני העיר עצמה. ובנדון הזה כל זמן שלא קבע דירתו במקום הזה אין עליו חיוב המס ואינו ג"כ מכלל בני המקום להתחיי' בקיצותן וכשישכור שם בית ויוקבע שם לפרוע המס עמם יהיה חיי' לעמוד בתקנתם מכאן ולהבא ואם כן יכול הוא להוסיף בשכירות ולהשכיר ואינו משועבד לתקנתם ואחר ששכר בית זה אם יעבור על הסכמת' בשכירו' אחר אז יכולין להסיע עליו דין תורה ולענשו על קיצותן אם יוסיף בשכירו' כלשון ההסכמה אבל בשכירות ראשון אפי' עבר על ההסכמה בפירוש כגון שהוסיף על השכירות אין עליו עונש ההסכמה ואע"ג דגבי עבד אמרי' בפ"ק (דגיטין) [דקדושין] (כ"ג ע"א) דגטו וידו באין כאחד וכן בפ' הזורק (גיטין ע"ז ע"ב) ופ"ב גטה וחצרה באים כאחד. ובפ' המצניע (שבת צ"א ע"ב) שבת וטומאה כהדדי אתיין והיה אפשר לומר כאן דקביעתו וחיובו באין כא' אפ"ה לא דמי שזה אפשר שיקבע שם דירה ולא יתחיי' וכגון ששוכר בית ללינה או לשבוע דזה ודאי רשאי לעבור על ההסכמה שאין עליו חיוב בני העיר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף