שו"ת תשב"ץ/א/קנג

שו"ת תשב"ץ ‏ א קנג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין קנג: במקומנו היו נוהגים הסופרים למנות בשטרו' ובכתובו' וכן בגיטין בכל חדש שיש בו שני ימים ר"ח מיום שני ויש מקומו' שאין נוהגין כן אלא מונין מיום ראשון. ולפי מנהגנו א"ש שהרי יום ראשון הוא יום שלשים של החדש שעבר ומיום ר"ח השני הוא מתחיל החדש הבא והראי' שהרי ממנו אנו מונין לכל הצומו' ולחנוכה ופורים אבל למנהג אחרי' יקשה זה. אלא שנראה שהם סומכין בזה על מה ששנינו בנדרים פרק קונם (ס' ע"א) חדש זה אסור בכל החדש וראש חדש להבא ואמרי' עליה בגמרא (שם ע"ב) ר"ח להבא פשיטא אצטריך לחדש חסר מהו דתימא ר"ח לשעבר הוא קמ"ל דלא קרו ליה אינשי ריש ירחא כלומר שכשהחדש הבא הוא חסר החדש שעומד בו הנודר הוא חדש מלא ונעשין אותו שני ימים ר"ח למלאות החדש שעבר לפי שיום שלשים לעולם ר"ח אע"פ שהוא מהחדש שעבר ואע"ג דלכל מילי מיום שני מנינן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון דריש ירחא קרו ליה א"כ כשנדר ואמר חדש זה לא הי' בכלל נדרו יום שלשי' שהרי ר"ח הבא נקרא ולא סוף החדש שעבר וכי היכי דבנדרי' אזלי' בתר לשון בני אדם הכי נמי בשטרו' כדמשמע לקמן בפרקין גבי הא דתנן (ס"ג ע"א) עד ר"ח אדר וגו' דמייתי עלה ברייתא דשטרו' משמע דנדרי' ושטרות חד דינא אית להו לענין להלוך בהם אחר לשון בני אדם וכי היכי דר"ח הראשון לענין נדרים הוא נמנה לחדש הבא ולא לחדש שעבר הכי נמי לשטרו' אינו נמנה לחדש שעבר אלא לחדש הבא על כן צוה ר"ת ז"ל לכתוב בכתובת בתו שנשאת בר"ח ראשון צוה שיכתבו ביום ר"ח פלוני של החדש הבא ולא הוצרך לכתוב שהוא שלשים יום לחדש שעבר וכן יש לסמוך סברא זו מההיא דפ' מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ע"ב) בהנהו שני שטרי דנפקי קמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה בחמשה בניסן וחד כתיב ביה בניסן סתמא וא"ל רב יוסף לההוא דכתי' ביה סתמא אימור בר תשעה ועשרים בניסן את כיון דלא א"ל שמא בר תלתין בניסן את שהרי אייר אית ביה שני ימי' ר"ח מכלל דיום א' של ר"ח להבא הוא נמנה ולא לשעבר והיינו משום דאינשי קרו ליה ריש ירחא ומפני זה רוצים לשנות המנהג ולהנהיג למנו' מיום ראשון כמנהג אותם המקומו' ולכבוד חכמי הדורו' אשר לפני אשר קטנם עבה ממתני' שלא יהיו בעינינו קטלי קני באגמא. אוציא לאור תעלומה. ואודיע בסתום חכמה ואומר כי אין בי כח לשנות מנהג זה מצד שורת הדין כלל כי סברא זו חצבה עמודיה שבעה אשר המנהג הזה נכון עליהם:

האחד שאפי' תמצא לומר שמדין התלמוד כך יש להם לעשו' מיהו כיון שעל מנהג זה התנהגו הדורות אין כח לשנו' מנהגם כלל שזהו מתורת המנהגו' דכל היכא דליכא איסורא אפילו נהוג דלא כהלכתא שבקי' להו ולא מסלקי' להו כלל. והכי מוכח בפ"ק דר"ה (ט"ו ע"ב) דאמרינן התם לענין שקלא וטריא (והכא דליכא) [במקום] איסורא אי נהוג מי שבקי' להו בתמיה משמע הא אי ליכא איסורא שבקי' להו וכ"כ בס' העתים לרב יהודה ברזילי ז"ל על ענין כיוצא בזה. וגם הביא בזה תשובה לר' האיי גאון ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל בספר לקוטיו כתב כיוצא בזה על ענין קריאת פרשת ר"ח שנרא' לו ז"ל שהמנהג שלנו הוא בטעות לפי שרש ההלכה ע"פ פירושיו וסיום דבריו ואמר מיהו משנה שלמה שנינו (פסחים נ' ע"ב) אל ישנה אדם מפני המחלוקת וא"ת דבהא מילתא איכא איסורא וקלקולא שהרי השטר גם הגט יהיו מוקדמין ופסולי' ואיכא איסורא בגט וקלקול בשטרו' שיבואו לטרוף לקוחו' שלא כדין. הא ליתא דבגיטין ליכא איסורא שהרי בעל דינו מודה לו שבגטין אין מונין לו אלא מיום שני לפי שכן מפורש בספרי הראשוני' ז"ל ונותני' טעם בדבר לפי שבגטין לאו לכולהו אינשי מסירי שנהלך בהם אחר לשון בני אדם וכמו שיתבאר לפנינו מאי איכא חשש קלקול שטרו' אי משום הא ליכא לשנויי מנהגא כלל דליכא למיחש למטרף לקוחו' שלא כדין שהרי הלקוחו' והמלוה כלם אינם מונין אלא מיום שני שכן הוא המנהג הקבוע ואם לשמא ימנה מיום ראשון ויאחר שטרו יום אחד ליכא למיחש דכיון דכולהו לא עבדי הכי אי איהו עביד הכי איהו דאפסיד אנפשיה כיון ששינה המנהג דדין הוא שתהא ידו על התחתונה שאלו הי' המנהג למנות מיום ראשון ובא אחר ומנה בשטרו מיום שני בההוא ודאי הוי מוקדם ופסול אבל מכיון שהכל על מנהג אחד הם נוהגין לא שייך הכא למיחש כלל לטריפה שלא כדין שאין כאן הקדמה וא"ת ואמאי לא אמרי' בכי הא יד בעל השטר על התחתונ' וכל שטר שיבא לפנינו נפסול אותו דשמא לקוחו' מנו מיום ראשון וא"כ הוא שמנה מיום שני הקדים שטרו יום אחד ופסול קושיא זו אין לה רגלים שמפני חשש אחד שעשה שלא כהוגן להוציא עצמו מכלל המנהג וגם מכלל האמת שהרי לפי האמת מיום שני יש למנו' א"כ מפני חששא זו לא נפסול כולהו שטרי דאינשי דעבידי לפום מנהגא ואדרבא באותן המקומות שכותבין מיום א' אלו מצינו ששטר היוצא לפנינו והוא נמנה מיום שני כגון שהוא מוכיח כן מימי השבוע הכתובי' בו לא מאחרינן ליה ולא אמרי' יד בעל השטר על התחתונ' ואינו גובה אלא מהזמן המאוחר לפי מנין יום אחד דאדרבה מגבי' ליה מהזמן המוקדם לפי מנין שני וכיון שמוכיח מתוכו שמאותו זמן מנה הסופר הזה וכ"ש במקומו' שידוע שאין מונין אלא מיום שני שאין לחוש להם מפני חשש אחד שלא עשה כן ופי' הענין הזה שלעולם מעמידין השטר בחזקתו כל זמן שיש לתלו' שהסופר דקדק יפה למנו' בדקדוק ואע"פ ששינה ממנהג הסופרים כ"ש שמעמידין אותו על חזקתו כשהסופרים כלם הם הולכי' על אותו דקדוק והראיה מדאמרי' בפ"ק דע"ז (ט' ע"ב) בההוא שטרא דהוי כתיבי ביה שית שנין יתירת' וסבור רבנן קמיה דרב נחמן לאחורי שטרא עד דאתי זמנא וא"ל רב נחמן האי שטרא ספרא דוקאנא כתביה והנהו שית שנין דמלכו בעולם דאנן לא קא חשבינן קא חשיב איהו והרי זה הסופר אע"פ ששינה הענין ממה שהיו הסופרים גם החכמי' מוני' כיון שיש לתלות שבדקדוק שינה כן תלינן בהכי וכ"ש שאם כלהו ספרי אינון דואקני ומנו הכי דליכא למיחש לספרא דלאו דוקאנא ובנדון הזה נמי כיון שכל הסופרי' במקומו' אלו דוקאני נינהו ומנו מיום שני להשוות לשונם ללשון חכמי' אין לחוש לשטרותיהם כלל הילכך כיון דבהאי מנהגא ליכא לא איסורא ולא פסידא לא מסלקי' אינשי ממנהגייהו:

השני וכ"ש שאם זה המנהג אינו מוקדם במקום אחד בלבד אבל יש מקומו' שוין לו שהדבר יותר קשה לשנותו והרי המנהג הזה אינו במקומנו בלבד אבל יש מקומו' אחרי' שוים בו וכן מצאתי כתוב בס' ארחו' חיים תשוב' אחת שכתוב בה נהגו בירונדה וגלילותיה כשר"ח הוא שני ימים נהגו למנו' לשטרו' מיום ראשון ע"כ. וכיון שאינו טעות שנפל בזה המקום בלבד ושאר מקומו' שוין לו יוכלו להטעו' המטעין אותם דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וגו' ובכיוצא בזה אמרי' (חולין י"ח ע"ב) נהרא נהרא ופשטיה וכ"ש שמדברי התשובה הנז' יראה דסתמא דעלמא מיום שני מנו ומנהג מקומו' מיוחדין הוא למנות מיום ראשון ואיך יקשה עלינו דבר זה שהיו בני מקום אחד מונין לר"ח ראשון ובני מקום אחד מונין לר"ח שני שהרי אף מנין השנים יש מונין לשטרו' ויש מונין לבריאת עולם ואף בבריאת עולם אינם שוי' כל המקומו' שבני המערב הם מונים למנין בהר"ד שהוא מולד תהו קודם בריאת העולם או שנה לר"א דאמר (ר"ה י' ע"ב) בתשרי נברא העולם או ששה חדשים לר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם ואנשי המזרח אינן מונין אלא למנין וי"ד שנה מאוחרת למנין ראשון לפי שהם מדקדקין בחשבונם ללכת אחר מניני התור' והתלמוד כדעת ר"א וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכו' שמיטה ואין בזה סתירה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ואין כופין אלו את אלו ולא מטעין אותם ובנדון זה נמי אם אלו מונין כך ואלו מונין כך אין לסלק אחד מהם ממנהגו להנהיגו על מנהג אחר:

השלישי וכ"ש שאם מנהג זה הוא מנהג הגאוני' ז"ל שהוא יותר קשה לשנותו שהרי מימיהן אנו שותין ותורתינו שלהם היא ובפ"ז מהלכו' קדוש החדש כתב הרמב"ם ז"ל כי לילי ערב שבת הוא שני לחדש אייר א"כ יום ה' הוא ר"ח אייר. ואם תמנה מיום ראשון לר"ח א"כ היה ר"ח ניסן יום ד' וזה א"א שהרי לא בד"ו פסח וכן בפ' י"ב כתב כי י"ד בתמוז הוא ביום שבת א"כ ר"ח תמוז הוא יום ראשון וזה א"א אם תחשוב מיום ראשון שא"כ יהיה ר"ח אב יום ג' ואלול יום ד"ה ותשרי יום ששי וזה א"א שהרי לא אד"ו ראש. והנה בדקתי ומצאתי בתשובת ר' האיי גאון ז"ל דבר יראה ממנו שכן היו הם נוהגין למנות מיום שני וזה לשון התשוב' מצאתיה בספרו של ה"ר לוי ברזילי ז"ל בשטרו' האי שמעתא (ב"ב קע"א ע"א) דשטר שהי' כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי צורת הדבר כן הוא שטר שנמצא זמנו בו' באדר שנת שכ"ז וידוע לחשבונינו כי ששה באדר של שנה זו היא יום שבת ובידוע שאין ישראל כותבי' שטרות בשבת ואף לא מעידין עדות בשב' כי טעות היא זו ויש לה שני פני' האח' שהיתה העדות ע"ש שהיא חמשה באדר וטעה הסופר וכתב בששה באדר בשבת א"כ הרי הוא מאוחר וכשר או שהיתה העדות ביום אחד בשב' שהוא שבעה באדר וטעה הסופר וכ' בששה באדר בשבת א"כ הרי הוא מוקדם ופסול עכ"ל תשובה זו ואע"פ שאינה ענין לנדון זה אבל משיחתו למדנו שלשטרו' היו מונין הגאוני' מיום שני של ר"ח שכיון שהוא תולה שטר שכתוב בו בששה באדר שהוא טעו' מפני שששה באדר הוא בשבת ולא תקן הטעות בין יום ראשון ליום שני נראה שהדבר מוסכם הוא למנו' מיום שני בכל מניניהם ואין חילוק בין שטרו' לפורי' דאיתיה ההוא ירחא שאם היו מונין מיום ראשון קל הי' לו לגאון לתלו' טעות הסופר בספרא דוקאנא שמנה מיום שני על דרך מנהג אותו חדש דתעני' ופורים מדלא תלי בהכי משמע שאין אצלם חלוק במיני שטרו' לשאר הדברי' כלל וזו ראי' גדולה. ועוד יותר פשוט ויותר מבואר מזה שהרי לא תמצא לעולם אדר נכנס יום שני דקי"ל דאין פסח בא בב"דו ואלו הי' יום ראשון של אדר בין אדר ראשון לאדר שני בשני הי' בא פסח בב"דו ולא תמצא חמשה באדר ע"ש וששה בו בשבת ושבעה בו בא' בשב' אא"כ תמנה מיום שני בשבת ואם תמנה מיום ב' א"כ הי' ר"ח אדר א"ב שאין לומר ב"ג דהא לא מיקלע וכיון דאדר הי' א"ב והגאון ז"ל מונה מיום ג' א"כ הרי נתחזק מנהגינו הרבה. והנה בדקתי בקבוע השני' בחקירת המולדו' שאותה שנה שהזכיר הגאון ז"ל שהי' שנת ד' אלף ט' ליציר' לפי העולה משמועת אי טעי תנא בפ"ק דע"ז (ט' ע"א) ומצאתי שקבועה היא זש"ג ור"ח אדר א"כ הי' א"ב. וכן נמצא בספרים מוגהים צרפתי' קדמוני' בנוסח הגט בששי בשב' בשמנ' ימי' לירח אלול שנת ה' אלפי' ס"ג וזהו למנין יום שני שאם למנין יום אחד הי' נופל תשרי יום א' וקי"ל לא אד"ו רא"ש ונתבאר זה יפה והא לך שלשה טעמי' נכוני' להעמיד המנהג ואף אם אין בידינו לתקן השמועה שבנדרי' ע"פ מנהגינו:

הרביעי וכ"ש דמההיא דנדרי' לא מכרעא מילת' כלל דהתם לא עסיק תלמודא כלל אלא בר"ח אי הוי להבא או לשעבר ואמרי' דכיון דקרו לי' ריש ירחא הוי להבא ומינה דמינה דלשטרו' אין מזכירין בהם יום ל' כלל אלא כותב בר"ח של חדש הבא ודיו זהו העולה משם אבל בשאר ימי החדש לא עסיקי' כלל ויש לדון ולומר דדוקא ביום ראשון של ר"ח הוא שמשתנה לשון בני אדם מלשון חכמי' דההוא יומא אע"ג דודאי מחדש שעבר הוא וחדש הבא מיום שני מני ליה לחנוכה ופורי' וצומו' אפ"ה לענין נדרי' ושטרו' כיון דר"ח קרו ליה לא מתסר נודר ובשטרו' לא צריך לאדכוריה אלא כותכ בר"ח ותו לא אבל שיקרא אחד בחדש ומחרתו שני בחדש אין מכאן הכרע תדע דהא דמשום דקרו ליה ריש ירח' לא מני' מניה דהא יום ב' נמי ריש ירחא קרו ליה והנודר בכל ראשי חדשים נאסר גם את הראשון גם את השני. וכיון ששניהם שוים בזה למיקרי כל חד מנייהו ריש ירחא א"כ מנינא דירח' בלשון בני אדם נמי משני הוא דאית בי' מלת' יתירתא על ראשון דהוא ריש ירחא וקארו לים ריש ירחא אלא שביום ראשון אע"ג דמדינא הוה לן למיכתב ביום שלשים של חדש שעבר כיון דריש ירחא קרו לי' לא צריכינן והוא הדין שאם כתב בשלשי' לחדש שעבר דעדיף טפי אלא שאין ניכר מתוך שטרותיו שהוא בקי בהלכה כיון שא"צ להזכיר אלא ר"ח של חדש הבא. וא"ת וכי מאחר שעשית אותו ר"ח אתמול איך תחזור ותעשה אותו ר"ח היום ותעשה לו שני ראשים כאחד זו אינה קושיא כלל דא"כ תמה על עצמך והיאך התפללת אתמול תפלת מוסף של ר"ח וגם הזכרת ר"ח בתפלו' ובברכת המזון והיום אתה עושה כן וכי אפשר להיו' שני ראשים לחדש אלא שאין קשה כלל שכן הוא מנהג מועדותינו וקביעותינו והכל יודעי' שאע"פ שבתורת מנהג אנו עושים כן אבל קבועא דירחא אנן בקיאינן בי' וכיון שהם יודעי' שאין אחד מהם אלא משום מנהג ויודעי' בקצתם שאנו מונין מיום שני בחנוכ' וכיוצא בו א"כ לשון בני אדם משתנה בזה מלשון חכמי' אבל יותר קשה הוא שתשנה סדרו של כל חדש למנות מיום ראשון היפך הענין אבל באמת מה שהוא קשה בזה הוא שנכתוב יום שלשים דהוא ר"ח אע"פ שכן הוא האמת לכאור' יקשה לבני אדם דמאחר שעשיתו אייר בתפלה היאך תעשוהו ניסן בשטרו' על כן סלקו זכר יום ל' משטרו' וכותבין ר"ח בלבד ומכאן ואילך לשון חכמי' ולשון בני אדם לדבר אחד הם מסכימים:

החמישי וכ"ש שיש לסמוך על פי' זה אם נמצא לראשונים ז"ל שפרשו כן והנה מצינו לרא"ש ז"ל שכתבה לזו בפסקי הלכותיו כלשון הזה חדש זה אסור בכל החדש וגו' הילכך בכתובו' ושטרו' ביום ר"ח ראשון כותבין ליום ר"ח וא"צ לכתוב ביום ל' שעבר הוא ר"ח פלוני דכיון דקרו לי' ריש ירחא לענין שטרות אזלינן בתר לישנא דאינשי וכ"כ ר"ת זלה"ה בכתובת בתו ויש מחמירין לכתוב בגטין יום ל' לחדש פלוני שהוא ר"ח פלוני עכ"ל. והרי זה מפורש שהוא מפרשה כמו שפירשתי למעלה בסמוך שאם הי' דעתו לומר שביום ראשון לחדש כותבין באחד בחדש ולמחרתו בשני לחדש היאך כתב כלשון הזה שא"צ לכתוב יום ל' דמשמע הא אם כתב לא הפסיד אדרבה אם כתב יום ל' בלחוד מפסיל שטרא דהא אקדמיה לשטרא שהי"ל לכתוב בחדש זה הבא וכתב הוא בחדש שעבר ואם כ' יום ל' לחדש שעבר ואחד לחדש הבא הרי זה לשון מקולקל שיהי' יום ל' ואחד ואין זה חומרא אצל גטין שיעשו כן לכתחלה אלא שהענין כמו שכתבתי שאע"פ שהמנין הוא מיום שני ויום ראשון לקושטא דמילתא יום ל' הוא אפ"ה משום לשון בני אדם א"צ להזכירו ואם הזכיר לא הפסיד ומשום חומרא דגטין הטריחו להזכירו וכן נראה ממה שהוזקק להביא עדות ממ"ש ר"ת ז"ל בכתובת בתו דודאי שקודם שנשאת בתו של ר"ת ז"ל בקיאין היו סופרי הדייני' מאימת הם מונין והוא ז"ל לא בא לשבש כל הראשוני' אלא שבא ולמד שמה שהיו כותבין ביום ל' שא"צ משום דריש ירחא קרו לי' ובאותו יום בלבד הוא שאמר כן אבל בכל ימי החדש נשאר הדבר כמו שהי' ואין ספק שהיו מונין מיום ר"ח שני שהרי אתמול כתבו ביום ל' לחדש ובזה לא שינה ר"ת ז"ל כלום וא"ת לא כי אלא מיום ראשון ג"כ היו מונין וכל חודש לא היו אלא (שאם) [שהם] היו מזכירין גם יום ל' ובא הוא ולמדם שא"צ מההיא דנדרי' הא לא אפשר שאם מיום ראשון היו מונין א"כ שמיע להו טעמא דבשטרות בתר לשון בני אדם אזלינן א"כ היאך היו משתבשין כל כך ובמה היו נתלים בזה אלא שאין הדבר כן אלא שמתחלה לא היו סומכי' על לשון בני אדם כלל והיו מזכירין יום ל' כלשון חכמים וזהו ששינה להם ר"ת ז"ל והשאר נשאר כמו שהי' וכל זה יש לנו לומר שמאחר שטרחו הראשוני' להביא ראי' ממנו שלא הביאוה לבטל סברא שאין לה עיקר כלל וגם מצינו בספרי רבותינו הצרפתים ז"ל לשונות שיראה מהם שהם תופסי' ההיא דנדרי' כמו שפירשתי לעיל שהם כתבו בענין תקון הגט בזה הלשון אם ר"ח שני ימי' אם יכתוב גט ביום ב' יכתוב בא' לחדש פלוני כי חשבונו מיום שני ואם כותבי' ביום ראשון הי' נראה לכתוב בשלשי' לירח פלוני שהוא יום ראשון של חדש פ'. ונראה למורינו הרב רבינו פרץ ז"ל שיש למנוע מלכתוב באותו יום גט ולדחות המעשה עד למחרת שלא להכניס ראשו בשום נדנוד ספק ע"כ והרי דבר זה מפורש לענין גטין וה"ה לענין שטרות דמאי שנא וא"ת שנא ושנא דגטין לא אזלינן בהו בתר לשון בני אדם שהרי לחכמי' יודעי העתי' הם מסורי' ושטרו' לכל הם מסורים וכותבין בהם מה שהוא שגור בלשונם זה א"א לומר כלל מכמה אנפי חדא שהרי הרא"ש ז"ל שהביא החלוק שיש בין גטין לשטרו' לא הזכיר שיש חלוק ביניהם אלא ביום ראשון בלבד אבל בשאר ימי החדש לא הזכיר בהם חלוק ואם איתא דהא נמי איכא בינייהו אדאתא לאשמועינן חומרא זו בגטין הי' לו לומר וה"מ בשטרות אבל בגטין לא אזלינן בתר לשון בני אדם וזה הו"ל להשמיענו שהוא דין גמור לפי סברא זו יותר מאותה חומרא של המחמירין אלא נראה שאין חלוק ביניהם כלל אלא לענין חומרא. ועוד שהרי תמצא בספר התשב"ץ מפורש דאפי' בשטרות מונין משני ואין חלוק בין שטרות לגטין שכתוב שם בסי' שנ"א דכשיש שני ימי' ר"ח אייר ביום ראשון צריך לכתוב ביום ר"ח אייר שהוא ל' בניסן ואין לכתוב סתם חדש אייר ולא בסתם ביו' ל' בניסן אלא כדפרישי' וכן משמע בפ' מי שהי' נשוי (צ"ד ע"ב) ביו' שני יש לכתוב בסתם באחד באייר עכ"ל. והנה אע"פ שהוא החמיר להזכיר ביו' ל' שהוא ר"ח שלא כדברי ר"ת ז"ל מההיא דנדרי' זו חומרא יתירה היא וכבר כתבתי שהמוסיף בזה אינו גורע אבל מ"מ דבר פשוט הוא שלענין שטרו' וגטין אמרה הספר ההוא דהא סתמ' קאמר דמיו' שני מני ולאו גבי תקון הגט קאמר לה:

ועוד נראה שדעתו הוא כן מדמייתי ראי' שאין לכתוב ל' בניסן מההיא דפ' מי שהיה נשוי וההיא בשטרו' היא שאין לפרש לשון זה בחסורי מחסרא והכי קתני. ועוד שמדברי הר"ף ז"ל בהגהות שלו נראה כן שהוא הגיה עליו כן מיהו טוב לדחות שלא לכתוב בגטין יום ל' דילמא אתי למיטעי עכ"ל תפס לשון הספר כפשטו דבין בשטרו' בין בגטין כן הוא אלא שחלק קצת ביניהם שלא לכתוב גט ביניהם וזאת היא דעתו ז"ל שכתוב' למעלה על שמו מכלל דכולהו ס"ל בין בגטין בין בשטרות מנינן מיום שני אלא שאין כותבין גט ביום ראשון מפני התקלה ועוד שא"א לחלק כלל ביניהם שלא מצינו כלל במשנה ובגמ' חלוק זה ביניהם ואין לחלק מסברא שנא' שמיום ראשון ימנו לשטרות ומיום שני ימנו לגטין וא"כ מה שהוא כשר בגטין פסול בשטרות משום מוקדם ומה שהוא כשר' בשטרות יהי' פסול בגטין משום מאוחר לדעת אותם הפוסלי' גט מאוחר ואלו הי' הדבר כן לא משתמיט תנא למיתני פסול בשטרות וגו' כדתני פסול בשטר וכשר בפרוזבול וגו' (בריית' זאת לא נשנית בשום מקום) ועוד שאין הסברא נכונה כלל לחלק ביניהם דכי היכי דשטרות מסייע לספרי דדייני וכדמוכחי שמעתת' בפרק שנים אוחזין ובפרק גט פשוט הכי נמי מסייע לספרי כלהו גיטי ואי בשטרות לא כתבי אלא לשון בני אדם ה"נ בגטין תדע דהא רבא פריש טעמא דבפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין לשמה (גיטין ב' ע"ב) ורבה נמי לא נאד מהאי טעמ' אלא משום דלא קתני בפני נכתב לשמה אבל לכ"ע גטין לכל הן מסורין דאע"ג דאשכחן בגמ' דהוה להו ממונה אגיטי אינו חיוב חכמים שיהי' כן שא"כ כולהו גטין קמיה דממונ' מתעבדי או רובייהו ואין לחוש לשאין בקיאין לשמה אלא ודאי גטין נמי לכל הן מסורין שיכתבו בהם ככתבם וכלשונם דהא האשה כותבת את גטה (שם כ"ב ע"ב) ובערכין פ' שום היתומים (ערכין כ"ג ע"א) וכן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"ב) אטו כל מי דמגרש בבי דינא מגרש וא"כ לפי שטת החלמוד אם לשטרות מונין מיום ראשון אף לגטין נמי כן א"כ מנין להם אלו ז"ל לחלק ביניהם ולשנות ממטבע שטבעו חכמים בגטין אלא ודאי ליכא ספיקא כלל דסברא דהני רבואתא ז"ל היא כמו שכתבתי למעלה דבשאר ימי החדש אין הפרש בין לשון בני אדם ללשון חכמי'. ועוד שאם אמת הדבר שלגטין מונין מיום שני ולשטרות מיום ראשון א"כ אדחייש רבי' פרץ ז"ל לנדנוד ספק ביום ראשון של ר"ח בכל ימי החדש היה לו לחוש או לא הי' לו לחוש כלל שכיון שאין לשון בני אדם שוה לזמן הכתוב בגט בכל אותו חדש שיש בו שני ימים א"כ כל אותו חדש היה לו למנוע מלכתוב גט או לתקן תקנה שוה בכל שהרי דין רת ודין כל החדש אחד הוא ולא היה לו להניח הסופרים למנות מיום שני הפך לשון בני אדם אלא ודאי דעתו לומר שאין בכל החדש כלו ספק שהרי מיום שני מנינן בין בגטין בין בשאר שטרות וביום ל' שהוא ר"ח יש לחוש. ואני תמה איך עלה על דעת שום אדם לומר שחכמים אלו מחלקין בין גטין לשטרות בזה הענין והיכי תלו בוקי סריקי באשלי רברבי ואני שואל לפי סברתו גט שכתוב בו שטר חוב או מתנת נכסים דודאי כשר ולכתחלה נמי כתבי' ליה מדינא דגמ' דהא גבי גט שחרור אמרי' בפ"ק דגטין (ח' ע"ב) עצמך ונכסי קנוין לך וה"ה לגט אשה דגמרי' לה לה וגבי גט אשה נמי אמרי' בגמרא בפ"ב דגטין (כ"ב ע"ב) דילמא תנאה הוה ביה וזייפתיה א"כ זה הגט וזאת המתנה הבאים כאחד באיזה זמן יוצאים אם מיום ראשון כדין שטרות ה"ל גט מאוחר ואיכא למיחש לה ולכתחלה נמי לא עבדינן גט מאוחר ואם מיום שני ה"ל שטר מתנה מוקדם ופסול א"כ על כרחין מדינא דגמ' לית בהו הפרש כלל בענין זה וא"כ היאך שנו חכמים ז"ל מטבען של חכמי' בזה אלא שהדבר מפורש כמו שפירשנו. וגם הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מזאת הסברא שהוא כ' בפ"ח מהל' קדוש החדש וז"ל ואם יהי' חדש שעבר מלא יהי' יום ל' ר"ח הואיל ומקצתו ראש ויהי' תשלום החדש המלא שעבר ויהי' יום ל"א ר"ח הבא וממנו הוא המנין והוא יום הקביע' עכ"ל. ואיני יודע לאיזה דבר יהי' ממנו המנין אם לא לשטרות שאם תאמר לצומות וחנוכה ופורים הרי זה בכלל והוא יום הקביעה ועוד שכיון שאין בכל החדשי' ענין שנצטרך למנות מהם מיום שני אלא בשנים מהם והם אדר ותמוז ולפעמים שלשה ולפעמים ארבעה והם כסליו וטבת היה לו לומר בפי' וממנו הוא המנין לכך וכך ועוד שהוא ז"ל לא בא לסתו' אלא לפרש והיל"ל בד"א בכ"ו אבל לשטרות ונדרי' אינו כן שכיון שבא לפרש לנו שלענין קצת' ומיעוט דברי' מונין מיום שני לא היה לו לשתוק מללמד דין שטרות ונדרי' שהם דברי' נוהגין הרבה ובכל החדשים אבל הדבר נראה בלא הפק מדעתו ז"ל שלכל ענין ממנו הוא המנין ודין ר"ח ראשון כבר יצא ממנו ידי חובתו לענין נדרי' בהלכות נדרי' ואיברא שהיה צריך להודיענו דין שטרות ביום ר"ח ראשון אבל מכיון שא"א לטעות בהם בני אדם שאף אם יכתבו יום ל' ליכ' (טעמ') [טעות] כלל משו"ה לא אצטריך לפרושה אבל לענין גדול כזה שיהא חלוק בנדרים ושטרות בכל החדש משאר דיני החדש זה היה לו לפרש ולא לסתום. וכבר כתבתי למעלה שמשיחתו למדנו שהוא מונה לאייר ותמוז מיום שני. ובספר אורח חיים מצאתי שהביא הרמב"ם ז"ל הנז' והוסיף עליו כלשון הזה לפי' עושין ר"ח אחד יום אחד והשני שני ימים וכותבין ביום ראשון בשטרו' ביום ר"ח אע"פ שהוא תשלום החדש שעבר ויש מדקדקין לכתוב ביום ר"ח שהוא יום ל' לחדש שעבר עכ"ל והרי הוא מפורש מ"ש הרמב"ם ז"ל ממנו הוא המנין לענין שטרות אלא שביאר היאך יכתבו ביום ראשון אם יום ל' הוא ר"ח או שניהם כאחד אבל ביום שני יום אחד לחדש כותבין וכן כל שאר החדש מונין מיום שני והא לך שני טעמים אחרי' להעמיד המנהג משיקול שני המנהגי' כאחד ואף אם אין סברתנו מכרעת:

הששי וכ"ש שהסברא מכרעת מנהגינו על מנהג האחרי' וזה מפני תמיהא גדולה שיש לבני אדם על אותו מנהג ויש לנו לחוש להם בזה שהרי על לשונם אנו דנין בזה והיא זאת אדם נדר כך וכך בי"ז בתמוז בודאי יאסר יום הצום שהרי אף בלשון בני אדם הוא קרוי כן שאם תאמר לו שיאסר אתמול לפי המנין מיום ראשון לא ציית לך שיאמר לך ובודאי שכן הוא שלא היה דעתו אלא על יום הצום והרי אדם אחר נדר בי"ח בתמוז והרי יש כאן שאלה זה מתי יאסר אם תאמר ביום הצום ולפי שמונין מיום ראשון א"כ יהיה בלשון בני אדם יום א' נקרא י"ז ונקרא י"ח כאחד וזה א"א ואף אם נאמר כן שבני אדם הם מבולבלים כ"כ אנן דסמכינן עליהו בזה היכי נעביד בשטרי ועל איזה מהם נסמוך אם על הלשון המסכי' ללשון חכמים ונכתוב י"ז ואתמול כתבנו י"ז ועתה נכתוב י"ז או על הלשון המסכי' לשאר החדשי' הרי נתבלבלו הסופרי' בבלבול בני אדם ואם תרצה לתקן בלבול זה ותאמר שכיון שאותו שנדר בי"ז אינו נאסר אלא בי"ז ה"נ אותו שנדר בי"ח אינו נאסר אלא מחרת יום הצום שכן דעת בני אדם לקרא יום הצום י"ז ומחרתו י"ח עדין לא הרוחנו כלום שעדין תפול השאלה בי"ח ובי"ט שאותו שאסר בי"ח יאסר מחרת יום הצום ג"כ לפי מנין יום ראשון ואף אם בזה תתקן כמו שתקנת נחלף השאלה מי"ט לכ' וכן מכ' לכ"א ונדח' סברא זו מכל וכל ותפול מאליה מיום ליום ומחדש לחדש שהרי כל החדשי' שוים וכיון שבקצתם אזלי בני אדם בתר יום שני בלשונם ה"נ בכולהו. ועוד שעדין אינו מתוקן כלל שנראה שהסופרי' באותם מקומות המונין מיום ראשון אף ביום הצום יכתבו י"ח לפי מנין יום ראשון וא"כ לנודר מיקרי י"ז ובשטרו' כתבו י"ח ואין זה עול' כן מהגמ' ששניה' שוים הם ואולי יחלקו בעלי סברא זו בין האומר בי"ז ובין האומר ביום י"ז נמנה לו מיום ראשון וכן לשטרות והאומר ביום י"ז נאסר יום הצום שדעתו לומר היום הנקרא כך בלשון חכמי' ובזה יתקנו שיהיו נדרי' ושטרות שוים וזה החלוק לא נזכר בשום מקו' וצריכין אנו מכאן ואילך להרגיל בני אדם בזה שיהיו בלשונ' יותר חכמי' מהחכמי' שלשון חכמי' הוא יותר פשוט מלשונם בזה ועוד היאך נדחה השואל שיאמר היאך כתבתם בשטר זה בט"ו באדר והלא יום י"ד הוא שהרי אנו קורין בו מגילה וזה ידוע אפי' לעמי הארץ שאין זמנן של עיירות אלא בי"ד והשטר אומר ט"ו וכן בשאר ימים הידועי' לבריו' אם תאמר לו זה שבשטרות הוא בלשונך אבל מה שאתה אומר הוא בלשון חכמים יענה ויאמר זה יותר מובן אלי מהלשון הכתוב בשטר זה וכן הוא האמת וא"כ אין זה לשון בני אדם אלא לשון עמקי לשון ומפולפלים וכל זה צריכין לסבול בעלי מנהג זה שמונין מיום ראשון אבל למונין מיום שני הדברי' הם כפשוטן וכמשמען ודי לזה הכרעה:

והשביעי וכ"ש שסוגיות התלמוד מכריעו' כן שלעול' מונין מיום שני ואף בנדרי' ושטרו' דהא לענין שטרו' אמרי' בפ"ק דר"ה (ב' ע"א) מלך שעמד בכ"ט אדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה ולענין נדרי' נמי אמרי' התם (שם י"ב ע"ב) אפי' עמד בכ"ט באלול עלתה לו שנה וזה אדר ואלול לעול' יש בהם שני ימי' ר"ח ואלו היה המנין בהם לשטרות ונדרי' מיום ראשון א"כ ל' יום מנינן בהו ואנן לא אמרי' אלא כ"ט. ובאמת שזו ראיה חלושה שהרי יש לבעל הדין לומר דהאי לישנא דגמרא הוא ולא לשון השטר והנודר ואנו אין בידינו במה לדחו' זה אלא בטוב הסברא דמ"מ אלו היה הדבר כ"כ שגור בפי כל אדם בזה ובההוא ענינא עסקי' בההוא לישנא ה"ל לבעלי הגמרא למימר זה נראה נכון וברור למודה על האמת. אבל נניח זה ונכריעהו ממק"א דהא תנן בסנהדרין פ' היו בודקין (סנהדרין מ' ע"א) א' אומר בשני' ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע כלומר ואותו שידע בעבורו של חדש אינו מונה אלא מיום ל' ואחד והלא דבר ידוע הוא שכשהחדש מעובר היו עושין שני ימים ר"ח יום ל' ויום ל"א כדמוכחא מתני' דפ' קונם (ס' ע"א) דלעיל ואפ"ה אמרי' דתתקיי' העדות אע"ג דלכאורה מכחשי אהדדי משום דאמרי' דלא מכחשי כלל דכיון דבחקירת באיזה יום לא מכחשי אהדדי וכולהו אמרי ברביעי בשבת דבהכי ודאי עסיקי' והכי פרישו לה רבואתא ז"ל והכחשה דבכמה בחדש אפשר למתלי בהאי ידע ומני מיום שני של ר"ח כדיניה וכדעבדי אינשי והאי דלא ידע מני מיום עבור החדש שעבר מ"ה אמרי' דעדותן קיימת והרי משנה זו כפשטה מכרעת שבני אדם לעול' מונין מיום שני כשיש שני ימים ר"ח ולדברי המונין מיום ראשון קשה טובא חדא שאין לשון המשנה בא אל נכון דתלי קיום עדותן בזה ידע וזה לא ידע והכי ה"ל למתני עדותן קיימת שזה דקדק וזה לא דקדק כלומר שהאומר בשני דקדק למנות מיום שני כלשון חכמי' והאומר בשלשה לא דקדק למנות אלא מיום ראשון כלשון בני אדם בין ידע ובין לא ידע מניה הוא מני שכן דרך בני אדם. ועוד קשיא דבגמ' (סנהדרין מ"א ע"ב) הוה ס"ל למימר דברובא דירחא כולהו ידעי כלומ' שאם אמר אחד בט"ז וא' בי"ז עדותן בטלה משו' דליכא למיתלי בהאי ידע ובהאי דלא ידע דברובא דירחא כולהו ידעי ולפי סברא של אלו המונין מיום ראשון אפי' ברובא דירחא הוה לן לקיומי סהדותייהו דאע"ג דכולהו ידעי בקבוע' דירחא אכתי ליכא הכחשה דהא אפשר לקיומי בהכי דהאומר בט"ז מני מיום שני דדייקי טפי והאומר בי"ז מני מיום ראשון כדעבדי אינשי ואמאי עדותן בטלה. וטפי איכא לאקשויי אמאי מקיימי' עדותן כלל שאפי' שתאמר שזה ידע וזה לא ידע אפ"ה אין עדותן קיימת שכיון שלשון בני אדם הוא למנות מיום ראשון ובודאי כלשון בני אדם באים להעיד בב"ד שאם היתה ההלואה וההריגה כאחד אין כותבין בשטר לשון אחד ובלשון אחרת ידברו בפני ב"ד ולשון בני אדם נמי דסמכי' עליה בנדרים בין לקולא בין לחומרא בתר רובא דאינשי אזלינן לא בתר מיעוטייהו וכיון דרובא דאינשי אפי' ידעו בעבורו של חדש לא מנו אלא מיום ראשון לא הוה לן לקיומי סהדותייהו משום דלמא האי דידע אזיל בתר מיעוטייהו אע"ג דדייק בלישניה למימני משני דבדיני נפשות לא אזלינן אלא בתר רובא משום דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה והכי אמרי' בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט ע"א) דאמרי' התם ובדיני נפשות לא אזלי' בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים לחדש וגו' ואי ס"ד לא אזלי' בתר רובא לימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי אלא משום דאזלינן בתר רובא ורובא דאינשי עבידי דטעו בעבורא דירחא ע"כ גמ'. ואי איתא דאינשי מנו מיום ראשון א"כ רובא דאינשי אע"ג דידעי בעבורא דירחא מנו מיום ראשון ואי אתרע ליה רובא בין ידעי בין לא ידעי הוה להו למימר בשלשה מדלא אמרי הכי אכחושי מכחשי אהדדי ולדידן אתי שפיר דאי ידעי בעבורא דירחא מנו מיום שני כלשון חכמים דלא אשתני לשון בני אדם בהכי והנהו דלא ידעי מנו יום שלשי' ולא מכחשי אהדדי כלל. וא"ת ולדידך מי ניחא והא כיון דאמרי' דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא א"כ היכי סמכי' אהאי דאמר בשנים לחדש דהאי ממיעוטא דידעי והא בדיני נפשות לא אזלינן בתר מיעוט' ובין שתאמר שהמנין הוא מיום אחד ובין שתאמר שהמנין הוא מיום שני זה שאומר בשני לחדש בתר מיעוטא אזיל והיכי מקיימינן סהדותייהו. זו אינה קושיא כלל דבשלמא לדידי משום הכי סמכי' אהאי דאמר בשנים אע"ג דהוא ממיעוטא דידעי דאלו בלא הכחשה אלו אמרי' תרוייהו בשני לחדש זהו עיקר עדותן דמיום שני מנינן אנן דידעינן בעבורא דירחא ועדים שבאים לבית הועד להעיד אין אומרים להם היאך ידעתם עבורו של חדש א"כ עכשיו שמכחישין זא"ז היינו צריכין לבטל עדותן מפני זה שאמר בשלשה שאינו אומר עיקרו של עדות מכוון אלא משום דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא אמרי' זיל בתר רובא ולא מכחשי אהדדי והה"נ שאם אמרו שניה' ברביעי בשבת בג' לחדש ולדידן הוי שני דמקיימין עדותן מה"ט גופי' א"כ לדידי ליכ' קושיא כלל. אבל לדידך דאמרת דאפי' דידעי בעבורא דירחא מראשון מנו א"כ אלו העידו עדותן מכוונת בשלשה הוה להו למימר וזה שאומר בשנים לחדש הוא שאינו מעיד כהוגן. א"כ אמאי מתקיימת עדותן דההוא בתר מיעוט' דמיעוטא אזיל מיעוטא דידעי בקבוע דירחא ומיעוטא דמנו מיום שני ואפי' אמרו שניה' בשנים לחדש ברביעי בשבת הוה לן לבטולי סהדותייהו דלא הוה לן למסמך עלייהו כיון דאזלי בתר מיעוטא לממני מיום שני. אלא שזה צריך עיון לפי זאת הסברא כיון דליכא הכחשה ולשון המשנה כך הוא בפשטו שלא באנו לתקן אלא עדות האומר בשלשה מפני שלא ידע בעבורו של חדש אבל האומר בשני אם נדון בו ולדידך איפכא הוה לן למיעבד לתקוני סהדותיהו דהאומר בשנים או בשנאמר דכשדקדק בלשונו או ענין אחר ואין זה דרך המשנה. ואיני יודע היאך תפורש משנה זו על דעת המונין מיום ראשון. וא"ת דבמתני' לא עסקי' בשיש שם שני ימים ר"ח אלא שנתעבר החדש ולא עשו יום ל' ר"ח דהא לא אפשר דהא בימי המשנה כן היו נוהגין כדמוכחא מתני' דנדרים וא"ת משנה זו קדומה לאותה משנה וביני ביני נתחדש ענין זה והנה אע"פ שסברא זו רעועה א"א לקיימה כלל שהרי יונתן בן עוזיאל תרגם ביום החדש הזה ביום עבור ירחא תנינא ויונתן אמר לדוד מחר חדש ועדין לא באו עדי' אלא שהיה יום ל' לעולם ר"ח מן הספק בין יבואו עדים בין לא יבואו מפני שאע"פ שהוא מותר בעשיית מלאכה היו נוהגין בו איסור הנשים וכן נראה ג"כ מהגמ' בפ"ג דמגלה (כ"ב ע"ב) וכ"כ שם רש"י ז"ל וזהו שתרגם יונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה ביומא דחולא א"כ אף בימי הנביאי' היו נוהגין מנהג זה כ"ש בימי המשנה א"כ לעולם כשהחדש מעובר עושין שני ימים ר"ח. וא"ת אע"ג דלדידן הכי הוא דעדותם בטלה מטעמ' דאמרי' דמיום ראשון של ר"ח מנינן לפום מנהגין אבל מ"מ המשנה לא השגיחה כלל בזה ותפסה הענין לפי התורה ללמדנו הכחשות דקרא זה דוחק וזה אינו דעת הפוסקי' שהרי הרמב"ם ז"ל פסקה למשנתינו כפשטה בספרו משמע דלדידן נמי הכי הוי דינא ממש. ואם תקשה עלי ותאמר מה ענין שטרות לההיא דסנהדרין דהתם מיירי בעדי' שבאים להעיד בסנהדרין והסנהדרין לעולם מונין מיום שני ומודיעין כן לעדים וכן נמי ההיא בדיני נפשות אית' ומה ענין להשוות דיני ממונות לדיני נפשו' זו קושיא של נערים שאין לשון בני אדם משתנה בין שידברו בפני בני אדם בין שידברו בפני סנהדרין ובין שידברו בדיני נפשות או בדיני ממונות שעדות לכל היא מסורה ומ"ש בפ"ק דפסחי' (י"ב ע"ב) ובסנהדרין עדות מסורה לזריזין חמץ מסור לכל וכן מ"ש בפ"ק די"ט (ה' ע"ב) עדות מסורה לב"ד ביצה לכל מסורה וכן מ"ש בפ"ב דיבמו' (כ"ב ע"א) ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסורה. ענין אח' יש להם למעיין בהם דודאי עדות לכל היא מסורה שיבואו להעיד בפני ב"ד וכשנעשית ההלואה לפניה' ויום ההריגה לא יכתבו השטר מיום ראשון ויעידו בב"ד מיום שני וגם אין הסנהדרין מלמדין אותם שימנו מיום שני שא"כ כבר הודיעום שהחדש מעובר והיכי אמרי' זה לא ידע בעבורו של חדש. ועוד א"א לחלק כלל בין דיני ממונות לדיני נפשות דאע"ג דקי"ל דעדי ממונות לא צריכי' דריש' וחקיר' משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאי' בפ"א דיני ממונות (ל"ב ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ב' ע"ב) אבל מ"מ אי איתכחוש סהדי בחקירות אפי' בדינו ממונו' מבטלי עדותן וא"כ כשאחד אומר בד' בשבת בא' לחדש נעשית הלואה זו וזה אומר לא נעשית אלא בד' בשבת בשנים לחדש עדותן קיימת מה"ט דזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ולדברי האומר דמיום ראשון מנו בני אדם הוה לן לבטולי עדותן דאפי' בממון לא הוה לן למיזל בתר מיעוט' דמיעוטא וא"כ דין ממון ודין נפשות אחד הוא לענין הכחשה ומתני' כי היכי דאית' בדיני נפשות הכי נמי אית' בדיני ממונות וא"ת דאע"ג דבנפשות מקיימים עדותן מטעמא דמתני' בממונות מבטלי' עדותן מה"ט שהיה להם לילך אחר לשון בני אדם ולמנות מראשון א"כ מצינו חומר בדיני ממונות מדיני נפשות וזה תמה ודבר שא"א:

נמצא העולה מזה הוא דבין בשטרות בין בכתובות בין בגטין לעולם מונין מיום ר"ח שני ולפי הדין אין צריך להזכיר בכך וכך לחדש פלוני מיום החדש השני אלא שאם רצו הסופרים להחמיר על עצמם ולפרש בגטין הרשות בידם והמחמיר תבא עליו ברכה וכענין זה אנו עושים בשני אדרים דלדינא דגמרא א"צ לפרש אלא אחד מהם ולסתו' האחר או ראשון או שני או כר"מ או כר' יהודה דפליגי הי מנייהו מפרשי' והי מנייהו כתבי' סתם כדאיתא בפ' קונם (ס"ג ע"א) ואפ"ה רגילים אפי' בשטרי לפרושי תרוייהו משום דכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן ולא מעיילינן נפשין בפלוגת' דתנאי הכי נמי הכא איכא תקנה לפרושי בגטין מאי זה יום מונין וכ"ש מכיון שנתחלפו מנהגי המקומות אפילו בשטרות בענין התחלה מאימתי היא אבל בשטרות וכתובות לא צריך לפרושי כלל לא מדינא דגמ' ולא ממנהגא דמתא ובר"ח שני כותבין באחד לחדש בשטרות וכתובות והיה די בזה בגטין אבל טוב להחמיר ג"כ לכתוב שהוא יום ר"ח שני ובר"ח ראשון אין כותבין בו יום שלשים וגם לא בא' לחדש אלא כותב בר"ח פלוני מהחדש הבא אבל בגטין טוב להחמיר ג"כ להזכיר שהוא יום ל' לחדש שעבר ולדברי ר' פרץ ז"ל שחושש להזכיר חדש שעבר כיון שקורין לו ר"ח דוחין המעשה עד למחר וכן נמי בשטרות וכתובות אע"פ שמדין הגמ' א"צ להזכיר שהוא יום ל' אבל המוסיף כן לפרש אינו גורע ויוסיפו לו שנות חיים ומנהגינו הוא לכתוב ביום החדש הראשון לחדש פלוני ואינו מזכיר החדש שעבר:

אחר שכתבתי זה באה לידי תשובה להרשב"א ז"ל שכתוב בה שהוא הנהיג למנות מיום ראשון בברצלונה וראה הרב ז"ל תקנה בדבר זה שאם יטעו הסופרי' וימנו לזה השטר מיום שני ליכא פסידא כלל שהרי אחרוהו וש"ח המאוחרין כשרים אבל אם כותבין מיום שני אם שמא יטעו הסופרים למנות לו מיום ראשון נפיק מינה חורבה שהרי הקדימוהו והוי מוקדם ופסול דאתי למטרף לקוחות שלא כדין ומ"מ נתפרש כל מה שכתבתי שמדינא דגמ' מיום שני מנינן ואם הוא הנהיג בני מקומו כן אין לנו לכוף לשאר מקומות לנהוג ע"פ מנהג זה כיון דמדינא דגמ' ליכא חיובא כלל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף