שו"ת תשב"ץ/א/כב
שו"ת תשב"ץ 
א כב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מוסתגאנים[1]
אל החכם רבי אברהם בר נתן ספרדי יש"צו
ראיתי מה שכתבת בענין התנצלות מה שהתרת ללכת ביום־טוב שני חוץ לתחום לקבור המת שהיה מוטל שם בין העכו"ם שמת ערב יום־טוב והיו קרוביו חוששין שלא ישליכוהו העכו"ם לכלבים או ישרפוהו. וכתבת כי לא התרת אלא מפני שאמרו לך כי בו ביום היה אפשר להם להגיע שם ולקברו.
עוד ראיתי תפיסת ה"ר עמרם ז"ל שכתב לך שלא התירו חז"ל יום ב' לגבי מת אלא כשהוא עמהם בעיר אבל לצאת חוץ לעיר לקברו לא ואפילו בעיר לא התירו אלא בצנעא מדאמרינן בפ"ק דמועד קטן (ח:) וארון עם המת בחצר אבל חלול כזה בפרהסיא לא וכ"ש שזה המת היה מהלך ג' או ארבע ימים חוץ לעיר ומי יכול לעשות במהירות הליכתו. ועוד שאפילו בעיר לא התירו אלא אם א"א בעממין אבל אם אפשר בעממין לא. ועוד שלא התירו אלא במקום בני תורה אבל במקום שאינן בני תורה לא. וכן החמירו קצת מרבני צרפת ז"ל ובארץ הזאת שאנו צריכים גדרי' אין לפרוץ גדר דלאו אנן בני תורה זהו תורף דבריו.
וטענותיך לסתור טענותיו לא הגיעו על כן אכתוב מה שנ"ל כאשר הראוני מן השמים להפיק לך רצון.
והנה יש בתפיסתו חמשה טענות:
הטענה הראשונה משום דאמרינן בפרק תולין (שבת קלט.) דמת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא ביום־טוב ראשון ולא ביום־טוב שני ופריש טעמו לפי שאינן בני תורה ואנן לאו בני תורה אנן. ואני אומר שאין טענתו זאת טענה לתפוס עליך. ופוק חזי מה עמא דבר ומנהגן של ישראל תורה היא ולא ראינו בדורותינו מי שחש בזה ומי שהתיר ע"פ המנהג אין גוערין בו כלל אבל מה שראוי לכל חכם בזה הוא לתקן שיהא המנהג כהלכה ובודאי שיש לתמוה למה נהגו כן דהא אנן בודאי לאו בני תורה אנן ומשום האי טעמא פסקי' כרבי יהודה בענין המבשל בשבת משום דאמרינן בפ"ק דחולין (טו.) דרב כי דרוש בפרקא דריש כרבי יהודה אע"ג דס"ל כר' מאיר דמיקל טפי מיניה משום עמי הארץ דשכיחי בפרקא וכיון דמשום עמי הארץ הוה דריש הכי אנן כיון דשכיחי עמי הארץ גבן פסקי' כרבי יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שבת וא"כ אמאי מקילין הכא ולא חיישינן לעמי הארץ. ור"י ז"ל תירץ דאנן חשבינן בני תורה והביא ראיה ממה שאנו נוהגין היתר בתורמוסי שליקי דעכו"ם ואע"ג דביבמות (מו.) ובע"ז (נט.) אסור הדבר למי שאינן בני תורה וזה אעפ"י שהוא מתקן ענין קבורת יום־טוב אבל אינן מתוקן לפי מה שפסק כרבי יהודה במבשל בשבת דמההיא משמע דאנן חשיבי עמי הארץ כיון שפסקנו כר"י. ויש לנו לדחוק את עצמנו לקיים את כלם ונראה שבכל מקום שיש שם ת"ח מעיין במילי דמתא על פיו יצאו ועל פיו יבואו בדיני תורה חשיבי בני תורה אע"ג דכלהו הוו עמי הארץ ומש"ה נהגו היתר בתורמוסי שליקי דעכו"ם שהרי יש ת"ח בינינו ובני תורה חשיבי וה"ה נמי שיש לנו להתיר קבורת יום־טוב שני ע"י יהודאין לפי שאין לחוש שילמדו קולא מזה לדברים האסורים שהרי ת"ח יש בעיר שרגילים לשאול ממנו וישאלו לו ויאסור להם. והכי מוכח בפ' מקום שנהגו (פסחים נא.) דאמר התם דברים המותרי' ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם וא"ר חסדא בכותאי ואסיקנ' דבני מדינה כיון דלא שכיחו רבנן גביהו ככותאי דמו ומשמע דכל היכא דשכיחו רבנן גבי עמי הארץ אפשר להם להתיר מה שיש לנו לאסור להם אלו לא הוו רבנן גבייהו ואע"ג דעמי הארץ נינהו משום דחשיבי קצת בני תורה זה הטעם היתר תורמוסי שליקי וכן קבורת יום־טוב שני אבל במבשל בשבת לא אפשר למשרי מהאי טעמא משום דאפי' במקום בני תורה כל היכ' דאיכ' ע"ה לא מורינן אלא כרבי יהודה דהא אתריה דרב בני תורה חשיבי ואפ"ה כי דריש בפרקא לא דריש אלא כר"י אע"ג דס"ל כר"מ משום דשכיחי ע"ה בפרקא. ואנן נמי אע"ג דבני תורה חשבינן כיון שיש בינינו תלמידי חכמים מחמירין משום דשכיחי ע"ה גבן והלשון מסייעני דתורמוסי שליקי וקבורת יום־טוב שני אמרינן לפי שאינן בני תורה ובמבשל בשבת אמרינן משום דשכיחי ע"ה בפרקא דמשמע אפילו אי כלהו בני תורה או חשיבי בני תורה מפני שיש ת"ח ביניהם שמתנהגים ע"פ הוראתו אפ"ה מחמירין משום ע"ה דשכיחי גבייהו. עוד אפשר לומר טעם אחר בהיתר קבורת יום־טוב שני שלא אסרוה לפי שאינן בני תורה אלא לבני בבל והסמוכי' להם ובדורותם שהיו מקדשין ע"פ הראיה והיו באים להם שלוחים מבית הועד. ובמקצת מקומות דמטו שלוחים היו עושים יום אחד ובמקצת מקומות דלא מטי שלוחי' היו עושים שני ימים אע"פ שהיו סמוכים הרבה ומש"ה היו מקילין ביום־טוב שני ומזלזלין בו כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נב.) בר נתן אסיא אזיל מבי רב לפומבדיתא ביום־טוב שני דעצרת אע"ג דצורבא מרבנן הוה כדמוכח התם וטעם הזלזול הוא מה שהזכרתי וגם במקומות שהיו מגיעים השלוחים לפעמים לא היו מגיעין והיו עושין ב' ימים ומזלזלין בשני כשאר שנים שהיו מגיעים להם השלוחים ומשום הכי אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג.) והא יום־טוב שני דרבנן הוא ומברכי' ומהדרינן דלא לזלזולי ביה. ונראה שכיון שהצריכו לתקן ברכה כדי שלא יזלזלו בו ואע"ג דמדינ' לית לן לברוכי ביה שהיה קל בעיניהם הרבה ולפי שהיה קל בעיניהם היו מחמירין להם בקבורת המת כדי שלא יזלזלו בו אבל האידנא שאין לנו בית ועד לקדש ע"פ הראיה ואין לנו שלוחין באין ובקביעות עושים בח"ל שני יום־טוב בכל שנה ושנה ואין לנו לחוש לזלזול כלל לפי שאינן בני תורה ואדרבא משום דלאו בני תורה נינהו חמיר לון יום־טוב שני כיום־טוב ראשון דלא ס"ל דמשום מנהגא בלחוד הוא אלא טועין ואומרים שחמור הוא כיום ראשון וכיון שאינו קל בעיניהם אדרבה הם תמהי' כשהקילו בו קבורת המת אין לחוש לזלזול. ועוד דאפשר לומר דאפילו לפום דינא דגמרא לכ"ע שרי אפילו אינן בני תורה ורב מנשה שאסר להו משום דלאו בני תור' נינהו לגרמיה הוא דעבד וכלהו בתראי דשרו קבורת המת ביום־טוב ב' בפ"ק דיום־טוב (ו' ע"א) לא אפליגו בה מידי בין בני תורה לשאינן בני תורה. ואע"ג דאותבינא עליה דרב מנשה מדרבא דאמר מת ביום־טוב א' וגו' ומשני משום שאינן בני תורה לא מוכח מהכא דרבא ס"ל הכי אלא דהוה ס"ד דרכ מנשה לא מודה כלל להא דרבא ומתמיהא עליה ומשני דאיהו מודה בה אלא דמר מדנפשיה אחמיר עליה משום שאינן בני תורה אבל כולהו רבנן דאיירי בהא מלתא בכל ענין שרו הכי וקי"ל כוותייהו. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שלא חלק כלל בפ"א מהלכות יום־טוב וגם הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם נראה שסובר כן וכן האחרונים ז"ל התירו דבר זה סתם ולא הזכירו איסור במי שאינן בני תורה. ואני אומר שאפי' לפי דברי המחמירים אין לתפוס על הוראתך מפני טענה זו כלל שלא החמירו לשאינן בני תורה אלא כשמת בו ביום או אפילו אתמול לדברי רש"י ז"ל שכ' בפ' תולין (שם) דאפי' לבני תורה לא שרינן אלא היכא דאשתהי אבל שהוי כ"כ שמת קודם יום־טוב ומפני שלא היו קוברים נשתהה עד יום־טוב שני לא מצינו שהחמיר רב מנשה כ"כ להשהותו עד אחר יום־טוב שאינו דומה המשתהה יום א' או ב' למשתהה ג' ימים וכ"ש אם יש לחוש שלא ישליכוהו לכלבים או ישרפוהו וכיון שאין בדברי רבי מנשה ראיה לאסור נאמר אל הרוצה לאסור ולהחמיר עליך להביא ראיה שאתה המחמיר וכדתנן במסכת ידים (פ"ד) וכ"ש באיסורא דרבנן וביום־טוב שני דמנהגא בעלמא הוא. וכ"ש לכבוד הבריות. וכ"ש שאם יצא הדבר בהיתר ונעשה מעשה שאין לתפוס על המתיר:
הטענה השנית שלא התירו אלא אם אי אפשר בעממין אבל אם אפשר בעממין לא. ואני אומר שגם טענה זו אינה טענה והנה מתוך חפצו לטעון עליך במה שכבר נעשה מעשה סמך לו על דברים דחויים כי דברים אלו נמצאו לרב אחא משבחא ז"ל וכתב עליו הרמב"ן ז"ל וז"ל לא נתברר לנו מי הכניסו בחומרא זו שאנו אומרים בגמ' (ביצה ו.) יום־טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן עכ"ל. אבל עוד אני אומר שאפי' לד' המחמיר לא היתה תפיסה נכונה מפני טענה זו שהמעשה הזה ראוי לנו לדונו כמו שא"א בעממין שאלו היה המת עמנו בעיר היה אפשר בעממי' שנעמוד עליהם עד שישלימו צרכיו אבל אם אינו עמנו בעיר היאך נסמוך על עממין אשר פיהם דבר שוא שיאמרו לנו שילכו לקוברו ושמא לא יקברוהו וישאר מוטל מתנוול בכל שעה זה לא עלה על דעת שום אדם:
הטענה השלישית שלא התירו זה אלא בצנעה אבל בפרהסיא לא. ואני אומר שגם טענתו זו אינה טענה דהא מנהגא דילן הוא לנהוג היתר בחפירת הקבר שלא בפני המת. וכבר הוקשה דבר זה לקצת מרבותינו הצרפתים וכתבו האחרונים ז"ל בזה שיש סמך למנהגינו מה שמצינו בירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בפ"ק (דמ' מקוואות) [דמ' מ"ק] שבמת מפורסם עושין ארון שלא בפניו ומתים שלנו מפורסמים הם לפי שהם היו נוהגין בארונות קודם מיתה ומש"ה אסור למת שאינו מפורסם אבל אנו שאין נוהגין בהם אלא אחר מיתה כלהו מתים הוו מפורסמים. ועוד כיון שישראל מועטים דרים בשכונה הכל יודעי' ומרגישים והוה ליה מפורסם. ועוד נ"ל שלא החמירו כן אלא בחוה"מ שהותרו בו קצת מלאכות אבל ביום־טוב אפי' במת שאינו מפורסם מותר שלא יבואו לומר שמחללין יום־טוב לצורך מתים שימותו לאחר יום־טוב. ועוד אני אומר שאפילו לדברי המחמיר אין לתפוס עליך בזה שלא אסרו משום פרהסיא אלא היכא דאפשר בצינעה או להשהותו יום אחד שאינו מתנוול כל כך מפני שהוי זה. אבל ענין כזה אפי' בפרהסיא יש להתיר. ודומה למאי דאמרינן בפ' מי שהפך (מועד קטן יב:) רב יוסף הוו ליה הנך כשורי עיילינהו ביממא א"ל אביי והתניא ובלבד שיכניסם בצנעא בתוך ביתו א"ל צינע' דהני יממא הוא כיון דבלילה בעי גברי וכו' ואף בכאן כיון דהשעה דוחקת ואי אפשר להמתין יותר מפני חשש סרחון או אכילת כלבים או שריפה לא ניחוש לפרסום הדבר כמו שלא חשש רב יוסף לפרסום היום כיון שא"א לעשו' ביותר צינעא. ועוד שאין כאן פרסום כיון שהם יוצאים חוץ לתחום ואין שם אלא הקוברי' והיציאה חוץ מן העיר לא מיקריא פרהסיא שהרי מותר לצאת חוץ לתחום ע"י בורגנין ובשבת התירו להחשיך על התחום ואמירה לגוי להביא ארון כדאיתא בפרק שואל (שבת קנ:) ואין לחוש לפרסום אלא בעשיית הארון ועשיית הקבר שהם מלאכות של תורה ובנדון הזה הרי אינו נעשה בעיר וכל מה שיעשו ממלאכות של תורה לא התרת לעשות אלא בפניו וא"כ אין לתפוס עליך מפני טענה זו כלל:
הטענה הרביעית שלא התירו כן אלא כשהוא עמהם בעיר אבל חוץ לעיר לא. ואני אומר שגם טענה זו אינה טענה דודאי לא מצינו מי שהתיר כן בפירוש אבל לא מצינו ג"כ מי שאסר זה בפירוש וכיון שלא אסרוהו בפירוש מניין לנו להחמיר מסברתנו באיסורין של דבריהם ובדרבנן כל היכא דאיכ' למימר חומרא וקולא קולא אמרינן חומר' לא אמרינן וכ"ש במה שהוא כבוד הבריות ומי שיודע לפרש דברי חכמי' ז"ל ימצא שהם התירוהו בפירוש דהא ודאי מת זה בחול מוטל עלינו לקברו אע"פ שהוא רחוק ממנו הרבה כיון שאין בו יותר קרובים (הג"ה בספר תורת האדם כתוב שביום טוב שני מותר ללות את המת אפי' חוץ לתחום והתיר לקוברים את המת לרכוב על סוסים דיו"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן עכ"ל). ואדרבה הוי מת מצוה שאפי' כהן גדול מטמא לו וכיון שבחול מוטל עלינו לקברו אנו מחללין עליו יום־טוב שני שהרי אמרו בפ"ק דביצה (ו.) יום־טוב שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן וכיון דכחול שויוהו רבנן ובחול מוטל עלינו לקברו א"כ מחללין עליו יום־טוב שני וז"פ הרבה וראה כמה נטה מהסבר' הנכונה שהוא החמיר בדבר שראוי להקל בו שהרי כשהוא בעיר התיר לקברו ובשהוא חוץ לעיר שהוא מת מצוה ודוחה כמה דברים אסור לקברו ואין זה אלא מן המתמיהין:
הטענה החמישית שזה המת היה מהלך ארבע או חמשה ימים חוץ להעיר מה נוכל לעשות במהירות הליכתו. כבר התנצלת מזה לפי שהשואל הטעך שאמר לך שעדיין יש שהות ביום ללכת ולקברו ואחר התנצלותך אין בתפיסתו כלום. אבל עדיין אני אומר שדבריו אינם נכונים כלל דכיון דאמרינן יום־טוב שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן לא מפלגינן בין נקבר בו ביום בין נקבר למחרתו כל שמעשה יום־טוב ממהר קבורתו שהרי כל זמן שמשתהה הוא מרבה להתנוול וכ"ש אם יש לחוש לאכילת כלבים ולשריפה והממהר לעשות צרכיו לקרב קבורתו עושה מצוה ואין יום־טוב שני עומד בפני מצות קבורתו דכחול שויוה רבנן כל זמן שהוא מוטל עלינו לקברו והנה מת דהוי מוטל על קרוביו לקברו בחול לענין ליאסר באכילת בשר ושתיית יין שהרי לא נתיאשו מלקברו ואע"פ שאינו עמהם בעיר ואינן יכולין לקברו היום מפני שהוא רחוק מהם שהרי כשיהיו אצלו לא יעכבם שום אדם מלקברו ומוטל עליהם ללכת שם להתעסק בו וכיון שכן הרי הם אסורים בבשר ויין וכיון שבין שהוא בעיר בין שהוא חוץ לעיר וצריכין לצאת אחריו יום או יומי' לקברו מיקרי מוטל בפניהם בחול לענין בשר ויין. ה"ה לענין יום־טוב שני שהרי עשאוהו כחול לגבי מת והטעם בזה שכל שלא נקבר ומוטל לקברו מת איכ' ויום־טוב שני חול לגבי דידיה ואפי' להתחיל לחפור הקבר ביום שני ולגמרו במוצאי יום־טוב ולקברו היה אפשר להתיר מפני טעם זה כ"ש יציאה חוץ לתחום שהיא מדבריהם אפילו בימים של תורה כ"ש ביו"ט שני של דבריהם. מיהו להתחיל לחפור ביום־טוב שני לקברו במוצאי יום־טוב כתב הרא"ש ז"ל שמדברי רש"י ז"ל נר' שהוא אסור והוא הוסיף שאפי' ע"י גוי אסור ומה שנ"ל כתבתי. ובר מן דין התירו בשבת לצאת להחשיך על התחום והתירו אמירה של שבות לפקח על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואפי' להזכיר לו סכום המקח כדעת ת"ק דשרי הכי בפ' שואל (שבת קנא.). וכמו שפסק הרמ"בן ז"ל ודבריו יותר נראין מדברי הרמב"ם שפסק כר"י בר יהודה דאמר ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח דהא קי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבי'. ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל הרי התירו שאר אמירה שיש בה משום שבות אע"פ שלא ניתנה שבת לדחות כלל אצל מת במלאכות של תורה וא"כ כ"ש שיש לנו להתיר איסורין של דבריהם ביציאה לחוץ וכיוצא בו ביו"ט שני של דבריהם שניתן לידחוח אצל מת אפי' במלאכות של תורה ואפי' בדברים שאינם צורך המת אלא משום מנהגא כמיגז ליה אסא וכיוצא בזה כדאיתא בפ"ק דביצה (שם). וא"כ אפי' ידעת שהי' רחוק יום או יומים והתרת כן היה ההיתר נכון. וגדולה מזו יש לומר שאפי' יש להתיר חוץ לתחום למי שהתיר בו טלטול והוצאה משום דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור אלא שהרמב"ן ז"ל החמיר בדבר זה ולא הסכים בהיתרו אבל ביום־טוב שני לית דין ולית דיין שהוא מותר:
- ↑ קישורים למידע על מוסתגאנם: מוסתגאנם באתר ויקינתונים.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |