שו"ת רדב"ז/תתקצה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת רדב"זTriangleArrow-Left.png תתקצה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שו"ת   סימן תתקצה   רדב"ז
 [חלק ג סימן תקסה]

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלת ממני אודיעך דעתי באשה אלמנה שדרה בבית של עכו"ם זה כמה שנים ויש לה חזקה כפי תקנת המדינה שלא יוכל ישראל אחר להוציאה. ועתה תבע אותה שמעון בן אחיה שבית זה היתה של זקנו ובזמן שהלכו בגולה לאצטנבול השכירו הבית לעכו"ם בתנאי שכל זמן שיחזרו יחזור להם הבית וכן היה ובאו יוסף זקנו של שמעון זה והוא אביה של האלמנה זו ויהודה שהיו אחים. ודרו בבית והשיא יוסף את בתו לבן יהודה אחו בבית זה ומתו הזקנים יוסף ויהודה שהיו שותפין ואחין ואח"כ עמדו לפני דיינים בני הזקנים על ענין הירושה גם על החזקה של הבית ולא הספיקו לגמור הדבר עד שמתו גם הבנים ולעולם האלמנה בת יוסף אשת יעקב בן יהודה דרה בבית. ועתה תבע שמעון את אחות אביו ואת בנה לוי שהם בני בנים של הזקנים חזקת הבית שיש לו עדים שהיתה של זקנו שדר בה זמן מרובה והאלמנה ובנה טוענים שכבר החזיקה זמן מרובה והחזקה של בעלה והיא לקחה בכלל פרעון כתובתה והוציא שמעון כתב ידו של הדיין שהיה בזמן ההוא שכתב בו איך עמדו לפניו בני הזקנים אביו של שמעון ובעלה של האלמנה על ענין חזקת הבית ונתברר שהחזקה היתה של יוסף אבי שמעון אלא שיעקב בן יהודה הוציא הוצאות על הבית ולפיכך פשר ביניהם שתהיה החזקה בין שניהם ושנתרצו בזה. טענה האלמנה שהדיין היה קרוב באותו זמן ולא היה יכול לדון ולפשר. השיב שמעון כבר קבלוהו עליהם. עוד טענה האלמנה שלא קנו מידם בשעה שקבלוהו והיו יכולין לחזור בהם ועתה היתומים חוזרים מאותה פשרה. השיב שמעון כי אומדן דעתא הוא כיון שהיה קרוב לא דן ביניהם עד שקבלוהו עליהם בקנין ושוב אינם יכולין לחזור בהם. עוד טענה האלמנה שהיה אחד וקרוב דהם תרתי לריעותא ואין קבלתם מועיל אפילו ע"י קנין. השיב שמעון כי הדיין היה מומחה לרבים ולית בה אלא חדא לריעותא שהוא קרוב. עוד טענה האלמנה שהרי פשרה צריכה קנין ולא קבלו קנין על הפשרה. השיב שמעון שודאי כיון שהדיין אומר שנתרצו בפשרה מסתמא קנו מהם אלא שלא כתב כן בכתבו שהרי יודע היה שהפשרה צריכה קנין וחזקה על חבר שעשה הפשרה כתקנה. עוד טענה האלמנה שאין הדיין נאמן לומר קבלוני עליהם דדילמא אם היה בעלה קיים היה מכחיש אותו וטענינן ליתמי מאי דהוי מצי למטען אבוהון. השיב שמעון דלא טענינן ליתמי אלא מילתא דשכיחא והאי לא שכיח שיתמצע הדיין לדון או לפשר בע"כ של הבעל דין. עוד טענה האלמנה שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלא כל עוד שהבעלי דינין עומדים לפניו אבל לאחר כמה שנים אינו נאמן שאינו זוכר הענין. השיב שמעון דלא אמרינן הכי אלא בשודא דדייני אבל בדין התלוי בטענות נאמן אפי' עד כמה שנים. עוד טענה האלמנה כי אחר אותו זמן שעמדו לדין לפני הדיין עשו חשבון אחיה עם בעלה על כל הדברים והטענות שהיה להם זה על זה והכניסו את חזקת הבית בכלל החשבון וכתבו על זה שטר ונאבד ברוב הזמן ורוב בלבול ועתה היא מוחזקת בבית. השיב שמעון שתשבע שנשאר הבית לבעלה אחר כל חשבון והיה על זה שטר ואבד. השיבה האלמנה אנכי אשבע. יורה המורה הדין עם מי בכל הטענות הנזכרות:

תשובה הריני משיב על אחרון ראשון. כי ממנו מענה לשון תנן בפרק חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר אינה חזקה שמכרת לי שנתת לי במתנה הרי זו חזקה אביכם מכרה לי אביכם נתנה לי במתנה הרי זו חזקה. והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה ע"כ. וטעמא דמתניתין דאנן טענינן ליורשים וללקוחות שהחזיק בה שלש שנים שהמערער או מורישו מכרה לו או נתנה לו במתנה ואע"ג דליכא שטרא דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטרא כיון דלא מיחה זה וממה נפשך אינה חייבת שבועה זו אי תבע את היורש או את האלמנה שלקחה מן היורש ואע"ג דאמרה אנכי אשבע נ"ל כגון האי פתח פיך לאלם הוא ואומרים שאינה חייבת שבועה. ותו דאין ראוי שתוציא שם שמים לבטלה כיון שאין כאן חיוב שבועה. ומיהו אי טען שמעון שהאלמנה והיורש יודעים שזה הבית חזקתה של זקנו ולא נתפשרו אחיה ובעלה עליה ושלא היה שום שטר על זה ודאי צריכין לישבע שלא פקדנו אבא ושלא ידענו שהבית חזקתה נשארה לחלק אביה וכו' כעין שבועת היורשין. הלכך אע"ג דאין האלמנה והיורש ודעין לטעון בברי אנן טענינן להו ולא מיבעיא בנ"ד דאיכא חזקה בזמן האב ואיכא חזקה בזמן היורש אלא אפי' היה מקצת השלש שנים בחיי האב ומקצתן בחיי היורש הרי זו חזקה וטענינן להו שאביהם מכרה להם או נתנה להם במתנה:

ולענין אם נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי טענת שמעון בזה טענה דלא אמרינן הכי אלא בשודא דדייני שתלוי בדעת הדיין ואיכא למיחש שמא נשתנה דעתו עתה אבל הדין התלוי בטענות נאמן לעולם וכן כתבו הפוסקים:

ולענין אם נאמן הדיין לומר קבלוני עליהם אם הבעל דין מכחישו ודאי אינו נאמן וצריך שבועה שלא קבלוהו עליהם ואם היו שני דיינים הרי הם נאמנין לומר קבלונו עליהם ובזה הדין עם האלמנה וטענינן ליתמי דמלתא דשכיחא היא כיון שהם קרובים נתמצע ביניהם כדי לתת שלום בין בני המשפחה ולפיכך פשר ביניהם ולא פסק דין ושמא לא נתרצה בעל האשה תדע שהרי נשאר הבית בחזקתו ומ"מ כיון שאם היה חי היה צריך שבועה להכחיש את הדיין שלא קבלו אם טען שמעון תשבע לי שאינה יודעת שקבלוהו עליהם תשבע כדין שבועת היורשין ובנ"ד לא צריכין דהא קייל"ן היורש א"צ טענה כיון שהחזיק אלא להתלמד בעלמא:

ולענין אם פשרה צריכה קנין קייל"ן פשרה ביחיד וצריכה קנין ולפיכך טענינן ליתמי דדלמא לא היה שם קנין ויכולין לחזור בהם. ומה שטוען שמעון דחזקה על חבר שלא עשה הפשרה אלא כתקנה אין טענתו כלום חדא שהרי כתב בכתבו כל הפרטים שעברו לפניו ואם איתא שקנה מהם על הפשרה היה מפרש כן בכתבו שהרי יודע הוא שעיקר הכל תלוי בקנין ועוד כיון שהיה קרוב להם היו נשמעין לו וסמך על זה ולא הוצרך לקנות מהם הילכך טענינן להו דילמא לא היה שם קנין:

ועל מה שטענה האלמנה שהדיין היה [אחד] (אחרון) וקרוב. בזה איני רואה דברים מכמה טעמים חדא שהרי הרמב"ם והריא"ף ז"ל וכמה גדולים פסקו דאפי' אחד וקרוב אם קבלוהו בקנין עליהם אינם יכולין לחזור בהם. ותו דפשרה ביחיד וליכא הכא אלא חדא לריעותא. ותו דכיון שהיה מומחה לרבים יכול לדון לכתחלה והוי במקום שנים וליכא הכא אלא חדא לריעותא א"כ בטענה זו הדין עם שמעןו אלא שממקום אחר יש עליו חובה שהרי רוב הפוסקים הסכימו והרמב"ם ז"ל מכללם שכל עוד שלא הוציאו הממון עפ"י הקרוב יכולין לחזור בהם ואפילו אחר שאמר חייב אתה ליתן לו או לא תן לו יכולין לחזור בו:

ולענין קבלת קרוב הדבר ברור שאם לא קנו יכולין לחזור וכן כתבו הפוסקים וכיון שהדיין לא כתב בכתבו שקבלוהו עליהם בקנין יכולין היתומים לחזור בהם שהרי אביהן היה יכול לחזור בו וטענינן להו כל מאי דהוה מצי אבוהון למטען להון ומלתא דשכיחא היא שיתמצע החכם שבעיר בין קרובים בלא קנין ואפילו בלא קבלה וכדכתיבנא לעיל וכן נראה מתוך כתבו שאפי' הקבלה לא הזכיר ובכל הני אם טען שמעון ישבע היורש שאינו יודע שקבלוהו עליהם בקנין משביעין אותו וכדכתיבנא. והנלע"ד כתבתי:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון