שו"ת רדב"ז/תתקעב
|
< הקודם · הבא > |
[חלק ג סימן תקלט]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ששלח סבלונות למשודכתו ע"י עדים בסתם והוא שלח אותם במקום דמקדשי והדר מסבלי והאשה במצרים דהוא אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי אי חיישינן להו לקדושין או לא. והוצרכתי לשאול את פי כ"ת לפי שנפל מחלוקת גדולה בזה בין החכמים אשר היו בדור הזה ורצית לדעת דעתי ואיזה דרך ישכון אור:
תשובה בפ' האיש מקדש יש שלשה גרסאות גרסת רש"י ז"ל וגרסת ר"י ז"ל ולשתי הגרסאות באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי אע"ג דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי לא חיישינן להו לקדושין וכ"ש באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי. ולגרסת הריא"ף והרמב"ם ור"ח ז"ל אפי' באתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן להו לקדושין אבל באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן כלל ואפי' לפי גרסא זו אם מקצת נמצאו שמקדשין מיד כדי שלא יקדמנו אחר או לסבה מהסבות לא בשביל אלו נקרא המקום ההוא מיעוטא מקדשי והדר מסבלי שהרי לא מפני שמנהגו בכך הוא אלא מפני סבה וכן כתב הרשב"א ז"ל. וכן במצרים יש הסכמת נגידים שלא יקדשו עד שעת נשואין ואפ"ה יש קצת שמקדשין מיד שהם מפחדים שמא תחזור בה ומפני זה לא נשתנה דינו אלא הרי הוא אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי ואפילו זה האיש בעצמו שקדש תחלה אם יחזור פעם אחרת וישלח סבלונות לא יהיה נדון כאנשי העיר דכולהו מסבלי והדר מקדשי. וגדולה מזו אני אומר שאפי' במי ששדך ולא שלח סבלונות עד זמן מרובה שהרי גילה בדעתו שהוא ירא פן תחזור בה ותאכל את הסבלונות או תאבדם או תכלה אותם ושוב לא יכול לקחת דבר ואח"כ שלח סבלונות סתם לא נחוש להם כלל לפי הגרסאות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון שיודע דהוי אתרא דמסבלי והדר מקדשי לא גמר ושלח לשם קידושין או משום דקדשה כבר וכפי הפירושין דמימר אמר היא לא תקבלה לשם קדושין. ולפי השטה האחרת מה שאיחר ושלח סבלונות לא מפני שקדש תחלה אלא מימר אמר כיון שעבר כ"כ זמן ולא הדרא בה השתא נמי לא הדרא. תדע דא"כ לא משכחת לה אתרא דלא חיישינן להו לסבלונות כלל דאי אפשר דליכא חד קפדן דלא משדר סבלונות אלא לאחר זמן מרובה ששדך וסתמא אמרינן בההוא אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לסבלונות. וזה נראה לי ברור אע"פ שראיתי מי שחוכך בזה להחמיר וכיון דעקרא דמלתא משום חששא לא מפקינן אתתא מחזקתה ואין ראוי להחמיר כ"כ. והקשו ז"ל לפי גרסת הריא"ף ור"ח ז"ל והא לא קייל"ן כר' מאיר דחייש למיעוטא וכמה דברים נאמרו בזה התוספות תירצו משום חומרת אשת איש ובעלי החידושין תירצו דלא אזלינן בתר רובא אלא במלתא דאיסורא אבל במלתא דתליא במנהג לא דדלמא זה ירצה להיות מן המיעוט ואכתי קשה דלא סגי הני טעמא לאפוקי אתתא מחזקתה. ויש לתרץ דאיכא חזקה אחריתי כנגדה דחזקה אין אדם מוציא מעותיו לבטלה ואוקי חזקה בהדי חזקה וניחוש למיעוטא מן הטעמים שכתבו המפרשים מ"מ למדנו שהיא חומרא יתירא וחששא רחוקה ושמור זה העיקר. תו נפקא מינה עיר חדשה שאין בה מנהג לגרסת הריא"ף ור"ח ז"ל יש להחמיר כי שמא ירצו להיות מאותם דמקדשי והדר מסבלי ואפילו תימא דמיעוט המקומות מקדשי והדר מסבלי ובני עיר זו ירצו להיות כך דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי אפ"ה חיישינן למיעוטא. אבל לפי גרסת רש"י ור"י ז"ל נראה לי דבעיר חדשה לא מחמרינן כולי האי והכי דייקינן לישנא דרב פפא דקאמר באתרא דמקדשי וכו' משמע דהכי קאמר האי דקאמרת חוששין לסבלונות דוקא באתרא דמקדשי והדר מסבלי הוא דאיכא למיחש. תו איכא פלוגתא אחריתי דלדעת רש"י ז"ל חיישינן שמא סבלונות הללו לשם קדושין שלחם. ולדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל חיישינן שמא קדמו להם קדושין ונפקא מינה כי לדעת רש"י ז"ל צריך שישלח אותם בעדים ובסתם אבל אם שלח שלא בעדים או אפילו בעדים ופירש לשם סבלונות לא חיישינן להו. א"נ בעדים ובסתם ושניהם מודים שלא היו לשם קדושין לא חיישינן. אבל לשיטת הריא"ף ז"ל אפילו בלא עדים ואפי' סתם ואפי' שניהם מודים שלא היו לשם קדושין חיישינן שמא קדמו להם קדושין בעדים והלכו להם למדינת הים. ומעתה צריכין אנו לברר טעמי המנהגות ומהם תתבאר שאלתינו. אפשר לומר באתרא דמקדשי והדר מסבלי או רובא הוי טעמא משום שהם מקפידין וקמצנין וחוששין שאם ישלחו סבלונות קודם הנשואין שמא תחזור בה ונמצא ממונו אבד שמא אכלום או אבדום ולא ימצא ממה ישתלם ובאתרא דמסבלי והדר מקדשי כולהו או רובם משום שהם נדיבי לב ולא קפדי כלל אפי' אם יאבדו הסבלונות ולפי טעם זה היה לנו ללכת אחר מקום שנשתלחו ממנו הסבלונות בין להקל בין להחמיר או למעט שנחוש להחמיר כיון שהמקום שנשתלחו משם הסבלונות הוי אתרא דמקדשי והדר מסבלי אע"ג דמקום האשה שנשתלחו לשם הוי מקום דמסבלי והדר מקדשי והה"נ דמי שיצא ממקום דמקדשי והדר מסבלי ובא למקום דמסבלי והדר מקדשי דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחיישינן לסבלונות דידיה וכן נראה סברת הר"ם ז"ל שכתב בתשובה וז"ל ואע"ג דמסיק דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג המקום שהוא יצא משם ע"כ. משמע דאפילו מן הספק חייש להו וכ"ש היכא דידעינן ודאי מנהג מקומו שודאי יש לחוש. ואפי' אם נודה לסברת הר"ם ע"כ לא אמרה אלא היכא דמיעוטא מיהא מקדשי והדר מסבלי אבל היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי כבנ"ד דמצרים כולהו מסבלי והדר מקדשי מודה הר"ם ז"ל דלא חיישינן וכן משמע מלשונו וכן הסכים מהרר"י קולון ז"ל. ועדיין י"ל דלא אמרה ז"ל אלא היכא דלא ידעינן מנהג המקום אשר יצא משם דאיכא תרתי חדא דלא ידעינן מנהג המקום שיצא משם והכא כולהו מקדשי והדר מסבלי ומש"ה איכא למימר דמודה הרב ז"ל אבל היכא דידעינן מנהג המקום שיצא משם דמקדשי והדר מסבלי לעולם אימא לך דאפי' במקום דכולהו מסבלי והדר מקדשי חיישינן לה. אבל דינו של הרב ז"ל אינו מתברר אצלי מכמה טעמי חדא דעיקר הדין חששא כיון שאין שם עידי קדושין והוה לן לאוקמה אחזקתה. ותו שנחוש שמא זה המשלח יצא ממקום שרובם מקדשי והדר מסבלי. ותו דמאן לימא לן דרובא דעלמא לא הוי מסבלי והדר מקדשי וכל דפריש מרובא פריש ואפילו למאן דחייש למיעוטא הנ"מ מיעוטא דאיתיה קמן אבל למיעוטא דליתיה קמן לא חיישינן לפיכך אני אומר שהרב ז"ל לצניפין בעלמא אמרה אבל עיקר מה שחש הוא על הטעמים האחרים עיין עלה והרי היא כתובה במרדכי פ' האיש מקדש. וכיון שתירצנו תשובת הר"ם ז"ל אני אומר שאין טעם מנהג המקומות תלוי באיש אלא באשה. חדא שכל הנושא אשה על דעת המקום הוא נושא מן הסתם לכל הדברים ולכל התנאים. ותו דאין לך שוטה אפי' שיהיה היותר נדיב שבעולם שירצה לשלוח הסבלונות ותאכל האשה ותחדי עם אחר וכ"ש שתהתל בו ולא תרצה להנשא לו ותאכל את שלו ואם יש לך מי שהגיע למדה זו שוטה הוא ואין זה קביעות מנהג שזה מנהג שוטים דקים להו לרבנן דלא שדי אינש זוזי בכדי דאפי' לענין אחריות אמרינן דאחריות טעות סופר הוא מהאי טעמא אע"ג דחששא רחוקה היא שיטרפוה ממנו ואוכל את השדה בין כך ובין כך וכ"ש במשדך את האשה. ותו דבשלמא אי אזלינן בתר אתרא שנשתלחו שם הסבלונות ניחא דמשכחת לה מיהא דבאתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לכ"ע לא חיישינן. אלא אי אמרת חיישינן למקום הבעל לא משכחת לה דאכתי ניחוש שמא הוא ממקום דמקדשי והדר מסבלי ולא משכחת אלא בדידעינן דשניהם מזה המקום וכל כי האי הוה להו לפרושי אלא ודאי משמע דבתר אתרה דידה אזלינן במקום שנשתלחו שם הסבלונות וטעמא הוי דבמקום שנהגו דמסבלי והדר מקדשי הוא לפי שאנשי המקום אנשי אמת הם ועומדים בדברים ולא הדרי בהו ונשי דידהו נמי צנועות נינהו ולא הדרן וסומכין דעתייהו ומשדרי סבלונות ולא חיישינן דלמא הדרא אע"ג דלא קדשו ובמקום שנהגו דמקדשי והדר מסבלי הוא מפני שאנשי המקום אין עומדים בדבורם והדרי בהו ולא ניחא ליה למיקם בי דינא ודיינא וכ"ש בחיישו דליכא לאשתלומי מינייהו. ומעתה אין להקשות וכי שופטני נינהו הנך דמסבלי והדר מקדשי דשדו זוזייהו בכדי וסמכי אקרא דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכ"ש דבכל שדוכין איכא קנין וחמיר להו לאינשי כשבועה. הלכך אם מקום האשה אשר נשתלחו שם הסבלונות הוא מקום דכולהו מסבלי והדר מקדשי אפילו שיהיה האיש ממקום דכולהו מקדשי והדר מסבלי לא חיישינן להו לקדושין לכ"ע דאי למאן דמפרש חיישינן שמא קדשה קודם לכן ליכא למיחש חדא דאין האשה מקבלת קדושין עד שתקח הסבלונות שכך מנהג בנות עירה והיא חוששת שמא יהתל בה. ותו דאיהו סמכה דעתיה שלא תחזור בה שכך הוא מנהג עירה ואין הסבלונות ראיה לקדושיי שקדמו. ותו שאם אתה חושש למנהג מקומו א"כ רב פפא לא אמר מלתא פסיקתא וכן הפוסקים היה להם לפרש ולא שייך הכא למימר נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהרי חומרא זו שאתה בא להחמיר על האשה היא וק"ל. ולדעת המפרשים שהם עצמן קדושין כל הנושא לדעת אנשי מקומו הוא נושא וכיון שהם אינם מקבלים סבלונות לשם קדושין גם הוא לא שלח לשם קדושין ועוד שגנאי הוא להם לקבלם לשם קדושין שחושדים אותם שאינם משארית ישראל שידברו כזב או שיעשו עולה הלכך גם הוא לא ישלח להם לשם קדושין וזכור העיקר שכתבנו למעלה דכיון שהוא חששא בעלמא דמדינא הוה לן למיזל בתר חזקה ורובם לא מחמרינן בה טפי ממה שאמרו הם והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי מי שסובר הפך ואין ראוי לסמוך עליו אלא מה שכתבנו הוא הנכון. ואם מקום האשה הוא מקום דמקדשי והדר מסבלי לכ"ע חיישינן לפי הפירושים ולא נחוש כלל למקום האיש יהיה המנהג מה שיהיה. וכן נראה אם מקום האשה רובא מקדשי והדר מסבלי אע"ג דמקום האיש רובם או כולם מסבלי והדר מקדשי אע"ג דאיכא למימר סמוך רובא דמקום האיש למיעוטא דמקום האשה דמסבלי והדר מקדשי וה"ל רוב כנגד רוב מקום האשה מה בכך הויא ליה רובא ומיעוטא ואפ"ה חיישינן למיעוטא מטעמי דאמרן לעיל וכ"ש דכיון דרובא ככולו בכוליה תלמודא הכל הולך אחר המקום האשה וכדכתיבנא. ואם מקום האשה הוי מיעוטא מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי תליא בפלוגתא ואנן בתר הריא"ף ור"ח והרמב"ם והרא"ש ז"ל וכל הבאים אחריהם גרירינן ואזלינן לחומרא אבל מ"מ חומרא יתירה היא. אבל מה שצריך לי עיון היכא דאתרא דאתתא מיעוטא מקדשי והדר מסבלי וכן אתרא דגברא דהשתא איכא תרי רובא וחזקה רוב מקום האשה דמסבלי והדר מקדשי וכן רוב מקום האיש וחזקת אשה דגופא עדיפא ממיעוטא ומודו בה המחמירין או דילמא הכל הולך אחר מקום האשה וכיון דאיכא מיעוטא לדעת המחמירין חיישינן. ומסתברא לי דמודו בה המחמירים דלא חיישינן להני סבלונות כלל דאע"ג דאמרינן הכל הולך אחר מקום האשה הנ"מ בזמן דרובא נהגו הכי אבל היכא דמיעוטא נהגו הכי נהי דבני המקום גופיה חיישי אבל באיש דאתי מעלמא אדרבה אמרינן כל הנושא אשה לדעת רוב אנשי מקומה הוא נושא וכיון דרוב אנשי מקומה מסבלי והדר מקדשי גם הוא נוהג כאנשי רוב מקומה דמסבלי והדר מקדשי ולא הוו קדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וא"ת כי היכי דחיישינן הכא באתרא דידה למיעוטא ניחוש נמי באתרא דידיה למיעוטא. הא לא קשיא דאפי' לדעת המחמירים תרי חששי לא אמרינן דניחוש למיעוט אנשי מקומה ולמיעוט אנשי מקומו כל כי האי חומרא לא אמרינן וכ"ש דאית בה כמה לטיבותא חדא שעיקר הדין תלוי במחלוקת גדולי עולם רש"י ור"י והנמשכים אחריהם ז"ל. ותו דבכוליה תלמודא לא קייל"ן כר"מ דחייש למיעוטא. ותו דהכא אית לן לאוקומי אתתא אחזקתה ואין כאן אלא חששא בעלמא. ותו דתרי חששי לא אמרינן:
ושוב מצאתי לי רב בדין ולא בטעם את מהרר"י קולון ז"ל שדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל וז"ל ועוד נלע"ד שמתוך דברי רבינו משה ז"ל אשר הם מאוד סתומים יש להוכיח דאין לחוש למיעוטא דמקדשי ברישא נגד הרוב דמסבלי ברישא א"כ יש רוב אחד המסייע לאותו מיעוט שהרי כתב וכו' עוד כתב והיינו דקאמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי דהיינו שמנהג הארץ ההיא לקדש תחלה אם ראינו שם אשה שהובילו לה סבלונות ואין אנו יודעים מאיזה עיר נשתלחו אליה ומי הוא המשלח אע"ג דרוב אנשי העיר ההיא אשר היא עומדת בתוכה לעולם מסבלי והדר מקדשי כיון דאיכא רוב דשאר עיירות שבאותה הארץ שהם מקדשין והדר מסבלין וגם באותה העיר עצמה יש מיעוט אנשים מקדשין תחלה אמרינן סמוך מיעוטא דאותה עיר עצמה שהם מקדשין תחלה לרובא דשאר עיירות שנהגו גם הם לקדש תחלה ואיתרע ליה רוב דאותו העיר ע"כ. וטעמא דאיכא רוב דשאר עיירות שהם מקדשי והדר מסבלי אבל אי איכא מעוטא דמקדשי והדר מסבלי לא סמכינן להו למיעוטא העיר עצמה אלא אזלינן לקולא. והוא ז"ל האריך בדבר הרבה ומפני שלא נתיישב אצלי מ"ש הוא ז"ל בלשון הרב לא כתבתיו ואתה עיין עלה. אבל בדרך כלל משמע מתשובתו שלא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל. וכן הוא מפורש בתשובת הרשב"א ז"ל שכל ספק או חששא אחרת שתפול אזלינן בהן לקולא והבו דלא לוסיף עלה. ומפני שראיתי שנתעצם הרב הנ"ל בהבנת לשון הרמב"ם ז"ל ראיתי לכותבו לך פה ולפרש ןלתרץ מה שהקשה עליו הרב ז"ל וז"ל מקום שמנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אעפ"י שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם האירוסין ומקום שנהגו כולם לשלוח בתחלה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה ע"כ. והקשה כיון דאמר מקום שנהגו לשלוח סבלונות לאחר שתתארס משמע שרוב המקום נהגו כן שאין לקבוע מנהג אלא אחר הרוב והיכי הדר תני אעפ"י שרוב העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם אירוסין. ותו פתח במקום וסיים בעיר והדר תני ומקום שכולם וכו'. ותו מאי ובאו עדים שראו סבלונות הובלו מאי לשון הובלו הכי מיבעי ליה וראו עדים ששלח לה קדושין והוא ז"ל דחק נפשיה טובא לתרץ ועיין שם. אבל אני אומר דברים כפשטן דהוא ז"ל תפס לו לשון התלמוד והעתיקו ומ"ש מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס היינו מימרא דרב פפא בפשטא דקאמר באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן. ומ"ש עוד אעפ"י שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם האירוסין היינו תירוצא דקאמר לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמל"ן דחיישינן למיעוטא שזו היא גרסת הרב ז"ל. וא"ת אע"ג דהכי הוי לישנא דתלמודא מ"מ הפוסק היה לו לתקן לשונו וליתני הכי ומקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה ובאו עדים וכו' אעפ"י שרוב אנשי העיר אין משלחין וכו' וי"ל דנקט הכי לאשמועינן טעמא דדינא דכי הכי דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי כ"ע מודו דחיישינן אע"ג דלא הוי מדינא אלא משום חומרא בעלמא הכי נמי באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי אע"ג דמדינא הוה לן למיזל בתר רובא חומרא בעלמא היא אי משום חומרת אשת איש אי משום חד מהנך טעמי דכתיבנא לעיל. וה"ק לא מיבעיא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי אלא אפילו באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי חיישינן. ומצינו בכמה מקומות שכתב הרב ז"ל אעפ"י במקום אפילו ומה שפתח במקום וסיים בעיר וחזר למקום שפתח לרבותא קאמר דפשיטא דמקום הוא גדול מעיר דכתיב עיר קטנה ואנשים בה מעט וכתיב הלא מצער היא ותחי נפשי ואי לא כתב עיר הוה אמינא בשלמא מקום חשיב המיעוט שלו לחוש לו אבל מיעוטא של עיר הוה מיעוטא דמיעוטא ולא נחוש לו קמל"ן דאפי' במיעוטו של עיר חיישינן. וחזר למקום לאשמועינן דאעפ"י שהוא מקום גדול ואי אפשר שלא היו בה קצת אנשים דמקדשי והדר מסבלי לא חיישינן להו שאין לו קובעים מנהג אלא כיון שנהגו כולם לשלח סבלונות בתחלה לא חיישינן ליחידים וכן כתבה הרשב"א ז"ל וז"ל דדוקא כשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל היכא דלעתים מקדשין במקרה ואח"כ מסבלין אפילו מיעוט לא מקרי ובמקומות שלנו שאין עושים שם אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ"ל. ומ"ש שבאו עדים שראו סבלונות הובלו לה וכו' כתב כן לאפוקי משטת רש"י ז"ל דסובר דסבלונות עצמן הם לשם קדושין ולפי שטתו בעינן שיהיו עדים ששלחם על ידם לאשתו אבל אין כן שטת הרב ז"ל אלא אפילו לא ידעו העדים אלא שהובלו לה הסבלונות בין ע"י אשה או קרוב או עבד או שפחה כיון שידעו שהובלו לה עכ"פ חיישינן שמא קדמו להם קדושין לפי שיטתו שהיא שטת הריא"ף ור"ח ז"ל ולפי שטה זו הוי פירוש דמימרא דרב פפא לפי המסקנא הכי באתרא דמקדשי והדר מסבלי היינו שמיעוטם עושים כך ואפ"ה חיישינין למיעוטא מסבלי והדר מקדשי היינו דכולהו מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. וא"ת רב פפא גופיה אמאי נקט לה הכי הוה ליה למימר באתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן והוי לשון מבואר טפי וי"ל דר"פ נקיט לישנא דהויא לקולא אפי' לאתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי וס"ל דאפי' בכה"ג איכא צריכותא כיון דליכא סהדי ממש בקדושין משום חששא בעלמא לא הוה לן לאפוקי אתתא מחזקתה. ולפי סברת המקשה דסבר דבהא פשיטא תירץ לא צריכא מימריה דר"פ אלא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי ואיהו בסברתיה קאי דכולהו איכא צריכות' וה"ז קצר ונכון ליישב לשון הרב ורב פפא:
כללא דהאי שקלא וטריא דאית לן למפסק לחומרא כדעת הריא"ף והרמב"ם ור"ח והרא"ש ז"ל ותו דלעולם אזלינן בתר מקום האשה זולת היכא דאתרא דידה רובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי וכן באתרא דידיה דאמרינן סמוך רובא דהתם לרובא דהכא וה"ל רוב גדול ולא אמרינן סמוך מיעוטא דהתם למיעוטא דהכא וה"ל מיעוט גדול וטעמא כדאמרן לעיל. ותו כיון דחששא בעלמא היא כל ספק אחר או כל גלוי מלתא או כל חששא אחרת הגורמת לבטל הקדושין מבטלינן להו ואפי' בטעמא כל דהו דהבו דלא לוסיף עלה. והכי משמע בבירור מתוך דברי הרשב"א ז"ל בתשובה ובתוך דבריו בחדושין אני מכיר שאם לא כדי לחלוק על הריא"ף שדבריו דברי קבלה היה תופס שטת רש"י ז"ל. וכתבתי זה כדי שתדע שאין ראוי להחמיר בה יותר מדאי. ובודאי מצרים אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי מכמה טעמי חדא דכולהו עומדין בדבורם ואחד מני אלף הוא שמבטל השדוכין. ותו שקונין בשעת השידוכין ותו שעושין קנס למי שחוזר בו. ותו שגם אבי הכלה מוציא הוצאה מרובה וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ותו דיש הסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד ואי איתא דקדש קלא אית ליה. ותו דיש הסכמת נגידים קדמונים שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות ושמא מפני חשש סבלונות תקנוה ומפני זה לא מצינו מי שיעלה בדעתו לומר שהסבלונות הם קדושין ולא ראיה אל קדושין שקדמו ואפילו שיצאו שנים שלשה מן הכלל לא בשבילם יתבטל מנהגם. והנראה לע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |