שו"ת רדב"ז/תתקסו
|
< הקודם · הבא > |
[חלק ג סימן תקלא]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלת ממני אודיעך דעתי במה שראית קצת משכילי עם נזהרין שלא לאכול הברינגאן משום חשש ערלה ומקצתם אין חוששין ואם יש חילוק במינים ובמקומות ולדעת האוסרין מה יהיה דין בכלים [אם] מותרין:
תשובה כתוב בספר כפתור ופרח וז"ל ומתוך כך מסתבר לעניותי שהפרי הנאכל בארץ הצבי ובארץ קנדלוד ושמו אלפורינגא"ן ובלשון לעז בירינגינאס שהם אסורות לעולם משום ערלה וזה שהרי היא פרי אילן שאין עלין עולין מעיקרו וגזעו מחליף ולעולם יצטרך לזרוע ולנטוע בכל שנה ושנה אלא דארצנו ארץ הערבה שידעת גבולה מים סתום עד ים כנרת שהיא ארץ חמה ביותר ומתקיים כמו שתי שנים ועל היתר מה שיהיה ג' שנים א"כ זה הפרי לעולם הוא ערלה וערלה נוהגת בשל עכו"ם וכן פסק הר"ם בחבור ואין כאן ספק לי ואנא איכול שהרי מתחלת ברייתו ממזגו הוא שלא יתכן שיהיה אלא ערלה ודאית בכל מקום ובכל זמן ע"כ. וכבר ידעת כי ארץ מצרים היא חמה ביותר ולפיכך אני מודה לו במין הברינגאן השחור אבל במין הלבן הנקרא שאמ"י נ"ל שהוא מותר והטעם שהלבן זורעים אותו בכל שנה והוא מין ממיני הירק ואין ערלה נוהגת בו וכן הגידו לי הגננים שזורעים אותו בכל שנה אבל השחור גזעו מחליף ואינו יוצא משנה שלישית כי שנה ראשונה ושנייה הם ראויים למאכל והשנה הג' הוא רע למאכל ויפה לזרע ומשלישית והלאה אינה עושה כלום נמצא כל זה הפרי ודאי ערלה וקיי"ל ספק ערלה בח"ל מותר ודאי ערלה אסור ועל כן אני נזהר מהם ומזהיר את הנשמעין אלי אבל על אחרים איני אוסר אותם לפי שלא נמצא האיסור באחד מן הפוסקים שאנחנו רגילין לסמוך עליהם וכבר ראיתי אחד מן החכמים שהיה מוחה בדבר ולא עלתה לו. ותו דיש להם על מה שיסמכו ומשום הכי בעינן לברורי מלתא שפיר גרסינן בברכות אי מברכין בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגוזא והדר מפיק אבל היכא דכי שקלת ליה לפירא ליתיה לגוזא דהדר מפיק לא מברכין עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל פ' חמישי מהלכות כלאים זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן וזה הסימן נזכר בתוספתא. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ובגמ' קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזרעו בכל שנה נקרא פרי ארץ ע"כ וכן נראה מלשון ר"י ז"ל הרי לפי זה נדון דידן ודאי עץ הוא שהרי אין זורעין אותו בכל שנה ואין מוציא עליו משרשיו. ורש"י ז"ל פי' גוזא ענף של עץ והדר מפיק פירא אחרינא משמע שהוא מפרש כפי הגאונים שכתבו כל אילן דיבשין טרפוי בסיתוא וכלו לגמרי גוזיה וטרפיה והדר פארי משרשין דיליה מברכין עליו בורא פרי האדמה. וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל ואכתוב אותו בסמוך ונפקא מינה בין שני הפירושים לתותים הגדלים בסנה וכיוצא בהם כי לדעת ר"י ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל מברכין עליהן בורא פרי העץ ולשיטת הגאונים ז"ל בורא פרי האדמה ונפקא מינה נמי לנדון דידן שמברכין עליהן בורא פרי העץ. תדע שהרי קני הסוכר הוא כיוצא בזה ממש שזורעין אותם שנה ראשונה הם טובים מאוד וחותכין אותם סמוך לקרקע וחוזרין ויוצאין בשנה שנייה מאת הגזע בעצמו והם גרועין משנה הראשונה וכן בשנה השלישית הם גרועין ביותר. וכתב הרמב"ם ז"ל פ' ה' מהלכות כלאים וז"ל הקנין והורד והאטדין מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם. הרי לך בהדיא דהוו מין אילן אע"ג דאין יוצאין מן הענף הראשון של שנה שעברה אלא מן הגזע יוצאים בדים חדשים וכן הוא בנ"ד ממש. ואפי' לפי השטה האחרת י"ל דלא מיקרי ירק אלא כשיוצאין מן השרשים ממש דהכי דייק לישנא שכתבו הגאונים ז"ל והדר פארי משרשין דיליה וכנ"ד וכן הקנים מניחין לו גזע על הארץ כשיעור טפח וממנו חוזרין ויוצאין הבדים ועושין פירות והוי לכ"ע אילן תדע שכל אילנות רקים שחותכין הבדים הישנים כדי שיצאו חדשים וזהו הנקרא במשנה מקרסמין באילנות וכ"ש בגפנים שמזמרין אותם ואין מניחין אלא הגזע וכי בשביל זה לא יקרא אילן. ואע"ג שיש מי שכתב שפרי האטד מברכין עליו ב"פ האדמה והולך לשיטת הגאונים דילמא האטד אין נשארה לו גזע אלא חוזר וצומח משרשיו. ואפילו את"ל דהוי פלוגתא הרי הרמב"ם והרא"ש והר"י ז"ל דס"ל דמין אילן הוא. וא"ת דקני הסוכר מין אילן הוא ואינו יוצא משנה שלישית הוה ליה ודאי ערלה בחוצה לארץ ואסור כדכתב תלמידו כפתור ופרח בברינגא"ן. וכ"ת הכי נמי ליתא שהרי כתב הוא ז"ל מחלוקת הגאונים בברכת הסוכר והעלה הוא דמברך עליו שהכל מידי דהוה אדבש תמרים ומשמע דמותר לאוכלו הא לא קשיא כלל דוערלתם ערלתו את פריו אמר רחמנא ולא את עצו והסוכר הוא הוא בעצמו הקנה והפרי וזה ברור מאוד. הרי לך בהדיא שאם נפרש הסוגיא של ברכות לדעת הגאונים ונפרש דלא מיקרי אילן אלא כשהענפים בעצמם מוציאין פירות א"כ הבירינג"אן והסוכר והאטד וכיוצא בהם מין ירק הם ואין ערלה נוהגת בהם והם כלאים בכרם ויש להם על מה שיסמוכו. עוד יש להם סמך ממה שנמצא כתוב בשם רבינו האיי גאון ז"ל כל אילן המשיר בסתיו העלין וחוזרין בדין ופרין ומוציאין עלין זהו אילן וכל אילן שיבש בסתיו וימותו בדין לגמרי כגון הפרי הנקרא מאו"ז וברינגא"ן ושאדני"ג ושומשמין מברכין עליהן ב"פ האדמה ע"כ. הרי לך דבר שנתלין באילן גדול. אבל לדידן הא כתיבנא דהרמב"ם והרא"ש והר"י ז"ל חולקים עליו שהרי הקנים והורדין והאטדים כתב הר"ם ז"ל שהם מין אילן וכן כתב ר"י כי תותי האטד מברכין עליהם ב"פ העץ ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל והנמשכים אחריו וכפתור ופרח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אמרה וכן נמצא מחלוקת בין הגאונים בעצמם על קני הסוכר שיש מי שאומר ב"פ העץ דאין חילוק הבירנגאן בעניינו כלל כאשר ראינו בעינינו. הילכך לפי שיטה זו הבירנגאן מין אילן הוא. וכ"ת משום דאם לוקחין ממנו יחור אינו צומח במקום אחר כשאר אילנות דקל יוכיח. וא"ת דנהי נמי דהוי לענין כלאים ולענין ברכה אילן אבל לענין ערלה לעולם אימא לך דפטור דכל שישנו ברבעי ישנו בערלה והנהו ברינגא"ן הואיל וליתנהו ברבעי דהא לא מטו להכי ליתנהו בערלה. לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש לה אנן נמי לא דרשינן לה הכי וכ"ש להקל ולפטור מן הערלה. ותו דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן דבריר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ר' יוחנן בעי עד שיהא לו שנים ערלה. הא קמן דאין רבעי נוהג לר' יוחנן עד שיהיו שם שלש שנים שלימות ואם נהגו שתי שנים ערלה אין רבעי נוהג ואע"ג דלא קיי"ל הכי אלא כר' יוסי דאם נהג ערלה אפילו שנה אחת נוהג רבעי מ"מ ילפינן מדר' יוחנן שאפשר לנהוג ערלה ולא ינהוג רבעי. הילכך בנ"ד נמי אע"ג דאין בו רבעי נוהג בו ערלה שאין החלוקות מתהפכות. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ' עשירי מהלכות מעשר שני וז"ל נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי ע"כ. ואם איתא הרי היה יכול להפוך החלוקה ג"כ ולימא נטעה שלש שנים למאכל ומכאן ואילך לסייג ולקורות אין לו ערלה שכל שאין לו רבעי אין לו ערלה וכיון שלא כתב כך משמע דליתא להאי כללא ואין לנו מה שא"ר ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ויש שיש לו ערלה ואין לו רבעי וברור הוא דמנא תיתי למיפטריה. וא"ת כיון דאסיקנא דפלוגתא היא הוי ספיקא דהלכתא כמאן וספק ערלה בח"ל מותר הא לאו כלום הוא חדא דאתריה הוא וכדכתיבנא ותו דלא אמרינן ספיקו להקל אלא בספק הנולד מעצמו אבל הספק הנולד מחסרון ידיעתנו דלא ידעינן כמאן לא הוי בכלל ספיקו להקל. וכן כתבו ז"ל גבי בא זאב ונטל בני מעים ואל תשכח עיקר זה כי הוא אמתי ומועיל. ועדיין קשה דאם איתא כיון דאתריה דמר הוא היאך נהגו בו היתר בפרהסיא כולי האי ולא היה אדם שערער עליהם והיה אפשר לומר כיון שיש מין היתר לא יהבי אינשי אדעתייהו איזה מותר ואיזה אסור ועוד שאין הדבר מסור אלא לעובדי האדמה לדעת שגזעו מחליף שהרי כל העולם חושבין שהוא מין ירק ולא עוד אלא שאני סובר שהנודר מן הירק אסור בברינגא"ן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והנודר מפירות האילן מותר בהם:
והוי יודע שכל מה שכתבתי הוא למי שלוקח אותם ממקומם או מי שעומד שם בשעת לקיטה אבל כל שאינו רואה אלא שמביאין לו והוא אוכל מותר בחוצה לארץ לפי דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות וז"ל ובח"ל אפי' ראה ענבים יוצאין מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותם בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ע"כ. הא קמן שאפילו שיודע בודאי שהענבים הם ערלה שהרי כל הכרם הוא ערלה מדקאמר מכרם ערלה ולא קאמר מכרם שיש בו ערלה. ותו דומיא דירק מן הכרם דודאי הוי כלאים אפ"ה מותר כיון שאינו רואהו בנ"ד נמי אע"פ שהוא יודע בודאי שהוא ערלה כיון שאינו רואהו בשעת לקיטתו אזלינן להקל ומותר וכן פירשה הריטב"א ז"ל בסוף האשה נקנית וז"ל שלחה רב יהודה קמיה דר' יוחנן שלח ליה סתום סתום ספיקא וכו' ודקסבר ר' יוחנן ורישא דקתני יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט לאו בכרם שהוא ספק ערלה קאי אלא בודאי ערלה דכי אין רואהו שהוא לוקט ה"ל ספק אבל בספק ערלה יורד ולוקט ע"כ. וקיי"ל כר' יוחנן וכן פי' אחד מן הגדולים אחשוב שהוא הרשב"א ז"ל וז"ל ספק ערלה וכו' פי' גנה שכל האילנות שבתוכה ערלה ופירות נמכרים חוצה לה כדקיי"ל גבי כלאים כרם הנטוע ירק כו' דמ"מ ספק הוא וכך נאמרה הלכה ודאה אסור ספיקא מותר ע"כ. וא"ת בשלמא התם אע"ג דיורד ולוקח מתוך הגנה שכולה ערלה סוף סוף איכא ספיקא כיון שאין רואהו לוקט ממש דלמא מגנה אחרת הובאו אבל בנ"ד שכל המין הנמצא כזה הוא ודאי ערלה במה יש להסתפק והלא ודאה אסור וצריך לדחוק לתרץ דהכי נאמרה הלכתא ודאה אסור והוא שיראנו לוקט או לוקט בידו וכן משמע מתוך דברי הר"ן ז"ל בפי' ההלכות בקדושין. ומתוך קושיא זו אני מחמיר על עצמי שלא לאכול מהם כלל כי אני יודע בודאי שהם ערלה אע"פ שאיני רואהו לוקט דאי לאו משום האי טעמא מותר היה ממה נפשך שאם תפרש הסוגיא לדעת רש"י ז"ל שמפרש שאין הגנה כולה ערלה אפילו בח"ל אסור. הרי הוא סובר שלא נקרא אילן אלא בזמן שיוצא הפרי והעלין מן הבד של שנה שעברה אבל בנ"ד שהבדים כלים והולכים ודאי ירק הוא ומותר. ואם תפרש כפי השטה האחרת שלא נקרא פרי האדמה אלא כשזורעים אותו בכל שנה ושנה או כשיוצאין עליו משרשיו וא"כ בנ"ד הוי אילן הרי הרמב"ם ז"ל הוא מבעלי סברא זו ומפרש לסוגיא דקדושין דאפי' בכרם שכולה ערלה יורד ולוקח ובנ"ד נמי כיון שאינו רואהו היה מותר לאכלם ולמנקט חומרי דמר לא ניחא בענין ערלה בחוצה לארץ. הילכך לא מצאתי מקום למה שאני מחמיר ולנשמעים אלי זולת קושיא זו שאין נדון דידן דומה לאותה ששנינו יורד ולוקח. וא"ת כיון דברי לך שאינו דומה לההיא דהתם ואתריה דמר הוא ראוי להחמיר על אחרים. כמה תשובות בדבר חדא שהרי רב האיי גאון ז"ל התיר בהדיא והרמב"ם ז"ל לא אסר בהדיא אלא שמשמע מתוך דבריו. ותו כיון שנהגו היתר והאיסור אינו מבורר מניחין אותם במקומם ובמנהגם וכן כתבו המפרשים ז"ל בפרק מקום שנהגו. ותו דדילמא לא צייתי ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. ותו דאיכא כמה אמוראי בתראי דס"ל דכה"ג מותר דגרסינן בפ"ק דקדושין אמר ליה לוי לשמואל אריוך ספוק לי ואנא איכול רב אויא ואבא בר חנן מספקי להדדי ואכלי. ופירש"י ז"ל לקוט שלא בפני שיהיה ספק אצלי ואנא איכול. והקשו עליו דאי ס"ל דודאה אסור היכי מצי שמואל לספוק ללוי כיון דשמואל ידע שהוא ערלה ודאי והנך אמוראי היכי מצו לספוקי אהדדי לפיכך פירשו האכילני ודאי ערלה דס"ל דזה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ושמואל לטעמיה דס"ל הלכות מדינה והכי ס"ל למר בריה דרבינא דבתראה הוא דמתני לקולא דזה וזה לוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. ואע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכתא כר' יוחנן הא איכא כל הני בתראי דס"ל כשמואל דאע"ג דיש ערלה בח"ל לא מהלכה למשה מסיני אלא מהלכות מדינה. ולדעת כל הני בנ"ד אע"ג שהוא ודאי ערלה כיון שאינו לוקט ביד מותר. ולא תחשוב שאני חולק על הרמב"ם ז"ל שפסק כר' יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני אלא לעשות ממנו צניף לצרף אותו לטעמים אשר כתבתי. וא"ת מ"מ תקשה היכי פסקי כר"י היכא דבתראי פליגי. וי"ל דאינהו נמי כר"י ס"ל בר ממר בריה דרבינא דמתני לקולא ומפרשי לה כדפירש"י לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק אצלי ומצי שמואל למספק ליה ללוי אע"ג שידע שהוא ודאי ערלה כיון שלוי האוכלה היה מותר לו וליכא הכא משום ולפני עור לא תתן מכשול שאין כאן מכשול כיון שמותר אצל האוכל למה זה דומה לנזיר המושיט כוס יין למי שאינו נזיר. ומ"מ למדנו ממנה שלא הלכו בדבר להחמיר אלא להקל:
ולענין פיגול הכלים איני מחמיר (כל) חדא דהתם כלים לאו בני יומן ותו דטעמו ולא ממשו דרבנן קייל"ן. וגדולה מזו אני סובר שאפילו הבשר והמרק שנתבשלו עמהם אין להחמיר בו כלל כיון דטעמו ולא ממשו מדרבנן בדבר שספקו מותר אזלינן לקולא דלא נאמרה הלכה למשה מסיני דודאה אסור אלא בדבר שהיא אסור מן התורה כגון ממשו של איסור וזה ברור בעיני מאוד:
כללא דמלתא דזה הפרי הנקרא ברינגא"ן הוא מחלוקת פוסקים והמחמיר תבא עליו ברכה וכ"ש שהוא פרי רע בתכלית מסמא את העינים והוא ארס לכל בעלי השחורה. והנראה לע"ד כתבתי. כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קייל"ן ספק ערלה בא"י אסור ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |