שו"ת רדב"ז/תתקנד
|
< הקודם · הבא > |
[חלק ג סימן תקיט]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עוד באה שאלה קטנה הכמות ורבת המהומה וז"ל ראובן השביע את שמעון בזה האופן ויש שמעון ריסיביש שבועה בשי"ת לדעת רבים מפורשים אי חומרות נזירות שמשון די נון פודיר או איר דברי התורה די לוי בשום זמן סין קישיאה אין מי קופאניאה אי קון מי לי סינסייא ועתה בא שמעון לפנינו ואמר שנתחרט מעיקרו ורצה להשאל על נדרו ושבועתו ולפי ששמעון יש לו קרובים הרבה בקהל נמנע לוי מלדרוש בתוכם לסבה זו היתה מחלוקת בקהל האמנם אם לא היתה שבועת שמעון לא היתה בקהל מחלוקת וגם עתה אם יקבל שמעון התרה לשבועתו ונדרו יהיה שלום בקהל שכל הקהל מסכימים שידרוש להם לוי ד"ת ברבים ובא לוי לפני אחד מן החכמים לשאול על נדרו ושבועתו והתיר לו על הנזירות ועל השבועה על הנזירות דהוי דבר שאין בו ממש והנזירות הוי נדר ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש והוי לי כאומר שאיני מדבר וכו' ואפילו התרה לא בעי דאפקיה לנדר בלשון שבועה. ואפילו למ"ד דבעי התרה משום דמפקי איניש לנדר בלשון שבועה הנ"מ בלשון נדרים שאין מבחינים ההמון ההפרש שבין נדר לשבועה אבל נזיר כ"ע ידעי דלאו שבועה לא בעי התרה ועל כן התיר לו. ועל השבועה על דעת רבים ומפורשים להיות שלום הקהל דבר מצוה התיר לו. ועוד טען שמעון השואל על נדרו שחפץ לשמוע ד"ת מפי לוי ואין אדם לומד תורה אלא וכו'. וכשנשבע לראובן לא היה יודע שימשוך כל זה המחלוקת בקהל. ועתה כי שלום הקהל תלוי בהיתר שבועתו רוצה להשאל. יודיענו רבינו על הנדר ועל השבועה ועל ההתרה:
תשובה דרשינן סמוכין ומי שהורה הוראה כזו הוא שהורה והחזיק ביד כה' יהודה שלא יחוש לכל אותם החומרות כי אחר שנתברר לו שכהר"ר יהודה ברשות עצמו לנהוג שררה על הצבור רצה לתקן גם חומרות שמעון ותקן את המעוות כמעוות ממנו ולישרי ליה מאריה אם שוגג הוא או טועה בעיונו וקרא כתיב כי רבים חללים הפילה וליהוי מאן דהוא:
ולענין ההוראה אספר טעיותיה מעשר ירבון א' שהחומרות האלו נעשו לתועלת ראובן ולהנאתו וההתרה נעשית שלא מדעתו בעל כרחו ועד כאן לא פליגי אלא אם עברו והתירוהו אם מותר או לא ומחלקותם תלוי בההיא עובדא דנדרים פרק ר' אליעזר דצדקיה עם נבוכדנצר דאשכחיה דקאכיל ארנבא חיה אמר לו אשתבע לי ולמדו כל המפרשים מאותה סוגיא דכל הנשבע להנאת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו אלא שנחלקו דאיכא דאמרי שאם התירוהו מותר דהא צדקיה חסיד הוה ואיך סמך על התרה זו. ותו אם איתא דאם התירוהו אינו מותר מה יועיל ההתרה אלא ש"מ אם התירו מותר. וא"ת והסנהדרין היכי עבדו איסורא תירצו דמצות המלך היא א"נ מצטער היה והא דלא אמרו כן לנבוכדנצר שמא אמרו ולא קבל מהם או שמא יודעים היו שלא קבל מהם. וק"ל לפי שטה זו מי שחייב לחבירו ממון בשבועה והוא מצטער ואינו יכול לקיים ילך אצל מי שאינו הגון ויתיר לו ויהיה מותר ונמצא מפסיד את חבירו. וי"ל דלא אמרו כן אלא בשיש לחבירו הנאת כבוד או קלון או חברה דלית בה דררא דממונא כההיא דצדקיהו וכההיא דמשה עם יתרו אבל הנאת ממון לכ"ע אם התירו אינו מותר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה. אבל הראב"ד ז"ל וקצת מפרשים ז"ל ס"ל דאפילו אם התירו אינו מותר שהרי הכתוב צווח ואומר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. וצא וראה מה עלתה לו ולסנהדרין ועוד כתיב אם לא אלתי אשר בזה ואת מצותי אשר הפרו הא קמן שכיון שהיה לראובן הנאת כבוד או תועלת חברה או כיוצא בזה לא היה יכול להתיר אלא מדעתו ורצונו:
ותו דמלשון השאלה נראה שאותם רבים המפורשים לא היו בשעת ההתרה ולא היתה מדעתם וא"כ הוא קי"ל דמי שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעת חבירו דגרסינן בנדרים פרק ר"א המודר הנאה מחבירו אין לו מתירין אלא בפניו ופי' הר"ר אליעזר ממיץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו לדעתו וכיון דלדעתו נדר אין להתיר אלא מדעתו. וכ"כ הטור נדר ע"ד חבירו אין לו התרה אלא מדעת חבירו אותו שנדר על דעתו ע"כ. וטעמא דמסתבר הוא כיון שתלה עצמו בדעת חבירו צריך דעתו בהתרה. ואע"פ שר"ת כתב דלא אמרינן הכי אלא היכא דעשה עמו טובה ומש"ה נשבע על דעתו כמעשה דמשה עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנצר אבל אם לא עשה עמו טובה מתירין לו שלא מדעתו שלא היה לו לסמוך ולעשות מעשה בדבר שהוא מחלוקת. ומי יודע אם אותם השלשה עשו עם שמעון שום טובה וכיון שהוא ספק ומחלוקת באיסור תורה היה לו להחמיר. ותו דנדר שהודר לדעת רבים לכ"ע אין מתירין אותו לדבר מצוה כההיא דמקרי דרדקי דלא אשכח דדייק יפה כוותיה ועיר גדולה לאלהים כשאלוניקי וחכמים בה הרבה לא נמצא מי שידרוש וילמוד תורה יותר טוב מלוי זה ילך שמעון אצל דרשנים אחרים או מרביצי תורה וישמע ד"ת מהם ונמצא דאין כאן מצוה דאיכא כמה וכמה דדיקדקו טפי מלוי. עיין בתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ב ונמצא טעמים דשייכי להאי מלתא. ואי משום דאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ לאו מלתא היא כי לא נאמר זה אלא במי שלומד תורה בקבע אבל במי ששומע דרשה פעם אחת בשבת ולפעמים בחדש וכ"ש מה שדורשים בזמננו זה שהם דברים פורחים לא ילינו עם השומע במשכבו אין זו מצוה להתיר בעבורה נדר שהותר על דעת רבים:
ותו דלא אשכחנא דהתירו במקום מצוה הבאה בעבירה שהרי ע"י התרה זו מכשיל את לוי לעבור על כל אותם החומרות הכתובות בשטר הבירורין ומכשיל את כל השומעין ד"ת מפיו של לוי דאע"ג דפסקינן לעיל דתרי ותרי נינהו מ"מ מידי ספיקא לא נפיק וקיי"ל דמוחרם לא שונה ולא שונין לו ואע"ג דקי"ל דפרטות דיני המוחרם הוא מדרבנן וספיקא דרבנן להקל כיון שעיקרו חמור שהוא במיתה יש לנו להחמיר בו וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל שפסק בכל אותם הבעיות של מנודה להקל משום דעיקר נדוי מדרבנן משמע דבחרם שעיקרו מדאורייתא א"נ שעיקרו חמור שהוא במיתה אזלינן לחומרא ואפילו את"ל דאיסורא ליכא מצוה נמי ליכא לגבי שמעון אבל לגבי לוי אין ספק שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומה שטוען שזה שלום הקהל ליתא דאדרבה איכא מצה ומריבה ויחזור הדבר לקלקולו ויהרס הבנין שבנו הברורים והפרנסים שכן כתוב בפסק בשומנו תמיד נגד עינינו שלום הקהל וכו' וזה ברור:
ותו דאני רואה דברי שמעון סותרים זה את זה שבתחלה אמר שהוא מתחרט מעיקרו משמע שמעולם לא היה חפץ להיות נשבע שבועה זו. וסוף דבריו אמר שלא היה יודע שימשך כ"כ מחלוקת. ועתה כי שלום הקהל תלוי בהיתר שבועתו רוצה לשאול משמע שאם לא היה נמשך כ"כ מחלוקת היה חפץ בשבועתו וקיי"ל דאין פותחין בנולד ואפילו פתח בעצמו אין מתירין לו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות הפלאה וז"ל אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה לפ' ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו וכו'. ומ"מ בזה יש ללמד עליו זכות לחבר דבריו הראשונים עם האחרונים וה"ק מפני שלום הקהל מתחרט מעיקרו והפכהו ודרשהו ואפשר שכך היה אלא שהסופר לא סדר הדברים על סדר נכון.
ותו שכתב שהנזירות אינו חל על דבר שאין בו ממש ונראה שהטעהו לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בתחלת הלכות נזירות הנזירות הוא נדר מכל נדרי אסור שנאמר כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' ומה שכתב כן הרב ז"ל הוא לומר שהעשה והלאו שיש בכל הנדרים ישנן בנזירות דהיינו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ומש"ה לא מנה בהלכות נזירות אלא שתי מצות עשה ושמנה לא תעשה דאלו לא יחל וכל היוצא מפיו כבר מנה אותם למעלה בהלכות נדרים וכ"כ למטה עבר וגילח וכו' לוקה משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים וכו' נדר בנזיר וקיים וכו' דאחת דכל היוצא מפיו יעשה וכו' אבל לענין שיהיה הנזירות שוה לנדר לכל דבריו לא אמרה אדם:
ולענין אם חל הנדר על הדבר שאין בו ממש כגון שאמר הריני נזיר אם אדבר עם פלוני או הריני נזיר אם אשמע מפ' ד"ת או שאיני עושה עם פלוני או שאיני מהלך עם פלוני הדבר ברור אצלי מאד שהנזירות חל. תדע שהאומר קונם שאגלח קונם שאטמא למתים ודאי לא חל והוי כאומר התגלחת והטומאה קרבן שהם דברים שאין בהם ממש שהרי אין בתגלחת והטומאה קרבן ואלו גבי נזירות עיקר הנזירות הוא על דבר שאין בו ממש דהיינו טומאה ותגלחת. הילכך כיון שעיקרו הוא על דבר שאין בו ממש כי נדר בנזיר נמי על דבר שאין בו ממש כגון אם אמר הריני נזיר שלא אדבר או שלא אלך או שלא אעשה או הריני נזיר אם אעשה או אם אדבר חייל אע"ג שאין בו ממש ועוד שהרי הנזירות דומה לנדרים בשם ודומה לשבועות בענין כי כמו שהשבועה אתסר מן חפצא הכי נמי נזירות איתסר מן חפצא מה שאין כן בנדרים דאסר חפצא עליה ומש"ה חיילי אפי' על דבר שאין בו ממש כמו השבועה. ואע"פ שהדבר פשוט מן הסברא שלא ליתן פתחון פה למתעקשים טרחתי ומצאתי במרדכי שלהי שבועות וז"ל פ"ק דנדרים קאמר תלמודא ואי אשמועינן נדר דלית קצבה מכאן משמע שהנודר סתם ולא קאמר זמן אסור לעולם וא"ת מאי שנא מנזירות דאמרינן סתם נזירות שלשים יום י"ל דגבי נזיר איתסר מחפצא הילכך סברא הוא שלא שעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים אסר חפצא עליה הילכך לא גמרינן מנזירות ע"כ. וכ"כ הריטב"א ז"ל בריש נדרים וז"ל לאפוקי שבועה דלא אסר חפצא עליה אלא אסר נפשיה מן חפצא שאומר שבועה שלא אוכל ככר זו וכן נזיר אומר הריני נזיר אסר נפשיה מן חפצא כלומר הריני משעבד עצמי להיות נזיר. וא"ת התם בנזיר ליתני שבועה בהדיא דדמי לנזיר דאסר נפשיה מן חפצא ואגב דאמר תרתי ליתני כולהו וי"ל דנזיר ושבועה אע"ג דדמו להדדי מיהו לא כתיבי גבי הדדי אבל הכא איידי דתני נדרים איצטריך למיתני תנא חרמים בתר נדרים משום דתרווייהו אסר חפצא עליה אבל בנזיר לא מצי למיתני שבועות דהא לא כתיבי גבי הדדי ולא נדרים דהא לא כתיבי בהדיא ולא דמי ליה ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל לאפוקי שבועות וכו' ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה ע"כ. הרי לך עדים נאמנים שהנזיר והשבועה תרווייהו אסר נפשיה אחפצא וכיון שכן פשיטא דנזירות חל אדבר שאין בו ממש ואף ע"פ שהוא ברור כתבו הר' אליעזר ממיץ ז"ל בריש נדרים וז"ל ומש"ה נדר לא חל על השינה והדבור וההלוך ושבועה חלה על כולן ונזירות אע"ג דחפצא מיתסר עליה מ"מ לשון נזירות ביה תליא דקאמר הריני נזיר ולא קאמר יין זה עלי ובהריני מתסר אכל מילי מגלוח וטומאה דלא שייכא בהו מיתסר חפצא עליה הילכך לא דמי אלא לשבועה ע"כ. ומינה נמי לנזיר וכדכתיבנא. ותו דמהכא נפקא לן דנזירות שהוציא בלשון שבועה הוי נזירות לכ"ע דהא כי היכי דשבועה אסר נפשיה מן חפצא נזיר נמי אסר נפשיה מן חפצא ואם הוציאו בלשון שבועה חייל שהרי כל לשון נזירות הוי כלשון שבועה דאסר נפשיה מן חפצא תדע דבהדי' תלי טעמא דכתבו המפרשים ז"ל בריש נדרים עלה הא דגרסינן איידי דתנא נדרים דאסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא דמהא משמע שאם החליף הלשונות אין בדבריו כלום. וכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זו ומיהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה הילכך כל שהחליף זה בזה אין בדבריו כלום ע"כ. ומתוך קושיא זו הגיה הרשב"א ז"ל במתניתין דריש נדרים שאני אוכל לך שהוא לשון נדר וז"ל לאפוקי שבועה דמיתסר נפשיה מן חפצא מיהא איכא למידק דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר והילכך לא גרסינן במתניתין שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן ע"כ. וא"ת כיון דאסקינן דנזירות הוי לשון שבועה דאסר נפשיה אחפצא א"כ אם הוציאו בלשון נדר לא יהיה בדבריו כלום וכגון דאמר הרי עלי נזירות שאני אוכל או שאני שותה וכיוצא בזה. הא ל"ק והבו דלא לוסיף עלה דהא נזירות אית ביה תרתי דלגבי יין הוי אסר חפצא עליה ולגבי טומאה ותגלחת הוי אסר נפשיה מן חפצא דהא לא שייך בהו אסר חפצא עליה וכיון שכן נזירות שהוציא בין בלשון שבועה בין בלשון נדר חייל לכ"ע וכן תמצא משניות בנזיר בלשון הריני ובלשון הרי עלי. ותו אפי' לדעתו שהוא מחלוקת למה לא פחד להכניס ראשו בין המחלוקת שמא ירוצו את גולגלתו. כ"ש שלדעתי הרמב"ם ס"ל כהרמב"ן ז"ל שכתב האומר פירות פלוני אסורין עלי בכל לשון שאוסר אותם עליו הרי הם אסורים עליו ואע"פ שאין שם שבועה ולא הזכיר לא שם ולא כנוי. וכן דקדקתי מלשון הטור שכתב דברי הרא"ש ז"ל וסמוך לו כתב והרמב"ם ז"ל כתב האומר פירות פלוני וכו' משמע שסובר שהרמב"ם ז"ל חולק על אביו וכתב הר"ן ז"ל שכן דעת רש"י ז"ל והר"ן ז"ל גופיה משמע בקדושין דהכי ס"ל וא"כ בדבר שהוא מחלוקת בשל תורה שהרי לא גרע מידות וידות נדרים מקרא מרבינן להו בריש נדרים היכא אזיל בהו לקולא. ותו שאפילו הרא"ש ז"ל בעצמו כתב דבעי התרה מדרבנן מיהא והרי נזירות שמשון אין לו התרה והמורה הזה חתם הוראתי במה שקשה מהכל שכתב ואפילו למאן דבעי התרה הנ"מ בנדרים וכו'. ואני לא ראיתי בכל המפרשים והפוסקים אשר לפני מי שיאמר בהדיא דלא בעי התרה דאלו לדעת הרמב"ן ז"ל בעי התרה מן התורה ואי לדעת הרא"ש בעי מיהא מדרבנן ואפילו אם ימצא שום פוסק שיאמר דאפילו התרה לא בעי הנ"מ בזמנו אבל בזמננו זה שנהגו להוציא את הנדר בלשון שבועה בעי התרה ומ"ש הר"ן ז"ל אין בדבריו כלום לאו למימרא שאין צריך התרה כלל אפי' מדרבנן אלא כלומר אין בדבריו כלום למיהוי נדר דאורייתא לאפוקי מאן דס"ל דהוי דאורייתא דאי לא תימא הכי נמצא שלשה מחלוקת בדבר ואנן קיי"ל דאפושי פלפלתא לא מפשינן וזה ידוע אפילו למתחילין. ותו דנתן טעם לפגם הנ"מ בנדרים שאין מבחינין ההמון ההפרש שבין נדר לשבועה אבל נזירות דכ"ע ידעי דלאו שבועה לא בעי התרה חזי כמה האי מרבנן לבו גס בהוראה דתלי בוקי סריקי באינשי ואזיל בתר איפכא דאפילו למי דס"ל דכ"ע טעו כדטעי איהו דנזירות אסר חפצא עליה מ"מ יודעים שהנזיר נקרא קדוש לפי שאסר עצמו מן היין ולא מפני שאסר היין עליו שהרי כמה בני אדם אוסרים את היין עליהם ולא נקראו קדושים ומרגלא בפומייהו דאינשי למה נקרא קדוש לפי שאסר עצמו מן היין וגם אני בקי בלשון לע"ז ורוב פעמים מוציאין הנזירות בלשון שבועה כמו נדר ולפיכך אין טעמו עולה יפה ולא הוראתו ולא התרתו כלום אלא הרי שמעון אסור לשמוע ד"ת מלוי אלא ברשות ראובן. ואלו היה המורה הזה נותן לדעתו מה שנמשך מהוראתו שמא לא היה מתיר שהרי כל אותם שאסר ראובן בכבלי הנזירות ילכו (גם) ויתירו ע"י שלשה הדיוטות או אחד בלתי מומחה כמעשה שהיה ונמצאו כולם עוברים על כל כוס וכוס ועל כל תגלחת ותגלחת על שתי לאוין ועל שני עשה על לא יחל דברו ועל כל אשר יצא מגפן היין על תער לא יעבור על ראשו ועל ככל היוצא מפיו יעשה ועל גדול פרע שער ראשו וילך עונשו לאין חקר ותכלית וע"ז נאמר כי רבים חללים הפילה. והוא למען שמו יורנו בדרך ישכון אור וישים חלקנו מן המחמירין וירים מכשול מלפני כל עמו והטוב יכפר בעד כי שגגה היא. והנלע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |