שו"ת רדב"ז/ז/נא

שו"ת רדב"ז ‏ ז נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת   חלק ז - סימן נא   רדב"ז

שאלת ממני אודיעך דעתי על מעשה שאירע במצרים בבחור אחד שאמר שנתן מעות לנערה אחת לקדושין והעדים העידו שהם ראו שנתן לה המעות וזהו תופס העדות העדים הראשונים שהעידו במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דח"ל כד אתו ר' אברהם כרמונא ור' אברהם ישראל והעידו שביום ה' שעבר בשעה שיצאו מבהכ"נ ראו את ישראל אוקלניא שהיה עומד שם עם מורדוניא איניא בתו של ר' מאיר צרפתי בעברה הגדולה של הסולם שהוא בדהליץ של השער הפונה למבוי הקראים והוציא מחקו ר"י הנז' דינר זהב ויניציאנו ואמר להורודניא הנז' בחיי שתקחי זה הדינר בקידושין לי ולקחה אותו והלכה לה ומה שהעידו לפנינו כתבנו וחתמנו ביום י"ג ימים לחודש ניסן שנת הרפ"ג ליצירה פה מצרים והשו"ק עכ"ל תופס העדאת עדות הראשונה. וזה תופס העדאת עדות האחרונים במותב תלתא כחדא הוינא נחנא ב"ד דח"ל כד אתא קדמנא ר' אברהם ן' עזרא והעיד שביום ה' שעבר היה מכבד שער הבית של הבית שהיה דרכו היום הר' יוסף גבאי אותו הבית שער הפונה למבוי הקראים ויצא החכם הנז' ללכת לבהכ"נ ופתח לו הדלת ואחר שיצא החכם הנז' בעודו מכבד הבית שער הנז' ראה את רבי אברהם כרמונא ור' אברהם ישראל עומדים מחוץ לבית שער הנז' ואמר להם מה אתם עושים פה כי האבק עולה עליכם ואמרו לו יש לנו מעט עסק בכאן ומיד סגר הדלת כדי שלא יזיקם האבק ואחר שעה בא החכם הנז' מבהכ"נ ופתח לו הדלת ועלה לביתו וחזר וסגר הדלת ואח"ז נתעכב שם כשתי שעות והוא עושה מלאכתו ובכל זה הזמן לא נכנס אדם בפתח הנז' וכן העיד ר' אברהם איל שארקי שביום ה' הנז' שהיה מכבד את הבית שער הנז' בחברת רבי אברהם ן' עזרא הנז' ושעברו הדברים כמו שאמר רבי אברהם ן' עזרא עכ"ל תופס העדות השניה ורצית לדעת דעתי בזה:

תשובה דבר זה נשאל לפני מוהר"ר יעקב בי רב נר"ו והעלה שאין בית מיחוש כלל אקידושין אלו מכמה צדדים והוא היה אז בצפת ת"ו ואני עם שאר החברים הצרכנוה גט קודם זה ואפ"ה לא חשש החכם הנז' ומתוך דבריו אלה יתבארו בע"ה כל ראיותיו ואם ראוי לסמוך או לא ומה שיש לחקור הוא זה. תרי ותרי ספקא דאורייתא או דרבנן. עוד אי עבידי אנשי דטעו כל האי. עוד אי הויא עדות מוכחשת או מוזמת עוד אם אפשר לקיים ב' העדויות. עוד אי תלינן טעותא בב' עדים או בב' כתות. עוד בלשון שאמר שתקחי זה הדינר לקידושין לי אם הוא לשון מועיל בקידושין או לא. עוד יש לדקדק כי הבחור היה משודך עם הנערה כמה שנים ולבו גס בה אם מועיל לזה הענין או לא. עוד שהרי הבת גדולה לפנינו שדים נכונו ושעריך צמח וואמרים שיש שם בצפת עד אחד שאומר שהיא נערה עדיין שלא בגרה בשעת קדושין אם נחוש לו. עוד אה ימצאו נשים מעידות ע"ז אם הם נאמנות או לא. עוד אם יש לה עתה סימנים אם נאמר כאן נמצאו וכאן היו או דילמא עתה נולדו וצריך עוד ו' חדשים. עוד אם יש במצרים תקנה שלא יקדש אלא ברשות ב"ד. עוד אם התקנה תועיל להפקיע הקדושין או דילמא לא הוי אלא עבריין לבד. עוד חכם שאסר אם רשאי חבירו להתיר. עוד כי בעדות השני אין כתוב זמן וכתוב בו ביום חמישי ולא ידעינן איזה חמישי. עוד אם יש לחוש לעדים השנים מפני שהם משרתי הבית. ומעתה אשיב עכ"ל אחת ואחת בעז"ה. לענין תרי ותרי אי אמרינן ספיקא דאורייתא או דרבנן. ביבמות פ"ד אחין איכא תרי לישני חד לישנא תרי ותרי ספיקא דאורייתא וחד לישנא תרי ותרי ספיקא דרבנן וכתבו התוס' וא"ת כיון דמסקינן תרי ותרי ספיקא דרבנן וכו' משמע דמסקנא דתלמודא דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן וכ"כ ג"כ בכתובות פ' האשה שנתארמלה בד"ה ע"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' מ"מ תרי ותרי ספיקא דרבנן כדמוכח פ' ד' אחין וכו' הרי סברי ותרי דתרי ספיקא דרבנן וכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל ומדאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דהילכתא כההוא לישנא דאמרינן ביבמות פ"ד אחין דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי אתתא אחזקתא וכו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דתרי ותרי ספיקא דרבנן משום דאמרינן אוקי אתתא אחזקתא עכ"ל וכ"כ בהגהה בשם מוהרי"ח דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכ"כ ר' ירוחם ז"ל וז"ל ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא ראינוה שנתקדשה לא תנשא ואם נשאת תצא דהוי להו תרי ותרי וכו' ולא אמרינן העמד אשה על חזקתה ובחזקת פנויה עומדת מדרבנן איתרע חזקה וכו' ונ"מ שאפי' הוי במעמד אחד דליכא טעמא דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא ונאמר דלא ראינוה הכחשה הוי כמ"ש למעלה מהרשב"א אפ"ה אם נשאת תצא עכ"ל והא דתניא לא תצא תרגמה אביי בעד א' אומר נתקדש' וע"א אומר לא נתקדשה ור"א אפיך לה ותני ואם נשאת תצא וב' האוקמתות הביא הרי"ף ז"ל ותרווייהו קושטא נינהו משמע דלדעתו כל הני ספיקא דתרי ותרי הוו דרבנן ואע"ג שיש מי שפוסק תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולישנא דהבא עליה מסייע להו הא תרגמה הר"ן ז"ל בפי' ההלכות והרשב"א ז"ל תירץ בה כמה תירוצים וחד מנייהו דהכא פריך אליבא דמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא ונ"ל ראיה כיון דאביי ורבא מהדרו לתרוצי תיר' אחריני משמע דב' כתי עדים ספיקא דרבנן היא והו"ל לאוקמה אחזקתא מידי דהוה אנכסי דבר שטיא ומש"ה מהדרי דלא תקשי אלא שעדיין י"ל מה סברת הריא"ף והרמב"ם ז"ל בהא וכי תימא למאי נ"מ נ"מ טובא דאי מדאורייתא לכ"ע אם נשאת תצא ואי מדרבנן איכא פלוגתא דאיכא מ"ד תצא ואיכא מ"ד לא תצא וכ"כ ריב"ש ז"ל בתשובה וז"ל ולמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא אם נשאת תצא אם לא נשאת לאחד מעדיה ולמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן לכתחילה לא תנשא עכ"ל משמע אבל אם נשאת לא תצא וכן משמע לפי היש מפרשים שהביאו התוס' ותו נ"מ דאי מדאורייתא כל ספק אחר שנולד אזלינן ביה לחומרא ואי איהו ספיקא דרבנן אזלינן לקולא והנה כתב הריא"ף ז"ל וכל תיקו דקדושין צריכה גט דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא עבדינן וגבי נתן הוא ואמרה היא כתב ז"ל חיישינן מדרבנן וצריכה גט וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג הרי זו ספק מקודשת וכתב בפ"ד וכן כל קדושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה לכנוס צריך גט ממנו מספק ולא ביאר הרב ז"ל אם ספק זה מדאורייתא או מדרבנן וגבי אם היה כלב רץ אחריה כתב הרי זו ספק מקודשת והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות בפ"ק דקידושין העלה בצ"ע אם בכל ספק מקודשת צריך גט מדאורייתא או לא וצריך לתת טעם מאי שנא מתרי ותרי דפשיטא ליה דהוי ספיקא דרבנן ודוחק הוא לומר דסברת נפשיה הוי ספיקא דרבנן דאוקי איתתא אחזקתא והכא לא נסתפק אלא לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהלשון מוכיח שהוא בעצמו מסופק שכתב ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין וכו' ולכאורה היה נ"ל דסברת הריא"ף ז"ל דתרי ותרי ספיקא דאורייתא דכתב בפ' האשה וערער דגזלנות נמי לא אמרן אלא דקא מסהדי תרי דגזלנא הוא ואתו תרי אחריני מסהדי דהדר בתשובה דלא מכחישי אהדדי אבל אי אתו תרי אחריני ואמרי לאו גזלנא הוא דמכחשי להנך לא חתים כלל דהוו להו תרי ותרי והו"ל גברא ספק פסול הילכך לא מחתמינן ליה כלל עכ"ל ובשלמא אי ס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא היינו דלא מוקמינן לגברא אחזקתה אבל אם תרי ותרי ספיקא דרבנן אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה. אבל כד מעינת בה תשכח דאין מכאן ראיה דאפי' תימא תרי ותרי ספיקא דרבנן לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה לאפוקי ממונא וזהו שהשלים הרב ז"ל ולא מפקינן ממונא אפומיה משמע דבהכי תלי טעמא ומ"ש הר"ן ז"ל ואחרים מסיעים עוד סברת הריא"ף ז"ל ואומרים דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא מסיעים דברי הרב ז"ל לפי סברתם אין בהכרח שיסבור הרב ז"ל כן ולפי שיטה זו י"ל דכל ספק בקדושין הוי דרבנן כדכתב הרב גבי נתן הוא ואמרה היא ומ"ש גבי כל תיקו דקדושין צריך גט דהו"ל ספק דאורייתא ולחומרא הכי פירוש דהוי ספק בדבר שהוא דאורייתא דהיינו קדושין ומש"ה אזלינן בה לחומרא לאפוקי שאם היה ספק בדבר שאיסורו מדרבנן אזלינן בה לקולא ולגבי תרי ותרי איכא טעמא אחרינא לומר דהוי ספיקא דרבנן דהתם לא נולד הספק בגוף המעשה וגם לא מחסרון ידיעה אלא העדים הולידו הספק הילכך לא מחזקינן איסורא דאימור סהדי בתרא קושטא אמרי ומש"ה אסיק תלמודא דתרי ותרי ספיקא דרבנן והיינו דהר"ן ז"ל נסתפק בשאר קדושין וגבי תרי ותרי לא נסתפק אם הלכה כהאיך לישנא. כללא דמילתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן לדעת רוב הפוסקים שאנו נמשכים אחריהם ואפי' יש קצת שדבריהם סתומים נלמד סתום מן המפורש וכיון שכן אם יולד לנו ספק אחד בתרי ותרי ניזל לקולא כדין כל ספק דדבריהם ובזה מסכים החכם הנ"ל אלא שעדיין לבי מהסס דדילמא משום חומרא דא"א לא נקל כל כך דהא אפי' למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן הסכימו רוב הפוסקים דאפי' נשאת תצא וכיון דכולי האי אחמירו בה דילמא אם יש ספק נמי לא יתירוה לינשא לכתחילה בלא גט ובשלמא אם נשאת לא תצא כיון דאיתנהו תרתי לטיבותא חדא דתרי ותרי ספיקא דרבנן ועוד ספק אחר שנולד לא תצא אבל להתירה לינשא לכתחילה בלא גט אני חוכך להחמיר ולא כתבתי זה אלא לעלמא אבל בנ"ד איכא כמה טעמי שלא להתירה בלא גט וכמו שאני עתיד לבאר בעז"ה. עוד יש טעם אחר להחמיר שלא להתירה בלא גט אפי' שיהיה שם ספק אחר שהרי הר"ן גופיה נסתפק בסברת הרמב"ם והרי"ף ז"ל בכל ספק קדושין אם הוא דאורייתא או דרבנן כדכתיבנא לעיל וכן יש פוסקים דתרי ותרי ספיקא דאורייתא וכיון שכן יש לחוש להם להחמיר שלא תנשא לכתחילה בלא גט וא"ת והיכי נסתפק הר"ן ז"ל בכל ספק קדושין והרי כתב הרמב"ם ז"ל גבי מקדש בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה וכו' צריך ממנו גט מספק מד"ס וכו' וכן דין כל קדושי ספק משמע בהדיא דסברת הרב ז"ל דכל ספק קדושין אינה צריכה גט אלא מדרבנן וליכא למימר שלא נסתפק הר"ן ז"ל אלא לדעת הריא"ף ז"ל דא"כ מה לו להזכיר דברי הרמב"ם ז"ל ועוד מדברי הרמב"ם ז"ל היה יכול להכריע סברת הריא"ף ז"ל שהרי בשיטתו הולך אלא במקומות ידועים ויש לומר דמפני שלא הזכיר הרב גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק מדרבנן כמ"ש הרי"ף ז"ל וכן בנוסחאות בגמ' נסתפק בדעת הרב ומ"ש צריך מד"ס אמקדש בפסולי עדות מדבריהם קאי ומ"ש וכן דין כל קדושי ספק לענין אם רצה לכנוס שצריך לקדש ואם לא רצה לכנוס צריך גט מספק קאי והיינו שלא הזכיר הרב למטה מדברי סופרים והחכם פסק ותני דסברת הרמב"ם ז"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן כל שאר ספקות ולא כתב מנין לו דאי מהא לא איריא כדכתיבנא ואין כאן מקום להאריך:

ולענין אי עבידי אינשי דטעו כולי האי תנן בפ' היו בודקין את העדים אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותם בטלה דר"מ רי"א עדותם קיימת ומייתי לה בפ"ק דפסחים ואיכא תרי לישני בגמ' בלישנא בתרא אמרינן דלר"י אדם טועה שלש שעות חסר משהו ולר"מ אדם טועה ב' שעות חסר משהו ומדמינן בדיקת העדים לחמץ בפסח ואר"נ עלה הלכה כר"י וכתב עליו רש"י ז"ל דתולין כל חמש משמע דלענין עדות אין הלכה כר"י ובה' עדות פ"ב כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל אמר א' בב' שעות ביום והב' אמר בג' שעות עדותם קיים שדרך העולם לטעות שעה אחת אבל אם אמר אחד בג' ואחד בה' עדותם בטלה ולענין חמץ בפסח פסק כר"י דאדם טועה ב' שעות הילכך תולין כל חמש ובפירוש המשניות כתב דאין הלכה כר"י לענין עדות וי"ל עליו ז"ל דרבא ואביי הלכה כרבא ואפי' אי פסק כר"מ דמסתבר טעמיה בפלוגתא דעדות כי טעמיה דר"י בחמץ בפסח דב' שעות חסר משהו טעו אינשי יותר מזה לא טעו וא"כ היכי פסיק הרב ז"ל בעדות אשה בשעה א' טעו אינשי טפי לא טעו וי"ל דלעולם פסיק כר"י ופסיק כלישנא בתרא דאביי ואע"ג דאביי ורבא הילכתא כרבא איכא למימר היכא דפניני אליבא דנפשיהו אבל היכא דפליגי בפי' דמתני' אליבא דר"י ור"מ האי כללא ליתא וסבר רבינו דהא דפריך רבא אלו דייקינן בהני סהדי וכו' ללישנא קמאי פריך אבל ללישנא בתרא ליכא קושיא כולי האי ודו"ק. ותשכח. וטעמא דפסק איכא למימר דאי תלינן טעותא כולי האי נמצא אתה מצרף עדותם והורג את הנפש לגבי חמץ כל מאי דמרחקינן להו טפי עדיף שלא יבואו לידי איסור תורה הא למדת דלענין עדות אדם טועה שעה ומשהו וגם החכם הנזכר הוא מודה בזה אבל כתב בנ"ד דהוי עדות מוכחשת שהרי יש יותר משעה וחצי בין הכתות דכת אחת אמרה שאחר שיצא מבהכ"נ היה הענין והאחרונה אמרה שאחר שנכנס החכם מבהכ"נ היה הענין והא כשני שעות היתה סגורה הפתח ולא נכנס שום אדם משם שהם היו שומרי הפתח ועושים שם מלאכתם וכמ"ש בעדותם למעלה עכ"ל ובזה אין אני מודה לו מכמה טעמי חדא שהוא הוסיף משלו שהיו שומרי הפתח וזה לא היה כתוב בקבלת העדות ושמא עשו מה שהיה להם לעשות והלכו להם ובתוך כך נפתח הפתח ונעשה המעשה. ותו דבשלמא אם שעת ביאת בהכ"נ היתה שעה מסויימת כמו ג' שעות ביום וזה אומר בב' היה אפשר לומר דהוא עדות מוכחשת אבל שעת יציאת בהכ"נ מקצתם מאחרין ומקצתם מקדמין במקצתם קורין פסק ובמקצתם אין קורין פסק שהרי יש כמה בתי כנסיות במצרים ושמא ר' יוסף גבאי שהוא חכם לא נתעכב לשמוע הפסק והקדים לצאת ועדי הקדושין נתאחרו בשמיעת הפסק ובדרך עד שנתפשרו עם המקדש ועבר בין זה ב' שעות וקורין לו שעת יציאת בהכ"נ וא"כ לא נמצאו אחרונים מכחישים את הראשונים כלל כי גם האחרונים העידו שהיו שם כשני שעות משמע אפי' פחות והא שעה וחצי קרו אינשי ב' שעות ואלו שהעידו בשעה שיצאו מבהכ"נ הוא סוף השעה שיצאו וא"כ אין ביניהם אלא פחות משעה ואין כאן עדות מוכחשת וזה הדבר ראינו בעינינו שיש במצרים בהכ"נ מקדים לאחר יותר משעה וחצי ועוד שמא כת האחת נתאחרו לבא לבהכ"נ ועמדו שם שעה עד שגמרו תפלתם הילכך איני רואה שיהיה כאן הכחשת עדות. ולא די לנו זה הצער אלא שהחכם הנזכר כתב שאלו אחרונים מזימין את הראשונים שהם עדי הקדושין והו"ל עדות מוזמת ואינה כלום. ואתה המעיין ראה גם ראה אם יש טעם לדברים אלו שהעדים האחרונים אומרים שעדי הקדושין היו בחוץ ואת הדלת סגרו ולא נכנס אדם לקדש ולא יצאת משם אשה להתקדש ועל העדים עצמן אינם מעידין מה היה להם אם הלכו או אם עמדו שהרי לא היו עמהם וקורא אותה עדות מוזמת והנה לא ראיתי להביא ראיה משום דוכתא אלא מלשונו של החכם הנזכר שכתב ז"ל ודמיא להא דאמרינן התם שאם העדים העידו בשעה פלוני הלוה פלוני לפלוני או הרג פלוני לפלוני ובאו ב' עדים אחרים ואמרו עמנו היה הלוה או עמנו היה ההורג דהויא עדות מוכחשת דוק ותשכח ואנא דייקנא קנא ואשכחנא מהכא תיובתא לדבריו ובודאי שכח סגנון העדות ומ"ש למעלה וק"ל הא למדת שאין עדות זו מוזמת ולא מוכחשת דאפשר לקיים שנים כדברי רבא וכ"ש אם נקשה כי קושית רבא ומה אילו דייקינן להני סהדי והני דקאמרי בשעה שיצאו מבהכ"נ היינו בסוף השעה שיצאו מבהכ"נ והני דקאמרי בב' היינו בתחילת ב' שעות וליכא בינייהו אלא משה ולכ"ע והאשה מקודשת ואנן ניקום ונימא דהאי דקאמר בשעה שיצאו מבהכ"נ בתחילת שעה קאמר והאי דקאמר בשני שעות סוף ב' שעות קאמר והויא לה עדות מוכחשת ונתיר א"א לעלמא ואע"ג דכתבו התוס' פרק אור לי"ד דלהחמיר ולקיים עדות לא דייקינן להו היינו התם משום דאי מקיימת העדות נמצא הורג את הנפש אבל הכא אי לא דייקינן לסו נמצא אתה מתיר א"א לעלמא בלא גט ואע"ג דאמרינן דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא הלכך שנים אומרים לא נתקדשה אין עדותם כלום כבר כתבתי לעיל בשם רי"ג דמשכחת שפיר דכגון דאמרי דייקניא במלתא שפיר וכ"כ במרדכי בסוף מכות וז"ל תנן במס' עדיות לא ראיתי אינה ראיה וכתב העיטור והיכא דאיכא סהדי ואמרי הוינא תמן ודייקינן במלתא שפיר ולא חזינן קידושין וגירושין צ"ע אי אמרינן בכה"ג לא ראיתי אינה ראיה ומסתברא דלא תנן לא ראינו אינה ראיה אלא היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה כגון דדיירי בחצר א' וכי האי גוונא לאו הכחשה היא אבל היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כי אמר האחד לא ראיתי כאילו אומר לחבירו לא ראיתה והוי הכחשה והכי תנן עד א' אומר ראיתי ההורג וע"א אומר לא ראיתי ותנן גבי עגלה ערופה דהו"ל הכחשה עכ"ל הנך רואה כי בדוחק גדול אנו מקיימין עדות לא ראינו שגם בעל העיטור לא אמרה אלא מסברת נפשיה ולפיכך אני אומר שהשמיט הרמב"ם ז"ל האי דב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה משום דלא נתקדשה אינה עדות כלל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא כפשטא דתלמודא ואפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידה אינו עדות כלל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ואפילו העידו עלי' ב' אחרים ואמרו שהיו כשר מתחלה (ועס') ופסק] אין בדבריהם כלום דלא ראינו אינה ראיה ואפי' לא זזה ידם מתוך ידו דכל שאלו ראו שאכל אפשר שישנו אותם האחרים או נפרדו ממנו ובאותה שעה אכל אי נמי הצניע מהם עצמו ואכל דאפילו בדברים שיש בהם קול רוב הפעמים כגון קדושין וגרושין אפ"ה לא ראינו אינה ראיה כאותה שאמרו פ' האשה שנתארמלה אפי' דיירי בחצר א' דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא ומגרשי בצינעא ולא דמיא להאיך דפ' האשה רבה דאמרי הוינן בהדיה מכי נפק מהכא ועד השתא דהתם אינו אלא בהכרת האיש זה שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן דאפילו נפרדו ממנו כמה פעמים בתוך העיר אין להסתפק בדבריהם עכ"ל. הרי לך בהדיא שאין לסמוך על עדות לא ראינו אפילו אומרים לא זזה ידינו מתוך ידה וכ"ש להתיר א"א לעלמא:

ולענין אי תלינן טעותא בב' עדים כתבו התוס' בפ"ק דפסחים בד"ה לר"מ יהבי להו וכו' הקשה וכו' ואומר ר"י דלא תלינן הטעות כלל בב' עדים וז"ל תוס' הרא"ש וי"ל דכיון דב' מכוונים לומר שעה א' ודאי ל"א שטועים דהא דוקא בנזומין שהאחד אומר בב' שעות וא' אומר בה' הוא דאמרינן שהם טועים כיון שאינם מכוונים בשעה אבל במזימין שהם מכוונים לשעה א' ל"א שטועים עכ"ל. והחכם הנזכר כן העלה אבל הויכוח הכריח אותו מד"ה א' אומר בג' וא' אומר בה' ובמחילה אין משם הכרח כלל דמ"ש התוס' דאין לתלות הטעות בב' העדים היינו לומר שזה טעה לקמיה וזה טעה לאחוריה אבל טעות השוה בב' הוא דטעו כפשט הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל שדרך העולם לטעות בו וכו' אבל מהדבור השני הוא מוכרח שפיר דלא תלינן טעות בב' העדים ואפשר שהחכם לא ראה הדבור השני של פסחים ומ"ש הרב דרך העולם לטעות כ"א לבדו קאמר אפי' בעדות שהיא מסורה לזריזין והשתא ניחא הא דאמרינן ב' אומרים במזרח הבירה הרג פ' את הנפש בשעה פ' וכו' ואם איתא דטעו ב' עדים אמאי מזימין אותם אימא דטעו בשעה ומ"מ הא ל"ק כולי האי דאיכא למימר דשאני התם דליכא מאן דמכחיש להו שהרי על גוף העדים הם מעידים עמנו הייתם בשעת פ' במערב הבירה והחכם הנז' רצה להוכיח מההיא ואם העידו בבוקר הרג פ' את פ' בירושלם ואמרו בערב ביום זה הייתם עמנו בלוד אם אינו יכול לילך מירושלים ללוד מבוקר עד ערב הרי אלו זוממים אף בנ"ד נמי כיון שהדלת סגור א"א שהיו לשם באותה שעה שהם אומרים שהיו הקדושין ואגב שטפיה לא דק בה דגדר הזמה היא שיעידו על גוף העדים ויאמרו עמנו הייתם במקום פ' אפילו שלא יאמרו בשעה פ' כיון שהדבר ידוע שבאותה שעה לא היה אפשר שהם ימצאו בירושלם הרי אלו עדים זוממין אבל הכא עיקר העדות הוא על המעשה שהעידו שהדלת היה סגור ולא נכנס אדם ולא נעשה המעשה ולא יהיה זה גדול מעמנו היה ההורג דאמרינן הויא הכחשה וז"ל הרמב"ם הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם היה אמת אם שקר מכאן אתה למד מהו גדר עדות מוזמת וכל מה שיצא מגדר זה הוי הכחשה דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואין לך לדמות לו. ותו דהא הזימוס שלא בפניהם ולא הויא אלא הכחשה אפילו לדברי החכם ובזה ודאי טעה טעות מפורסמת שאעפ"י שב' העדיות היו ביום א' לא היו אלו בפני אלו וכן מורה לשון קבלת העדות וזה פשוט מאד וגם מקבלי העדות לא נזכר אם הם בעצמם או ב"ד אחר וכפי מה ששמעתי שהיו אחרים ומפני שאין זה נוגע בדבר לא חקרתי עליו הא למדת שאין זו עדות מוזמת. גרסינן בפ' האשה שנתארמלה א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא ואע"ג דכתב רש"י ז"ל הכחשה הויא לבטל עדותן לאו למימרא דעדות הא' בטל והב' קיים וכ"מ לנ"ד אלא הכוונה היא שהעדות הא' בטל שהרי הוכחשו ואוקי ממונא בחזקת מאריה וכ"כ רש"י ז"ל גבי אין מכחישין את העדים אלא בפניהם כתב לבטל עדותם ולישנא דגמ' נמי הכי משמע דאמר דמכחישין את העדים שלא בפניהם ועלה קאמר נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהא הויא משמע הכחשה דאמרן ותו דהזמה והכחשה מצינו אבל זו שמקצתה הזמה לענין שתהא עדות הב' קיימת:

ולענין העדים לא תהיה הזמה לא מצינו ותו דעדים זוממין חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו בזמן שהיא בפניהם הוי עדות בזמן שאינו בפניהם אוקי תרי להדי תרי ותו דחייה הוא דלהוי הכחשה כיון שהוא שלא בפניהם לא הויא הזמה דיבא בעל השור ויעמוד על שורו ועל עצמו של עדות אינן מעידין דבר ומשו"ה הו"א דלא הויא הכחשה כלל ועדות הראשונה קיימת קמ"ל דהכחשה מיהא הויא ולשון מיהא הכי דייקא:

ולענין הלשון שאמר בחיי שתקחי דינר זה לקידושין לי אומר אני שזה לשון קדושין ממש ולא נקרא זה ידות כלל שהרי הלשון נאמר בלשון לעז והסופר לא היה ראוי להעתיקו ומי שהוא בקי בלשון לעז יכיר שזהו לשון קדושין ואפי' בלה"ק מתפרש יפה שתקחי זה הדינר בקדושין בתורת קדושין לאפוקי מתנה ויהיו הקדושין לי לצרכי כאילו אמר מקודשת לי. וכ"כ הריטב"א ז"ל דשמעינן מהכא שקדושין שנאמר בכל לשון שמשמעותו באותו לשון קדושין הוו, קידושין אעפ"י שאינו לשון תורה ואומר ללועזות בלעז ולערביות בערבי ואפילו את"ל דהוין ידים הרי הם ידים מוכיחות וכ"ע מודו בה מכמה טעמי חדא דהיתה משודכת לו מכמה שנים ואין לך מדבר על עסקי קדושין גדול מזה ותו שאבי הבת היה מזהירה שלא תקבל ממנו דבר והיו שומרים אותה ממנו ואין לך הוכחה גדולה מזו שהיא היתה יודעת דמהדר לקדשה ואעפ"י שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דאין השדוכין כמדבר עמה על עסקי קדושין כמה תשובות בדבר חדא שהוא בעצמו כתב כיון שמנהג המקום לשלוח את הסבלונות ואח"כ מקדשין ותו דהתם איירי כשנתן בחיקה סתם אבל הכא אמרה בקידושין לה ותו דהכא יודעת דמהדר לקדשה שהרי לא היו רוצים ליתנה לו ואפילו בנתינה סתם הויין ידים כ"ש הכא דאמר בקידושין לי ותדע דכולה מילתא תליא במלת לי דהא אמרינן בגמ' אם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא אמר כלום והחכם הנזכר כתב שאין זה לשון קדושין כלל והביא ראיה לדבריו תשובת הרשב"א ז"ל ומפני שהוא מבואר לבעל עינים שהיא ראיה לדברינו תיובתא לדבריו כתבתיה וז"ל ראובן נתן ללאה כסף וא"ל הריני נותן לך כסף זה בקידושין ולא היו מדברים על עסקי קדושין הוא לא אמר לה תהא לי מקודשת וכו' תשובה אעפ"י שקבלם שם קדושין לשמואל דאמר בעינן ידים מוכיחות אין זו מקודשת אפילו אמרו ב' דלקדושין נתכוונו מ"מ בשעת נתינת המעות לא היו שם ידים מוכיחות ועוד דמקדש בלא עדים אפילו ב' מודים אינה מקודשת וכ"ש כאן דאין ידים מוכיחות למ"ד ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים כמי שאין כאן עדים שלא נתקדשה לו אלא מפיהם שאומרים לכך נתכוונו ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין ובענין כזה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משני ואם ירצו יגרש אחד ונושא ב' אבל לא יגרש ב' וישא א' כענין שאמרו בגיטין פ' המגרש עכ"ל. ואתה המעין ראה גם ראה אם יש להוכיח מכאן לנ"ד שאין צריכה גט כלל חדא שהרי הרב בעצמו החמיר להצריכה גט אפילו היכא שקדשה שני ותו דהתם לא אמר לי אלא הריני נותן לך זו בקידושין ואין לשון זה כלום כדכתיבנא לעיל ותו דהכא משודכת לו כמו שנים והוה מהדר לקדשה ואין לך מדבר עמה על עסקי קדושין גדול מזה וקרוב אני לומר דבנ"ד לא היו תופסין קדושי שני אלא משום דתרי ותרי ספיקא דרבנן עוד הביא ראיה החכם מתשובת הרב דוראן ז"ל באדם שאמר לחבירו טול טבעת זו והשיב לו למה וא"ל שלח ידך ואחוז בו אז א"ל שמעון קדושין על בתך והשיב ע"ז הלשון שאינו כלום מפני של"א בשעת קדושין דברים שהאשה מתקדשת בהם שכשאומר קידושין על בתך אינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש עכ"ל ואני לא ראיתי לשון התשובה במקומה אבל מכאן אין ראיה כלל דהתם לא היה מדבר עם האשה ולפיכך אינו מוכיח שהאשה הוא מקדש אבל הכא שמדבר עם האשה ואומר תקחי זה בקדושין לי וכ"ש שאמר אותו בלשון לעז דודאי לשון קדושין הוא לכ"ע וזה ברור. הכלל העולה דלשון זה מוכיח ומועיל בקדושין כ"ש בהצטרף אליו דהוה מהדר לקדשה שהרי אמרו שקדשה פעם אחרת כמעט חלאוה דרך חלון ולא הועיל א"כ אין לך מדבר עמה על עסקי קדושין גדול מזה וכ"ש אם נאמין לדברי האומרים שהבת אוהבת אותו ואביה וקרוביה אין חפצים בו שאומרים שגזם עליהם בדברים למוסרם ולהפסידם ממון:

ולענין אם נמצא עד או נשים מעידות שהיתה קטנה בזמן הקדושין לא ראיתי להאריך בזה לפי שהאשה גדולה לפנינו והעד והנשים שאומרים נגד זה אני לא ראיתים אלא אדרבה אני דקדקתי בחשבון כפי זמן לדתה לפי מה שאמרו לי ונמצאת גדולה והחכם המתיר אומר דכיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן עד א' או נשים נאמנים דהמנינהו רבנן בדרבנן והביא לראיה תשו' הר"מ ז"ל וז"ל וששאלת על יתומה שנתקדשה אם יכולה למאן אי סמכינן על עדות נשים שהיא בת אחת עשרה שנה ולא נכנסה לי"ב שנה ודאי סמכינן כיון שלא בעל ואפילו היא גדולה אין כאן אלא קדושין דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן עכ"ל וזו התשובה אינה כתובה בספרים שלנו בסגנון זה ואפי' לפי"ד אין מכאן ראיה כלל דבמילתא דעיקרא מדרבנן כגון קדושי קטנה המנינהו רבנן אבל בדבר שעיקרו מן התורה אע"ג דתרי ותרי ספקא דרבנן לא המנינהו רבנן תדע דחמיר ספק דתרי ותרי דהא אפילו למ"ד דהוי דרבנן אם נשאת תצא לדעת רוב הפוסקים וכ"ש לפי מ"ש למעלה דאפשר לקיים ב' העדויות ואין כאן תרי ותרי וגם החכם הנזכר לא סמך ע"ז הטעם אלא על הטעם שאמר שהיא עדות מוזמת:

ולענין הסימנים אי אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ז"ל ר"י במוציאין לה ב' שערות אח"ז מחזיקין לה בגדולה אפילו לחליצה ולא חיישינן שמא באו בתוך הזמן וכ"ש לדברי בעל התרומה שכתב וז"ל דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אף עפ"י שלא בעל משום דקי"ל גומות אעפ"י שאין שערות ואין אנו בקיאין להבחין בדבר זה שלא יהיו בה גומות ועוד שמא מהני ב' שערות אפילו א' בגבה ואחת בכריסה או על קשרי אצבעותיה ומי יוכל לבדוק כל הגוף ולעמוד על אמיתת הדבר הזה עכ"ל. והרי אתה דן ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו וגם החכם מודה בזה אלא שהוא אומר שיש קצת סוברים שכ"ז שלא העידו שו' חדשים קודם הקידושין היו לה ב' שערות הרי היא בספק קידושין:

ולענין התקנת אי מהניא להפקיע הקדושין הנה החכם המורה כתב שאין לחוש באלו הקדושין כלל מפני התקנה והביא ראיה מתשובת הרב דוראן והריב"ש ז"ל ובשניהם כתוב היפך כי ריב"ש ז"ל היה מצריכה גט לחומרא כשיש תקנה להפקיע הקדושין וז"ל הרב דוראן ואם התקנה היא סתומה ולא פי' דבר מזה אלא אמרו שלא יהא רשות ביד אדם לקדש אשה אלא בשעת הנישואין ודאי הוא שעובר על נדרן ראוי הוא לעונשין אבל מספקא ליה אי אפקעות לקדושין מיניה או לא ולא שאני מסופק אם יש כח בידם ע"ז דודאי יפה כחם בזה אלא שאני מסופק אם היה דעת הצבור להפקיע הקידושין אם לאו ואין הדבר יוצא מידי ספק עכ"ל. הרי אתה רואה בעיניך שאפילו כשיש תקנה להפקיע היה מצריכה ריב"ש גט כ"ש במדינה זו שתקנה זו לא ראינוה אלא שמענו עליה בזמן הנגידים שעברו ולעולם לא הזכירו להפקיע הקידושין והקדושין מעולם לא הרהר אדם בהם ומעשים בכל יום ע"ז והיו מענישים את עידי הקדושין ואעפ"י שמשתי התשובות שכתב החכם היא ראיה גמורה שהיא צריכה גט אכתוב לך תשובת הרשב"א ז"ל וז"ל ששאלת יש תקנה בעיר הזאת בחרם וקנס שלא לקדש בת ישראל אלא בי' ובש"ץ וכו' תשובה גט זה פוסל לכהונה חדא דמאן לימא לן דלא נתקדשה לו כהוגן אעפ"י שיש תקנה בחרם ובקנס שלא לקדש אשה אלא בי' ובש"ץ דילמא עבר וקדש אי לא ידע וכו' הרי לך בהדיא דעבריין הוי והקדושין קדושין ואם לא ידע בתקנה אפילו עבריין לא הוי וכ"ש במצרים שאין תקנה זו ידועה ומפורסמת אפילו לחכמים:

ולענין חכם שאסר אם חבירו רשאי להתיר מילתא דפשיעא היא דאינו רשאי להתיר אפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין וכ"ש היכא (דברים)[דרבים] אסרו וא' מתיר דת"ר הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר כ' הראב"ד ז"ל דטעמא הוי משום דשויא כחתיכה דאיסורא דשוב אין לה היתר דאפי' התיר השני אינה ניתרת ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ודוקא בדבר של שקול הדעת אבל טעה בדבר משנה ואסר רשאי חבירו להתיר אבל בחיוב וזכות המומחה ממנו חוזר ומוכח ולזה הסכים הרשב"א ז"ל והא דנפקי שיפורי דרבא ואסר וכו' לאו דוקא דתחילה נפקו שפורי דשריא וכ"כ הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל העלה דטעמא הוי משום כבודו של ראשון ונ"מ שאם הודה האחד לדברי השני רשאי להתיר אפילו בשיקול הדעת אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול מן הראשון חוזר הודאתי של ראשון ומתיר מה שאסר כך נ"ל להלכה ולא למעשה כי אין בי כח לחלוק על אבות העולם עכ"ל. הנך רואה בעיניך שהחכם לא היה רשאי להתיר ואפילו שיאמר שלא ידע שאסרו אחרים אין התרתו כלום ואפילו שיודו לסברתו או לשקול דעתו דשויא כחתיכה דאיסורא כ"ש דאין מי שיודה לי ולא לשקול דעתו והאוסרים רבים והוא יחיד:

ולענין החכמה איני כשר לעדות שאני נוגע בדבר:

ולענין העדות שהרי אין זמן כתוב בקבלת העדות הדבר ברור שאין עדות זו כלום שאף על פי שבזמן העדות היא עדות שאתה יכול להזימה שהרי אמרו ביום ה' שעבר מ"מ אם יבואו עדים להזימם עכשיו אין יכולים להזימן מתוך קבלת העדות שהרי אין ידוע מתוכו איזה ה' הוא. ותו דמזה הטעם בעצמו אין מכחישין עדות הראשונים דדילמא יום ה' מאוחר או מוקדם היה למעשה הראשונים וזה הדבר שברור כשמש לא השגיח עליו החכם בחקירת השאלה ואעפ"י הדבר ברור שהוא ט"ס מ"מ לא נוכל ללמוד שהם מכחישים את הראשונים עד שיקבלו עדותם פעם שניה או מקבלי העדות יאמרו כי ביום שנתקבלו הראשונים נתקבלו האחרונים:

ולענין אם משרתי הבית כשרים להעיד דבר ברור הוא שלא נחשדו ישראל הכשרים להעיד שקר ואפי' האוהב והשונא דפסולים לדון כשרים להעיד ולא יהיה משרת הבית גדול מאוהב שהוא כשר וזה פשוט. הכלל העולה דצריכה האשה גט והכי הוה שהרצו אותו כמעות עד שנתן לה גיטה כאשר ראוי לעשות.. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף