שו"ת רדב"ז/ז/כו

שו"ת רדב"ז ‏ ז כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת   חלק ז - סימן כו   רדב"ז

שאלת ממני אודיעך דעתי במחלוקת גדולה שנפלה בין רבני קנדיא בהיתר אשה עגונא וגופא דעובדא הכי הוה בב' יהודים שהיו הולכים בספינה ונשברה הספינה ובא אחד מהם והעיד על חבירו וזה נוסח עדותו כפי מה שכתבו משם ח' לח' אדר רח"ץ ליצירה בא אצלי ר' שבתי כהן בר יהודה בשפרילו מרמימו והעיד בתורת עדות איך בהיותו באקשיאה שמע לנכרי מסל"ת שהיה מספר שבירת ספינה פראנקי והיה מספר ג"כ מה שאירע לאנשים שהיו תוך הספינה הנז' מי נטבע ומי ניצול ובתוך כך אמר איך שמע לו שהיה מספר ואומר איך סוחר אחד שמו סיסמונדו הוציא פונילו א' והרג את משה קולפטי יען שרצה משה הנז' כשנפל לים כשנשברה הספינה של של פונקין הנז"ל לרכוב על הקרש שהיה סיסמונדו הנז' עליו וע"כ הרגו. עוד העיד שבתי הנז' איך ראה את משה קולפטי הנזכר כשנשברה הספינה שנפל בים ולא ראהו שעלה ע' כעדותו:

תשובה ראיתי בעלי תריסין ובידם קונדריסין אצים ורצים לקראת מלחמתה של תורה מערכה מול מערכה בחמה שפוכה וקשת דרוכה זה אומר ככה וזה אומר ככה וזו היא דרכה ערוכה בכל ושמורה מיום אשר באו ימי הרעה והיתה רק זועה ובין שמועה וכל אחד אומר אני קולע אל השערה יחטיאו ויניאו כל בעלי סברא בדבר ועל כן יצא משפט מעוקל ואת כל הישרה יעקשו ותהי האמת נעדרת וע"כ נתתי אל לבי לברר וללבן הדברים אשר באו בשאלה למען ירוץ קורא בו. ראשונה אי מחייב איניש לאהדורי אאנפי דשריותא משום עיגונא דאיתתא או אאנפי דאיסורא משום חומרת אשת איש אפילו בגופא דעובדא. תו אי פסקינן כקמאי דבעינן שיאמר קברתיו או כבתראי דלא בעו שיאמר קברתיו. תו אי איתיה קמן נכרי מסל"ת אי בדקינן ליה לסהדותיה לברורי מילתא בגוונא אחרינא או דילמא לא סמכינן. תו אי עדיף נכרי מסל"ת מעבד ושפחה או לא. תו אי סמכינן האי דאיכא תרי בדדמי חד שהרי נטבע במים אדירים ועוד שהרי הוכה מכת מות ואמרינן ודאי מת ודילמא לא מת בכל הני איכא לעיוני שהם עיקר הדבר ואעפ"י שיש עדיין דקדוקי דברים יתבארו היטב דרך העברה. איברא דמחייב איניש לאהדורי אאנפי דשריותא ואפי' בגופא דעובדא וז"ל הרמב"ם ז"ל בתשו' וכל אלה הדברים חוזרים אל מקום א' ועיקר א' והוא שאין מדקדקים בעדות אשה עגונא וכל המחמיר וחוקר ודורש בדברים אלו לא יפה עושה ואין רוח חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנתם הקלו משום עיגונא דאיתתא עכ"ל. ועדיין אכתוב לקמן השאלה בעז"ה וז"ל הרא"ש ז"ל בתשובה על מעשה של אותו תלמיד שמו ר' אשר אחר שכתב אותם המעשים שבתלמוד כתב מאלו המעשים יש לידע שהרבה הקלו חכמים בעדות אשה משום עיגונא כמעשה הא' וכו' ולא הוזקקו הב"ד לחקור מן הנכרי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו היהודי הלך לו ושוב נתלוה אחר עמו עכ"ל ועיקר טעמו של דבר שמתוך שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילה דאשה דייקא ומנסבא וכ"כ ז"ל בתשובה שלמעלה וכן ראוי לכל מורה לחזור ע"כ צדדים להתיר עכ"ל וז"ל מוהר"י קולון ז"ל סי' קכ"א ברוך אתה כי תלך בדרך טובים רז"ל אשר כמה וכמה חשו לעיגונא דאתתא וכמה קולות הקלו זה מפני זה וכן כל חכמי הדורות הבאים אחריהם זה אחר זה כמה חזרו בצדדים וצדי צדדים בשריותא דאיתתא כאשר בא בידם שאלה כזו וגם אתה צדדת צדדין וטעמים נכוחים וישר כחך אריה עכ"ל. הרי אתה רואה בעיניך דצריך לבקש צדדי ההיתר והמבקש אומדני כי הני רבוותא לעגן האי איתתא אין רוח חכמים נוחה הימנו וכיון דאיכא לפרושי עובדא להתיר אע"ג דאיכא לפרושי נמי לאסור הדרינן להתירה בשעת הסכנה דמשום האי טעמא לא חיישי' דלמא צרה היא דתני ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנים אעפ"י שאין מכירים וכתב רש"י ז"ל שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר עכ"ל וכ"ש אם יש פנים להיתר יותר מפנים של איסור כאשר אני עתיד לבאר בנדון זה. ואפשר נמי דמהאי טעמא איפסיקא הילכתא כמ"ד אין בודקים עד נשים בדו"ח אע"ג דאית בהו דיני נפשות ואע"ג דכתב ר"י דבגופא של עדות אין מקילין היינו כגון שראה צף על פני המים מת לא מקילין לומר שהכירו בטביעות עין אבל בנ"ד שהעדות הוא מכוון אלא דאיכא לספוקי היכי הוה עובדא תלינן להקל ולא אמר בדדמי ואע"ג דכולה שמעתא משמע דתלינן לחומרא כמ"ש בהגהות מימונית שאני הכא דאיכא סהדותא דאמר נהרג פלוני:

ולענין אי בעינן שיאמר קברתיו תליא באשלי רברבי ר"ז והרמב"ם ז"ל בעו שיאמר קברתיו משום דאמר בדדמי וכתב הרשב"א ז"ל שזו היא דעת הריא"ף ז"ל ג"כ ועדיין לא נתברר אצלי מנא ליה הא לגבי נכרי מסל"ת והן לו יהי כדבריו הרי כל האחרונים ורשב"א עצמו מכללם סברי דאצ"ל קברתיו ואעפ"י שהוא ז"ל כתב בתשובה וז"ל הרמב"ם כתב שצריך לומר מת וקברתיו במסל"ת אבל מקצת אמרו שהוא נאמן באומר מת סתם ואעפ"י שאין דעתי מכרעת דעתי נוטה מפני שיש לנו ראיות מהגמ' ומהירושלמי מ"מ מי יקל ראשו כנגד אבות העולם להקל בדבר שבערוה אין לנו אלא לשית לבנו לדעתם ואיני מורה לך להקל בדבר זה עכ"ד. מ"מ כבר נהגו בכל הדורות הללו להקל בדבר משום תקנת עגונות דלא ליפוק מניהו חורבא כ"ש בנ"ד דלדעתי כ"ע מודו כמו שאני עתיד לבאר. וזה שהמפרשים ז"ל הקשו לדעת הרמב"ם ז"ל מהנך עובדי דההוא נכרי דהוה אזיל ואמר וי לפרשא זריזא וכו' ואידך מאן איכא בי תיואי ואידך מאן איכא בי חסא וכלהו אינסיבו איתתיהו אע"ג דלא אמר קברתיו והרשב"א העלה הדבר בצ"ע והריטב"א ז"ל תירץ כיון דנכרי נחית לאכרוזי אי לאו דקים ליה דמית לא הוה מכריז ומש"ה לא בעי וקברתיו וכ"כ נמק"י משמו ולפי שיטה זו בנ"ד דליכא הכרזה בעי למימר קברתיו אבל בעל מ"מ נראה דלא אזיל בהאי שיטה שתירץ דהכא דלא מזכיר שמו ולא מכירו צ"ל קברתיו כמעשה דצידן ואנטוכיא אבל היכא דמזכיר שמו ומכירו כי הנך עובדי דלעיל לא בעי למימר וקברתיו וא"ת בשלמא לפי הריטב"א כיון דמכריז לא [אמר] בדדמי אבל לפי שיטת מגיד משנה מה בכך שהזכיר שמו ומכירו אכתי אמר בדדמי. וי"ל דכיון דמזכיר שמו לא אמר בדדמי דאי אתי למחר לא מצי לאשתמוטי אבל אם אין מזכיר שמו ומכירו אמר בדדמי דאי אתי למחר מצי לאישתמוטי ולמימר אחרינא הוא. ועל חילוק זה אני סומך למעשה חדא שהוא היה בקי בדברי הרמב"ם ז"ל יותר מזולתו ועוד שאני מדקדק כן מלשון הרב בעצמו שהרי בתחילת הפרק כתב היה הנכרי מסל"ת ואמר אוי לפלוני וכו' או שהיה וכו' ונפל פלוני וכן שמע מערכאותיהם שאמר הרגנו את פלוני בכלם מזכיר פלוני ולא הזכיר קברתיו ובסוף הפרק לא הזכיר פלוני כלל אלא יצא נכרי וישראל וכו' וכן אם יצאו ה' בני אדם והכא לא כתב פלוני ומש"ה צ"ל קברתיו והכי משמע פשטא דעובדא דתלמודא. ותו כיון שעיקר הדין הוא במחלוקת שהרי האחרונים שראו דברי הראשונים פסקו דאצ"ל קברתיו הבו דלא לוסיף עלה וכדאי הוא בעל מ"מ לסמוך עליו בשעת הסכנה במילתא דפלוגתא כ"ש לדעת ההגהות וז"ל ובתשובת ר' מנחם ור"א והר"ר קלונימוס ז"ל וסברת הלב דלא שייך למיחש דילמא אמר בדדמי גבי נכרי שאינו נאמן כי אם במסל"ת דבשלמא ישראל המתכוין לדבר להתיר י"ל שנתן דעתו בשעת מלחמה להעיד להתיר ואמר בדדמי בדבר ההוה להיות אבל נכרי המסל"ת ואין כוונתו לשום דבר לא אמר בדדמי כי אר כאשר ראה והסברא נותנת כן עכ"ל. וכן הסכים רבינו שמואל ז"ל ע"כ הרי אתה רואה שאפי' בשעת המלחמה ל"א הנכרי בדדמי כ"ש בנ"ד וטרחתי ומצאתי הון לי והוא תשובת הרמב"ם ז"ל מסכמת למ"ש וז"ל ראובן היה נושא ונותן בחוץ ויצא לישא וליתן בכפרים של עכו כמנהג והפקיד כליו בכפר ביד נכרי אחד ולקח מהם מקצת והלך למכור בעיר אחרת המתין הנכרי ג' ימים ולא בא אז הביא כליו לאשתו שאלו עליו אמר הלך ולא חזר לימים עברו יהודים מכפר עכו דרך שם ת"ל נכרית אחת לאן אתם הולכים א"ל לכפר פלוני א"ל לא אזוזו מכאן לכו וחזרו לבתיכם שמא יארע לכם כמו שאירע ליהודי אחד שאלוה מה אירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני ויצאו אחריו והרגוהו שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתינו ועושה מלאכתינו כשהיה בעירו וספרה להם דמותו ובאו עדים אל ב"ד שבעכו והתירוה לינשא תשובה זאת האשה מותרת היא לינשא שזו הנכרית מסיחה היא לפי תומה ואעפ"י שחזרו ושאלו אותה כמעשה בציער עיר התמרים ואעפ"י שלא הזכירה שמו ולא ידעה אותו בשמו כמעשה צידן ואנטוכיא וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחד והוא שאין מדקדקים בעדות אשה וכל המחמיר וחוקר ודורש בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנתם הקלו משום עיגונא דאיתתא ע"כ למרנו מתשובה זו כמה דברים חדא שאין ראוי לדקדק ולחקור בעדות אשה עגונא וכדכתיבנא לעיל ועוד כיון שהנכרי מל"ת ושמע ישראל א"צ לשוב ולשאול איך היה המעשה שהרי לא הצריך הרב שיחזרו וישאלו מהנכרית איך היה המעשה אם היא ראתה אותו בשעה שהרגוהו או אחרים הגידו לה או מצאתו הרוג אי שמא משום שלא חזר אמרה שהרגוהו אלא משמע כיון שאמרה הרגוהו מסל"ת א"צ לשאול יותר ואפי' שהנכרי לפנינו יש טעם לומר שא"צ לחקור ולשאול יותר וכ"ש כשהנכרי חלף הלך לו. עוד יש ללמוד מתשו' זו שאצ"ל קברתיו שהרי הנכרית לא אמר אלא ויצאו אחריו והרגוהו ולא הזכירה הקבורה כלל והשיב הרב אשה זו מותרת לינשא ומתשובה זו מודעא רבא למחמירים ואע"ג דפשטא דהאי עובדא חולקת על מ"ש הרב ז"ל בעצמו בפ"ח והוא שיאמר קברתיו התם אמרה להלכה והכא אמרה למעשה ולא רצה להחמיר באשה עגונא. וליכא למימר שתשובה זו אחד מבעלי אותה סברא אמרה חדא דשמו חתים עלה הוא והיא כתובה בכלל שאלות ותשובות אחרות של הרמב"ם ז"ל ועוד מי שהוא רגיל ובדק בלשון הרב ז"ל יכיר שהוא לשונו דוק ותשכח וכמה דברים מצינו שחזר בו הרב ז"ל באחרית ימיו ועוד שהוא מסכים לבעלי הסברא האחרת. ואפשר לי לתרץ דמ"ש בפסק והוא שיאמר קברתיו היינו בזמן שהנכרי המסל"ת לפנינו הוא אם אמר קברתיו מוטב ואם לא אמר שואלין אותו אם נקבר או לא אם אמר לא קברתיו או איני יודע אין משיאין אותה אבל כשאינה בפנינו אז סומכין דאי היה שאילתא הוה אמר קברתיו וכל זה לדעת הריטב"א אבל לדעת מ"מ ז"ל לא קשיא דכתב ז"ל דהאי עובדא דההוא דהוה מכריז ואמר מאן איכא בי חיואי שכיבי חיואי ואידך עובדא דבסמוך דפרשא זריזא משמע דא"צ לומר קברתיו ותירץ לדעת הרמב"ם ז"ל דע"כ לא הצריך הרב ז"ל לומר קברתיו אלא כשאינו מזכיר שמו ולא מכירו אבל מזכיר שמו או מכירו אצ"ל קברתיו ובהאי עובדא דההיא נכרית הרי אמרה שהיתה מכירתו וכ"ש בנ"ד שהיה מכירו ומזכיר שמו והיו הולכים בספינה א' והוצרכתי לתרץ תירוצים אחרים אעפ"י שעל תירוץ מ"מ ז"ל אני סומך כמש"ל מ"מ תירץ תירוץ אחר לישב הדברים אפי' לדעת המתהללים באלילי חללות לבם לבלתי שמוע אל הפוסקים האחרונים כגון הר"ן ומ"מ וריב"ש ז"ל. וז"ל ריב"ש ואני איני חושד להרמב"ם ז"ל שיצריך קברתיו בכל נכרי מסל"ת דהא בגמ' גבי מאן איתא בי חיואי לא אמר קברתיו וכן ההוא דקאמר וי לפרשא זריזא וכו' אבל דעת הרמב"ם ז"ל כשאין הנכרי אומר איש פלוני מת שאינו מזכירו בשמו אז צ"ל קברתיו אבל באומר מסל"ת איש פלוני מת חלילה להרב ז"ל שיצריך קברתיו שהרי באותו הפרק בעצמו כתב כיצד משיאין ע"פ המל"ת וכו' ובפרק שלפניו כי הרב ז"ל אינו סובר שנאמר בהנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה ועשה זה החילוק עכ"ד. וז"ל הר"ן בתשובה ואין בזה ספק אפי' לדברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ הוא בכיוצא בזה פרק אחרון מה' גירושין דכל שהוא מכירו אצ"ל קברתיו אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסובר הרב ז"ל דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני המעשים שבאו בגמ' בכיוצא בזה דבכולם יש קברתיו אלא ש"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלבד ושאינו מכירו בעינן דלימא מת וקברתיו והוא דעתו של הרב בזה וטעמא דמילתא דיותר אדם בקי במי שמכירו מבמי שאינו מכירו הילכך כל שאמר מת לחוד סגי אע"ג דל"א קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים עד דאמר קברתיו עכ"ל. ולדעת הני רבוותא אין ק"ו כלל ממ"ש בפסק למ"ש בתשובה אבל לדעת הריטב"א ז"ל שחילק בין מכריז לאינו מכריז ולדעת הרשב"א שהעלה הדבר בצ"ע עכ"פ צריך לתרץ כמ"ש או בדרך אחרת כי מעולם לא אמרתי קבלו דעתי ולבי אומר לי שאם היה הרשב"א ז"ל רואה תשובה זו של הרב היה גם הוא עושה מעשה להקל:

ולענין אי עדיף נכרי מסל"ת טפי מעבד ושפחה הדבר ברור דעדיף ועדיף וכ"נ בבירור מדברי רש"י ז"ל בסוף יבמות בעובדא דההיא פונדקית וכ"כ הר"ר ישראל וכ"כ מוהריק"ו יעיי"ש כי איני בא לשנות הדברים ולית דין צריך בושש. ועיקר מה שיש לדקדק בנ"ד בהאי סהדותא דמשמע מתוך עובדא גופא דאמר בדדמי שהרי המכה היה עומד על קרש בלב ים מוטרף והכה אותו אל החומש או במקום שיצאה נשמתו מיד וגם המסל"ת שהיה מטורף לעמוד על נפשו איך נתן אל לבו לראות שהכהו במקום שהנשמה יוצאה בו ועוד דמסתמא מיד שהכהו צלל במים אדירים ועוד שהנכרי לא היה אפשר שישהא שם עד שיצא נשמתו שגם הוא היה ממהר לצאת מתוך ההפכה מכל הני צדדי הוה משמע דלית מששא בהאי סהדותא אבל כד מעינת בה שפיר תשכח דאיכא כמה אנפי אחריני דלא אמר בדדמי ותחילה אומר כי עדות היהודי אינו מכחיש כלל עדות הנכרי המסל"ת ואינו מעלה ומוריד בדין זה כי כן דרכו של דבר ראה אותו שנפל לים בכח וצלל במים ויצא למרחוק כמנהגו של עולם ולשם אירע המעשה והיהודי לא ראה כי לא ראיתי אינה ראיה אא"כ אמר לא זזה ידי מתוך ידו וזה ברור מאד והחולק על זה חולק על האמת ואפשר שהמכה היה גבור וחזק והקרש היה כבד והכהו מכת אכזרי על הלב או בבטן ויצאו מעיו ואדרבה טירופו היה סיבה להכותו מכת מות כדי להנצל ממנו שהיה רודף אותו שאם ירכבו שניהם על הקרש קרוב הוא שימותו שניהם ועוד אפשר שהיהודי היה קרוב למיתה וחלוש מאד מחמת המים ונלאה לשוט בהכאה כל דהו יצאה נשמתו וזה קרוב מאד כ"ש שחשב שכבר מצא קצת סמך:

ולענין הנכרי המל"ת אפשר שהיה גם הוא על קרש או על נטל יושב בטוח וראה המעשה שהכהו ואח"כ ראה אותו צף ע"פ המים כדרך המתים וא"ת בשלמא אחר שישב זמן במים מת שכבר נתפח אזי הוא צף על פני המים אבל מיד אחר מיתה צלל במים י"ל דילמא שהה זמן מרובה עד שנתפח ועלה והקרוב אצלי הוא שעלו כלם ליבשה והשליכוהו המים ליבשה כמנהג ושם ראה את היהודי מושלך מת והבין בו וראה את המכה שהיא מכת אכזרי במקום שהנשמה יוצאה בו והכיר שמחמת המכה מת או שמא היה כל כך קרוב אצלם עד שראה שהכהו במקום שהנשמה תלויה בו או בבטן ויצאו מעיו ששוב לא יחיה או שמא הקרש היה גדול וראה אותו מושלך מת על הקרש שהרי בהכאה כל דהו היה מת כדפי' לעיל ואח"כ הפילו לים או אפשר אחר שעלו כלם ליבשה היה המעשה והרגו לפי שרצה לעלות על הקרש כשהיו בים כי הנכרי עברתו שמרה נצח כמו שהוא מפורסם באומת אדום וכך העיד עליהם הנביא או שמא בספינה עצמה היה המעשה לפי שדרך הספינה הנשברת אינה מתפרקת לחלקים בפעם א' אלא אח"ז וכשהתחילו לרבות בה המים כל אחד תופס לו קרש או חבל או עץ או קורה ורוכב בה ויושב ומצפה עד שיראה מה שיהיה בסופה ומשה קולפטי השליך עצמו בתחילה וחבירו רואה ולא עלה ואחריו השליך עצמו היהודי ואח"כ עלה משה הנז' וחזר אל הספינה שלא היה יכול לשוט ורצה לרכוב על הקרש אשר היה רכוב המרצח והגוי רואה המעשה כי עדיין בתוך הספינה היו או באחד מחלקיה וכיון שיש לתלות באחד מאלו לא תלינן דאמר בדדמי ואפי' לדעת האומרים דנכרי המל"ת אמר בדדמי. וראיה דתלינן להקל ולא להחמיר דהא תלמודא לא מפיק ממל"ת אלא במתכוין להעיד או להתיר א"כ לא דייקי אשאר אמתלאות וכ"כ הר' ישראל ז"ל והכי איתא בתשובות מור"ם דאפי' אמר הנכרי אני הרגתי את פ' מהני במל"ת ולא אמרינן דלמירמא אימא קעביד וא"כ מוכח מדבריו ומסיק שם דה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן קא מכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אא"כ מוכח ע"כ עוד כתב מור"ם ז"ל בתשובה דאם העיד העד לאחר ג' ימים לא אמרינן לא תהני עדות וכדתנן אין מעידין עליו לאחר ג' ימים דכיון דמעיד בסתם נהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שנהרג מיד והכירו או שהיה עם ההורגים וראה חבירו שהרגוהו ע"כ וכתב עלה מוהר"ר ישראל ז"ל אלמא אזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהיא ע"כ ואע"ג דכתב ז"ל דסתם כשמסיח סתם שנהרג אינו מסיח הדבר דרגיל עלמא למימר בהו בדדמי אבל בנ"ד דבגוף העדות איכא למיחש לא אמרינן וכו' ובנ"ד נמי איכא למיחש דאמר בדדמי. ליתא ולא קשיא אלא אדרבה מהך עובדא איכא סיעתא לעובדא דידן חדא דהתם מזכיר מיתה ושם מיתה נופלת על כל דרכי המיתה או ע"י הטביעה או ע"י דבר אחר ובטביעה רגילי אינשי כי חזי ליה טובע בים קורין עליו שם מיתה אבל בנ"ד שהזכיר הריגה בפוניאל לא שייך למימר בדדמי דלא קרו אינשי לטביעה הריגה בפוניאל וזה ברור מאד לכל בעלי העינים המבקשים האמת. ותו דהתם סיים דבריו ואמר דברים שמשמעותם הטביעה כמ"ש הוא ז"ל אבל בנ"ד לא הזכיר כלל. ותו כיון שהיה מספר מי ניצול ומי נטבע והיהודי לא הזכירו בכלל הטובעים אלא שנהרג בפוניאל משמע בהדיא מתוך דבריו שידע בודאי שהרגו ולא מת מפני הטביעה וטעם זה נכון מאד ולא עלה על לב בעלי הקונדריסין:

ולענין אי הדרינן בתר שריותא או בתר איסורא בפ' האשה בתרא תנן אין מעידין ואפי' ראוהו מנויד וצלוב והחיה אוכלת וכו' נפל למים שאין להם סוף וכו'. מהני מתניתא ומה דאיתמר עליהו בגמ' משמע דאזלינן בתר איסורא משום חומרת א"א ולא מקלינן מידי משום עיגונא דאתתא וגרסינן נמי בירושלמי ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וצלוב אני אומר מטרוניתא עברה עליו ופדאתו וחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים נפל לבור אריות אני אומר נסים נעשה לו כדניאל לכבשן האש אני אומר נסים נעשו לו כחנניא וכו' ע"כ הא משמע דהדרינן אצדדי דחומרא ומהתם משמע איפכא דתנן אפי' שמע מן התנוקות וכו'. ותו תנן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין עפ"י בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' ומהני מתניתא ומעובדי דאתמר עליהו בגמ' משמע דצריך לאהדורי בתר צדדין דשריותא וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה וכדכתיבנא לעיל וא"כ קשין אהדדי י"ל דל"ק דהנך דלעיל איירי בדליכא סהדותא דמת אלא דמספקא לן עובדא היכי הוה ומשו"ה אזלינן לחומרא אבל היכא דאיכא סהדותא אפי' נכרי המל"ת אזלינן לקולא ומהדרינן אאנפי דשריותא ומקלינן משום עגונא דאתתא. וא"ת ה"מ בעד הוא דמקלינן אבל בגופא של עדות לא דגרסינן בפ' יש בכור ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים וכו' ומתרצינן שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן ופרכינן ומי החמירו בה והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומתרצינן כי אקילו רבנן בסופה בתחילה לא אקלו רבנן ואי בעית אימא יכיר לחוד וכו' הרי לך בהדיא דבתחילה לא אקלו רבנן אפי' דאיכא סהדותא דעלה דמתני' דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים קיימינן. וי"ל דה"מ היכא דמעיד ראהו מת לא מקלינן לומר זה הוא עד שיכירהו יפה אבל עד המעיד שראהו שמת או שנהרג כיון שיודע שזה הוא מקלינן ביה וכן הבאתי מלשון רש"י ז"ל שכתב בסיפא לאחר שכוונו יפה שזה הקלו חכמים בסוף עדותו להחזיקן אפי' בעבד ושפחה אבל בתחילתו תחילת העדות דהיינו ראיית המת לא הקלו עד שיכירוהו יפה עכ"ל ומכאן נסתפקו וגמגמו היכא שהנכרי מל"ת שראהו צף ע"ג מים היאך נתן טביעות עין דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו ט"ע במתכוין אבל בנכרי לא שייך זה וא"ת ואמאי גמגמו בהדיא משמע הכי בפ' יש בכור. י"ל דדילמא לא סמכינן אהאי תירוצא וכנראה כיון שהנכרי היה מכירו יפה והעיד שנהרג הדרינן אצדדי דשריותא משום עגונא דאיתתא ואי אמרינן אמר בדדמי או לא כל היכא דאיכא צדדי דלא אמר בדדמי הדרינן עליהו ולא הדרי אצדדי דאמר הנכרי בדדמי לאסור את האשה. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף