שו"ת רדב"ז/ב'שמא
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
שאלה ראובן בא מארץ צפון למצרים והביא עמו בת קטנה נכרית שקנה אותה והפקידה ביד אשה אחת ואמרה האשה שדעתו היה לישא אותה והלך לו לארץ המערב ושמעו בו שמת ועתה הבת היא בירושלים גדולה יותר מעשרים שנה וגדלה בדת ישראל כשאר הנשים אם יש תקנה לאשה זו להנשא לישראל כי לא נודע לו במלכות הזה לא יורש ולא קרוב ויש לחוש שמא ירגישו העכו"ם שאין לה אדון ויקחו אותה לבית אלמא"ל או שמא תצא לתרבות רעה ח"ו:
תשובה לכאורה היה נראה שאין תקנה לאשה זו לבוא בקהל שאין לך אדם מישראל שאין לו יורש שהנחלה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו ואפילו תימא שכיון שהיורש הוא במקום רחוק וצריך להוציא מנה על מנה סתמא דמלתא דמתייאש ממנה או אפקורי מפקר לה וקי"ל המפקיר עבדו או שנתייאש ממנו יצא לחירות מ"מ אין היורש יודע שיש למורישו שפחה והוי יאוש או הפקר שלא מדעת. ואפילו תימא דידע מ"מ אין היאוש או ההפקר מפקיע האיסור שבה אלא הממון והיינו דאמרינן וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור להתירו בבת ישראל וכיון שלא יודע היורש איו מי מפקיע האיסור שבה. אבל כד מעיינית בה שפיר תשכח דאית לה תקנה חדא שהדבר ספק אם הטבילה לשם עבדות או לא וקרוב הדבר שלא הטבילה וכיון שאם היה רוצה לישא אותה אטרוחי מדינא תרי זימנא למה לי להטביל אותה לשם עבדות ולחזור ולהטבילה לשם גירות ואם הדבר כן עדיין נכרית היא ותטבול עתה בפנינו ותהיה גיורת דק"ל הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו כדאיתא בפ' החולץ ואמרינן בגמרא טעמא עכו"ם גופיה לא קני ליה אלא למעשה ידיו וכיון שקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה וכיון דאין לו בו קנין הגוף א"צ גט שיחרור וזה מוסכם. ויש מי שכתב שצריך לכתוב לו שטר על דמיו ובנדון דידן נמי נכתוב עלה שטר בדמיה ליורשי ראובן ואפילו אם ידענו שהטבילה לשם עבדות והרי היא שפחה אית לה תקנתא אבע"א משום תקנתא דיורש ואי בעית אימא משום תקנתא דידה דקי"ל כרשב"ג דאמר בית דין אביהם של יתומים וכל מה שרואה ב"ד שהוא תקנה ליתומים עושין ומה שעשו עשוי וגם זה מוסכם וכתבה הרמב"ם פ"ט מהלכות נחלות והדבר ברור שאם יניחו הדבר כמות שהוא איכא פסידא ליתמי ולעולם לא יגיע הדבר ליד יורש כי שמא תמות או שמא יקחו אותה לבית אלמא"ל או שמא תצא לתרבות רעה כיון שאין לה מי שיפרנסנה ולא מי שישמרנה ומה"ט נמי איכא למיחש ניחוש שמא ינהגו בה מנהג הפקר ושמא באריכות הזמן תזקין ויפחתו דמיה וכיון דאיכא כל הני טעמי צריכין ב"ד לעשות תקנה ליורש כיון דליתיה קמן דאע"פ דקי"ל היוצא לדעת אין ב"ד נזקקין לנכסיו הנ"מ שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת נזקקין כדאיתא בפ' המפקיד וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' נחלות וכ"ש בנ"ד שאין היורש ידוע ואין היורש יודע שיש למורישו שפחה דדמי ממש לנכסי שבוי או בורח מחמת נפשות שב"ד עושין להם תקנה ומעמידין להם אפטרופוס הכי נמי מעמידין אפטרופוס ומוכר את השפחה ומניח המעות ביד נאמן ע"פ ב"ד עד שיבוא היורש. ואם תאמר שמא היורש הוא גדול וקי"ל אפטרופוס לדקנני לא מוקמינן לא קשיא כלל דהא טעמא הוא שמא לא ימצאו מי שירצה להיות אפטרופוס כמו ליתומים דאיכא מצוה אבל אם ימצאו מי שיטפל בנכסים הרי הוא אפטרופוס ומה שעשה עשוי וז"ל הרשב"א ומסתברא לי שכשאמרו מורידים קרוב דוקא כשאין אדם רוצה לפקח בנכסים בתורת אפטרופוס אבל אילו רצה לפקח בנכסים בתורת אפטרופוס מעמידין ב"ד האפטרופוס ואין מורידין קרוב ע"כ הלכך בנ"ד פשיטא דמעמידין אפטרופוס חדא דלמא קטן הוא ואם תמצא לומר גדול הוא ליתיה קמן ואין לך מצוה גדולה מזו וכל אדם ירצה לזכות בה דאיכא תקנתא ליורש ותקנתא לאשה וקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואין חילוק בין מטלטלין וקרקעות ועבדים לכל ממנין אפטרופ' ומוכר ועושה מה שהוא תועלת ליתומים ומה שעשה עשוי וגם זה מוסכם ותניא בפ' הניזקין ואין האפטרופסים רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות ה"נ מוכר שפחה זו לאחרים ע"מ לשחררה ואחרים מוציאין אותה לחירות ע"י גט. וא"ת דכתב עלה רש"י אבל מוכרין אותה לאחרים כגון לאכילה או ליקח בהן קרקע וכן כתב הרמב"ם בפ"י וז"ל יש לאפטרופוס למכור בהמה עבדים ושפחות שדות וכרמים להאכיל ליתומים אבל אין מוכרין ומניחין המעות וא"כ בנ"ד דליכא יתומים להאכילן אמאי ימכור. לא קשיא כלל דלעולם בתר תקנת יתומים אזלינן ומה לי תקנת האכילה ומה לי תקנה אחרת וכבר ביררנו לעיל דאיכא תקנה ליתמי במכירת השפחה ולהניח מעותיו ביד נאמן. ותו דבשלמא דהיכא דאיתיה ליורש קמן תקנתא הוא שלא ימכרו עבדים ושפחות כדי שישתמש בהם אבל בנידון דידן תקנתא היא שתמכר ואנן סהדי דניחא להו בהכי כל היכא דאיתנייהו כיון דאיכא תקנתא לדידהו ולדידה. ותו שאין הדברים אמורים אלא בזמן שלא נטל האפטרופוס רשות מב"ד אבל אם נטל רשות מב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה לב"ד וכן כתב הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ונראה שהוא מוסכם ותניא בפרק הניזקין וכתבה הרמב"ם ז"ל סוף הלכות נחלות אין האפטרופסים רשאין להוציא עבדים לחירות ואפי' ליקח דמים מן העבד להוציאו לחירות אבל מוכרין לאחרים ולוקחין מהם הדמים ע"מ להוציאו לחירות ואותם האחרים הם משחררים ע"כ ואיכא מאן דפסק כרבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו. הלכך בנ"ד ב"ד של שלשה חכמים ממנים אפטרופום לנכסי ראובן ומוכר שפחה זו לאחרים ע"מ לשחררה ומניח המעות ביד נאמן עפ"י ב"ד והקונה משחרר אותה בגט ומותרת לבוא בקהל והנראה לענד"כ. אני דוד ן' אבי זמרא. והסכימו עמי חכמי ירושלים תובב"א:
[תושלב"ע]
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |