שו"ת רדב"ז/א'תקלט
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ושלושים ותשעה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קסה]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קסה) פרק רביעי מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. כיון שהזכיר לשון אכילה אם אכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואפילו אמר שלא יאכל כלום דה"א דאסר נפשיה אכל שהוא אפ"ה פטור הואיל והזכיר לשון אכילה והרי הוא כאוכל חצי שיעור וכו' דאע"ג דפטור ממלקות וקרבן איסור תורה איכא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזיא לאצרופי ולא תימא משום דאמר שלא אוכל כלום אלא אפילו שאמר שלא אוכל סתם ואכל חצי שיעור אסור מן התורה ונקט לשון כלום לאשמעינן דאפי' בכה"ג פטור ולא תימא דוקא באיסורי תורה אבל באיסור שהוא מביא על עצמו ע"י שבועתו וה"א אין דעתו אלא על כזית קמ"ל דהוי כשאר איסורי תורה וזהו שכתב הרב והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות. וחצי שיעור לאו דוקא אלא ה"ה דכל שהוא אסור מן התורה ואפליגו בחצי שיעור משום ר"ל דאמר אינו מן התורה. נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. דלשון טעימה משמע כל דהו והא דנקט שלא יטעום כלום לאו למימרא שאם נשבע שלא יטעום סתם ואכל כל שהוא לא מחייב אלא אגב דנקט לעיל כלום נקט נמי בסיפא א"נ לאשמועינן דמלת טעימה משמע כלום דאי לא תימא הכי קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ודוק. שבועה שלא אוכל היום ושתה חייב שהשתיה בכלל אכילה. ומינה נמי שאם נשבע שלא אכל ונמצא ששתה חייב וקמ"ל דאפי' בלשון בני אדם שתייה בכלל אכילה. והכי אמרינן בגמרא דאמר ליה איניש לחבריה (תו) נטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו [וכ"כ] (בהלכות גדולות) [ומסיים] וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אע"ג דמדאורי' שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל. לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת כיון דשתיה בכלל אכילה הוי ליה כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד דלא מחייב תרתי וכן אם נשבע שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שאע"פ דלדידיה לא הוי שתיה בכלל אכילה שהרי פירש שלא אוכל ואשתה מ"מ אין כאן אלא שבועה אחת על שתיהן וזה ברור. אלא הא מספקא לי אם אכל ולא שתה או שתה ולא אכל מי מחייב דדילמא דעתיה אתרוייהו דהוי כנשבע שלא יאכל עשרה ואכל חמשה דפטור והכי מסתברא מדלא קאמר שלא אוכל ולא אשתה. וכך יש לדקדק ממה שכתב הרב לקמן שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה הם שתי שבועות אבל שבועה שלא אוכל ואשתה לא מחייב אלא חדא לפי שהיא שבעה אחת על האכילה או על השתיה נמצאת אומר שבועה שלא אוכל ואשתה לא מחייב עד שיאכל וישתה. שבועה שלא אוכל ושלא אשתה מחייב אאכילה לבדה ועל השתיה לבדה ואם אכל ושתה חייב תרתי (כמי שאמר שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה דחייב שתים) דהוו להו שתי שבועות ולא הויא שבועה על שבועה דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין. וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר איסורין וכו' לאפוקי אם שתה מלוא לוגמיו שהוא פחות מרביעית דסד"א כיון דמחייב על מלא לוגמיו ביום הכפורים קמ"ל דלענין שבועה ברביעית כשאר איסורין ונ"ל טעמו של דבר דביוה"כ ביתובי דעתא תליא מילתא ובמלוא לוגמיו מיתבא דעתיה אבל לענין שבועה הוי כשאר איסורין וא"ת דלגבי אכילה הוי איפכא דלא מחייב ביוה"כ אלא בככותבת דהוי טפי מכזית ולענין שתיה מלא לוגמיו דהוי פחות מרביעית וי"ל דמהאי טעמא גופיה דלענין אכילה לא מיתבא דעתיה בפחות מככותבת ולגבי שתייה מיתבא דעתיה במלוא לוגמיו כיון דלא אכיל מידי אבל לענין שבועה הרי המאכל והמשקה נאסר עליו כשאר איסורין של תורה ושיעורן שוה א"נ בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו שתיה בפחות מרביעית וקרי אכילה לכזית:
שבועה שלא אוכל היום ואכל מינים הרבה אינו חייב אלא אחת. דסד"א מינים מחלקים לחטאות או למלקיות קמ"ל כיון דאכלן בהעלם אחד או בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת. ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטניות ואכל הכל אינו חייב אלא אחת. לכאורה משמע שאם אכל פת לבדו או בשר דמתחייב והא ודאי ליתא מדלא קאמר ולא פת ולא קטניות כדכתיבנא לעיל ולא מחייב עד דאכיל לכולהו דמצי למימר לא היה בדעתי אלא על כולן ולא על כל אחד מהם לבדו וכתב בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והאומר בלשון הזה דעתו ליאסר מכל אחד מהם לבדו א"כ כשאכל את כולם למה לא יתחייב על כל אחד מהם אלא ודאי האומר שלא אוכל פת ובשר וקטניות מצי למימר לא היה בדעתי אלא על כולם ולא מלקינן ליה אבל הוא יחוש לעצמו שאם היה בדעתו לאסור בכל אחד מהם לא יאכל אחד מהם ואם אמר שלא אוכל בשר ולא פת ולא קטניות ואכל אחד מהם מלקינן ליה אפילו שיאמר לא היה בדעתו אלא על כולם ואם אכל את כולם לוקה על כל אחת כדכתיבנא לעיל. וקא מיבעיא לי אם אמר שלא אוכל פת ובשר וקטניות ואכל אחד מהם ואמר בדעתי היה ליאסר בכל אחד מהם אי מלקינן ליה או לא וכן אם אמר שלא אוכל פת חטין ושל כוסמין ושל שעורים דקי"ל דלא לקי עד דאכיל לכולהו אם אמר בדעתי היה ליאסר בכל אחד מהם ואכל אחד מהם אי מלקינן ליה או לא. ומסתברא לי דמלקינן ליה דהא איכא פיו ולבו שוין ולישנא הוא דאתקלא ליה והוי כאלו אמר שבועה שלא אוכל פת ושלא אוכל בשר. ומנא אמינא לה מדפרכינן עלה דמתניתין שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין וכו' ודילמא למפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי פירש"י אמאי חייב על כל אחת ואחת דילמא הא דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קא אתי אלא למיפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר שלא אוכל סתם היה נאסר בכל המאכלים ע"כ וטעמא דאתי למיפטר נפשיה הא אי אתי לחיובי נפשיה בכל אחת ואחת ניחא מתני' דקתני חייב על כל אחת ואחת אע"ג דאכתי לא אסיקנא אדעתין טעמא דפת ופת לחלק ובתר מסקנא דגמרא נמי דשלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא הוי לחלק הנ"מ דאמר דאתי למיפטר נפשיה מאחרנייתא אבל אם אמר דעתי היתה ליאסר בכל אחד מהם ודאי דמלקינן ליה אכל חד מינייהו. ואם אמר איני יודע בנדרים ושבועות הלך אחר לשון בני אדם. אבל אם אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ולא של שעורים ולא של כוסמין ולא ולא לחלק הוא ולקי אכל חד מינייהו אפילו אמר שלא היה בדעתי ליאסר אלא בכולהו דומיא ושלא אוכל ושלא אשתה. וכולן מצטרפין לכזית. אכילה ושתייה נמי מצטרפין כיון דשתייה בכלל אכילה אבל אם אמר שלא אוכל ושלא אשתה אין אכילה ושתיה מצטרפין הואיל והם חלוקים לחטאות הרי הם כחלב ודם שאינם מצטרפים בכזית. שבועה שלא אוכל ושלא אשתה וכו' הואיל ופירש וכו'. משמע דטעמא משום דלא הוה צריך לפרושי ופירש גילה דעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה וא"כ מי שנשבע שלא יאכל ושלא ילך למקום פלוני ואכל והלך לא יתחייב אלא אחת והא ודאי ליתא שאם אכל והלך לוקה תרתי דשתי שבועות הן וי"ל דלעולם בכה"ג מחייב תרתי אבל גבי שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ה"א דלא מחייב תרתי כיון דשתיה בכלל אכילה הוי כנשבע שלא יאכל שלא יאכל שני פעמים דשבועה בתרייתא לאו שבועה היא לכך הוצרך הרב לומר הואיל ופירש ואמר ושלא אשתה גילה דעתו שלא כלל השתייה בכלל האכילה וכו' ואין זו שבועה על שבועה וזהו שכתב ז"ל נמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. היה חבירו מסרב בו וכו'. בגמרא פרכינן עלה דמתניתין דתנן שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ודילמא אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא. ותו פרכינן כגון אלו הוא דלא שתינא בציר או טפי מהני שתינא. ותו פרכינן ודילמא מאלו לא שתינא הא אינהו גופייהו שתינא ומוקי רב אחא למתניתין במסרבין בו לאכול ובכל הני פירכי דפריך תלמודא שיילינן ליה ועושין על פי פירושו דקי"ל סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ואם אמר איני זכור דנין בהם להחמיר אבל לא להלקות. ומיהו אם לשון בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן הדין בשבועות וזה דעת הרמב"ן ז"ל ומסכים למה שכתבתי לעיל. שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה זה נוסחת הספרים שלנו. ולפי זה אין מקום למה שכתב הראב"ד ז"ל תמיה מה בין שלא אוכל לשלא אוכלנה וכי יש הפרש בין לשון זכר ללשון נקבה ע"כ שהרי מלת זו ומלת אותה לשון נקבה הם ואפ"ה כיון שאכל ממנה כזית חייב א"כ אין ההפרש משום לשון זכר או נקבה ושמא ספר משובש נזדמן להראב"ד ז"ל. והיה כתוב בו שלא אוכל ככר זה שלא אוכל אותה ולפיכך תלה בוקי סריקי ברבינו לומר שהוא מחלק בין לשון זכר ללשון נקבה ובוודאי שלא היתה זו דעת רבינו אפילו לפי הספר שנזדמן לו. וכתב ז"ל אלא שהפרש בין שאמר ככר זו לשלא אוכלנה שכזית מן הככר נקרא ככר אבל שלא אוכלנה משמע על כולה ועל כזית ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין מאי זה טעם כזית מן הככר נקרא ככר והלא הככר מונח לפניו ומצי למימר לא נתכוונתי אלא לכל הככר. ותו ק"ל כיון שלא אוכלנה משמע על כולה ועל כזית א"כ מאי איכא בין שלא אוכל ככר זו לשלא אוכלנה ונראה שכוונתו ז"ל שאם נשבע שלא אוכל ככר זו בין אם אכל ממנה כזית בין שאכלה כולה ולא התרו בו בין כל זית וזית אינו לוקה אלא אחת ואם התרו בו לוקה על כל זית וזית ממנה. אבל אם נשבע שלא אוכלנה אם אכל ממנה כזית לוקה ואם אכלה כולה לוקה שתים אחת משום שאכל ממנה כזית ואחת משום דאכלה כולה. ואם התרו בו בין כל זית וזית לוקה על כל זית וזית ולוקה נמי משום דאכלה כולה וכן נראה מפסקי הרא"ש ע"ש. ובעל בית יוסף לא הבין כוונת הראב"ד בהשגתו. גם מה שכתב בעל מגדל עוז דשלא אוכלנה איירי במסרבין בו לאכול לא נתיישב אצלי חדא דעיקר מה שתלוי חלוק הדין חסר מן הספר. ותו כיון דאיירי במסרבין בו מאי שנא היכא דנשבע שלא אוכל אותו שחייב על כזית ממנה ואם שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה והלא שתי הבבות צריך להעמיד במסרבין בו לפי דעתו. ותו דרבא הוא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו ומתניתין דדייקינן מינה כדרבא לא איירי במסרבין הילכך כי ניים ושכיב אמרה. וכוונת רבינו הוא מה שנראה מפשטא דסוגיין דגרסינן עלה דמתניתין שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה למה לי למיתני תרי לישני הא קמ"ל טעמא דאמר שבועה שלא אוכל והדר שבועה שלא אוכלנה דמשום הכי הוי שבועה על שבועה דכיון דנאסר בשבועה ראשונה על כזית הילכך שנייה לא חיילא דבכלל ראשונה היא אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה והם הם דברי רבינו והטעם דלשון שלא אוכל משמע שנתכוון לסתם אכילה האמורה דהיינו כזית אעפ"י שאמר אותה אבל אם אמר שלא אוכלנה לא נתכוון לאכילה האמורה בתורה אלא לאכילת הככר כולו וכן הבנתי מדברי רש"י ז"ל שכתב כדרבא דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה ע"כ ומדכתב בכדי אכילה משמע סתם אכילה האמורה בתורה. והוי יודע דלאו דוקא שאכלה כולה אלא אפילו ששייר ממנה אלא ששייר פחות מכזית לאו שיור הוא וכן כתב הטור וגם רבינו סובר כן. אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת. היינו מתניתין דכתיבנא לעיל וטעמא דכיון שאמר שלא אוכל ככר זו נאסר בכל כזית ממנה וכי הדר נשבע שלא אוכלנה הוי שבועה על שבועה ולא חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השניה כאשר ביאר הרב לקמן:
וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת. כתב עליו הראב"ד ז"ל וגם זה שיבוש הוא שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם ע"כ. וכתב בעל מ"ע דמדעת סברא בא להקשות עליו וחס ליה להראב"ד ז"ל שיאמר על דבר שהוא תלוי בסברא שהוא שבוש אלא מתוך לשונו ומשמע שבא להשיג עליו משום דהוי איסור מוסיף דמגו דחיילא שבועה שניה על שאר הימים חיילא נמי על זה היום ואם אכלה חייב שתים. וטעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שהאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסורה הראשון עליה כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דאתוסף עליה איסור אשת איש אתוסף נמי משום חמות ובזמן המגו עדיין שם חמות עליה אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר היה לאכול הילכך לא אמרינן בה מגו לאוכלה ביום עצמו. קצרו של דבר מפני שנאסר הככר בשאר הימים לא נאסר עליו ביום שנשבע שלא לאכול כיון דלמחר מותר הוא לאכול ודוק ותשכח. ואם עבר היום ואכלה למחר ודאי מתחייב משום שבועה שניה דכיון דנסתלקה שבועה ראשונה שהרי הוא מותר לאכול חלה שנייה על אותו ככר וזהו שכתב הרב ז"ל. ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה ודוק מינה הא אם אכלה למחר חייב דחלה שבועה שניה וכל זה הפך ממה שכתב בעל מ"ע ואין דבריו מתיישבים כלל וק"ל. ויש לדקדק בדברי הרב ז"ל דמשמע מדבריו דאם אכל מקצתה היום ומקצתה למחר שחייב על אותו מקצת שאכל למחר מדקאמר ואכלה כולה באותו היום והוא ז"ל כתב לעיל דשלא אוכלנה כולה משמע הילכך למחר שהוא זמן שחל האיסור לא אכלה כולה ואין לנו לצרף מה שאכל ביום הראשון שהוא פטור עליו עם מה שאכל ביום השני וי"ל דס"ל ז"ל דשלא אוכלנה שלא אשלים אכילתה משמע ולפי זה הנשבע על הככר שלא אוכלנה ובא חברו ואכל חציה והשלים הוא אכילתה חייב עליה אעפ"י שלא אכלה כולה ודוחק. והנכון בזה דסוף סוף אכלה כולה באיסור שבועה שאעפ"י שאכל חציה בזמן שהיה פטור מ"מ איסור שבועה עליה שהרי אם נשאל על הראשונה חלה השניה וכיון דבאיסור אכלה מצטרף מה שאכל ביום הראשון עם מה שאכל ביום השני וחייב ולפי זה אם אכל חברו חציה ואכל הוא חציה פטור עליה דאוכלנה כולה משמע ועדיין צ"ע. עוד יש לדקדק בדבריו ז"ל אמאי נקט שלא יאכלנה והלא אם אמר שלא אוכל ככר זו ואכלה או כזית ממנה הדין כן הוא שהרי לא חלה שבועה שניה כיון שנשבע שלא יאכל היום ואיכא למימר דלרבותא נקט הכי וסד"א אין זו שבועה על שבועה דשלא אוכל היום לא נתכוון אלא לכזית דסתם אכילה בכזית הילכך אם חזר ונשבע שלא אוכל ככר זו כזית נמי משמע ואין שבועה חלה על שבועה אבל אם אמר שלא אוכלנה דכולה משמע והא אם אכלה כולה ליחייב תרתי קמ"ל דלא חלה שבועה ראשונה שלא אוכל היום כולל בין מקצתה בין כולה והוי שבועה על שבועה א"נ לאשמעינן החדוש שכתבתי לעיל שאם אכל חציה היום וחציה למחר חייב על מה שאכל למחר אע"ג דאוכלנה כולה משמע. אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וכו'. היינו דיוקא דמתני' דבר שהוא לעיל וברור הוא שאין זו שבועה על שבועה וחלו שתיהן אלא שיש לדקדק למה הוסיף הרב חזר ונשבע שלא יאכל כלום ואם דעתו שלא יאכל כלום אפילו משאר מינים הויא לה שבועה בכולל וחלה על הראשונה ומאי איריא משום דאמר תחלה שלא אוכלנה דמשמע כולה אפילו אמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ונשבע שלא יאכל כלום מגו דחיילא שבועה על שאר המינים חיילא נמי על זה הככר שנשבע עליו בכולל וחייב שתים אם אכל ממנה כזית וכ"ש אם אכלה כולה. ואם דעתו שלא אוכל כלום מזה הככר היינו הך דשלא אוכל ככר זו שכבר כתב הרב לעיל שהאומר שלא אוכל כלום אין דעתו על פחות מכזית כיון שהזכיר לשון אכילה וי"ל דהיא גופה קמ"ל שמי שנשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום על אותו ככר שנשבע עליו תחלה נתכוון ולא מיתסר בשאר מילי ואין כאן מגו וכ"ש לפי מה שכתבנו למעלה שלא נקרא כולל עד שיפרש דברים המותרים עם דברים האסורים כגון שיאמר שלא אוכל ככר זו ולא דברים אחרים דמגו דחיילא אשאר דברים חיילא נמי על הככר אשר נשבע עליו תחלה כאשר ביאר הרב בסמוך. שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים חייב על התאנים שתים וכו'. וזהו הנקרא כולל ולא מבעיא בדברים האסורים מצד עצמם אלא אפילו בדברים שאדם אוסר על עצמו ע"י שבועה אמרינן כולל ומוסיף ובת אחת כדין איסורי תורה ונתחייב בשתי שבועות. וא"ת כיון שחלה שבועה בכולל פשיטא שנתחייב בשתי שבועות וי"ל דהא נהי דחייל בכולל אבל לא לענין מלקות וקרבן קמ"ל נתחייב כאלו נשבע שתי שבועות ואם הוא מזיד לוקה שתים ואם הוא שוגג מביא ב' קרבנות:
שבועה שלא אוכל שמונה וכו'. זה מבואר שהרי כיון שנשבע שלא יאכל שמונה כשחזר ונשבע על תשעה לא חלה שבועה על השמונה שכבר הוא מושבע עליהם וכן אם נשבע שלא יאכל עשרה לא חלה שבועה על השמונה ולא על התשעה שכבר הוא מושבע עליהם. וא"ת כיון דשמונה בכלל תשעה ותשעה בכלל עשרה למה לא תחול אכולל ויתחייב על השמונה ג' מלקיות ועל התשעה שתים ועל העשרה אחת ובמה שכתבנו למעלה מיושב דלא חשיב כולל עד שיפרש ויאמר שלא אוכל שמונה ותשע ועשר דמגו דחיילא שבועה אעשר חיילא נמי אתשע ואשמונה דומיא דהך דתאנים וענבים דלעיל אבל אם לא פירש אלא שלא אוכל עשר לא חיילא אתשע ואשמונה בכולל תדע דהא קי"ל שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים פטור משבועת ביטוי והלא שלא אוכל משמע שלא אוכל כלל לא שחוטות ולא נבילות ואפ"ה לא חיילא בכולל עד שיפרש שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות. שבועה שלא אוכל עשרה שבועה שלא אוכל תשעה שבועה שלא אוכל שמונה וכו' לפי שבזמן שנשבע על עשר עדיין היה מותר בתשע וכשחזר ונשבע על תשע חלה שבועה ועדיין היה מותר בשמונה וכשחזר ונשבע על שמונה חלה שבועתו לפיכך כשאכל עשרה עבר על שבועת שמונה ותשע ועשר וחייב ג' מלקיות או ג' קרבנות ואם אכל תשע עבר על שבועת שמונה ותשע וחייב שתים ואם אכל שמונה אינו חייב אלא אחת והיינו דגרסינן בגמרא סיפא תני שבועות כי רבה פגע ביה אבימי אחוה אמר ליה שבוע' שלא אוכל תשע ועשר מהו א"ל חייב על כל אחת ואחת א"ל אשתבשת אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל פי' דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע שלא יאכל עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר. שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו א"ל אינו חייב אלא אחת א"ל אשתבשת עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהא אכיל. פי' ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע איחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה. ויש לדקדק בדברי הרב למה הוסיף שמונה והלא אין בסוגיא אלא תשע ועשר ומהם אתה למד לכל החשבונות ויש לומר דלרבותא נקט אע"ג דהאי גברא תפיש בשבועות ומכוין לאסור עצמו במנין הרבה ואם נשבע על עשר ותשע ושמונה ואכל עשר לוקה ג' אפ"ה לא נתכוין שתחול לשבועת עשר על שבועת תשע ושמונה בכולל ואינו לוקה אלא אחת על כל אחת. וכתבו התוספות שאם אמר שבועה שלא אוכל תשע אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע"י מגו ואין נראה כן דעת הרב כיון שלא פירש שלא אוכל תשע ועשר דומיא דשלא אוכל נבלות ושחוטות ומ"מ מסתברא לי שאם אמר שבועה שלא אוכל תשע וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עד עשר דחיילא בכולל ואם אכל תשע לוקה שתים דהוי כאלו פירש בשבועה השניה שלא אוכל תשע ועשר וכן אם אמר שבועה שלא אוכל שמונה וחזר ונשבע שלא אוכל עד תשע וחזר ונשבע שלא אוכל עד עשר אם אכל שמונה לוקה ג' אכל תשע לוקה חמש אכל עשר לוקה שש שלש משום שמונה וחמש משום תשע ושש משום עשר וכן כל כיוצא בזה המנין דבשלמא כשאומר שלא אוכל עשר משמע עשר לא אכילנא אבל תשע אכילנא ומשום הכי לא חיילא אבל האומר שלא אוכל עד עשר לא אתי למעוטי תשע אלא להוסיף דלא אכילנא לא תשע ולא עשר ולפיכך חיילא בכולל ומודה הרב בכיוצא בזה:
שבועה שלא אוכל תאנים זוהי גרסת הספרים ורש"י ז"ל גריס איפכא וכתבו התוספות דגרסת הספרים נכונה ע"ש. וא"ת [הא] בנשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחת איירי כמו שכתב הרב ז"ל וא"כ מאי שנא מתשע ועשר דאמרינן אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל והויא שבועה על שבועה ולא חיילא דכל כמה לא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר הכא נמי כשנשבע שלא יאכל תאנים וענבים אי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל ושבועה שניה לא חיילא ובשלמא לדעת רבינו שכתבתי למעלה לא קשיא דתאנים וענבים הוי כולל מפורש וחייל נמי אתאנים אבל שלא אוכל עשר לא הוי כולל מפורש על תשע ועשר ולפיכך הוי שבועה על שבועה ולא חיילא ובתוספות תירצו דיש לחלק דגבי תשע ועשר איכא איסור שבועה בכל עשר ובכל תשע שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה אסור בתחלה על הענבים ושייך כאן מגו ע"כ. ומה שכתבנו בשם רבינו עולה יפה. וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו'. גרסת רש"י כאשר כתב הראב"ד אבל רש"י מגיה את הספרים שהיה כתוב בהם כאשר כתב רבינו וכתבו התוס' דבפרק ד' נדרים מוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגירסת הקונדרים ולכן יש לתמוה על הראב"ד איך כתב שהוא שבוש ובעל מ"ע הודה שכן היא גרסת רבינו ושהספר שהגיע ליד הראב"ד ז"ל טעות סופר היה ותימה הוא וכי לא ראה דברי התוס' שהעמידו הגירסאות של הספרים הישנים ואיני רואה בדברי רבינו לא שבוש ולא טעות וזו היא גירסת הרב אמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל תשע ועשר כלומר כאחת ואכל עשר והפריש קרבן על השבועה הראשונה ואח"כ שגג ואכל תשע לא נצרף העשר שאכל קודם הפרשת קרבן עם התשע ויתחייב גם על השבועה השניה דכיון שהפריש קרבן הויא לה תשע כחצי שיעור ואין מביאין קרבן על חצי שיעור ודכוותה הך דתאנים דלעיל ומה שקשה על גרסא זו כבר תירצו לעיל לדעת הרב והתוספות ושתי הגרסאות עולות לענין אחד דאין מביאין קרבן על חצי שיעור באיזה דרך שיהיה ולא ידעתי למה כתב הראב"ד שהוא שיבוש. ועל גירסת הספרים שלנו שהיא גירסת רש"י קשה דשבועה שלא אוכל עשר היינו עשר ותשע יחד דאי לאו לא הויא עשירית חצי שיעור וא"כ אמאי אשתבש עיפה נשבע שלא יאכל תשע כשנשבע שלא יאכל עשר הוי כאלו נשבע שלא יאכל עשר ותשע וחיילא בכולל על השבועה הראשונה וליחייב עלה תרתי. וי"ל דלא מיחייב משום שבועה בתרייתא דהוי חצי שיעור דהא לא אוכל עשר ותשע כאחת משמע ואפי' אכל עשר ותשע יחד לא מחייב אקמייתא תרתי דהא משום תשע בתרייתא אתה בא לחייבו משום מגו וחצי שיעור הוא ואפילו אמר שלא אוכל עשר ותשע ביחד משמע וכל חד מינייהו חצי שיעור הוא עד שיפרש ויאמר שלא אוכל עשר ולא תשע והוי כל חד מינייהו שיעור שלם והוי כאלו אמר שבועה שלא אוכל עשר ושבועה שלא אוכל תשע ולא הוי כולל. ולפי שיטת הרב נמי אנו צריכין לומר דשבועה בתרייתא דשלא אוכל תשע ועשר לא חייל אשבועה קמייתא אי משום דהוי חצי שיעור או משום דבעינן כולל מפורש כדכתיבנא לעיל וא"ת כיון (דמי) שנשבע שלא אוכל תשע ועשר אמאי אשתבש עיפה דאמר אינו חייב אלא אחת כבר תרגמה רש"י ז"ל דאיירי (בשרש) [בשני] שבועות אבל האומר תשע ועשר כאחת משמע:
שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' מימרא דרבא והיא קשה ועמומה ונשאלתי עליה והארכתי לבאר הגרסאות באר היטב והרוצה לעמוד על עקרן של דברים יעיין במה שכתבתי עלה כי לא כתבתי פה זולתי דעת הרב עפ"י גרסתו אחר אשר אקדים לך כללים שאתה צריך אליהם לדעת כוונתו ז"ל. כלל א' שכל פטור הנז' האמור בסוגיא פטור ממלקות ומקרבן וכל חייב האמור חייב מלקות ולא קרבן שהרי לא הזכיר הרב בהלכות אלו ולא בהלכות שגגות קרבן. כלל שני שהרב פוסק הכא כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה שהרי הלאו מפורש בה כאשר נבאר לקמן בע"ה. כלל שלישי דחיילות השבועה תלוי באכילת ככר של האיסור בין שאכלו תחלה או בסוף ואינו תלוי באכילת ככר התנאי. כלל רביעי דבעינן האדם בשבועה בשעת חיילות השבועה ואם היה שוגג בשעת אכילת האיסור לא חלה השבועה. כלל חמישי דלחייב מלקות בעי שיהיה מזיד בשעת אכילת האיסור ולחייבו קרבן בעינן שגגה מתחלה ועד סוף. ואחר הקדימי זה אבאר לך דעתו ז"ל לפי גרסתו אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב הכי גריס רבינו והככר של האיסור קרי לה גדולה לעשות לה סימן והיא אותה שאמר רבא שבועה שלא אוכל זו. ואכל את הראשונה בשוגג היא הקטנה של התנאי וקרי לה ראשונה לפי שאכלה בראשונה ואכל השניה במזיד היא ככר האיסור שבה חיילות השבועה וקרי לה שניה לפי שהיא שניה לאכילה והיא אשר קרא אותה הרב גדולה. ואכלה במזיד והתרו בו לא תאכל את זו שכבר אכלת את ככר התנאי הרי זה חייב מלקות והתראת ודאי היא. ראשונה במזיד היא הקטנה של התנאי ראשונה לאכילה והאי מזיד לאו דוקא דהא בהיתר קא אכיל לה אלא ר"ל בידיעה שבאכילתה תאסר הגדולה אשר בה תלוי חיילות השבועה. ואכל את השניה בשוגג פטור היא הגדולה של האיסור ופטור בין ממלקות בין מקרבן שהרי בשעת חיילות השבועה לא היה האדם בשבועה ולא חלה כלל לא לענין מלקות ולא לענין קרבן והוא ז"ל גורס בבבא זו פטור. שתיהן בשוגג פטור דבעינן האדם בשבועה וליכא ולא איכפת לן בשעת אכילת התנאי אם היה שוגג או מזיד. שתיהן במזיד חייב בין שאכל את התנאי תחלה והתרו בו בשעת אכילת האיסור לא תאכל את זו שכבר אכלת את התנאי והוי התראת ודאי בין שאכל את האיסור תחלה והתרו בו לא תאכל את זו כי שמא תאכל את התנאי דהוי התראת ספק אפ"ה חייב דקי"ל בהא כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה ואפי' שלא התרו בו בשעה שאכל את התנאי חייב שכבר התרו בו בשעת אכילת האיסור דבעינן התראה בשעת אכילת האיסור. ועדיין יש חלוקות אחרות לא אמרן רבא וגם רבינו לא הזכירן לפי שהן נלמדות מן הכללים אשר כתבתי היוצאים מדברי רבא לפי גרסת הרב והם אלו. אכל את הגדולה שהיא ככר האסור במזיד והתרו בו לא תאכל את זו שמא תאכל את התנאי פטור ממלקות שהרי הגדולה שהיא האיסור בהיתר אכלה. ובאכילת השניה שוגג היה ואין מלקות על השוגג. ופטור מן הקרבן שהרי בשעת אכילת האיסור מזיד היה ולחייבו קרבן בעינן שיהיה שוגג בשעת האיסור ואין מביאין קרבן אלא על השוגג הגמור. אכל את האיסור תחלה במזיד ולא התרו בו ואכל את התנאי במזיד והתרו בו פטור אע"ג דהתראת ודאי היא בעינן התראה בשעת אכילת האיסור וליכא והא דאמרינן לעיל שתיהן במזיד חייב כגון שהתרו בו בשעת אכילת האיסור דכולה סוגיא בהכי אזלא אכל את האסור תחלה בשוגג ואכל את התנאי במזיד אע"ג דהתרו בו התראת ודאי אין כאן שבועה דבעינן האדם בשבועה בשעת חיילות השבועה וליכא. וממה שכתבתי הבבא של תלאן זו בזו מבוארת לפניך תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור לפי שכל אחת מהן איסור ותנאי וכיון שיש שם שגגה פטור ממלקות וכיון שיש שם זדון פטור מקרבן והיא החלוקה השניה שכתב רבינו. אכל את הראשונה בשגגת עצמה וזדון חברתה חייב מלקות מפני האיסור שבה שבאותה שניה אדם הוא בשבועה והתרו בו לא תאכל אותה שכבר אכלת את הראשונה והתראת ודאי היא. וא"ת לפי מה שסובר הרב דהתראת ספק שמה התראה א"כ כשאכל את הראשונה בזדון למה הוא פטור שהרי מתרין בו לא תאכל אותה שמא תאכל את השניה ונמצא מתחייב למפרע. לא קשיא דבשלמא אם היה אוכל גם את השניה במזיד שפיר מתחייב אבל כיון שאכל את השניה בשוגג שהוא שעת החיוב על הראשונה למפרע פטור ממלקות דאין מלקות בשוגג ואין קרבן עד שיהיה שוגג מתחלה ועד סוף כללא דמילתא אם שגג בתחלה והזיד לבסוף חייב הזיד בתחלה ושגג לבסוף פטור ומילתא דרבא הכי פירושה אכל זו בזדון עצמה שהיה יודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה שלא היה זוכר שתלה חברתה בה. אבל אם היה זוכר שהיא איסור ותנאי כשיאכל את האחרת בזדון עצמה היה חייב עליה למפרע שהרי מזיד היה באכילת התנאי והאיסור אבל הואיל ושכח התנאי פטור ואכל את השניה בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור על השניה פטור אעפ"י שאכל אותה בזדון לפי שהיה שוגג בשעת אכילת התנאי שלה ועל הראשונה נמי פטור אעפ"י שאכל אותה בזדון תחלה לפי ששוגג היה בשעת אכילה התנאי ואין מלקין אותו כיון שיש בו צד שגגה ואין מביא קרבן כיון שיש בו צד זדון. זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שלא היה זוכר שנשבע על זו אבל היה זוכר שתלה חברתה בה וזו בשגגת עצמה שלא היה זוכר שנשבע עליה אבל היה זוכר שתלה הראשונה שאכל בזו כיון שהשגגה היא בתחלה והתרו בו חייב ועיקר החיוב מפני הראשונה שאכל אותה בשגגה בתחלה ולבסוף במזיד דאיכא התראה בשעת אכילת האיסור דהיינו כשאכל את השניה בזדון חברתה. אבל אין החיוב מפני אכילת השניה שהרי לא היה זוכר שנשבע עליה ובעינן האדם בשבועה בשעת אכילת האיסור שאז הוא זמן חיילות השבועה. שתיהן בשוגג פטור אף מקרבן דבעינן האדם בשבועה. שתיהן במזיד אשניה מחייב אראשונה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל וקי"ל כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא לעיל וגם רבינו יהוסף הלוי ז"ל פירש כל הסוגיא למלקות ולא לקרבן אעפ"י שאין גרסתו כגרסת רבינו ואם אתה רוצה לעמוד על דעת המפרשים עיין בתשובתי שיש בה גרסאות מחולפות ופירושים שונים כי לא כתבתי פה אלא מה שנ"ל בשיטת רבינו ז"ל וגרסתו:
שבועה שאוכל ככר זו היום וכו' זה מבואר בכמה מקומות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם ושבועה זו שחייבין עליה היינו לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שבשעה שיצאת מפיו יצאת לשקר ולפיכך חייב אבל הנשבע שאוכל היום בשעת ביטול השבועה לא עשה מעשה ולפיכך פטור ומ"מ מביאין קרבן על שגגתו והוא קרבן עולה ויורד. ומפני מה לוקה וכו'. ואעפ"י שלא עשה מעשה מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע. וא"ת אמאי אצטריך להאי טעמא למי שנשבע שלא אכל ונמצא שאכל לא קשיא דבשעה שאכל לא עשה מעשה איסור המחייבו דבהתירא קא אכיל דאכתי לא נשבע ואי לאו משום טעמא דמשעה שיצאת מפיו יצאת לשקר פטור היה. או שהיה מסרהב בו וכו' ואמר שבועה שאוכל לך וכו'. כתב הטור ואם אמר שבועה שאוכל לך נשבע שלא יאכל עמו ואין חלוק בין הפציר בו תחלה שיאכל עמו או לא הפציר והרמב"ם כתב אם הפציר בו שיאכל עמו ואמר שבועה שאוכל לך אסור לאכול עמו וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל. ואני לעניות דעתי אומר שאין בזה מחלוקת שאם לא היה מפציר בו ואמר שבועה שאוכל לך מודה הרב שאוכל משמע וכן אם הפציר בו והוא לא נמנע תחלה אלא אמר שבועה שאוכל לך לעשות רצון חברו המפציר בו נתכוין. אבל אם נמנע בתחלה וחברו מפציר בו ונשבע שאוכל לך שלא אוכל משמע שרצה לפטור עצמו ממנו ומודה הרא"ש ז"ל בחלוקה זו דשלא אוכל לך משמע וכן דקדקתי מלשון הרב שכתב והוא נמנע והטור השמיט מלה זו ובה תלוי גלוי דעת הנשבע. והכי משמע בגמרא מתירוציה דאביי שאמר שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל לך דאכילנא משמע. אבל אמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר. והרא"ש פסק כתירוציה דרב אשי דבתרא דאמר אלא תנא פסקה למילתיה שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע לפי דעת הטור אבל אני אומר שאין כאן מחלוקת. ואם אמר כל הלשונות הללו וכו'. השמיענו בזה שאעפ"י שאמר שבועה שלא אוכל לך שבועה שאוכל לך שהם לשונות הפכיות לא נקרא שבועה לבטל את המצוה ויתחייב משום שבועת שוא אלא שבועה על שבועה היא ואינו חייב אלא אחת משום שבועת ביטוי דהא דבשלמא כשנשבע שבועה אחת שאוכל לך ודאי שלא אוכל משמע אבל אם נשבע שלא אוכל לך ועדיין חברו מסרהב בו ונשבע שאוכל לך לעשות רצון חברו נתכוון כיון שראה אותו מפציר בו אחר שבועתו הראשונה וליחייב משום שבועת שוא קמ"ל דלעולם שלא אוכל משמע והויא שבועה על שבועה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |