שו"ת רדב"ז/א'תקלז
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ושלושים ושבעה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קסג]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קסג) פרק שני אחד הנשבע וכו' משום דבלשון אמן כתוב בתורה קבלת השבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן תפס הרב שהוא (שקר) [עיקר] קבלת השבועה דאלת"ה קבלתי עלי שבועה זו מורה יותר על קבלת השבועה. בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן וה"ה חומש. ואם תאמר בשלמא שאר שבועות ניחא אבל שבועת (א) [שוא] אם א"ל חברו משביעך אני בה' שזה האיש הוא אשה וכיוצא בזה אמאי חייב שהרי לא הוציא הוא שם שמים אלא חברו המשביעו. וי"ל דהכא במאי עסקינן כגון שאמר זה הוא אשה ואמר חברו משביעך אני ואמר אמן הרי קיים דבריו הראשונים ע"י שבועה ולוקה. אבל אם התחיל חברו ואמר לו משביעך אני אם זה אשה וענה אמן צל"ע אם חייב מלקות או לא לפי שהתנא כייל להו בחדא מחתא משמע דין אחד להם וכתב רש"י עלה דמתניתין אבל לא אמר אמן פטור כגון משביע אני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר אכלתי או לא אכלתי ע"כ. ואם ענה אמן חייב ודכוותה גבי שבועת שוא משביע אני עליך שזה אשה וענה אמן חייב הילכך הנכון שהוא חייב מלקות לפי שקיים הדבר וחברו עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. אחד הנשבע וכו'. זה דעת רבינו ורש"י וס"ה והתוספות. ודעת ר"ת דמושבע מפי אחרים בעי שם או כינוי אבל מושבע מפי עצמו לא בעי שם ולא כינוי. אבל דעת הרמב"ן והרא"ש דשבועת ביטוי היא שבועה גמורה לכל הדברים בלא שם וכינוי. ודעת הראב"ד דעבר בבל יחל ולקרבן אבל לא למלקות כאשר כתוב בהשגתו וראיותיהם כתובים על חבוריהם עיין שם. אבל אני תמיה מאי זה טעם תהיה שבועת ביטוי יותר חמורה מחברותי' דלא תבעי שם או כינוי (וכתב) [וכ"ת] דגזרת הכתוב הוא שהרי לא הזכיר בה שם הוי כהלכתא בלא טעמא. ותו דהא ילפינן כמה דברים בי"ג מדות אעפ"י שאינו מפורש בהם. ותו דמה נפשך מאי זה קרא מלקין ליה אי משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא או משום לא תשבעו בשמי לשקר ומהאי קרא ילפינן בת"כ לרבות הכנויים ומזה הטעם כתב הראב"ד ז"ל אבל למלקות לשעבר בעינן שם או כנוי ואע"ג דאיכא לא יחל דברו הנ"מ להבא אבל לשעבר ע"כ מלא תשבעו בשמי לשקר מתרין ביה ומלקין ליה והא איכא שם בהך קרא. ומה שכתב הרא"ש דלא גרע מידות שבועות לא מכרעא כולי האי דהשם או הכינוי הוא עיקר השבועה ואם חסר משם לא נקרא השאר ידות לפי שאין יד בלא כלי ואעפ"י שאיני כדאי להכריע רואה אני את דברי רבינו ובעלי שטתו שלא לחלק בין ד' מיני שבועות וכן התנא משוה אותם תמיד. ותו דקבלת השבועה ילפינן מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן וכי היכי דהתם בעינן שם אף קבלת שבועת ביטוי בעינן שם שלא יהיה הלמד חמור מן המלמד וכי היכי דקבלת שבועת ביטוי בעי שם אף עיקר השבועה בעי שם. שהרי העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי. אינו לוקה ואינו מביא קרבן אבל איסורא איכא. וה"ה לשאר מיני שבועות אף ע"ג דלית בהו שם או כינוי איכא איסורא. בכל לשון הרי זו שבועה גמורה. נ"ל שכוון הרב שאם נשבע בשם מהשמות שמכנים הגוים להקב"ה הוי כנשבע באחד מהכנויים והיא שבועה גמורה וכן אמרו בירושלמי ראה גשמים יורדים ואמר קירי פירי כרכסון הרי זה שבועת שוא וקירי בלשון יון אדוני כרכסון בלשון ערבי בזול והדבר ידוע כי בירידת הגשמים הפירות בזול אעפ"י שכינה את השם בלשון קירי אמרו שהוא שבועת שוא דה"ה לשאר דשבועות דבגמרא נמי אמרינן מארי כולא לא אכילנא. ולא השבועה בלבד וכו'. איכא למידק אמאי לא נקט לישנא דקתני כל כנויי נדרים וכו' וליתני כל כנויי שבועות כשבועות וי"ל לפי שהוא ז"ל כתב בראש הפרק חומרות הרבה כגון מושבע מפי אחרים או נשבע בכינוי ואם לא היה שם שם או כינוי סד"א שלא החמירו כל כך ככנויי השבועות ולפיכך הוצרך לומר ולא השבועה עצמה החמירו בה כל החומרות הללו אלא אפילו כל כינוי שבועה כשבועה לכל החומרות האמורות וכיון הרב ז"ל ללמדנו דכינויים דאורייתא בשבועה לאפוקי ממאן דאמר כינויין דרבנן. כגון שהיו אנשי אותו המקום וכו'. משמע דטעמא דכל הני כינויים שישראל מכנים לשבועה כגון לשון הקדש או ארמי ואינם לשון הגוים או לשונות שבדו להם חכמים כדאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש גבי נדרים ויש ללמוד מדבריו כי ענין הכנויים הללו לפי עלגי המקום והזמן מדכתב כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגים שאינו בדין שאם יאמר אחד מהלועזים מוהא או שבותה שתהיה שבועה להתחייב עליה קרבן או מלקות וכן אם לא היו באותו מקום ובאותו זמן עלגים לא יתחייב האומר שבותה או שקוקה או מוהא ואעפ"י שראיתי קצת בני אדם כדי שלא להוציא שבועה אומרים שבותה או שקוקה אין זה כינוי שבועה דאדרבא הוא מכנה כדי שלא להוציא שבועה מפיו ואיך נאמר אנחנו שהוא שבועה אבל הכנויים השנויים הכא הם שהעלגים היו מוציאין השבועה בעצמה בכנוי זה כשהיו רוצים לישבע ולפיכך הוי כשבועה וכן נראה ממה שכתב בהלכות נדרים וז"ל הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן ע"כ. ועוד יש ללמוד שאם היו מקצתן עלגים ומקצתן בלתי עלגים אותן שאינן עלגים אין לשון זה שבועה להם עד שיהיה לשון כלל העם שאפי' אותם שאינם עלגים מכנים לשבועה שבותה או שקוקה ונגררים אחר העלגים ואפילו שיאמר לא נתכונתי לשבועה לאו כל כמיניה וכ"ש לדעת הרב דבעי שם דפשיטא דאין שומעין לו כיון שהזכיר שם או כינוי. וכך האומר לאו לאו שני פעמים וכו'. גם זו במחלוקת אי בעי שם או לא ואפילו שהזכיר שם אם נתכוון לשבועה הוי שבועה ואם לא נתכוון לא וזהו שכתב הרב דרך שבועה ולפיכך אם היו מבקשים אותו על דבר והוא אומר לא אעשנו ובקשוהו עוד ואמר לא אעשנו לא הוי שבועה כך כתב הטור ומסתברא לי שאין הדברים אמורים אלא לפי שטת האומרים דלא בעינן שם אבל לדעת הרב דבעי שם או כינוי אם היו מבקשים אותו על דבר והוא אומר לא בה' או הן בה' אפילו על לאו הראשון או הן הראשון הוי שבועה. וא"ת א"כ היכי משכחת לה הן הן שבועה או לאו לאו שבועה אם הוציא שם או כנוי בהן אחד סגי ואם לא הזכיר שם או כנוי אפילו בתרי לא הוי שבועה לדעת הרב וי"ל דלעולם שם בעינן ובהן אחד או לאו אחד הוי שבועה לענין שאסור לבטל דברו אבל לא להתחייב קרבן או מלקות אבל אם אמר לאו לאו שני פעמים או הן הן והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה לקרבן ולמלקות ומ"מ אפילו לפי שטה זו בעינן שיאמר לאו לאו שני פעמים סמוכים זה לזה בלא הפסק דילפינן לה מתרי לאוי דאמר הקב"ה זה אחר זה בלא הפסק ולא יכרת כל בשר ולא יהיו עוד המים למבול וכתיב כאשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' כדאיתא סוף פרק שבועת העדות ומדלאו לאו שבועה הן הן שבועה. והתוספות כתבו דלאו שבועה ממש היא אלא יש להזהר וקצת עונש יש בדבר ע"כ. ואני אומר דאזלי לשטתייהו דלא בעינן שם אבל אם אמר לאו לאו והזכיר את השם מודו כ"ע דהוי שבועה גמורה וכתב הראב"ד דדוקא שנתכוון ללאו לאו שאמר הקב"ה ע"כ. וגם זה לפי שטתם אבל אם הזכיר שם לכ"ע הוי שבועה למלקות ולקרבן. ועל דרך שכתבנו ימין שבועה שמאל שבועה כגון שיאמר ימין ה' שמאל ה' שאעשה דבר פלוני. ומסתברא לי דמודה הרב שאם אמר ימין או שמאל ונתכוון לימין הקב"ה או לשמאל הקב"ה דאיסורא איכא וצריך לקיים דברו וכן לאו לאו בלא שם ונתכוון ללאו לאו שאמר הקב"ה דאיכא איסורא. מבטא שבועה וכו'. כדרבא דמפרש לברייתא הכי מבטא שבועה איסר נמי שבועה אסריה דאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר הוציאו בלשון שבועה שבועה ע"כ. ובכלהו בעינו שם או כינוי לדעת הרב והקשו עליו מאי איריא משום דאמר מבטא או איסר או לאו או הין תיפוק לי' משום הזכרת שם או כינוי דהוי שבועה ויש לתרץ לדעתו ז"ל דלעולם הוי שבועה לבל יחל אבל לקרבן ולמלקות לא מחייב עד דאיכא נמי חד מהני לישני. שמע חברו נשבע וכו' וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור וכו'. איכא תרי גווני מתפיס בשבועה או מתפיס באדם הנשבע או מתפיס בדבר הנאסר בשבועה והמתפיס באדם דומה למתפיס בנדר שהרי יש איסור על האדם וסד"א כיון שדומה למתפיס בנדר להוי התפסתו התפסה ולחייב ולפיכך כתב ז"ל וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור כלומר זו היא עיקר התפסת שבועה שהוא פטור עליה לאפוקי מדעת הטור שכתב וז"ל ולפי זה אם שמע חברו שנשבע ואמר ואני כמותך היא שבועה גמורה ע"כ. ואינו נכון לעשות חילוק בין מתפיס באדם הנשבע למתפיס בדבר הנאסר בשבועה. וכן אם נשבע וכו'. וא"ת והלא כל שכן הוא שאם המתפיס באדם שדומה קצת למתפיס בנדר אמרת דפטור כ"ש המתפיס בדבר הנשבע וי"ל דמשום סיפא נקט לה לאשמעינן דאפילו המתפיס בדבר הנשבע איסורא מיהא איכא וזהו שכתב אסור לו לאכול אותו הפת שהתפיסה בשבועה לאפוקי מדעת הריא"ף שכתב דאפילו איסורא ליכא ומזה הלשון שכתב הרב טעה אחד מחכמי הדור וז"ל ודע שמדברי הרמב"ם בפ' הנזכר נראה קצת שאעפ"י שהמתפיס בחברו שנשבע ומתפיס בדבר שנשבע עליו פטורים מ"מ יש חילוק ביניהם דאע"ג דמתפיס בדבר שנשבע עליו איכא איסורא מיהא במתפיס בחברו שנשבע אפילו איסורא ליכא עכ"ל. ונראה שכתב כן לפי שכתב הרב אסור לו לאכול אותו הפת שהתפיסה בשבועה וחשב דדוקא בסיפא הוא דאסור אבל ברישא המתפיס בחברו אינו אסור וזה טעות מפורסם דא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והלא הטור אשר עליו קבע פירושו כתב בשם הרמב"ם דבשניהם אינה שבועה לחיוב אלא לאיסור ע"כ. וזה החכם רצה להבין בדברי הרב יותר מהטור ותו שהוא ז"ל קשר שתי הבבות בלשון וכן משמע דדין אחד להן הילכך כי ניים ושכיב אמרה ומה שכתב הרב אסור לו לאכול אותו הפת דאפילו בכי האי דלא דמי למתפיס בנדר איכא איסורא וכ"ש במתפיס באדם הנשבע וקל להבין. וטעמא דנדרים איסור קדושה הוא ולפיכך שייך בהו התפסה מה שאין כן בשבועות דאיסור גרידא הוא ולא שייך בהו התפסה בכל גוונא וא"ת נהי דלא מהני מתורת התפסה להני מתורת יד דקי"ל יש יד לשבועות. י"ל דהתם גבי יד לא אסיק לדבוריה ואנן מסקינן ליה אבל הכא הא אסקיה לדבוריה דאמר אנא נמי דכוותך ולא הוי יד אלא התפסה ומתפיס בשבועה לא הוי שבועה. וראיתי להרא"ש והר"ן שהסכימו דלדעת הריא"ף המתפיס בשבועה ליכא איסורא כלל מדכתב בהלכות הך דשמואל והוא שנדור ובא משמע דס"ל דדוקא משום דנדור ובא הא לאו הכי שרי דבהיתירא קא מתפיס. ואני קשה לי לעשות את תלמידיו רבינו יוסף הלוי והרמב"ם חולקים עליו. ותו דכתב מימרא דרבא כפשטה דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי משמע אבל איסורא מיהא איכא מדלא קאמר לאו כלום הוא. ותו דלא איפשיטא בעיין התם אי בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס והיכי נפשטה הכא מן הסתם וכבר האריך הר"ן בזה עיין שם. וידעתי שאיני כדאי לחלוק אבל לבי אומר לי שדעתו כדעת תלמידיו אלא שהעתיק סוגיית הגמרא לתת חלוק בין מתפיס בשבועה למתפיס בנדר והא דאמרינן הכא והוא שנדור ובא לאו למפשט בעיין אמרינן הכי כיון דלא אתאמרא בדוכתה וכן כתב הר"ן דמהא לא מכרעא עיין בדבריו. וא"ת כיון שאין דרכו של הריא"ף ז"ל לכתוב הני מלחות וקרבן אי איתא דמתפיס בשבועה איכא איסורא לא היה לו לחלק בין מתפיס בשבועה למתפיס בנדר ותו דהוה ליה לפרושי גבי שבועה אבל איסורא מיהא איכא. י"ל שלא היתה כוונת הרב הכא אלא לפרש הברייתא דאי לא תימא הכי למה כתב האי דאביי כיון דלא קיי"ל כוותיה אלא העתיק סוגיית הגמרא כמו שהיא וסמך לו על לשון רבא דאמר לאו כמוציא שבועה דמי דמשמע דאיסורא מיהא איכא. וגם הראב"ד ז"ל כתב דדרשינן נמי או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס ואיתרבי לבל יחל אבל לא לקרבן ואי איתא שהריא"ף חולק עליו היה לו להזכירו כדרכו בכמה דוכתי. מי שנתכון לשבועה וכו'. זה מבואר דבעינן פיו ולבו שוין בשבועה ולא מבעיא היכא דלא הוציא השבועה כלל אלא אפילו היכא שהוציאה אלא שיצאת בטעות הרי זה מותר. כיצד וכו'. בתחלת הבבא כתב ז"ל מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו וכו' והשתא אתי שפיר כיצד על שתי הבבות דבעינן לבו ופיו שוין דתניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם וכדתירצה רבא. כיוצא בו אמרו לו אשתך נדרה וכו'. וא"ת מאי למימרא צריכא סד"א כיון דנדרי אשתו תלויים בהפרתו מצי למימר מה שאמרתי שלא נדרה לפי שלא ידעתי אם נדרה או לא אבל בדעתי היה להפר לה אם נדרה קמ"ל דאין שומעים לו כי היכי דלגבי דידיה אם אמר לא נדרתי אין שומעין לו לגבי אשתו נמי אם אמר לא נדרה אין שומעין לו ושוב אינו נאמן וזהו שכתב כיוצא בו להשוותם. גמר בלבו שלא לאכול פת חטין וכו'. משמע מהכא שאם גמר בלבו שלא לאכול פת שעורים והוציא מפיו פת סתם הרי מותר בכל הפת אפילו של שעורים לפי שאינו בכלל פת סתם ומסתברא דאין הדברים אמורים אלא בבני העיירות דסתם פת שלהם הוא פת חטים אבל בבני הכפרים או במקומות שרגילים לאכול פת שעורים פת סתם שלהם הוי בין של חטים בין של שעורים ואסורים בפת של שעורים ומותרים בפת חטים שהרי לא היה בלבו ואם היה בלבו שלא לאכול פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דאפילו לבני הכפרים פת סתם הוי נמי של חטים. ומקשו הכא מהא דתנן נודרין להרגין ולחרמין וכו' ומוקמינן לה בגמרא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי ויהיה בלבו היום אלמא דוקא משום אונסא הא לאו הכי מתסרי עליה פירות לעולם ואמאי הא לא גמר בלבו שיהיו אסורין עליו אלא היום. יש מי שתירץ דהתם איירי בעם הארץ שאין להתיר לו אלא באונס והכא איירי בת"ח ואפילו שלא במקום אונס מותר ואין זה נכון אצלי דסתם נאמר וגם הרב לא חלק והר"ן דחה פי' זה וכתב תירוץ אחר ע"ש. ומה שנראה לי בתירוץ דבר זה דאע"ג דאמרינן הכא דאסור בפת חטים ומותר בשאר מיני פת לפי שלא היו בלבו אבל לעשות כן לכתחלה אסור שהרי מוציא שבועה או נדר לבטלה וכ"ש אם הוציא שם שמים וגבי אונס התירו כי האי גוונא לכתחלה שיהיה בלבו היום. ומטעם זה כתב רב נחשון ריש מתיבתא מלך או שלטון או בעל מכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו ואי אפשר שלא להחרים אותו חרם שמחרימין אינו כלום אבל שבועה שמשביע וכו' כדאיתא בהגהה משמע שאין להוציא שבועה לבטלה אפילו במקום אונס ואפילו שיהיה בלבו לדבר אחר והירושלמי השוה בין שבועות לנדרים שלא כדברי הגאון וראיתי מי שכתב שדברי הגאון בשאינו מבטל בלבו ולא נהירא לי חדא מדלא פירש ותו פשיטא אלא ודאי סתמא אמרה הגאון ז"ל. ומ"מ אין חילוק בין שבועות לנדרים לענין אונסין ותנא דתני נודרין להרגין וכו' ה"ה לשבועות וחדא מינייהו נקט ומה שכתבנו נ"ל נכון דכל היכא דאיכא אונס ובלבו לדבר אחר מותר לכתחלה אבל היכא דליכא אונס אסור אעפ"י שיש בלבו לדבר אחר לכתחלה אבל אם נשבע בדיעבד מותר לעשות אותו דבר שנשבע עליו כיון שלא היו פיו ולבו שוין. וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שוים שנשבע על דעתם וכו' יש ללמוד מכאן שאם לא הסכימה דעתם של אחרים על ענין אחד אעפ"י שהסכימה דעתם לקיים שבועתו אין זו שבועה אעפ"י שהסכימה דעת הנשבע לדעת אחד מהם שהרי אין כאן פיו ולבו שוים כיון שתלה בדעת רבים משמע שיהיו כלם מוסכמים תדע שהרי הנודר על דעת רבים אין לו התרה לפי שאין הרבים מוסכמים לחרטתו ולפתחו וברור הוא. מפני שלבם של אלו במקום לבו הם. אין לשון זה מיותר דאתי לתרוצי מאי דאיכא לאקשויי אע"ג דתלה שבועתו בדעת אחרים לא סלק דעתו לגמרי אלא כוונתו היתה על דבר שיסכים גם הוא עמהם ואם לא יהיו כולם מסכימים לדעת אחת לא תהיה שבועה קמ"ל הרב שאין הדבר כן מפני שלבם של אלו במקום לבו קם ודל לבו של הנשבע מכאן שהרי ריקן דעתו אצל דעת אחרים והרי פיו ולבו שוין. לפיכך כשמשביעין הדיינים וכו' כיון דמצי למימר לא כך היה בלבי אלא כך ואם תלה בדעת אחרים תו לא מצי למימר הכי לפיכך תקנו כשמשביעין וכו'. ואע"ג דאמרינן בגמרא והל"מ משום קניא דרבא דרך דחייה אמרינן הכי אבל קושטא דמילתא משום דבעינן פיו ולבו שוין תקנו לומר לנשבע לא על דעתך אנו משביעין אותך וכו'. מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה ואחר שנאסר חזר בו וכו'. ראיתי קצת חכמים שהתירו מי שנדר בנזירות שמשון שיעשה דבר פלוני לזמן פלוני ואמרו כיון שלא הגיע עדיין זמן האיסור יכול לחזור ולכאורה הכי משמע מזה הלשון שכתב הרב ואחר שנאסר חזר בו משמע דאע"ג דנשבע כיון דעדיין לא נאסר אין כאן שבועה וטעות הוא בידם דהא קי"ל דאין מתירין הנדר או השבועה עד שתחול ולפי דבריהם מה צריך התרה כיון שעדיין לא תלה אין כאן שבועה אלא ודאי ליתא אלא כיון שנשבע או נדר אעפ"י שתלה בזמן חלה השבועה אלא שאין מתירין אותה עד שיגיע זמן האיסור וזה ברור מאד. ומה שכתב הרב ואחר שנאסר הוא לומר שאם היה תנאי שבועתו ארוך יותר מכדי דבור מהשבועה לפיכך כתב הרב שאין הדבר כן אלא אם חזר בו תוך כדי דבור לנתר האיסור יכול לחזור דקי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממקדש ומגרש ומגדף מפני שהדבר נגמר ע"י דבור וקשה לי למה לא הוציאו מן הכלל ע"ז כגון האומר לה אלי אתה שהרי הדבר נגמר ע"י דבור וחייב מיתה וי"ל דהוי בכלל מגדף כי מזה הטעם כלל הרב ז"ל מגדף בכלל הלכות ע"ז א"נ אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ויש דגרסי חוץ מע"ז וה"ה למגדף. וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך וכו'. כתב הראב"ד ז"ל דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו ע"כ כוונתו ז"ל כיון שיש בין נדרו לחזרתו יותר מכדי דבור למה יזדקקו אחרים לעשות חזרתו תוך כדי דבור לשבועתו וכתב שגם הרב לא אמרה אלא כשחזר בו תוך כדי דבור לשבועתו כגון שלא אמרו לו אחרים אלא שתי מלות חזור בך או מותר לך ושיעור כדי דבור היא כדי שיאמר שלום עליך רבי שהן ג' מלות ונמצאת חזרתו תוך כדי דבור לשבועתו הא ודאי ליתא חדא דא"כ פשיטא וכי מפני שאחרים החזירוהו ה"א שלא תהיה חזרתו חזרה. ותו דכתב ז"ל וקבל מהם בתוך כדי דבור משמע כי הקבלה היא בתוך כדי דיבור למה שהחזירוהו אחרים וכן הוא דעת הרב ז"ל בודאי וטעמא (כאן) [כיון] שאחרים החזירוהו בתוך כדי דבור לשבועתו והוא קבל מהם תוך כדי דבור של חזרתם כחזרה אריכתא דמיא שהכל הוא מענין השבועה שהרי חביריו היו מרצין אותו בשעת כעסו וקבל מהם נמצא לפי זה שאפילו האריכו בחזרה יותר מכדי דבור כגון שאמרו למה נשבעת חזור בך וכיוצא בזה הוי חזרה כיון שתחלת החזרה בתוך כדי דבור של השבועה והקבלה בתוך כדי דבור של החזרה והרי זה נכון בכוונת הרב ז"ל. ומה שכתב בעל מגדל עוז בהשגה זו לא ירדתי לסוף דעתו ואני חושד שלא עיין בכוונת השגת הראב"ד ז"ל. ואם אחר כדי דבור וכו'. איכא למידק דבבא דלא צריכא היא וי"ל דאתא לאשמעינן מאי דכתיבנא לעיל דבעינן שתהיה החזרה בתוך כדי דבור של השבועה ואם אחר כדי דבור של השבועה אינו יכול לחזור אע"ג דעדיין לא חלה כגון שנשבע שיעשה דבר פלוני לזמן פלוני דסד"א כיון שעדין לא חלה יכול לחזור בו קמ"ל וכדכתיבנא. וראיתי מי שכתב על השגת הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה וז"ל ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפני דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקבל דבריהם עכ"ל. וגם את זה אני חושד שלא הבין כוונת השגת הראב"ד ז"ל. עד שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה כמו שהשבועה בעינן פיו ולבו שוין גם בחזרה בעינן פיו ולבו שוין שאם לא היה דעתו בחזרה והפצירו בו וחזר בפיו ולא בלבו אין זו חזרה וזהו שכתב הרב לעיל וקבל מהם משמע שקבל ונתרצה להתיר אבל לא קבל אלא להפיס דעתם אמר הרב כי אין זו חזרה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |