שו"ת רדב"ז/א'תקיד
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות וארבעה עשר - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קמא]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קמא) שאלת ממני אודיעך דעתי למה מנה הרב כל מחמצת לא תאכלו מצוה בפני עצמה וחייב עליו מלקות ולא כרת והלא תלוי בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ואית לן למפסק כרבנן. ותו דגבי חלב בהלכות מאכלות אסורות כתב ג"כ שחייב מלקות על תערובתו ולא כרת ומה נפשך אם יש לו קרא יתירא אמאי לא מנה אותה מצוה בפני עצמה כמו בחמץ ואי לית ליה קרא יתירא מנא ליה דחייב מלקות או כרת:
תשובה כבר קדמוך רבנן הרמב"ן ז"ל השיג עליו בספר המצות קושיא הראשונה והמגיד ז"ל הקשה עליו השנית ותמה על הראב"ד איך לא הרגיש בקושיא זו והעלו הם ז"ל שאין הפרש בין האסור בעצמו ובין תערובתו אם יש בתערובות כזית בכדי אכילת פרס חייב כרת ואם אין בתערובות כזית בכדי אכילת פרס אסורו מדרבנן לפי שהם פוסקים כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר אבל דעת הרב ז"ל לפסוק כסתם מתניתין דתנן זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן כרת ותניא בברייתא בהדיא כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו ובין לרב יהודה אמר רב דמוקי מתניתין כר' מאיר ובין לרב נחמן דמוקי לה כר' אליעזר דתערובת חמץ באזהרה ולא בכרת וכיון דרבי סתם לה משמע דהלכתא היא וכלל גדול בידינו סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתמא דמתניתין ואע"ג דאמרינן בגמרא מתני' מני ומוקמי לה ביחידאה לאו לאפוקה מהלכתא אמרינן הכי אלא לברורי אליביה דמאן נשנית מר אמר אליבא דר' מאיר ומר אמר אליבא דר' אליעזר אבל לעולם הלכתא היא דאי לאו אמאי סתם לה רבי. והכי מסתבר כיון דאיכא תרי קראי חד מפורש ביה לאו מוקמינן הך קרא דכרת לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת ונכרתה ואידך קרא דכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן ליה בתערובת דקיל טפי ולמלקות ואתו קראי כפשטייהו ולא מייתרי ולדעת הפוסקים כרבנן צ"ל דאע"ג דהוי סתמא כיון דתלמודא מוקי לה ביחידאה לאו הלכתא היא אבל אין כן דעת הרב והכי משמע ממה שכתב בפי' המשנה וז"ל ואמרו הרי אלו באזהרה ר"ל כי מי שיאכל אחד מכל אלו שיהיה בו תערובות דגן לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו ע"כ. משמע שזו דרשא פשוטה ועליה סמך הרב דסתם מתני' היא וכדכתיבנא ואפי' רב יהודה דמוקי מתניתין כר' מאיר מודה בדרשא זו דאמרינן בגמרא תניא כותיה דרב יהודה ומייתינן הך ברייתא דעל עירובו בלאו ואע"ג דמסקינן בגמרא מילתיה דר' אליעזר בקושיא אנו לאו אר' אליעזר סמכינן אלא אסתם מתניתין ולאו משום מאי דמקשי לר' אליעזר מפקינן לה מהלכתא. וסובר הרב דגבי חלב נמי איכא קרא יתירא דומיא דחמץ דכתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה וכתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו ומש"ה לא מיחייב אתערובת חלב ודם אלא מלקות לבד כאשר כתב בהלכות מאכלות אסורות והא דלא מני ליה במנין הלאוין משום דלא מפורש בהדיא כדכתב גבי חמץ כל מחמצת לא תאכלו דהוה ליה למכתב כל חמץ וכתב כל מחמצת משמע לאסור עירובו אתא אבל חלב לא דרשי ליה אלא מקרא יתירא ח"נ מרבויא דכל ומש"ה אע"ג שהדין שוה בהם אין לעשות ממנו מצוה בפני עצמה ח"נ אין לנו אלא מה שאמרו ז"ל וכיון דתנן הרי אלו באזהרה ראוי למנות אותה בפני עצמה אבל בתערובת חלב ודם לא מצינו שאמרו בהדיא הרי זה באזהרה ולפי תירוץ זה אפי' תימא דדרשינן תערובת מרבויא דכל מחמצת ודכוותה גבי חלב לא יקשה עלינו למה מנה תערובת חמץ ולא מנה תערובת חלב ודם. ודע כי אפי' למאן דלא דריש כל היכא דמסתבר כי הכא דרשי ליה דלא מסתבר שהאוכל תערובת חמץ או תערובת חלב שיהיה בכרת וכן כתבו התוספות בריש אלו עוברין. כללא דמילתא כיון דאיכא סתם מתניתין וסברא סמכינן עלה ויפה עשה הראב"ד ז"ל שלא השיג את הרב בזה. ולענין תערובת חמץ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס דעתי הוא שאינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא אבל אסור לקיימו וכן נראה לי שהוא דעת הרב אע"פ שהמגיד כתב שכוונתו צ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |