שו"ת רדב"ז/א'תנח
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וארבע מאות וחמישים ושמונה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן פה]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(פה) שאלת על מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק תשיעי מהלכות כלאים וז"ל כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד והיה אחד מהם מין טהורה והשני מין טמאה ואלו במתניתין דכלאים משמע דאפי' שני מיני בהמה טהורין כגון שור וכשב או שני מיני חיה טהורים כגון יחמור ואקו לוקה וכן שני מיני בהמה או שני מיני חיה טמאה לוקה והכי משמע נמי מדאמרינן במכות פרק הלוקין המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה והרי הם כשני גופין טהורים ולוקה דאיל וצבי קרא אותן הכתוב:
תשובה זו קושיא קדומה היא על הרב וקושיא זו האחרונה השיג עליו הראב"ד ז"ל אבל רבינו סובר דכיון שקרא הכתוב לפסולי המוקדשין בהמה טמאה דכתיב ואם כל בהמה וכו' כאשר כתב מפורש באותו פרק. וממשנת כלאים איני רואה קושיא על דברי רבינו והכי תנן בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה כלומר כל אלו יש בהם כלאי הרבעה אבל טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה יש בהם תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג וכן פירשה הוא ז"ל בפי' המשניות. ואפי' אם תרצה לפרש דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה אאסור חרישה נמי קאי לא קשיא על דברי רבינו דאסורין לחרוש ולמשוך קתני וקושטא הוא דכולהו אסירי איכא מינייהו דאסירי מן התורה ואיכא מדרבנן והא דקתני בתר הכי המנהיג סופג את הארבעים אהנך דאסירי מן התורה קאי וזה ברור והך סוגיא דשור שנגח את הפרה בכלאים דהרבעה איירי ולא בכלאים דהנהגה דדומיא דשור וחמור אמר רחמנא דלילקי והא דבעי רחבא סוף פרק הפרה המנהיג בעיזא ושיבוטא שיבוטא דג טמא הוא ואפי' תרצה לפרש שהוא טהור לענין איסורא קא מבעיא ליה ולא לענין מלקות והרא"ש ז"ל האריך בראיות לומר דאפי' שניהם טהורים או שניהם טמאים לוקה ומכלל ראיותיו הוא מה שכתבת מהמשנה וכבר כתבתי שאין מהמשנה הכרעה מכרעת והסמ"ג כתב דיש להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהתוספתא וממתניתין דכלאים ומשום דהאידנא לית לן מלקות דאורייתא ובכל גונא אסור לא הארכתי בו ומדכתב הרב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה כן פטור ומשמע פטור אפי' ממכת מרדות דאין מכין אותו מספק מסתברא לי דסבירא ליה דשבוטא הוי דג טהור דהוי ספיקא דרבנן לפי שטתו ולפיכך פטור אפי' ממכת מרדות דאי שיבוטא הוי דג טמא הוי ספיקא דאורייתא ולא הוה פטר ליה אפי' ממכת מרדות לפי שהכניס עצמו לספיקא דאורייתא אי נמי דלא פסיקא ליה ולפיכך כתב פטור דאי הוי דג טמא הוי פטור ממלקות ואי הוי דג טהור פטור אפי' ממכת מרדות וראיתי מי שכתב שהוא דג טהור והיו אוכלין אותו בצרפת והיינו שכתב הרב פטור כלומר פטור אפי' ממכת מרדות אבל אי שבוטא הוי דג טמא פשיטא דמכין אותו מכת מרדות דספיקא דאורייתא איכא מאן דאמר דהוי איסורא דאורייתא ואיכא מאן דאמר דהוי איסורא דרבנן וממה נפשך מאן דעבר אספיקא דאורייתא מכין אותו מכת מרדות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |