שו"ת רדב"ז/א'שד
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ושלוש מאות וארבעה - חלק ד סימן רלג]
שאלה ראובן אמר לו עכו"ם אחד תלוה לי מעות ברבית והלך ראובן אצל שמעון וא"ל עכו"ם פלוני רוצה מעות ברבית אבל אין לו משכון. אני אתן לך משכון להבטיחך על הקרן ונחלוק הרבית. את"ל מותר לסוף השנה החזיר העכו"ם המעות לראובן או שנתן לו בהם סחורה ואמר ראובן איני לוקח שום דבר מן הרבית אלא הכל יהיה שלך ותמתין שנה אחרת על הקרן ואם תרצה לומר דבר זה אסור אם היה רגיל שמעון ללות לעכו"ם בשנים למאה ועתה לקח שנים למאה בכל שתי השנים כי ראובן התנה עם העכו"ם ד' למאה ונמצא רבית של שנה עולה לשתים מאי.
ואם תרצה לומר שגם זה אסור הרי שאמר ראובן מתחלה לא היה בדעתי לקחת חלק ברבית כי לא עשיתי אלא לההנות את שמעון לפי שעוסק בתורה ומה שאני מעכב מעותיו אינו אלא הלואת חנם וכל זמן שירצה לקחת מעותיו הרשות בידו מותר או דילמא כיון שלא פירש כן בתחלה הערמה היא ואסור:
תשובה החלוקה הראשונה אעפ"י שהיה נראה שאסור לעשות כן מפני מראית העין מכל מקום כבר נהגו בדבר היתר וז"ל רבינו גרשום עכו"ם שאמר לישראל צא ולווה לי מעות מישראל חברך מותר דהוי שלוחו של ישראל המלוה ואין כאן רבית ומיהו תניא בתוספתא דאסור לעשות כן מפני מראית העין ומכל מקום נהגו היתר בדבר עד כאן. וא"ת דהתם איירי שהמשכון הוא של עכו"ם אבל בנדון שלנו שהמשכון של ישראל לא. י"ל דהא לא תלינן טעם האיסור אלא משום מראית העין שנראה שישראל לוה מישראל ואפ"ה נהגו היתר אבל בהיות המשכון של ישראל אינו גורם האיסור תדע שהרי אם השאיל ישראל לעכו"ם משכונות והלך ולוה מישראל ולאחר זמן לא פדאו העכו"ם והלך הישראל ופדאו מותר ליקח ממנו הרבית אעפ"י שהוא יודע ודאי שהמשכון של ישראל שהרי הישראל שליח הוא ולא לוה לעצמו.
והכי איתא במרדכי פרק איזהו נשך וא"ת התם העכו"ם הוא שלוה מישראל אבל בנדון דידן דאיכא תרתי שהישראל לוה והמשכון שלו דילמא [אסור] לא קשיא דהא לא לוה אלא לצורך העכו"ם ושלוחו של עכו"ם הוא.
וגדולה מזו התיר רבינו שמשון משנ"ץ עכו"ם שלוה מישראל ברבית על משכונות של ישראל אעפ"י שיודע שהעכו"ם לוה לצורך ישראל חברו גובה הרבית והקרן. וזו ודאי קולא גדולה דכיון שידע לוה דלצורך ישראל מחזי כרבית. אבל אם לא היה יודע מתחלה אעפ"י שידע לבסוף שלצורך ישראל לוה העכו"ם מותר לקחת קרן ורבית.
וכן משמע מתשובה הכתובה במרדכי דהיכא דהמלוה והלוה יודעים בדבר ומתכוין המלוה ליקח רבית הבא מכח ישראל שיש להחמיר וכן ראוי להורות מכל מקום למדנו שאעפ"י שהמשכון של ישראל משועבד הוא לקרן ולרבית בין שלוה עכו"ם לצורך ישראל וכל שכן אם לוה הישראל לצורך עכו"ם שהרי אין הרבית באה מישראל לישראל אלא מן העכו"ם על ידי ישראל שהוא שליח.
ואעפ"י שכן הוא להלכה מכל מקום ראוי להחמיר למעשה שלא ישעבד ישראל משכונות אלא לבטחון הקרן כאשר כתבת. אבל לבטחון הרבית לא, שנראה כאלו מתנה עמו שאם לא יפרע העכו"ם הרבית אפרעך אני. ומ"מ אם לא פירש לו בהדיא שהמשכון הוא לבטחון הקרן ואחר כך לא רצה העכו"ם לפרוע הרבית או שהיה אלם מותר לעכב המשכון אפילו על הרבית והוא הפסיד על עצמו שהשאיל משכנותיו לעכו"ם.
וזה לשון המרדכי ועכו"ם שאמר לראובן תלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה משמעון על משכונו של עכו"ם. אי נמי שבקש לו העכו"ם תשים משכונות במקומי ואמר לשמעון זהו משכונו של עכו"ם או שאמר אני מזכה לך תחתיו דעכו"ם ונתרצה שמעון מותר שמעון ליקח הרבית מראובן שהוא שלוחו של שמעון להלוות לעכו"ם וכן כשיזכה לו משכון.
וכל שכן בנדון דידן שהוא לוקח חלק ברבית והוי יודע שאפילו לא התנה עמו בפירוש שיקח כך וכך מן הרבית אלא שפסק עם העכו"ם ביוקר ועם הישראל בפחות אין המלוה יכול לעכב המשכונות על היתר אלא כמו שפסק עמו לוקח אע"פ שנודע עכשיו שלוקח מן העכו"ם יותר ואפילו היו המשכונות של עכו"ם לא מצי לעכובינהו ופשוט הוא.
ושתי החלוקות אשר כתבת אין ספק שהוא אסור וקרוב אני לומר שהיא רבית קצוצה וחוזרת בדיינים דכיון שזכה ראובן בחלקו ברבית שהרי הוא שלו מן הדין אפילו היכא דלא פירש אלא שפסק ביוקר מן העכו"ם ולישראל פסק בפחות וכדכתיבנא לעיל וכל שכן בנדון דידן שפירש לו בהדיא ונתרצה שמעון בכך אם כן מה שחוזר ונותן לשמעון בשביל המתנת מעותיו הויא רבית קצוצה לדעתי ואפילו שעדיין לא גבה ראובן מן העכו"ם אלא הקרן, והרבית נשאר אצל העכו"ם, אפילו הכי אסור אף עפ"י שעדיין לא הגיע לידו הרי הוא כאלו הוא שלו. ואפילו גבה שמעון מן העכו"ם כל הרבית וראובן אומר איני לוקח ממך דבר הרי זה אסור דהוי כמי שיש בידו מלוה ואומר לו תלויני מעות והריני מוחל לך מה שאתה חייב לי ותנן המלוה את חבירו לא ידור בביתו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. ומכל מקום אם ראובן פסק עם העכו"ם הרבית ועם הישראל לא פסק כלל בזה אני רואה שהוא מותר שהרי לא זכה ראובן בחלק מן הרבית שאינו אלא שליח ולא מבעיא אם עדיין הרבית ביד העכו"ם או שגבה אותו שמעון אלא שגבה אותו ראובן אינו שלו שהרי שמעון יכול להוציא ממנו בדין כל מה שגבה מן העכו"ם שלא היה אלא שליח וכיון שכן שלו הוא ומחזיר לו ואין כאן רבית כלל ומותר. למה הדבר דומה לאומר לחבירו החזיר לי פקדונך ע"מ שתלוה לי מנה. ואף ע"ג שבשביל טובה שעשה עמו ראובן שנעשה לו שליח ופסק עם העכו"ם ביוקר ממתין שמעון על מעותיו אין בזה חשש רבית שכל הלואת חן כך הם מלוה לו מעותיו בשביל שעשה עמו טובה או אי זה נחת רוח ואין בזה לא חשש רבית ולא אפילו הערמת רבית. כללא דמלתא דאם יש לראובן אי זה זכות או חלק באותו רבית ומחלו אסור ואם אין לו בו זכות ולא חלק הרי זה מותר דמדידיה יהיב ליה.
ולענין החלוקה הרביעית כגון שאמר ראובן שמתחלה לא היה בדעתי לקחת חלק ברבית ולא עשיתי אלא להנות את שמעון לפי שעוסק בתורה אם אין ראובן רגיל להנות בעלי תורה מנכסיו לא תיבעי לך דודאי אסור דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים ואדרבא פירש על מנת לחלוק ברבית ואם כן זכה בחלקו ומתנה הוא דקא יהיב ליה בשביל המתנת מעותיו. ואפילו שרגיל ראובן להנות לבעלי תורה מנכסיו אפילו הכי אסור כיון שפירש לו בתחלה שיקח חלק בריוח דדוקא גבי רבית דברים מחלקין כה"ג אבל גבי רבית ממון לא מצינו שום חילוק. ומכל מקום אם ראובן תלמיד חכם ורגיל ליתן מתנות ולהנות תלמיד חכם מנכסיו במתנה מרובה ועדיין הרבית ביד העכו"ם וראובן אומר שכך היה בדעתו מתחלה בזה דעתי נוטה שמותר לשמעון לגבות כל הרבית מן העכו"ם אף עפ"י שעדיין מעותיו אצל שמעון דכיון דתלמיד חכם הוא ראובן גמר ויהיב לשם מתנה (והיא) [ואי] משום שהיא מתנה מרובה הרי הוא רגיל למתנה כזו ללומדי תורה ומתנה מועטת היא אצלו ואי משום הערמה כיון דצורבה מרבנן הוא באיסורא דרבנן הערמה מותרת דהא ליכא הכא איסורא דאורייתא דמצי ראובן למחול חלקו לעכו"ם ואומר העכו"ם לשמעון הרי לך אלו המעות מתנה כדי שתמתין לראובן על מעותיך כי הא דאמרינן הילך ד' זוזי ואוזפי לפלניא מנה. ואי משום מראית העין ליכא שהרי מן העכו"ם לוקח שמעון הרבית הילכך כיון דאיכא בנ"ד כל הני טעמי נ"ל שמותר בלי פקפוק. ואם חסר אחד מכל התנאים הנזכרים יש לחוש להחמיר. והנראה לע"ד כתבתי: