שו"ת רדב"ז/א'רצד
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ומאתיים ותשעים וארבעה - חלק ד סימן רכג]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ילמדנו רבינו אלמנה שהיתה מוחזקת בקצת מטלטלין שהיו שוין יותר מכדי כתובתה והנדוניא והתוספת ובית דין הגבו לה מטלטלין מהם כדי שני שלישים הנדוניא והתוספת ועתה מתה האלמנה ויורשי הבעל אומרים שעל יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה ואם לא יביאו ראיה דהנכסים בחזקתייהו קיימי:
תשובה תחלה צריך שתדע דחזקת האלמנה ותפיסתה אינו כלום שהרי כל הנכסים היו בביתה וברשותה קודם מיתת בעלה וכן הדין ביורשיה הבאים מכחה. עוד דע כי כל מה שנמצא בביתו של אדם הוא בחזקתו ובשעה שמת כל נכסיו נשארו בחזקת יורשיו וזה פשוט הילכך נכסי מלוג שלה או נכסים הידועים מנכסי צאן ברזל שלה שהם בעין שהאשה עצמה היתה נוטלת אותן בלא שבועה הדבר ברור שזכו בהם יורשיה אעפ"י שלא נשבעה אפילו שהם ברשות יורשי הבעל מוציאין מהם ונותנין ליורשי האשה. גם אם היה זמן מרובה בין מיתת הבעל למיתת האשה והיתה חלוקה בעיסתה מן היורשים שהיא היתה יכולה לטעון מעסתי קמצתי דכתיב וקובץ על יד ירבה אף אנן טענינן ליורשיה כיון שהנכסים הם בלתי ידועים לבעל לא מפקינן מינייהו אלא בראיה דמייתו יורשי הבעל שהנכסים הללו של הבעל הם. ומיהו בנדון דידן לא שייך האי טעמא כפי מה שבא בשאלה אחרת על הנדון הזה בעצמו שלא היו אלא שמנה ימים בין מיתת הבעל למיתת האשה הילכך ליכא למימר מעיסתה קמצה ומציאה וירושה בזמן קצר כזה לא שכיח ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי. ועוד כיון דבית דין הגבוה ממטלטלין ועליהם באין לדון משמע שהנכסים הם ידועים לבעל הילכך הנכסים בחזקתן ר"ל בחזקת יורשי הבעל והמוציא מהם עליו הראיה שנשבעה האלמנה דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ופירושה אין אדם מוריש לבניו ממון שחייב עליו שבועה. ומ"מ אם טענו יורשי האשה שודאי נשבע הרי הם נאמני' אם יש להם מגו ונשבעי' שיודעים בבירור שנשבעה האלמנה ותופסים מה שבידם ואם יש עדים שירשו אלו הנכסים מן האלמנה או שהם קרקעות ליכא מגו דמגו במקום עדים הוא. וא"ת אע"ג דאיכא עדים שירשו נכסים אלו מן האלמנה ליהמנו במגו דאי בעו אמרי החזרנו הנכסים ליורשי הבעל ואי איכא סהדי שראו אותם עתה בידם ליהמנו במגו דאי בעו אמרי חזרנו ולקחנו אותם מהם. הא לא קשיא כיון שהם אומרים שזכו בתורת ירושה לפי שנשבעה מורישם אין אדם מחזיר או חוזר וקונה מה שהוא שלו לפי דעתי. ותו דמגו למפרע לא אמרינן כיון שכבר טענו בבית דין שנשבעה וזכו בתורת ירושה לא אמרינן מגו שהיו יכולין לטעון בתחלה כך דמגו למפרע לא אמרינן וכן כתבו התוספת במס' כתובות. וא"ת אכתי איכא מגו שהיו יכולין לומר נאנסו הנכסים יכולין לומר נשבעה האלמנה. י"ל חדא דהוי מגו למפרע וכדכתיבנא ועוד שאין זה מגו טוב דאונסא לא שכיח. ותו דאי אירע אונסא במקום רואים צריך להביא ראיה שנאנסו הילכך לא הוי מגו טוב. ועוד אני אומר דאינם נפטרים בטענת אונס כיון דתפסי נכסי דלאו דידהו הוו כגזלנין וחייבין באונסין ומשום דלא צריכינן להאי טעמא בנדון דידן לא הארכתי בו. כללא דמלתא נכסי מלוג או הנכסים הידועים לאשה מנכסי נדונייתה הרי הם ליורשיה ושאר הנכסים בחזקת יורשי הבעל עד שיביאו ראיה שנשבעה ואם יביאו ראיה יוציאו מיורשי הבעל השליש הנשאר ואם לא יביאו ראיה יוציאו יורשי הבעל מיורשי האשה מה שגבתה. וא"ת כיון שהגבוה בית דין מקצת כתובתה ולא השביעוה אימור מחלו היורשים השבועה הא ליתא חדא שהרי לא הגבוה כל כתובתה והשליש היה מעוכב עד שתשבע. ותו דאפילו הגבוה כל הכתובה כיון שהזמן היה כל כך קצר ודאי לא הספיקו להשביעה ולא חיישינן למחילה וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תתפ"ז וז"ל ואם זה בלבד נסתפק לך יראה שהדין פשוט שאין בטענתו ממש לפי שפרע מקצת וזקף מקצת יכולין יורשים לטעון כיון שנתפשר עמה וזקפה במלוה סתמא דמלתא כבר נשבעה או שמחל לה השבועה שכל זקיפה כפרעון דמי עכ"ל. משמע שאם לא זקף עליו במלוה ונתפשרו ונסתלקו זה מזה לא תלינן שנשבעה או שמחלו לה השבועה הילכך בנדון דידן על יורשי האשה להביא ראיה שנשבעה או שמחלו לה השבועה אם יורשי הבעל היו אז בני מחילה כגון גדולים ובני דעת. ומכל מקום קשיא לי דמשמע מלשון הרשב"א ז"ל שאה פרעו לה כתובתה ונסתלקה לגמרי אע"ג דידעינן שלא נשבעה חיישינן שמא מחלו לה השבועה שכן כתב סתמא דמלתא כבר נשבעה או שמחל לה השבועה. וקשה היכי חיישינן למחילה לאפוקי ממונא מחזקת היורשים והלא מחילה לא שכיח והיכי תלינן במחילה. וי"ל דכיון שהגבוה ב"ד כתובתה או שזקפה במלוה הרי זכתה בשלה והרי הנכסים בחזקתה ועל יורשי הבעל להביא ראיה שלא מחלו ולאוקומי ממונא תלי בכל שהוא. וכן נראה גם כן מתשובת הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל וששאלת ראובן שמת והניח אלמנה ובנים והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמסתפקא לן אם הנכסים קרויים נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוה בית דין כתובתה כל. הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשין את אביהם ויש כאן דין בכורה עד כאן. הא למדת שאם הגבוה בית דין כתובתה אעפ"י שלא נשבעה זכתה במה שהגבוה ומדין מחילה. דאי לא תימא הכי אלא דכולא מלתא תליא בשבועה מה לו לרב ז"ל להזכיר ולא הגבוה בית דין כתובתה אלא ודאי כדאמרן. אבל בנדון דידן שלא הגבוה כל כתובתה והזמן קצר לא חיישינן למחילה ואפילו היו יורשי האשה טוענין שיורשי הבעל מחלו השבועה לא חיישינן להו וכל שכן שלא טענו מחילה דאנן נמי לא טענינן להו. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |