שו"ת רדב"ז/א'רנט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת רדב"זTriangleArrow-Left.png א'רנט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שו"ת   סימן א'רנט   רדב"ז
 [סימן אלף ומאתיים וחמישים ותשעה - חלק ד סימן קפח]

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שהוא ספק ממזר אם יכול לישא שפחה לטהר את זרעו דדילמא ודאי ממזר דאסור לבא בקהל מן התורה עשו לו תקנה זו אבל בספק ממזר שהוא מותר לבא בקהל מן התורה לא עשו לו תקנה ואסור לישא שפחה אלא גיורת ויהיו בניו כמוהו:

תשובה הדבר ידוע כי איסור השפחה איכא פלוגתא אי הוי איסור תורה או דרבנן כי אנקלוס הגר כלל בכלל לא תהיה קדשה הבא על השפחה וא"כ איכא בשפחה איסור לאו וכן פסקו מקצת. אבל הרמב"ם ורוב הפוסקים אשר אנו נמשכים אחריהם פסקו דאיסור שפחה מדרבנן ולא תהיה קדשה היא אזהרה שלא יבוא על הפנויה דרך זנות או אזהרה לבית דין שלא יניחו אשה מופקרת ומוכנת לזנות כדמשמע פשטיה דקרא לא תהיה קדשה מזומנת לכך וכן לא יהיה קדש. ואע"ג דכתב הרב רבינו משה בר מיימון פרק י"ב מהלכות איסורי ביאה הרי אנקלוס הגר כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה לאו משום דסבירא ליה הכי שהרי הוא ז"ל כתב באותו הפרק בעצמו דאיסור שפחה מדרבנן אלא להפליג באיסור השפחה כתב כן ונתן טעם לדבר שהרי התירה התורה שפחה לעבד עברי ואם היתה איסור תורה לא תתיר תורה להוסיף על חטאתו פשע שהרי עבד עברי חייב בכל מצות שבתורה. ויש לתרץ לדברי המתרגם שהוא היתר מכלל איסור כמו שמצינו בכמה מקומות התורה אסרתו והתורה התירתו. ולרבי שמעון דדריש טעמא דקראי הוא עשה מעשה עבדים שגנב יהיו בניו עבדים מדה כנגד מדה. עוד הביאו ראיה שלא חייבה תורה מלקות אלא היכא דהיא שפחה נחרפת לאיש וגם זו איפשר לתרץ דשפחה נחרפת איכא קרבן ומלקות אבל שפחה גרידא מלקות גרידא ומכל מקום הלכתא הוא דאין בשפחה אלא איסורא דרבנן ואם כן לפי שטה זו אין מקום לשאלה דכיון דאין איסור שפחה אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו שתהיה מותרת לממזר משום תקנת זרעו ומה לי ממזר ודאי ומה לי ספק כולם צריכים תקנה לטהר זרעם. אבל השאלה תפול לדעת האומרים דאיכא בשפחה איסור תורה דלא תהיה קדשה ואם כן גם בודאי גם כן תפול השאלה שהרי ממזר חייב ומוזהר על כל איסורין שבתורה ולא תהיה קדשה בכלל ואם כן איך התירו לו רז"ל לישא שפחה ולעבור על לאו לא תהיה קדשה בקום עשה. קושיא זו תירצו המפרשים בשם רבינו תם דממזר אינו בכלל לא יהיה קדש שהרי מקדשות הוא בא וכיון שכן קדשה מותרת לו ואינו עובר משום לא תהיה קדשה ומעתה יש מקום לשאלה דודאי ממזר אינו בכלל לא תהיה קדשה אבל ספק ממזר דילמא כשר הוא והוי בכלל לא תהיה קדשה ואתה מתירו בשפחה שהיא אסורה עליו מן התורה. עוד יש טעם אחר לאסור הספק ממזר בשפחה דאיפסיקא הלכתא ודאי ממזר אסור לבא בקהל [ספק מותר] מה"ת אלא משום מעל' עשו ביוחסין אסרוהו בקהל וכיון דס' ממזר אית ליה תקנה מה"ת איך יתירו לו לבוא על השפחה כיון דאסירא מדאורייתא. ובשלמא לדעת (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל שהוא סובר ואחרים עמו דכל היכא דאמרינן ספיקא דאו' [לחומרא] האי חומרא מדרבנן הוא שעשו הספק כודאי להחמיר אבל מן התורה מותר הוא דלא אסרה תורה אלא הודאי אבל הספק לא אם כן זה הספק מותר מן התורה בשפחה דהרי לא הוי בכלל לא יהיה קדשה אלא רבנן אסרוהו מפני הספק ומשום תקנת הזרע שבקוה אדיניה ויהיה מותר בשפחה וא"ת הא הוו להו תרי קולי דסתרן אהדדי מפני ספיקו אתה מתירו לבא בקהל ומפני ספיקו אתה מתירו בשפחה. הא לא קשיא דלא מפני הספק אתה מתירו לבוא בקהל אלא מפני גזרת הכתוב ממזר ודאי לא יבוא ספק ממזר יבוא. תדע דהא מן התורה ממזר מותר בשתוקית ושתוקי מותר בישראל. ומה נפשך אי שתוקי אזלינן ביה לחומרא יהיה אסור בישראל ואי אזלת ביה לקולא וחשבת' ליה כשר אמאי ממזר מותר בשתוקית אלא מאי אית לך למימר דכל ספק מן התורה אזלינן הכא לקולא והכא לקולא אע"ג דסתרן אהדדי דלגבי ממזר חשבינן ליה ממזר להקל ולגבי ישראל חשבינן ליה כשר להקל אף הכא נמי חשבינן ליה כשר להתירו לבוא בקהל וחשבינן ליה פסול להתירו בשפחה דלא הוי בכלל לא תהיה קדשה ורבנן הוא שאסרו את ישראל בשפחה והם אמרו בספק לטהר זרעו שבקינן ליה אדינא דאורייתא ויהיה מותר לבוא על השפחה. אבל לדעת הפוסקים דכל היכא דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא הוי איסורו מן התורה הילכך זה הספק אסור מן התורה בשפחה איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה. ויש לומר דכיון שראו חכמים שהתורה הקילה באיסור ממזרות ואזיל הכא לקולא והכא לקולא שהתירה את ספק ממזר בממזרת ודאי והתירה אותו לבוא בקהל אף ע"ג דבשאר איסורין אזלינן בהו לחומרא מן התורה ראו גם כן משום תקנת זרעו להתירו בשפחה ולעשותו כודאי ממזר משום תקנתו כאשר עשתה אותו תורה ודאי ממזר להתירו בממזרת:

כללא דמלתא דאזלי רבנן לקולא ועשו אותו כודאי ממזר ולא יהיה בכלל לא תהיה קדשה משום תקנת זרעו ואע"ג דאין להם כח לעקור ד"ת בקום עשה [הכא הם] לא עקרו (חדא) שהתורה בעצמה עקרה אותו מדינו שהרי כיון דכל ספק אזלינן ביה לחומרא מה"ת לא היה ראוי שתתיר שתוקי בבת ישראל משמע דאזלינן לקולא אינהו נמי אזלי לקולא להתירו בשפחה. וא"ת מה ראו להתירו בשפחה משום תקנת זרעו יניחו אותו כדינו דאורייתא ויהיה מותר בבת ישראל. הא לא קשיא דאפילו שהוא מותר בבת ישראל עדיין זרעו כמוהו ספק אבל השתא נתקנו בניו לגמרי והם גרים גמורים. ותו דמשום מעלה עשו ביוחסים אסרוהו בבת ישראל ומשום תקנת זרעו התירו לו לישא שפחה. וכל מה שכתבתי הוא לדעת המפרשים שרוצין ליישב דברי ר' טרפון דאמר יכולין ממזרים לטהר את זרעם אמרה אפילו לדעת אנקלוס אבל אפשר דאנקלוס ס"ל כרבי אלעזר דאמר הרי זה עבד וממזר ולא קיימא לן כותיה דהכי איפסיקא הלכתא בהדיא כר' טרפון ואפילו לכתחלה אמרה ר' טרפון ולרבי טרפון אפשר דס"ל דאין עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש אלא איסורם מדברי סופרים ולפיכך יכולין ממזרים לטהר את זרעם ואיפסיקא הלכתא כותיה ואפילו לכתחלה. ונראין הדברים דלכ"ע אין חילוק בין ממזר ודאי לספק ממזר להא מלתא והיינו דלא לשתמי' אחד מהמפרשים ללמדנו חלוק זה. וכל שכן כי בנדון אשר שאלת עליו אני ידעתי עיקרן של דברים ולא הוי ספק ממזר אלא ודאי ממזר שהרי אמו של זה אמרה אשת איש אני ואלו הם בני ובאו עלינו אויבים והרגו את מי שהרגו ושבו אותנו וספק נהרגו ספק לא נהרגו לא נקרא זה ספק אלא הרי היא בחזקת אשת איש דאלת"ה כל אשה שיצא בעלה והלך למדינת הים תקרא אותה ספק והא ודאי ליתא ולא נקרא ספק אלא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וכיוצא בזה ובחזקת אשת איש היתה עומדת והולד ממזר ודאי ולא ספק. ומכל מקום אפילו שיהיה ספק מותר בשפחה לטהר את זרעו וכדכתיבנא ותו לא מידי. והנראה לעניות דעתי כתבתי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון