שו"ת רדב"ז/א'רמד
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ומאתיים וארבעים וארבעה - חלק ד סימן קעג]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהיה גזבר הקהל וקנה בית לצורך ההקדש. וז"ל העדות ביום פ' העיד פ' שפגע בראובן וא"ל אן אתה הולך והשיב אני הולך להשלים פרעון החלק של הבית שקניתי להקדש מפ' לפי שהוא חולה קודם שימות. גם העיד פ' ששמע מראובן כמה פעמים על החלק של הבית הנזכר שקנה אותו להקדש וזה העדות היה אחר שסלקו העדים הנזכר זכותם מהחלק הנזכר והיה זה ביום פ' וכו' ועתה נסתלק ראובן מן הגזברות וטוענין עליו הקהל שהבית הנזכר הוא להקדש. וטען ראובן שלא קנה אותו אלא לעצמו ממעותיו וא' מהעדים מת והב' שאלנו את פיו ואומר כי בהדיא שמעו ממנו שהוא ממעות ההקדש. ועתה יורה המורה הדין עם מי:
תשובה מה שי"ל בשאלה זו אם ההודאה בפני העדים כל אחד בפני עצמו הויא הודאה או לא. ואם מצינן למימר (מטעה) [משטה] אני בך כיון שלא אמר אתם עדים. ועוד אם ל' שקניתי להקדש משמעותו ממעות ההקדש או לא. ואת"ל שהוא ממעותיו אם יתנו לו הצבור מעותיו אם יכולין לסלקו כיון שאמר שקניתי להקדש ועוד אם זה הסילוק מועיל אפי' בבית שהוא לצורך עניים כיון שהעדים מרויחים שיקל מעליהם מעט ממשא ענייהם או דילמא בכל דבר מועיל הסלוק. ועוד צריך לבאר כיצד יסתלקו. ועוד אם יועיל הסלוק אפי' לאפוקי ממונא ועוד אם נאמן העד עתה לעשות פירוש לדבריו ונפקא מינה אם ימצא עד אחד להצטרף עמו אי נמי לחייבו שבועה דאורייתא. הדבר ברור שאפי' שהיו שני העדים ביחד והודה בפניהם אין הודאתו מחייבת דמצי למימר משטה אני בך ולא מיבעיא אם לא תבעו והודה מעצמו דמצי למימר שלא להשביע את עצמי אמרתי אע"ג דלא שייך למימר משטה אני בך אלא כשזה תובעו אלא אפי' תבעו בפני עדים והודה לו מצי למימר משטה אני בך עד שיאמר אתם עדי ומיהו צריך לדעת מה טוען שמעון אם טען שהודה אבל משטה הייתי בך כתבו מקצת הפוסקים דמשביעין ליה שלא כיון בהודאתו אלא להשטות בו. ומקצתם כתבו דלא משביעין ליה והרא"ש הסכים לסברא ראשונה. ואפי' טען לא היו דברים מעולם פטור דמילי דכדי נינהו ומילי דכדי לא דכירי להו ואי לא טען משטה אני בך אנן לא טענינן ליה. ונראה לי דאי טעין לא היו דברים מעולם פטור אפי' משבועה כיון דלא דכיר להו לא משביעינן ליה וזהו דין ההדיוט אבל בהקדש לא שייך למימר משטה אני בך דאין אדם משטה להקדש ולא עשוי שלא להשביע את עצמו כי ירא הוא מן ההקדש. ואם טען לא היו דברים מעולם אין טענתו כלום כיון דאיכא סהדי דבשלמא גבי הדיוט צריך שיאמר אתם עדי כדי שיתחייב אבל גבי הקדש כיון דאיכא סהדי דאמרי שקנה אותו להקדש הרי הוא הקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואע"ג שכתב הרשב"א דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בקדשי מזבח אי נמי בקדשי בדק הבית [לא] אבל בהקדש לעניים הרי כל גאוני עולם נחלקו עליו ומכללם הריא"ף והרמב"ם והרא"ש זכרונם לברכה כולם הסכימו שאמירה לעניים הרי הוא לגבוה וטעמא דמסתבר הוא משום תקנת עניים. ומודה הרשב"א שאם הדבר הוא שיש בו קדושה מצד עצמו כגון ספר תורה זה הקדש בית זה הקדש (לבדק הבית) [לביהכ"נ] הרי הוא קדוש. הילכך בנדון דידן אפי' שהוא הקדש לעניים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הילכך הבית ודאי הקדש אלא שצריך לדון על המעות אם ממעות הקדש או משל עצמו. ולענין אם ההודאה בפני כל עד לבדו הויא הודאה או לא הדבר ברור שאם אמר לכל אחד אתה תהיה עד עלי שאני חייב לזה מנה. וכן לשני שלא בפני חברו דהויא הודאה ואפי' בשני ימים וזה אחד מן הדברים שיש בין דיני נפשות לדיני ממונות הילכך הויא הודא' ומצטרפת. ולענין אם המעות של הקדש או משלו הדבר ברור שכיון שהבית קדש והוא בא להוציא מן הצבור עליו להביא ראיה שקנה אותה ממעותיו לצורך ההקדש על מנת שיתנו לו מעותיו. ובלאו האי טעמא כל דין שיש ליחיד עם הצבור חשבינן לצבור מוחזקין ועל היחיד להביא ראיה וכן כתב מהרי"ק וכן יש במרדכי וטעמא דמסתבר הוא. דאלת"ה כל אחד ואחד יחזיק בשל צבור והצבור לא יוכלו להביא ראיה דקדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא. ותו דחזקה כיון שהוא היה הגזבר ומעות ההקדש תחת ידו לא היה קונה במעותיו אלא ממעות ההקדש. וכ"ת שלא היו מעות בתיבת ההקדש באותה שעה היה לו להודיע לצבור איך הלוה להקדש מעות לקנות הבית ואיהו דאפסיד אנפשיה דשתק והוציא קול על הבית שהוא הקדש. ותו דמשמעות לשון שקניתי להקדש ממעות ההקדש משמע או שקניתי ממעותי והקדשתי אותם משמע. שאם בתורת הלואה לא היה לו לסתום אלא לפרש. ועוד שהעד השני מפרש בהדיא שהוא ממעות ההקדש ואנן סהדי שאם היה גם העד האחר קיים כן היה מעיד. הילכך אין לראובן כלום על הצבור והבית הקדש עד שיביא ראיה ברורה שקנה הבית ממעותיו ואז יתנו לו הצבור מעותיו. ולענין הסילוק הדבר ברור שיכולין לסלק עצמם ולהעיד [דה"מ] שאין מועיל הסילוק אלא בס"ת הואיל ולשמיעה עביד וכתבו מקצת המפרשים שאם יש ספרי תורה מדוייקים בעיר יכולין לסלק עצמם מזה שהרי אפשר להם לשמוע קריאת התורה בס"ת אחר. ואופן הסילוק הוא שיסלקו עצמם מכל הנאה שימשך להם מבית זה שלא ינכו ממה שקצוב עליהם לעניים בין לעניים הנמצאים בין העתידים לבוא באופן שלא יגיע להם שום צד הנאה מבית זה וכיון שביארנו למעלה שהקהל מוחזקים והיחיד המדיין עמהם הוא המוציא נמצא דאוקומי ממונא הוא ולא אפוקי ולא נפקא מינה לנ"ד. ולענין אם נאמן העד לעשות פירוש לדבריו כיון שהפירוש שייך שפיר בלשון הדבר ברור שיכול וכ"ש בנדון דידן כי מהמעות אשר קניתי להקדש הוא ממעות ההקדש. והנראה לעניות דעתי כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |