שו"ת רדב"ז/א'קמב
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ומאה וארבעים ושניים - חלק ד סימן ע]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית מול דף הדפוס המקורי
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ילמדנו רבינו על אלמנה שבאה לגבות כתובתה בבית דין מן היתומים והוציאה את הכתובה ולא היה חתום בה אלא עד אחד והוא סופר הקהל והכתיבה כתיבת יד הסופר השני של הקהל אבל לא חתם בה וחקרנו על הדבר וידענו שהיה קרוב לאם הכלה והיה כתוב בכתובה בשעה אחרונה תנאי מגיע לאם הכלה ולא היה יכול להעידה ומפני זה לא חתם אבל לכלה בעצמה היה רחוק וכל זה באומדן הדעת כי הסופר שכתב הכתובה הלך לבית עולמו. ועתה צריכין אנו לדעת אם מוציאין ממון מן היתומים בכתובה זו ואם תמצא לומר דאין מוציאין אם הפסידה מזונותיה לפי שתבעה כתובתה אעפ"י שאין מגבין לה כלום ותמצא קרחת מכאן ומכאן. ואם תמצא לומר הפסידה מזונותיה אם אנחנו השינוה עצה שתגבה כתובתה לתועלת היתומים והסכימה למה שאמרנו אם נקראת תובעת כתובה או לא. ואם תמצא לומר נקראת תבעה כתובתה זו שאין אנו מגבין לה כלום וגם היא מתחלה לא תבעה כתובתה אלא אנחנו אמרנו לה שתגבה האם הפסידה מזונותיה. הכל יבאר כ"ת באר היטב ולאדוני תחשב לצדקה:
תשובה לכאורה היה נראה שלא להוציא ממון מן היתומים על פי עד אחד דעד אחד בשטר לאו כלום הוא אפילו לחיובי שבועה לדעת מקצת הפוסקים דמפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא. ולדעת רוב הפוסקים שאנו סומכין עליהם עד א' בשטר זוקק לשבועה דהא דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם הני מילי באלם שאינו יכול לדבר לפי שאינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו אבל במי שיכול לדבר שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפי' מפי כתבם. ומחלוקתם תלוי בהא דגרסינן בפרק גט פשוט אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה ומקצת מפרשים אכשר מכשר לגמרי לשויי שטרא למטרף ממשעבדי ועד א' בשטר לא מפיק קלא ומשום הכי איצטריכו לאוקומי דהכא בשטר בשני עדים עסקינן ולא יכלו לקיים אלא חתימת אחד מהם ואתי האי סהדא דעל פה ומצטרף בהדיה ומשוי ליה שטרא מעליא דהא מן התורה שטר גמור הוא דקיום שטרות דרבנן ותרי סהדי דחתימי אשטרא אינהו מפקין ליה לקלא וטריף ממשעבדי. ואחרים פירשו כפשטן דלא היה חתום בשטר אלא אחד לבד ומכשר דקאמר אמימר היינו לשוויי מלוה על פה בשני עדים ולא טריף ממשעבדי וכי היכי דשנים מחייבין ממון האחד לבדו החתום בשטר זוקק לשבועה וכן העלה הרשב"א ז"ל וכתב שזהו דעת גדולי המורים. ולנדון דידן אם היה אחד מעיד על פה שזוכר הדבר היינו מגבין לה כתובה לכ"ע דמלוה על פה כזו גובה מן היורשים דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ולא עביד איניש דפרע גו זימניה וגבינן שטר כתובה זו מן היתומים אפילו קטנים דהא דקי"ל דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו כתובת אשה גובה משום חינא וכ"ת דלמא מחלה כתובתה ליתא חדא דלא טענינן ליתמי אלא מלתא דשכיחא. ותו דשטרך בידי מאי בעי ואפי' שהוא בעד אחד לא הוי משהי ליה גבה אי איתא דמחלה. ותו כיון שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה חזקה דלא עבר אדרבנן אבל כיון שלא נמצא מי שזוכר לא הקנין ולא הענין אין כאן אלא עד אחד ואעפ"י שהוא זוקק לשבועה קטנים לאו בני שבועה נינהו ואם היו היורשים גדולים בזה יש לדון אם הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. או דילמא דלא אמרינן הכי אלא במי שיודע הדבר והיה יכול להכחיש את העד אבל ביורשי' דלא הוה להו למידע לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובשלמא בשאר חייבין כיון דבא על פה אין מחייבין ממון ליורשים דמצו למיטען פרע ואנן טענינן ליורשים מאי דהוי מצי למיטען מורישם אחד נמי אין מחייב שבועה דאפי' היו מודים לו שלוה ממנו אין חייבין לשלם וכל טענה שאינה מחייבת ממון אין חייב עליה שבועה אבל גבי כתובת אשה דאם היו שנים היו מחייבין ממון ליורשים דלא עביד איניש דפרע גו זמניה דילמא עד א' מחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ומסתברא לי דאין לו לשלם דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא דומיא דנסכא דר' אבא שאם היה רוצה היה מכחיש את העד ונפטר וטען טענה אחרת שאינו מכחיש בה את העד אלא אדרבה מודה לדבריו אלא שרוצה לפטור עצמו בטענה אחרת כגון הוציא עליו שטר חוב בעד אחד ולוה טוען פרעתי הוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם וכן כתב הרשב"ם ז"ל. ותמה בעל מגיד משנה דאיך יהיה יפה כח עד בשטר מב' בעל פה שהוא נאמן לומר פרעתי והעלה הדבר בצ"ע. אבל בנדון דידן שמוציא שטר בעד אחד על היתומים ואינם יודעים אם לוה או לא בזה לא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם והבו דלא לוסיף עלה. אבל נ"ל שאם טען ישבע לי היורש שלא ידע שמורישו לוה ממני או שלא פקדו על ככה משבעינן ליה אם גדול הוא אבל לענין שאלתך לא נפקא מינה מידי שהיתומים קטנים ולא מגבינן לה כלום דעד אחד בשטר בכי האי לאו כלום הוא. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאיכא כמה טעמי להגבותה בשטר זה אפי' מן הקטנים חדא דקי"ל כרבי אליעזר דעידי מסירה כרתי ואע"ג דלא אמרה אלא לענין גיטי נשים מ"מ כל הפוסקים שאנו רגילים לסמוך עליהם כתבו דהוא הדין לשאר שטרות ומכללם הרמב"ם ז"ל וז"ל פרק י"א מהלכות מלוה ולוה וכן אם כתב שטר אעפ"י שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זו מלוה בשטר והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם ויש מן הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם ע"כ. והרב ז"ל לא הכריע סברא זו וכן כתב מגיד משנה ומשמע דלא ס"ל וכן נראה ממה שכתב ויש מן הגאונים וכו'. ונדון דידן אתיא לכולי עלמא דטעמא הוי משום שיצא קול לשטר הזה והכא אין לך קול גדול מהנשואין וכיון שמנהג מצרים לקרות הכתובה בפני כל הקהל כל שכן בזמן שנשאת בתולה כל העומדים שם הם עדי מסירה שכך הוא המנהג ששליח ב"ד לוקח הכתובה ומוליכה לכלה ומה לי שימסרנה לידה או לשליח בית דין או לסופרים להוליכה לידה. גם הנייר שרגילין לכתוב הכתובות הוא כתב שאינו יכול להזדייף כי המחק או הגרירה נכרת יפה לעין ומעשים בכל יום שמוחקין וגוררין ומיד אנו מכירין הזיוף. נמצאת למד לפי טעם זה שאפילו לא היה חתום עליה שום עד גובין בעדי מסירה וכ"ש בנדון דידן שיש בה עד א' ושליח ב"ד הרגיל להוליך הכתובה. וא"ת דהוי אחד בכתב ואחד עד מסירה ולא מצטרפין ליתא דהא (פריך) [פירשו] עלה דהאי דאמימר דאכשר בע"א בכתב וע"א על פה דמיירי כגון שאותו שבכתב מעיד על ההלואה שראה אותה ושבעל פה מעיד שראה שמסר לו את השטר הזה שהעד חתום בו דבכהאי גוונא יש במסירת השטר שני עדים וכו' והילכך השטר כשר אעפ"י שלא חתם בו אלא עד אחד שהרי על מסירתו יש שני עדים וקי"ל כרבי אליעזר וכו' הא קמן דעד החתום בכתובה והמוליך אותה ליד הכלה או קרוביה מצטרפין ומפקינן ממונא אפומייהו ואפי' לטרוף משעבדי דהא קלא אית לה לכתוב ואוושא מלתא טובא. תו איכא טעמא אחרינא כיון דאתם הפצרתם בה והיא לא תבעה כתובתה מלתא דפשיטא היא דלא הפסידה מזונותיה דיש לה מתנאי בית דין אפי' שלא כתבו לה כתובה כלל. וכיון שאין לה במה להנשא לא תנשא לעולם ונמצאת אוכלת מזונות כל ימיה והיתומים מפסידין לפי שראיתי את הכתובה והיא מועטת ובשנה אחת או שנה וחצי צריך לה מזונות כפי שיעור כתובתה ואפי' שלא היה מן הדין לגבות בשטר כזה לתקנת היתומים רואה אני להגבותה דמהאי טעמא נמי גובין שטר כתובה מן היתומים קטנים אע"ג דאין נזקקין נכסי יתומים עד שיגדילו. ואם תאמר שאני התם שיש שם שטר כתובה וסוף עתידה לגבות כשיגדילו ונמצאו מפסידין המזונות דביני ביני אבל בנדון דידן שאין שטר כתובה שאינה גובה לעולם לא מגבינן לה. י"ל כיון דעיקר טעמא משום תקנת היתומים מה לי הכא מה לי התם והוי כאלו עושים סחורה לתועלת היתומים. ותו דמאן לימא לן דלאחר זמן לא תבא לידי גביית הכתובה שתמצא עידי מסירה ונמצאו היתומים מפסידין וכ"ש בנדון דידן שאינה צריכה לבקש אלא עד אחד. ואע"ג דאין טעם זה מדינא יש להם כח לב"ד להוציא מן היתומים ממון משום תקלתא כההיא דאפיקת מיתמי מאה זוזי לצדקה ואע"ג דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו משום לאחשובינהו בעי כדאיתא התם. ואפי' תבעה היא כתובתה אומר אני דלא הפסידה מזונותיה דכיון דלא מגבינן לה ואע"ג דמגבי' לה מאתים שיש לה מתנאי ב"ד אפ"ה יש לה מזונות דאנוסה היא שחשבה שיש לה כתובה כדי להנשא ונמצא שאין לה אלא דבר מועט ודמיא להא דגרסינן בירושל' פרק אלמנה ניזונת רב יהודה בשם רב תובעת כתובתה בב"ד אבדה מזונותיה א"ר יוסי ובלבד מן השופי הא מאונס לא כהדא ארמלתא דר' אבדימס רמו בה אמרו לה רבי בא בר כהן בעי ליך תבעת פורנא אבדה מזונותיה מאן דאיתידעין מילייא ?אעלין עובדא קומי רבי יוסי וחזרה למזונה ע"כ. והביאו המרדכי בפ' נערה שנתפתתה. הרי לך בהדיא שאעפ"י שתבעה כתובתה לפי שחשבה להנשא לרבי בא בר כהן חשיב לה כאנוסה והחזירה למזונותיה כ"ש בנדון דידן שחשבה ליטול כתובתה ואינה נוטלת אלא מאתים דחזו לה מתנאי ב"ד ולאו מידי יהבינן לה מכח כתובתה הילכך אין לך אנוס גדול מזה ולא אבדה מזונותיה וכיון שכן דטבא ליתמי עבדינן להו ותטול כתובתה ותסתלק. תו איכא טעמא אחריתי דכיון דכל הנשים יש להם תוספת על מנהג המדינה נשא אותה ואפי' לא היה לה כתובה תגבה תוספת מה יש לך לומר דילמא דבר מועט. הרי צריך לראות אם קרובותיה יש להם תוספת ככתוב בכתובה זו גובה אותה כ"ש כי אני ראיתי את הכתובה ועלה סכום התוספות חמש מאות מיירי בקירוב ואין לך בכל הבתולות שיהיה לה פחות מתוספת זה הילכך גובה ואפי' מיתמי. תו איכא טעמא אחרינא דאע"ג דלא קי"ל כר' אחא דאזיל בתר אומדנא אלא כרבנן דפליגי עליה דתניא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו ות"ק פליג ה"מ בכי האי גוונא דאע"ג דאומדן דעתא הוא שזה הרגו מ"מ שמא מקרה אחר אירע לו או שאר גמלים הרגוהו אבל בנדון דידן דאיכא תלת דכל הנשים יש להם תוספת ואומדנא דמוכח הוא דעד אחד העיד גם כן על הקנין אלא שלא ידעו מי הוא דחזקה שלא קנו קנין בעד אחד דכ"ע ידעי דעד אחד לאו כלום הוא וגם שיש אחר שמעיד על הדבר בכה"ג כ"ע מודו דמפקי ממונא. והנה דקדקתי וחקרתי על הדבר וראיתי שסבת טעות זה לפי שרגילין שלוחי ב"ד לקחת הכתובה בליל החופה מיד הסופרים כדי ליקח מעות מאבי הכלה או מאמה והסופרים אין חותמין עד שקונין מיד החתן ומיד אחר הקנין חוטפין שלוחי ב"ד הכתובה ותשאר בידם. ואני ראיתי כתובה שהוציאוה בב"ד בלא עד כלל וכמה פעמים באים איש ואשתו לדין ושואלין הכתובה ומבקשין אותה משלוחי ב"ד לפעמים תמצאם בידם ולפעמים נאבדת לגמרי. וכבר הזהרנו את הסופרים כמה פעמים שלא יוציאו כתובה מתחת ידם עד שיחתמוה:
כללא דמלתא כיון דאיכא הני טעמי מגבינן לה כתובתה דטבא ליתמי עבדינן להו ובית דין אביהם של יתומים הוא. כל הני טעמי דכתבינן הוא להיכא דלא תפסה אבל בנדון דידן ראיתי שתפסה האלמנה למזונות כדי כתובתה והרי היא נאמנת במגו וכגון דא לא צריכה רבה דמגו דאי בעיא אמרה לא תפסתי כלים נאמנת לומר התוספות שלי הוא כך וכך. וא"ת דהא לא מהימנא אלא בשבועה. י"ל דהכא נמי נשבע' דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומגלגלין עליה שיש לה תוספת כך וכך ותגבה ממה שיש תחת ידה. ובנ"ד דתפסה כדי כתובתה בלא סהדי ואיכא הנך טעמי דאמרן לעיל אין מגלגלין עליה ונשבעת שבועת האלמנה ותגבה ממה שתפסה. והנראה לע"ד כתבתי. וא"ת הא דתנן בכתובות פרק האשה דנאמן גדול להעיד מה שראה בקטנו זכור אני באשה פלונית שיצאת בהינומא וכו' ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא בריה דר' יהושע והוא שיהיה גדול על גביו פי' מעיד עמו וכתב הר"ן ז"ל דעלה דהך דזכורני באשה פלונית קאי נמי ואמרינן עלה בגמרא מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלוי מלתא בעלמא הוא וכתב הר"ן עלה ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום גלויי מלתא בעלמא הוא. הא קמן דאפי' דאיכא רובא דרוב נשים בתולות נשאות והוי מלתא דפרהסיא ואיכא עד אחד לא מפקי ממונא עד דאיכא אחר בהדיה ואע"ג שהיה קטן בשעת ראיית העדות אבל בעד אחד גרידא לא סגיא י"ל דבנדון דידן איכא רובא ותרן אומדני אומדנא שכתב לה תוספת ואומדנא שהעידו שני עדים והוי מלתא בפרסום. ותו דעדיף מרובא דכלהו נשי כתבו להו תוספת. וגם אני לא סמכתי להוציא ממון על טעם זה לבדו אלא בהצטרפות שאר הטעמים. ובזה ראיתי אחד מחכמי דורנו זה טועה שסומך על טעם אחד לבדו שכותב הרשב"א או ריב"ש או הרא"ש ז"ל בשאלותיו שנים שלשה טעמים בדין אחד והחכם הזה סומך לו על אחד מהם לבד ועושה מעשה בעלמא אעפ"י שימצא חולק עליו. ושמא בעל התשובה לא כתב אותו לעיקר אלא לצניפין ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל כלל פ"ו ותמצא שהוציא ממון מהיתומים באומדנא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |