שו"ת רדב"ז/א'פה
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ושמונים וחמישה - חלק ד סימן יא]
שאלה אלמנה שהיא מוחזקת להדליק ההיכל של בית הכנסת של ירושלים תוב"ב בימים ידועים בשנה ופרנסי הקהל והנאמנים תבעוה לדין באמרם שרוצים למכור חזקה זו כמו שנוהגין למכור כל ההדלקות של כל השבתות ואמרו לה מי נתן לכי זאת החזקה ואמרה שבעלה היה דיין ובנה זה ההיכל משלו והקדישו ע"מ שידליקנו הוא או באי כחו ואין בידה שטר על זה והכריזו בבית הכנסת מי שיודע עדות בדבר זה שיבא ויעיד ובאו עדים והעידו שאמר בלשון הזה אני מקדיש אותו על תנאי שאדליקנו אני ובאי כחי כל הזמן והקהל מודים שהאלמנה היא באי כחו ונשאו ונתנו החכמים הנמצאים אז ואמרו כי הואיל ולא כפל תנאו אינו כלום ואע"ג דאמרינן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו לא בעינן שיכפול תנאו. על תנאי שאני שאין על תנאי כמו על מנת ולמדו אותו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות קדושין המקדש על תנאי צריך שיהיה בו ארבעה דברים ורצו לסלק את האלמנה מחזקתה ולמכור אותה לאחרים. יורה המורה אם הדין כן או לא:
תשובה אעפ"י שהיה מדרך המוסר שמאחר שדברו החכמים נר"ו בזה שלא אוסיף על דבריהם ולא אחלוק עליהם מ"מ כיון שהם לא גמרו את הדבר ועדיין לא עשו מעשה אמרתי אענה אף אני חלקי אחוה דעי גם אני וכגון זה ודאי פתח פיך לאלם הוא. תחלה יש לדקדק אם האומר על תנאי כאומר על מנת כאשר דקדקו החכמים נר"ו. עוד אם בהקדש צריך תנאי כפול או לא. עוד יש לדקדק אם הבונה מקום בבית הכנסת אם הוא שלו וצריך להקדישו. עוד אם יכולין לבטל החזקה אעפ"י שלא היה שלו ואפי' שאין שם עדים כלל ואפי' שלא תבא מכח בעלה. עוד אם יכולים בני העיר להעיד בדבר זה לפי שהן נוגעין בעדות שהרי כל מה שמוכרים הקהל מהדלקות או מצות הכל הוא לצרכי צבור. עוד אם יכולין החכמים לדון בזה מהאי טעמא גופיה. ואומר כי ודאי האומר על תנאי לאו כאומר על מנת דמי ולאו מטעמייהו דאי מלשון הרב ז"ל שכתב המקדש על תנאי צריך שיהיו בו ארבעה דברים איכא למימר דאין זה לשון המקדש שאומר הרי את מקודשת לי על תנאי כך וכך אלא המקדש על תנאי הוא הרי את מקודשת לי אם תעשי כך וכך אלא תפס הרב הענין שהוא המקדש על תנאי תדע שהרי הרב בעצמו כתב כיצד האומר לאשה אם אתן מאתים זוז וכו' ולא כתב על תנאי שאתן לך מאתים הרי את וכו'. וגם מדברי בעל מגיד משנה אפשר לדקדק כן. אבל קושטא דמילתא דעל תנאי לא הוי כעל מנת משום דאנן קיימא לן דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וקשיא לן היכי משמע על מנת מעכשיו והעלו בשם הרמב"ן ז"ל דאנן לא בקיאינן במלת על מנת ואינהו דבקיאי בה הוו ידעי דמשמעותא הוי מעכשיו ומעתה הבו דלא לוסיף עלה דהא על תנאי ידעינן שפיר משמעותא ואין משמעותא מעכשיו הלכך אינו אלא תנאי גמור וצריך בו כל משפטי התנאי. ובענין אי בעינן בהקדש תנאי כפול בקדושין בפרק האומר במשנה יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה דר"מ ס"ל בעינן תנאי כפול ורבי יהודה סבר לא בעינן תנאי כפול דמכלל הן אתה שומע לאו. ומקצת הגאונים והריא"ף והרמב"ן והרשב"א והר"ן ורשב"ם ור"ש בן חפני וראבי"ה וראב"ן וכמה גאוני עולם ראשונים ואחרונים זק"ל פסקו הלכה כרבי יהודה דלא בעינן תנאי כפול מסכים אל הכלל אשר בידינו ר' מאיר ורבי יהודא הלכה כרבי יהודה אבל בגיטין וקדושין מודים כולם דבעינן תנאי כפול משום דאתקין שמואל בגט של שכיב מרע. הרי לך לדעת כל הני רבוואתא דבנדון דידן לא היה צריך לכפול תנאו. אבל הרמב"ם ז"ל שאנו נוהגים כמוהו בארץ הזאת והגאונים הראשונים ובשאלתות ובה"ג וכמה אחרים פסקו הלכה כרבי מאיר הלכך אפילו בממנות צריך לכפול תנאו שכן תנאי בני גד ובני ראובן דילפינן מיניה בממון הוה:
ואמרינן בפרק שבועת העדות מודה רבי מאיר באיסורא דלא בעינן תנאי כפול דמכלל הן אתה שומע לאו. הלכך כל איסורא דאית ביה דררא דממונא כגון סוטה ועדים בעינן לכפול תנאו משום ממון שבו לדעת הרמב"ם ובעלי סברתו ז"ל אבל באיסורא דלית בה דררא דממונא כגון שבועות והקדשות ונדרים לא בעינן תנאי כפול. וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פרק ו' שכתב וזה לשונו וכל תנאי שבעולם בין בקדושין בין בגרושין בין במקח בין בממכר בין בשאר דיני ממונות צריך להיות בתנאי ד' דברים וכו'. משמע בהדיא בשאר דיני ממון אבל בדיני איסור אין צריך לכפול. וכן תמצא בהל' שבועות ונדרים שכתב שבועה על תנאי או נדר על תנאי ולא הזכיר תנאי כפול וכן בדין שלא רצה זה לאסור עצמו בנדר או בשבועה או להקדיש אלא על זה התנאי וא"כ איך ניקום ונימא שאם לא כפל תנאו שיהיה המעשה קיים. וא"ת דהא בסוף פרקא קמא דנדרים משמע בהדיא דאפילו בנדרים לית ליה לרבי מאיר מכלל הן אתה שומע לאו. תירץ הר"ן ז"ל דנדרים ממונא אית בהו דאסר חפצא עליה. והתוספות ז"ל בסוף פרק שבועת העדות תירצו דכי לית ליה לרבי מאיר מכלל הן אתה שומע לאו באיסורא זוטא כגון נדרים אבל באיסורא רבה כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן שבועה דחמירא אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. והשתא בין לפי שטת הר"ן ז"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז"ל פסק כרבי יהודה בין לפי שטת התוס' שנדרים איסורא זוטא הוא הקדשות ודאי איסורא רבא הוא דהא אית בהו מעילה והאוכלן בטומאה במיתה. ואע"ג דתנן בנדרים לקרבן לאישים וכו' ועלה אמרינן בגמרא סברוה הא מני רבי מאיר היא והאי סברוה קאי במסקנא ומשמע דאפילו בקרבן אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אי אתה שומע הן התם נדר בעלמא הוא ומתפיס אותו באיסור קרבן לגבי איסור אכילתו תדע שהרי אם נהנה מן הדבר הנדור לא מעל אבל המקדיש דבר בין למזבח בין לבדק הבית אם נהנה ממנה מעל. הלכך חמירי טפי ולא בעינן תנאי כפול. וא"ת אי משום טעמא דחומרא הוא הוה לן למימר דאם לא כפל תנאו יהיה התנאי בטל והמעשה קיים. וי"ל דאדרבא מפני החומרא שיש בסופו אין ראוי שיהיה המעשה קיים אם לא נתקיים התנאי אעפ"י שלא כפל אותו. ובנדון דידן כיון שהוא בענין הקדש אעפ"י שהתנאי היה בדבר השוה עתה ממון שהוא חזקת ההדלקה אין בכך כלום ואין צריך לכפול תנאו:
ולענין ההיכל שהקדיש וטען שהוא שלו מפני שבנאו משלו והקדישו על תנאי זה. בזה אני אומר דלאו כל כמיניה דכל יחיד ויחיד לבנות מקום בבהכ"נ ולומר שלי הוא. וכל שכן בב"ה של ירושלים שאין ליחיד שום חזקה במקום מן המקומות משום מעשה שהיה. וא"ת נהי שהמקום אינו שלו ולא היה צריך להקדישו דמקודש ועומד הוא מכל מקום המעות שהוציא בבנין הוא שהקדיש ונתן לצבור כהא דאמרינן היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שמין לו וידו על התחתונה. לא קשיא כלל דסתם חורבה לבנין עומד אבל סתם ב"ה אינו עומד לבנות בו מקום ליחיד ואין לו כלום ואם יטעון שנטל רשות משבעה טובי העיר צריך להביא ראיה:
ולענין חזקה אע"ג דלענין שאר חזקות דעלמא כל חזקה שאין עמה טענה כגון שטר היה לי ונאבד אינה חזקה וכ"ש להחזיק כנגד רבים שאני הכא דהוי חזקת מצוה ולא מידי חסרי. וכיון שהחזיקה זו כמה שנים להיות מדלקת ההיכל במקום שכל הקהל רואים אותה ולא מיחו בידה מאז עד עתה אין לך חזקה גדולה מזו. ולא זו בלבד אלא כל מי שהחזיק בשום מינוי בקהל אין יכולין לסלקו אלא אם כן אינו מתנהג כשורה במינויו. עיין במרדכי פרק חזקת הבתים. וגדולה מזו תנן בגטין פרק הניזקין נותנין את העירוב בבית ישן מפני דרכי שלום פי' שאם רגילין לתת את העירוב בבית של אחד מבני החצר אין משנין אותו מפני דרכי שלום וכתבוה כל הפוסקים. והשתא אם בדבר שאינו של מצוה שיהיה העירוב מונח בביתו אמרו כך כל שכן בהדלקת ההיכל שהיא מצוה דכתיב על כן באורים כבדו ה' דאיכא דרכי שלום. וא"ת שאני התם דלא מידי חסרו בעלי החצר ואין להם תועלת במה שיהיה העירוב בבית זה או בבית זה. אבל הכא נותנין קצת מעות בשביל ההדלקה. י"ל דהכא נמי מי לא עסקינן שרצה אחד מבני החצר לתת מעות כדי שיהיו מניחין העירוב בביתו שהרי מרויח שאין צריך ליתן בעירוב ואפ"ה אין משנין אותו. וא"ת הא מסקי בגמרא דטעמא הוי משום חשדא והכא מאי חשדא איכא וי"ל לפירוש ר"ת ז"ל דפירש שם שמא יחשדוהו שהיה גונב מפת העירוב ומפני כך נתנוהו בבית אחרת והכא נמי איכא חשדא שמא יאמרו מפני שלא היו מדליקין אותו כהוגן סלקוהו ואפי' לפרש"י ז"ל נמי איכא למימר דכיון דאיכא הכא מצוה איכא משום כבוד כדפרכינן התם אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא וכו' ובשיפורא הוא דאמרינן דמותר לשנותו מבית לבית כשמת בעל הבית אבל בדבר מצוה ועושה המצוה חי אין לשנותו כלל:
ולענין אם יכולין להעיד בני העיר הא אמרינן אין דנין בדייני אותו העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואעפ"י שכתב הרמב"ם ז"ל עד שיסתלקו בקנין גמור משמע דבסילוק מועיל. והרא"ש הסכים סלוק מועיל לכל דבר חוץ מס"ת. ומן האחרונים אמרו כי אין סלוק מועיל אלא בדיינים אבל בעדים אינו מועיל. ועוד כתב ר"י ז"ל דסלוק אינו מועיל אלא לאוקומי ממונא אבל לאפוקי ממונא אינו מועיל כלל:
ולענין אם החכמים יכולין לדון דין זה. רואה אני שיכולין לדונו מכמה טעמים חדא שהרי אין החכמים נותנים במסים וארנוניות ולא משתרשי להו מידי ואפילו שיש קצת דברים שחייבים לפרוע עם הקהל הנך מילי לא שכיחי בירושלים. ותו דמאי דאמרינן אין דנין בדייני אותו העיר הנ"מ בשלא קבל עליו היחיד אבל אם קבלוהו עליהם יכולים. וחכמי ירושלים הוו כאלו קבלום עליהם שהרי כל אחד דן שנה אחת וחוזרים חלילה ומעשים בכל יום במצרים ובכל המקומות שהדיין הממונה וכל שכן הנגיד דן בין תביעות יחיד לצבור בלי סילוק והוא מן הטעם שכתבנו. והנלע"ד כתבתי: