שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות/נו
|
< הקודם · הבא > |
עוד לו.
וע"ד סכין הנמצא ברחוב ואינו יודע ממי נפלה, אם מישראל או מעכו"ם מהו להשתמש בו ואם נתלה דמישראל נפל יש היתר להחזיקו לבשר כיון דכל אנשי העיר דרכן לחרוץ סכין חלב לסימן שהן של חלב.
מלתא דא כבר אמורה בתשובת חו"י סי' רכ"ח שכתב להחמיר היכי דשם רוב העוברים גויים ואינו שרי אלא היכי דידוע שרוב העוברים ישראלים הם אכן בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן מ"ז הפריז על המדה כתב להקל אף ברוב נכרי בלא ליבון והגעלה, ומדמי לה לההיא דש"ע סימן קכ"ב לבנתן כלי לאומן גוי דאם לקחו ממנו לאחר זמן דמותר מטעם ס"ס ספק לא השתמש בו נכרי, ספק לא השתמש בו תוך מעת לעת זה או נשתמש בו בדבר הפגום, וכיון שאפילו היכי הסכין הי' ביד נכרי שרינן מטעם ס"ס, מכ"ש בנמצא דהוי ספק אם נגע בו גוי מעולם ע"ש. ואיני רואה ראייתו לראיה נכונה דכיון דרוב העוברים נכרים הוי כמו וודאי נפל מנכרי וכיון דבסכין ישן הוי וודאי נשתמש בו נכרי וליכא אלא ספק שמא נשתמש בו תוך מעת לעת או בדבר הפגום והוי כמו סכין נכרי דעלמא דאסור להשתמש בו, דכיון דרוב העוברים נכרים מקרי סכין נכרי וכאלו ראינו דמנכרי נפל, ואינו דומה כלל לדינא דהש"ע הנ"ל דהתם כיון דרק אצלו לפי שעה הוי ספק שלא נשתמש בו, וק"ו פריכא הוא. ויותר מזה אף במחצה על מחצה נכרים וישראלים נ"ל לאסור דכיון דחכמים אסרו לשאינו בן יומו, ואם כן הוי הך בליעה שבכלי ספק בליעתו בישול ישראל, ספק של נכרים, והוי הך בליעה ספק טריפה דאסור אף שאינו בן יומו, והוי כמו בשלו ספק טריפה בכלי דאסור אף אחר מעת לעת כמ"ש המהריב"ל ושאני בההיא דסימן קכ"ב דהבליעה משל ישראל, ואנו מסופקים בו אם נתוסף בו גם בליעת איסור והס' אם נכנס בו בליעה כלל מאותו שעה שמוסרו לאומן והוי כמו ספק נתערב טריפה ברובא דכשרות דהוי ספק דרבנן, והכא נמי כן אף דאינו בן יומו אסור מדרבנן, הוי ספק דרבנן, וכן מצאתי להדיא במנח"י כלל נ"ט אות ו, אבל בנ"ד אם נמצא סכין ספק ישראל וספק עכו"ם דכל הבליעה מסכין זה הוי בליעה ספק טריפה ולא מהני במה דהוי אינו בן יומו דהוי כתרנגולת ספק טריפה שנתערב במינו דבעי ס' ולא הוי ספק דרבנן כמ"ש הש"ך סימן ק"י. עכ"פ היכי דהוי רוב נכרים הדבר ברור דליכא ס"ס כלל, וכמ"ש תוס' בסוגיא דפ"פ דרוב דאורייתא לא מחשב לספק להצטרף לס"ס, וכ"כ תוס' ב"ב נ"ה ע"ב ד"ה ר"א מטהר וכו' ע"ש, וכ"כ הש"ך יו"ד סימן קכ"ט סקכ"ח, וע"כ נראה לי לדינא כמ"ש החו"י, ואינו מותר אלא ברוב עוברים ישראלים, ואם הם שווים אזלינן בתר רוב השוק, ואם שווים בשוק אזלינן בתר רוב העיר וכמ"ש הש"ך יו"ד סימן א' סקי"ז. והיכי דהוי רוב ישראל נ"ל דמותר אף בסכין דאפשר בהגעלה ולא מתקלקל בכך, ול"א דהוי דבר שיש לו מתירין ולא ניזל בתר רוב לקצת שיטת הפוסקים, ועיין מג"א סימן תקי"ג ס"ק י"ג דהוי טרחא והוצאות ולא הוי יש לו מתירין כדאיתא ביו"ד סימן ק"ב ס"ג בכלי איסור שנתערב בכלי היתר. גם נ"ל שאין צריך להשהותו מעת לעת משעה שמצאו אף דזה מוציאו מחשש דאורייתא, ולדין דאורייתא הוי דבר שיש לו מתירין, וכמ"ש הש"ך שם סק"ח דבתערובת כלי איסור צריך להשהות מעת לעת, מ"מ דברי הש"ך אינם מוכרחים למ"ש הר"ן פ"ב דפסחים דכיון דדבר שיש לו מתירין דרבנן, היכי דמדרבנן לא יהי' לו היתר לא מקרי יש לו מתירין עיי"ש, והכא נמי כן, אף לדעת הרמב"ן שם דלא ס"ל כן מ"מ י"ל דכלי לא הוי ישל"מ במה שיכול להשהותו עד למחר דל"ש לומר עד שתשמש באיסור דיכול להשתמש בו היום ומחר, עיין פ"י ריש ביצה לענין טלטול מוקצה ביש לו מתירין, ומהך דינא גופא דש"ע סימן קכ"ב הנ"ל מוכח דלא כהש"ך, מדהתיר הג"ה להשתמש בו מכח ס"ס ולא הצריך להשהותו הכלי מעת לעת למ"ש המחבר ריש סימן ק"ב להחמיר בס"ס ביש לו מתירין כמ"ש, אע"כ דזה לא מקרי ישל"מ דלא כהש"ך, זולת נאמר שסמך בזה על שיטת הפוסקים דס"ס שריא בישל"מ, ממילא גם בנ"ד יש לסמוך על הפוסקים דסמכינן ארוב בישל"מ.
גם כיון דלהר"ן לא הוי דבר שיש לו מתירין, יש לסמוך עכ"פ היכי דהוי רוב דלהרבה פוסקים אזלינן בתר רוב גם בישל"מ, וכבר הבאתי ראי' ברורה להנך פוסקים מסוגיא דביצה לימא מסייע לדר"ח רוב וקרוב וכו' ועיין במהרמ"ש דדלמא כי הדדי נינהו ואסור מספק כיון דהוי דבר שיש לו מתירין, ותירץ דבלא ר"ח קרוב עדיף וכמ"ש תוס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה רוב ואם נאמר דבאמת לא מהני רוב לענין ישל"מ, א"כ מכ"ש דקרוב לא מהני אם כן מאי סייעתא הוא לדר"ח דלמא קרוב עדיף מרוב, אלא דלא סמכינן עלה מטעם יש לו מתירין, אלא ע"כ דרוב מהני לענין יל"מ, גם י"ל כיון דהוי לסכין חזקת היתר כשהיתה חדשה הוי רובא וחזקה, די"ל דמהני לכ"ע בישל"מ, ומ"מ יש לדון דלא מהני חזקת היתר דהכף לגבי הבלוע הכף עדיין מותר אלא דהבלוע הוא האיסור ובזה לא היה מעולם חזקה והדברים עתיקים.
ובזה רצה חד מחברייא ליישב קושית המ"ל בפ"ז הלכות מעילה מהא דמצא מעות בהר הבית דאזלינן בתר רוב חולין אף דהוי דבר שיש לו מתירין ע"ש, והיינו ג"כ כיון דחזקת היתר מסייע להרוב, מכל זה נ"ל דברוב ישראל א"צ הכשר. אולם במחצה על מחצה נלענ"ד דאסור מדינא כמ"ש דהוי כמו בשלו ספק טריפה בקדירה דאסור אף שאינו בן יומו, ונ"ל עוד אף בנמצא סכין קרוב לבית ישראל דאסור, והיינו דבאמת תמוה לי על שלא הזכירו בש"ע סימן ק"י באם ה' חניות מוכרים בשר שחוטה וה' בשר נבילה דניזל בתר קרוב, וכן בש"ך סימן א' סקי"ז דביאר כל פרטי דינים וסיים דאם הכל מחצה על מחצה אסור, והשמיט היתירא דנמצא קרוב לבית ישראל, ולזה לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלא אזלינן בתר קורבא אלא כשיש שם ב' חניות אחד איסור ואחד היתר, וזה דומה לב' שובכין והיונים שבתוכם שווים, או לעגלה ערופה בב' עיירות דשווין, אבל בהרבה חניות אף דחצי' בשר שחוטה, מ"מ אין בזה מעלת קורבא דהא לענין אם נידון שנפל מהקורבא הוי לגבה רוב שנפל משאר החניות ובוודאי לא מקרוב נפל ואם אנו דנין להחזיר המציאה לבעל החניות הקרוב היינו אומרים דלאו מיניה נפל דהוי רוב וקרוב, אם כן אף בענין איסור אין צריך לדון אלא על היתירו ואיסורו מ"מ נסתלק בזה מעלת קורבא כיון דאינו יכול לומר דבוודאי מהך חנות הקרובה נפל. ומה דהקשה תוס' ב"ב דתפשוט לדר"ח ממתני' דט' חניות דסתמא קתני אף בנמצא סמוך להחניות נבילה, היינו דבלאו דר"ח דקורבא עדיף מרוב שפיר יכולים לדון דבוודאי מהך חנות נפל ולענין אבידה מחזירין אותה לבעל החנות הזה, וממ"ש הכו"פ סי' ק"י לדון בלקח מט' חניות ונמצא עומד קרוב להנבילה אם אסור בוודאי משום קורבא או דקבוע עדיף גם מקורבא ע"ש, אין זה סתירה לדברינו דהתם דלקח מקבוע דכמחצה על מחצה דמי שפיר יש לדון דלקח בוודאי מאותו החנות דאין הרוב מנגדת משום הקביעות, אבל בנמצא ס"ל כנ"ל, כך הי' נ"ל, וא"כ בנ"ד קיימינן להלכה כדעת החו"י אלא ברוב עוברים ישראלים, וכל זה שאין רושם בסכין אבל ביש בו רושם כמו חריצים שעושין לסימן סכין חלב זהו סימן שמישראל נפל כמ"ש החו"י שם. ונראה דהדין עמו אף ברוב עוברים נכרים ולא חיישינן למכירה מישראל לנכרי, די"ל כאן נמצא ולא חיישינן למכירה כמבואר בסוגיא דסימנים דאורייתא דלא חששו למכירה רק לשאלה, והכי נמי בסכין לא שייך שאלה דמהיכי תיתי ישאיל סכינו לנכרי. גם אם הי' חיישינן למכירה, מ"מ כיון דבוודאי היה מתחלה של ישראל הוי ספק אם ניתוסף בו בליעת עכו"ם דשמא לקחו העכו"ם זה יום או יומיים ועדיין לא נשתמש בו וספק השתמש בו דבר פגום, ודומה ממש לההיא דסימן קכ"ב הנ"ל, ובזה עולה יפה דמיונו של השבות יעקב כנלע"ד.
שוב נתיישבתי דיש להקל במחצה ע"מ ישראלים ונכרים דס"ס, ספק דישראל ואת"ל דנכרי שמא הוא אינו בן יומו ואינו דומה לספק טריפה ונעשה הכלי אב"י דהיינו דנין על הספק לחומרא והוי וודאי טריפה דאסור באינו בן יומו אבל בנ"ד נהי דמדין ספק דרבנן לא מצינו למיתי עלה דכשמצאו הבלוע שבו אסור מספק דאורייתא ולא מהני להשהותו מעת לעת, מ"מ מותר מטעם ס"ס כנ"ל דהוי כנולד ב' ספיקות ביחד דהא מקודם דנאבד הסכין לא נולד ספק דהיינו יודעים דישראל הוא ואחר שנאבד נולדו ב' ספיקות יחד, וע"ש בתשובת סי' רנד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |