שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קמא
|
< הקודם · הבא > |
לידידי מחותני הרב רבי זנוויל נ"י אב"ד בק"ק וואלשטיין.
מה שהרבה מעכ"ת לתמוה בגיטין (דף ל"א ע"ב) חלוקים עליו חביריו דתנן מקוה שנמדד, והרמב"ם דפסק לההיא דמקוה שנמדד, ובפ"ז ה"ד מהל' מעשר פסק מצאן שאבדו הר"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי, ואמאי לא הוי ודאי כמו במקוה ואם יש מקום לחלק ביניהם, אמאי אמרינן חלוקים עליו חביריו עכ"ד:
אין בזה סרך קושיא, דהרי בסוגיא ריש נדה פרכינן חביות אמקוה, דבמקוה הוי ודאי ובחביות הוי ספיקא, ואמרי' מאן תנא חביות ר"ש, ותמה הרשב"א שם על פסקי הרמב"ם דפסק לההיא דמקוה וגם ההיא דחביות, ועי' במ"ל סוף הלכות מקואות שהאריך ליישב דסוגיא הנ"ל קאי לל"ק דשם, אבל הרמב"ם פסק כלישנא בתרא, וללישנא בתרא אתיא חביות גם כת"ק, דרק בטמאה אמרינן דהוי ודאי, אבל לא בעלמא עיי"ש, וא"כ הא דאמרינן הכא בגיטין דחלוקים עליו חביריו דתני' מקוה שנמדד היינו אי לל"ק דהכל דומה למקוה יהי' הכא ודאי טבל למפרע, ואי לל"ב, עכ"פ הוי למפרע ספק כההיא דחביות, וא"ל הכא תולין מעל"ע, ומוכח דחלוקים עליו חביריו, וא"כ להלכה דס"ל להרמב"ם דבחביות הוי ספק, ה"נ הוי ס' למפרע ואין תולין מעל"ע, ואין מקום לקושוית מעכ"ת נ"י דלפי דפסק הרמב"ם ההיא דחביות שפיר פסק הכא דכל מה שהפריש הוי ספק טבל, ועיקר הקושיא רק על הרמב"ם בההיא דחביות דמ"ש ממקוה, וזה כבר הקשה הרשב"א הנ"ל והמ"ל יישבו:
ואזכיר גרגיר אחד בההיא עניינא והוא מרגניתא טבא לענ"ד הקלושה, והוא, בירושלמי ספ"ג דגיטין אההיא מתני' דמניח חביות להיות מפריש עליהן תרומה, תמן תנינן הלוקח יין מן הכותים וכו' ר"י ור"ש אוסרים שמא יבקע הנוד, א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלה ברם הכא מתן ואילך נתקלקל היין, ובקרבן עדה נדחק בזה דהתם הכל מקולקל למפרע והכא בחומץ אין לחוש אלא מעל"ע, וזה תמוה דניחוש ג"כ הכא שיבקע החביות ויהי' מקולקל למפרע לגמרי, כמו בלוקח יין מבין הכותים, גם גוף החילוק אינו מובן, ולענ"ד הפירוש דמבואר בסוגיא דגיטין (דף כ"ב ע"א) דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן, דהר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול מיד שמא ימות תוך שעה, ויעויין קדושין (דף מ"ה ע"ב) תוס' ד"ה בפירוש אמר מר, דהר"ר מנחם מווינא דן לאסור לישא קטנה שאביה במדה"י דחיישינן שמא יקדש אביה כמו דחיישינן לשמא ימות, ור"ת כתב דדוקא שמא ימות דיהי' האיסור למפרע שעה אחת מקודם, אבל בההיא דקטנה אמרינן בכל ביאה וביאה שיבא עליה דשמא קידש לא חיישינן דהא קדושין דאביה אינו גורם איסור למפרע רק משעת קדושין, ובכל פעם אמרינן דקידש לא חיישינן עיי"ש, והן הן דברי הירושלמי דהנה כי היכי דהתם חיישינן שמא יבקע ה"נ הכא במפריש חבית להיות מפריש ניחוש לכך, ומשני תמן למפרע נתקלקלה, היינו דאם יתקלקל שתה למפרע טבל, וזה מקרי שמא יתקלקל, וכההיא דחיישינן בגט שעה אחת קודם מיתה לשמא הכי, ברם הכא מתן ואילך נתקלקל היינו דאם יופסד החבית ליכא קלקול למפרע אלא מכאן ולהבא מה שיפריש אח"כ, מש"ה מותר לסמוך להפריש על החביות, דבכל הפרשה והפרשה אמרינן שמא נתקלקל לא חיישינן וזה ראיה לשיטת ר"ת הנ"ל כן נראה לענ"ד ברור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |