שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קלא
|
< הקודם · הבא > |
להרב רבי נח נ"י בק"ק לאבשין.
מה דתמה רומ"פ על הרע"ב סוף פ"ה דגיטין דמפרש לאשת ע"ה החשודה על המעשרות, וזהו כאביי, ואלו בסיפא אבל משתטיל את המים פי' הרע"ב לפי שמגלגלה הוטבלה לחלה, דזהו רק לרבא, דמפרש במתני' בע"ה דר"מ, א"כ ע"כ מיירי דאיכא חשש טומאה דהיינו דהוכשרה, דמ"מ מותרת לסייעה, א"כ דמשתטיל למים היינו ע"כ גלגול עיסה כמפורש להדיא בסוגיין, אבל לאביי משמע דמפרשינן למתני' בפשטא דמשתטיל למים היינו דהוכשר, ורישא מיירי בלא הוכשר, וכדמשמע להדיא בתוס' בשמעתין וא"כ הרע"ב ארכבי על ב' רכשי:
נ"ל דלק"מ, דאף לס"ד דמקשה דפריך והא מדקתני סיפא מבואר דהי' ס"ל דלאביי ניחא, דרישא לאו בטומאה וטהרה, ומשתטיל למים היינו דהוכשר, מ"מ לפי מה דמשני לרבא דרישה בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה, דבטומאת חולין מותרת לסייע לא מצינו דיחלוק בזה אביי, די"ל דגם לאביי מותרת, אלא דלאביי חידושא דרישא הן מחמת חשש מעשרות הן מחמת חשש טומאה דחולין מותרת דאביי ס"ל דע"ה סתם קתני משמע אף בחשודה, אבל מ"מ מודה דגם משום טומאת חולין מותרת לסייעה, וגם בתוס' לא מצאתי כ"כ מפורש, דמה דכתבו ד"ה רבא אמר וכו' אביי מיקל טפי י"ל כוונתם לפי הס"ד אליבא דאביי הוי סברא הפוכה ממה שהוא במסקנא במפורש אליבא דרבא, וכן במה שהקשו בתוס' ד"ה רישא וכו' מההיא דפ"ק דנדה עד שלא גלגל עיסה וכו' היינו ג"כ דלס"ד דהש"ס דלאביי אסורה לסייע בטומאת חולין, איך יפרנס הך מתני' דעד שלא גלגלה אך מ"מ יותר נראה בפשטות דברי תוס' דס"ל הכי לקושטא דמלתא, דלאביי הוא ההיפוך מרבא, דבחשודה על המעשרות מותרת לסייע ובחשש טומאת חולין אסור לסייע, וראיה לזה מדהוצרכו לדחוק בד"ה אמר אביי וכו' דאליבא דרבא משני, ואי נימא דלמסקנא גם אביי ס"ל בזה כרבא, דבטומאת חולין מותר לסייע, א"כ גם אליבא דנפשיה הוצרך אביי לאוקמי בכהן חשוד לאכול תרומה בטומאה, אך מ"מ אין בזה תפיסה על הרע"ב, דאדרבא מהך גופא שלא נדחוק דאביי אליבא דרבא משני, וגם לדחוק דאביי ורבא פליגי בסברות הפוכות יותר י"ל באמת דלמסקנא לא פליג אביי בזה על רבא דבטומאת חולין דקיי"ל מותר לסייע ופליגי רק במעשר, דלאביי גם בזה מותר לסייע, ולרבא אסורה לסייע, ומה דאפשר למעט בפלוגתא עדיף, ודברי הרע"ב כפשטן, ואדרבא כמעט צ"ע על התוס' דמיאנו בזה:
תו הקשה רומ"פ על הרע"ב הנ"ל אמאי לא פירש כולה מתני' כרבא, זהו באמת לכאורה קשה מאד, ולא על הרע"ב התלונה כ"א גם על הרמב"ם בהלכותיו פ"ח מהל' בכורים הלכה י"ג אשת חבר מרקדת עם אשת ע"ה, מבואר דבסתם ע"ה שרי, והוא תמוה, דהא קיי"ל בכל דוכתין דאביי ורבא הלכה כרבא, וחידוש שלא עמד בזה שום אחד מנושאי כליו:
והנראה לענ"ד די"ל דשורש פלוגתת אביי ורבא דלשיטתייהו אזלי, ויעויין בסוגיא דבב"מ (דף נ"ה) אמר רבא קשיא ליה לר"א וכו' רבא אמר שפיר משני ליה שם מיתה בעולם, מבואר דרבא ס"ל כשמואל דלר"מ בדמאי עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וגם נראה דרבא ס"ל דר"ש שפיר קמותיב דמה דאמר אביי קאמרי אינהו מיתה ומותיב ר"ש לאו זה ליתא לרבא דס"ל יבמות (דף קי"ט ע"א) מה לי כרת מה לי לאו, ואף דמפירש"י שם דרק במקום ספק אין חילוק, אבל בהרחקה יש חילוק, מ"מ כבר תמה ע"ז בתה"ד סי' ר"ן מסוגיא דיבמות (דף פ"ב ע"א) ומוכרחים לתירוצא דפדיון לא עשו חיזוק כשינויא דרב יוסף, והיינו דדוקא במקום שנעשה עבירה עשו חיזוק, אבל לא בפדיון דלא נעשה עבירה עיי"ש בתוספות, א"כ י"ל דמש"ה ס"ל לרבא הכא דבסתם ע"ה אסור לסייע כיון דסתמא דמתני' בב"מ ס"ל דבדמאי עשו חיזוק, דהא בשל תורה בחשודה במעשרות אסור לסייע ובדמאי היקילו, לזה מוכרח רבא לומר דמיירי בע"ה דר"מ, ואביי לשיטתיה דאמר שפיר קשיא ליה ושמואל שפיר משני דלמא שאני מיתת ב"ד וכו', הרי דס"ל דדוקא במיתת ב"ד עשו חיזוק אבל לא בעלמא, וההיא מתני' דבב"מ צריך לומר על קושיית ר"א כדמשני בירושלמי, שאם לא יתחייב חומש יזלזלו בה עיי"ש, מש"ה ס"ל לאביי הכא בדמאי היקילו ומותרת לסייע, וכיון שכן להרמב"ם והרע"ב לשיטתיה דנקטו בההיא, דבב"מ לטעמא דהירושלמי הנ"ל, ועי' תיו"ט סוף פ"ד דבב"מ דס"ל הכי לעיקר כי היכי דתיקום מתני' דבב"מ ככ"ע וכהלכתא א"כ שפיר פסקו הכא כאביי, דרבא אמר כן רק לשיטתו אבל לפי ההלכה בב"מ שם כטעמא דהירושלמי הנ"ל, ממילא קיימא הדין הכא כאביי, גם אף לרבא י"ל דהדין כן, דרק בפירושא דמתני' כיון דסתם מתני' בב"מ ס"ל דעשו חיזוק, ס"ל לרבא יותר לפרש דגם סתם מתני' דהכא יסבור כן, ומיירי בע"ה דר"מ, אבל לפי ההלכה דלא קיי"ל כמתני' בב"מ דהא לרבא דמוקי מתני' דבב"מ כר"מ דלא אמר בפ"נ הולד ממזר, וכיון דלא קיי"ל בהא כר"מ, ממילא לא קיי"ל כמתני' בב"מ, א"כ גם לרבא לדינא בסתם ע"ה מותר לסייע, אלא דבפירושא דמתני' מחולק עם אביי, ולפי פירוש הרע"ב במתני' דבב"מ כטעמא דהירושלמי, ממילא שפיר פי' למתני' דהכא כאביי ונכון:
תו הקשה רומ"פ בסוגיא דגיטין (דף נ"ג ע"ב) משום חומרא דע"ז מבדל בדילי מיניה, הא למא דקיי"ל בחולין דאמרי' לצעוריה מכוין, ומיירי במומר, איך שייך מבדיל בדילי מיניה:
לק"מ די"ל דלפי ההלכה ממילא ליתא לפרכת הש"ס דבמומר אינו חייב על מעשה ניסוך, דתיכף כשנגע אסר להיין משום מגע, וא"כ במה דניסך לא מידי עביד, וכיון דעיקר חיוב התשלומין על המגע ליכא איסור דאורייתא למקנס שוגג אטו מזיד, אלא דפרכת הש"ס לר"י דהא מרא דשמעתא דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק, ולר"י לשיטתיה דס"ל בחולין דלא אמרינן לצעוריה ולא מוקי במומר, וחייב על מעשה ניסוך, מש"ה פרכינן והא מנסך דאורייתא, וביותר י"ל דפרכת הש"ס גם להלכה, והיינו דמה דמוקמינן במומר לכאורה תמוה, איך שייך לאוקמי סתמא, דמנסך בגווני רחיקא במומר, א"ו דכך אמרי' דמתני' קתני רק הדין היכי דהיין נאסר משום ניסוך בשוגג פטור ובמזיד חייב, וממילא ל"ש כן רק במומר, דאלו בישראל לא נאסר היין, א"כ כ"ז במזיד אבל בשוגג דגם בישראל נאסר היין, דל"ש ביה לצעוריה, דהא כל עיקר סברא דצעורי משום דחזקה דישראל לא עביד ע"ז, וזהו ל"ש בשוגג וא"כ מתני' דקתני המנסך, היינו היכי דנעשה נסך ונכלל אי במזיד במומר אי בשוגג בישראל, א"כ דינא דשגג חייב היינו אף בישראל, ולזה פרכינן כיון דקנסו חז"ל על כל היזק שאינו ניכר במזיד דלשלם א"כ במנסך בשוגג בישראל כיון דהיין נאסר ועביד איסורא לקנסי' גם בשוגג, אף דבהך גווני ל"ש הקנס במזיד, היינו משום דבמזיד לא נאסר היין ולא הפסיד לחבירו אבל בשוגג דהפסידו לקנסיה כמו דקנסו במומר במזיד, ולזה משני דמבדיל בדילי, והיינו בממנ"פ, דבישראל מבדיל בדילי ובמומר דעיקר החיוב על המגע וליכא איסור דאורי', וכנ"ל:
תו הקשה מעכ"ת בתוס' פ"ק דב"ב (דף ה') ד"ה ובא בזמנו וכו' דעדיין קשה לפי גירסתם דובא בזמנו, א"כ יקשה בהיפוך דנפשוט האיבעי' מדנקט דוקא ובא בזמנו ולא נקט דבא לאחר זמנו מוכח דאמרינן מגו במק"ח:
לק"מ די"ל דר"ל בא להשמיענו תרתי דתוך זמנו א"נ לומר פרעתי, וגם דביומא דמשלם זמני עבד איניש דפרע ונאמן לומר פרעתי, מש"ה נקט ובא בזמנו דמיני' נשמע הך דינא מדקאמר ואמר פרעתיך ת"ז, משמע דאלו אמר פרעתיך סתם הי' נאמן, אף דבא בזמנו, ומוכח דעביד דפרע ביומא דמשלם זמניה, ואי דגם אלו נקט בא לאח"ז ואמר פרעתיך ת"ז היה נשמע כן מדלא נקט ואמר פרעתיך בזמנו, ז"א, די"ל דאין זה דיוק כ"כ, כיון דעכ"פ לא הו"מ למנקט ואמר פרעתיך סתם אין חילוק בין זה לזה, די"ל דמשלם זמניה ות"ז שוים, גם אף אם נידון מזה דבאמר פרעתיך בזמנו נאמן, י"ל עדיין דהא דנאמן היינו משום מגו דפרעתיך אחר זמנו, דדוקא באמר פרעתיך ת"ז דהוי חזקה אלימתא לא מהני המגו, אבל באמר פרעתיך בזמנו ליכא כ"כ חזקה ונאמן במגו, אבל בלא מגו י"ל דא"נ, מש"ה נקט ר"ל דבא בזמנו ואפ"ה אמר פרעתיך סתם נאמן דמוכח דעביד דפרע ביומא דמשלם זמניה ונאמן בלא מגו, וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |