שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/פא
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד חביבי ש"ב הגאב"ד דק"ק ברונשווייג הרב רבי זאביל איגר נ"י.
בבואי לחזרה מק"ק לאסק מוטרד אני ביותר, כי מלבד טרדות התמידים כסדרן כנספחו להם עניינים שנתקבצו בימים שהייתי מחוץ לעירי, ושמתי עיני במכתב ש"ב רומעכ"ת בין הפרקים, ופניתי כעת מעט זמן להשיב לכבודו בקיצור נמרץ:
ע"ד הענין אשת ר' וואלף נשאה ונתנה עם אשה נכרית בענין בעלה שנטבע והעד מעיד, דאס דרויף האט בעלה הנכרי בשמו שעפפער געאנטווארט שראה בעלה ר' וואלף שיף ע"פ המים, ומעכ"ת ש"ב הגאון נ"י האריך בזה ויבואר דברי כבודו בתשובתי:
מ"ש ידידי ש"ב נ"י דלשון העד דארויף האט דער שעפפער געאנטווארט משמע דנשאל תחילה אם מהאשה הישראלית, או עכ"פ מאשת הנכרית בפני הישראלית, לענ"ד יותר יש לדקדק מלשון העדות שלא הי' דרך שאלה מקודם, כי לשונו דארויף, משמע דרק על האמור מקודם שאשתו אומרת דרואה את זאת היא אשת הנטבע, ע"ז ענה הוא ואמר, ולשון געאנטווארט אף שאינו מדוייק כ"כ, מ"מ כיון שהוא לא פתח בדבר זה רק אחר דברי אשתו הנכרית מכנה זה בשם געאנטווארט, ולדעתי ראוי לשאול להעד לבאר דבריו כי בודאי עכ"פ לא מקרי חוזר ומגיד, וכדרך שנתבאר בחה"מ רסי' כ"ט:
והנה ביסוד העדות הנכרי במסלפ"ת, כתב מעכ"ת נ"י בסיום דבריו שננעלו שערי היתר מכל וכל אחרי שמצא במרדכי סוף יבמות שאחרי שכתב דגוי מסלפ"ת אינו אומר בדדמי ושכן הסכימו הר"ר נתן בר שמעי' ורבינו שמחה, כתב אך בזה נסתפקו וגמגמו בנכרי דמסלפ"ת וסח שראוהו צף היאך נתן טב"ע בכוונה עיי"ש, וה"נ בנ"ד ממש שלא הכירו רק בעת שצף ע"פ המים, עכ"ד, נראה שכבודו הבין דהמרדכי בא לומר דע"י שראוהו רק בעידן דצף א"א לכוון היטב בטב"ע, ובזה לא מצינו דפליג, אבל אחר המחילה מכ"ק אינו כן, דשטחיות דברי המרדכי הי' רק לחלק בין עדות על גוף ענין ההריגה ומיתה דבזה דמבעי' לן דע"א במלחמה, מסלפ"ת קיל מיניה דאינו אומר אחר הנדמה רק מה שראה, אבל לענין ההכרה שזה פלוני דבעי עיון וכוונת הלב בזה נסתפקו וגמגמו הר"ן והר"ש דגרע משל"ת כיון דלא היתה כוונתו לשום דבר היאך כיון בכוונת הלב לענין אם זה פלוני או לא, ואין חילוק בין ראה כשהוא צף או ראהו מוטל בקרקע, ויעויין שו"ת הרא"ם ח"א סי' ל"ט שהביא דברי הא"ז בשם רבינו נתן ורבינו שמחה ז"ל אך לבינו נוקפי' ע"ז אם גוי מסלפ"ת אמר מצאתי פלוני הרוג עם סימנים אם נאמן במסלפ"ת, דאיך נאמינהו לומר מצאתי פלוני הרוג היכי דאיכא למיחש דאחר הוא וצריך טב"ע וכו' טב"ע צ"ע וטב"ע וזה דמסלפ"ת ואין דעתו להעיד, אלא שראה אותו ממילא איך סמכיכן עליו וכו', וכן מ"ש בעל ההלכות מיימוני וז"ל אך בזה נסתפקו וגמגמו איך שהגוי המסלפ"ת שראהו צף ע"פ המים היאך נתן טב"ע במים, דבשלמא ישראל דמכוון להעיד איכא למימר נתן בו טב"ע במתכוון כדי להעיד אלא בגוי שאינו מתכוון לשום עדות דלא מיירי אלא בגוי המסלפ"ת שאמר שראהו מת מוטל בארץ או צף במים והכיר אותו בטב"ע שהוא פב"פ והניחו והלך לו שאין שם כוונה כלל וכו' הרי מבואר דספיקו דהר"ן והר"ש על יסוד מסלפ"ת ע"י טב"ע ואין חילק בין ראהו צף או ראהו מוטל בארץ מת, וכן מבואר דעת הח"מ ס"ק ק"ה ובב"ש ס"ק קנ"ה, והן הן הדברים שכתב הב"ש ס"ק ע"ו דהר"ש והר"ן ס"ל דבמסלפ"ת לא מהני טב"ע, וכיון שכן למ"ש הב"ש שם דהרבה חולקים. ה"ה המהר"ם פאדווי ובשו"ת מהר"ם סי' ל"ט [והוא ט"ס וצ"ל מהרא"ם סי' ל"ט] והמהר"י אבן לב והמהרש"ך דס"ל דגם מסלפ"ת מהני טב"ע, א"כ ה"נ בראהו כשצף ע"פ המים וכן מבואר להדיא בשו"ת הרא"ם ז"ל דבסיום דבריו כתב וכ"ז אא"צ אלא לאותן הגאונים שהי' לבם נוקפים ע"ז, אבל לשאר הגאונים שלא הי' לבם נוקפם ע"ז שפי' בלא שום כוונה ועיון להתיר האשה ע"י טב"ע דגוי מסלפ"ת שכ"כ הא"ז בשם רבינו מנחם ור"א ור"ק ז"ל שכתבו בתשובה וז"ל, כבר פשטה ההוראה בישראל דאפילו עד מפ"ע אפילו עבד ושפחה נאמנים, א"כ בזה הנידון שלפנינו שיש גוי מסלפ"ת שראהו צף ע"פ המים והכירוהו בטב"ע נראה לנו להתיר ואין לפקפק בדבר, עכ"ל, לזה צ"ל דהי' לנו לסמוך להקל בנ"ד ע"י טב"ע דמסלפ"ת:
אולם זו היא שקשה בדבר זה, כי רוב הפוסקים ס"ל דבמלחמה ובמים בע"א צריך שיאמר קברתיו, וכן פסק בש"ע סל"ג וס"ט ובח"מ ס"ק ק"ה כתב דהעיקר גם מסלפ"ת בעי' קברתיו דלא כהר"ש והר"ן הנ"ל:
והנה לפום רהיטא הי' נראה להקל, דבנ"ד לא בעי' קברתיו דאם נאמן הנכרי שזה הי' האיש ההוא הי' וואלף אפענהיים, וכיון דנטבע שלשה שבועות מקודם בודאי מת הוא דהוי שהה עד שתצא נפשו, זולת דניחוש שמא אז כשנטבע יצא מהמים, וזה עתה חזר ונטבע ועדיין חי, ממילא גם לאינך פוסקים דלא בעי' קברתיו, הא בנ"ד לא אמר כלל שמת אלא שראהו צף, ובאמת לענ"ד מה"ט אין ממש כלל בעדות הנכרי, דכמו דחיישינן אם אנחנו מוצאים א' טבוע שמת ואין מכירים אותו אף דידעינן דפלוני נטבע ויצא מחזקת חי, דהא במים שאל"ס רובם למיתה, אעפ"כ חיישינן שמא הנטבע הלך לו וזהו איש אחר שנטבע ה"נ יש לחוש שהוא בעצמו אחר שהלך חזר ונטבע דמה לי דחיישינן שנטבע אחר או שהוא חזר ונטבע, אם כן כיון דלא העיד בפירוש מת מה בכך דצף ע"פ המים שמא זה מעט שנטבע ועדיין חי, זהו במה דתלוי בגוף עדות דמיתה, וגם בעדות שזהו פלוני, הא דעת הרא"ש וסייעתו דמי שראה הטביעה אינו נאמן להעיד על טב"ע דאומר בדדמי, ויפה אמר מעכ"ת נ"י דאין חילוק בזה בין ראה או שמע הטביעה, דכ"כ להדיא הריב"ש סי' שע"ח וז"ל בנ"ד הגוי יודע הטביעה, ומה לי ראה או ידע, וכ"כ בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"א ובשו"ת מהריב"ל, גם הב"ש ס"ק פ"ז הביא כן בשם כמה גאונים ובפרט בנ"ד שהנכרי אמר לערך דרייא וואכען אחר טביעתו, הרי דהאמין להשמועה והמוחלט אצלו דודאי נטבע אז, א"כ בודאי הוי כמו ראה הטביעה, אף דבזה עדיין ראוי לנו להחמיץ הדין אחרי שיש כמה פוסקים דגם בראה הטביעה מהני טב"ע מ"מ במה דלא העיד במפורש שראה פלוני מת רק שצף ע"פ המים איני רואה מקום כלל להתיר דאולי אז אחר הטביעה יצא מהמים, וזה מקרוב נטבע ועדיין חי:
ולבאר יותר מה שחדשנו חשש חדש שמא יצא וחזר ונטבע, נ"ל ראיה לזה דהא בשו"ת הריב"ש סי' שע"ח מבואר דס"ל להרי"ף במלחמה ובמים בעי' קברתיו דחיישינן שמא בלבלוהו המים וסבר שמת ויצא להרי"ף כן מההיא דדגלת דבעינן אסקינוהו, דהיינו טלטלוהו דהוא כמו קברתיו עיי"ש, וכ"כ בפשיטות בנודע ביהודא סי' כ"ח דקברתיו אינו ענין לדדמי על הטב"ע אלא לבדדמי שסובר שמת ועדיין חי עיי"ש, והנה הגאון נב"י תמה להסוברים דספק אם אשתהי ג"י תלינן לקולא, מאי פרכינן בההיא דדגלת אינהו דעביד כמאן, הא כיון דבעלה של זו נטבע זה ד' ימים א"כ בממנ"פ אם זהו שנמצא הוא אותו שנטבע, הא ידעינן דהוא בעלה, ואם ניחוש שבעלה הנטבע יצא חי וזהו טביעה אחרת ממילא הו' ספק ג"י, ותירץ דמיירי דהשושבינים לא ראו הטביעה רק איש אחר ראה שנטבע א' בדגלת והוא מכיר עתה בסי' שזהו שהועל זה שנטבע אז, אבל אינו מכירו מי הוא, ושושבינים הכירו שזהו בעלה א"כ שפיר פרכינן דלא מהני טב"ע של שושבינים כיון דהוי יותר מג"י עיי"ש, מדאצרכי ואסקיני' דהוי כקברתיו הא ליכא חשש דשמא חי ובלבלוהו המים דהא זהו שנמצא הוא הנטבע זה ה' ימים, ואף אם נפרש דקברתיו הוא משום בדדמי על טב"ע דע"י העסק בקבורה נותן בו עין היטב להכירו וכמ"ש המהריב"ל ח"א דס"ט לצדד בכוונת המאור, הא כיון דהשושבינים לא ידעו שפלוני, ורק ע"י הכרתם בטב"ע שזהו בעלה נודע שהוא הנטבע, א"כ ל"ש כלל בדדמי, אע"כ דהא דבעינן קברתיו דחיישינן שמא חי שזהו הנמצא זה הנטבע, דלמא יצא וחזר ונטבע, ואף דדברי הנב"י הנ"ל אינם מוכרחים דבפשוטו י"ל דמיירי דראינו איש אחד נטבע וא"י מי הוא ואחר שהעלוהו הכירו השושבינים בטב"ע שזהו פלוני, ובזה אף המקילים בספק ג"י, מ"מ הכא קרוב יותר שזהו הנמצא הוא הנטבע אז, והוי כמו ודאי שהה ה' ימים, א"כ י"ל דנהי דלחומרא דנין כן, מ"מ אינו ודאי שהנמצא הוא הנטבע אז, מש"ה בעינן קברתיו דשמא הנמצא הוא חי והמים בלבלוהו, והנטבע זה הוא איש אחר, אבל לענ"ד מוכח דהרי"ף לא פירש כן, וגם לא כפירוש דברי הנב"י הנ"ל, דאם כן איך הוכיח הרי"ף מזה דאפשטא איבעי' דעד אחד במלחמה, הא בזה לא שייך בדדמי, דממה נפשך אם ניחוש שהנמצא אינו בעלה ממילא לעולם לא יתוודע לה דבעלה נטבע, ואיך שייך דלא דייקא דמאמנת להעד, הא לא נודע לה כלל שנטבע בעלה, דדוקא אם בעלה באמת נטבע, ואנו חוששין דהעד המעיד שנמצא הוא בעלה בזה שייך סברא דמאמנת להעד כיון דידעה דבעלה נטבע, סומכת העד מעיד אמת שזהו הנמצא הוא בעלה אבל בלא ידעינן כלל שבעלה נטבע רק ע"י ההכרעה של העד, ואם העד שקר מה"ת לן לומר דבעלה נטבע ול"ש לומר דנודע לה שנטבע, אע"כ ברור דהרי"ף ס"ל כפשטא דידעינן דבעלה נטבע, ומוכח באמת דס"ל להרי"ף דספק ג"י חיישינן לחומרא א"כ מדבעינן קברתיו מוכח דאף דידעינן דבעלה נטבע וגם עתה מכירים בטב"ע שזהו בעלה מ"מ חיישינן דחי הוא דשמא יצא וחזר ונטבע, זולת אם נימא דקברתיו בעינן דשמא כיון דידע דנטבע בקל הוא סובר שזהו בעלה ובעי' קברתיו דבזה דייק היטב וכסברת מהריב"ל, אבל מתשו' הריב"ש לא משמע כן אלא דקברתיו בעי' דחיישינן שמא חי הוא עיי"ש, א"כ מוכח דחיישינן שיצא וחזר ונטבע ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |