שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/סה
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הרב הגאב"ד מוה' פלוני נ"י.
ע"ד אחד שהשיא בתו, ואין רצונו ליתן לחתנו הנדן שפסק לו ליתן, אם יוכל לגרש אשתו בע"כ, וכתב רומעכ"ת הגאון נ"י לדייק ממתני' דעד כאן לא פליג אדמון אלא במה דס"ל לחכמים דיכול לעגנה שתשב עד שתלבין האשה, בזה פליג אדמון דיכול לומר או פטור או כנוס, אבל מודה אדמון דיכול לגרשה בע"כ, אף דבזיווג ראשון אסור לגרשה בלי ערות דבר, א"כ ה"נ אחר חרם דרגמ"ה, וכעין שכתב הב"ש רסי' ע"ז וע"ט:
איני רואה הכרח לזה, די"ל זיל בתר אפכא, דלכ"ע גם לרבנן א"י לגרשה בע"כ, אלא היכי דהוא מוכן לגרשה והיא אינה רוצה לכ"ע אינו יכול לכופו לכנסה, אף אם נימא דבעלמא דנין אותו כמורד, מ"מ כיון דאין נותנים לו מה שפסקו לו א"י לכופו לכנסה ופלוגתייהו היכי דהוא אינו רוצה לגרשה דס"ל לרבנן דיכול לעגנה, ואדמון ס"ל דיכול לכופו לכנסה או לפטור אבל היכי דניחא לה בכך לישב גלמודה י"ל דלכ"ע א"י לגרשה בע"כ, ואף אם נידון דיכול לגרשה בע"כ, מ"מ י"ל שאין לדמות איסור חרם דרגמ"ה לאיסור דזיווג ראשון, די"ל דחרם דרגמ"ה הנ"ל בכל אופן, והרי בשהה עמה עשר שנים ולא ילדה דודאי בזיווג ראשון מגרשה בע"כ, ואעפ"כ נחלקו גדולי הפוסקים אם גם בזה חרם דרגמ"ה, ועי' בב"ש ססי' קנ"ד שהאריך להוציא ממשמעות הפוסקים, דאף בזה"ז יכול לגרשה בע"כ, והרי לדעת הב"ש בפשיטות יש ללמוד זה מדיכול לגרשה בע"כ בזיווג ראשון, דהא ודאי אף לר"א דס"ל סוף פ"ז דכתובות דאין כופין אותו להוציא, מ"מ בודאי ס"ל דהוא יכול לגרשה בע"כ בזיווג ראשון כדקתני בברייתא יוציא ויתן כתובה דמשמע ודאי אף בע"כ דידהו ונלמד מזה דאף חרם דרגמ"ה הכי הוא, א"ו דאין לדמות ללמוד זה מזה, אלא דהב"ש סי' ע"ז וע"ט למד רק על ענין התחייבות בעוד שלא גירש, דכי היכי דבזיווג ראשון אם רצונו לגרשה אף דמעכב מלגרשה ואין הב"ד מניחין אותו, מ"מ כיון דהוא מוכן לגרשה לא מקרי מורד, וכן בלקתה אין חייב לרפאותה, ה"נ אם מעוכב מלגרשה על חרם דרגמ"ה, הא מ"מ הוא עומד וצווח שרצונו לגרשה, ומה לי דמעוכב מחמת איסור דזיווג ראשון או מחמת חרם דרגמ"ה, ומה דכתב הב"ש סי' ע"ט בלשונו וה"ה בזה"ז וכו' י"ל דיכול לגרשה בע"כ, היינו דיכול לומר הרי גיטך דאני רוצה לגרשך ואינו חייב לרפאותה, אבל לענין מעשה הגירושין עצמו אין ללמוד זה מזה, דהרי רבו כמו רבו ספרי שו"ת מגדולי רבותינו בענין גירושין בע"כ אם גם בזה תיקן, ואם יכול לגרשה בע"כ, ולא הזכירו מאיסור זיווג ראשון, דמשמע דבמקום שלא נתפשט חרם דרגמ"ה הוי פשוט להו דבאופנים ההם יכול לגרשה בע"כ, ונסתפקו דאולי מחמת חרם דרגמ"ה אסור לגרשה בע"כ, ואך מצאתי להדיא הדין בשו"ת מהרי"ק סי' ס"ג, וז"ל, אמנם אודות האיש אשר התנו עמו ארוסתו ואביה ליתן לו נדונדיא ועתה פושטים לו הרגלי הנראה בעיני שיעמידם לפני טובי העיר ואם יסכימו שהם מעוותים אותו, אז יבקשו מאתם שיכתבו הדברים לפני מ"צ שלהם והם יעיינו בדבר לגרשה בע"כ, או לישא אחרת, עכ"ל משמע אף אחר חרם דרגמ"ה יכול לגרשה בע"כ, אולם גם זה יש לדחות, די"ל דמיירי דהיא פסקה ג"כ על עצמה כדייקת לשון שהם מעוותים אותו, בזה יכול לגרשה בע"כ, אבל בלא פשעה דלא פסקה על עצמה עדיין לא שמענו אם יכול לגרשה בע"כ:
מ"ש מעכ"ת נ"י דרך פלפול להוכיח דאיסור זיווג ראשון גם באירוסין והאריך בביאור הירושלמי, הנה מ"ש להשיג על דברי תשובת פנים מאירות על אשר שלח ידו להגיה, יפה כתב, וגם אני כתבתי כן על הגליון פנים מאירות, גם מה שהקשה על הירושלמי איך חייל איסור דמחזיר גרושתו על איסור סוטה. גם אני עמדתי בקושיא בזה ימים רבים, והוספתי לבאר דליכא למימר דבאמת גזה"כ דבזה איסור חל על איסור, דהא באמת אין הכרח מקרא, די"ל דקרא אצטריך היכי דהוזמו עידי טומאה, דלמפרע ליכא איסור סוטה, אלא דירושלמי נקט תירוץ מרווח יותר בפשיטות, וא"כ מנ"ל הדין דהוי גזה"כ האחע"א, ומ"ש מעכ"ת נ"י לתרץ דעלה דידה שפיר חייל איסור מחז"ג דהיא לא נאסרה לבעל משום סוטה כיון דטוענת ברי אלא דהבעל אסור בה דאין לו ברי, וא"כ אמרינן מגו דחייל על אשה חייל ג"כ על בעל, לא נתחוורו לי דבריו בזה, כי מלבד דהיסוד אינו, דהרי בקינוי וסתירה בלא שתיקה אסורה לבועל ובתרומה, וכמ"ש הב"ש סי' י"א סק"ב, ובמ"ל פ"ב מהל' סוטה הלכה י"ב, ואף להח"מ משמע רק כיון דאומרת הרני שותה והבעל מעכב, אבל באירוסין דא"י לשתותו אסורה לבועל אף דטוענים ברי, אעפ"כ אסרה התורה, וא"כ איכא ג"כ עלי' האיסור סוטה, גם אף אם יהיבנא ליה זה, הא מ"מ אם קמי שמיא גליא דזינתה כיון דאסורה מחמת סוטה לא חל עליה איסור מחז"ל, דמה בכך דהב"ד מאמינים אותה לגבי נפשה, הא מ"מ כיון דבאמת זינתה לא חל עליה איסור מחז"ג, א"כ איך אפשר ללקות הבעל משום מחז"ג, הא כיון דלגבי דידה מחזיקים אותה לספק זינתה, ממילא הוי המלקות בספק דשמא באמת זינתה ולא חל עליה איסור מחזיר גרושתו וליכא כולל, וזכורני דרציתי ליישב הקושיא ג"כ כסגנון מעכ"ת נ"י ובאופן זה, דהקרא מיירי בקינוי וסתירה לחוד, ובזה מכח לאו דמחז"ג יכולים להתרות אותו בממנ"פ דמתרינן אותו או דעובר משום סוטה היינו אם זינתה או דעובר משום מחז"ג, דאם לא זינתה איכא לאו דמחז"ג, ואם זינתה איכא לאו דסוטה, דבכה"ג לא הוי התראת ספק, כמ"ש תוס' זבחים (דף ע"ח ע"א) אבל לא נחה דעתי בזה, דהתינח אם הי' איסור דקינוי וסתירה בדרך ספק לחוד, אבל כיון דבאמת עשאו הכתוב הספק כודאי וכתבו התוס' בסוטה (דף כ"ח) דאפילו אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה כמו בא על חייבי עשה, א"כ חזינן דכך גזרה התורה דבעוד שהספק לנו אם זינתה אף אם באמת קמי שמיא גליא דטהורה, מ"מ אסורה בעשה, א"כ אין כאן ממנ"פ, די"ל דלמא לא זינתה וליכא לאו דסוטה, ומ"מ אסורה בעשה כיון דלא נתברר לנו ההיתר ולא חל על איסור מחז"ג, ומה"ט רציתי לדון דרך יישוב קצת על קושיית תוס' בסוטה שם דמאי נ"מ אם אסורים בספק או ודאי, כגון בנשבע שלא לשמש עמה, דאם הי' איסורה רק מספק, היינו יכולים להתרותו ולהלקותו ממנ"פ אי משום לאו דסוטה אי לאו דשבועה, אבל מה שעשה הכתוב כודאי היינו אף אם טהורה היא אסורה בעשה, תו ליכא ממנ"פ ואין לוקין, וגם נ"מ אף בלא התרו אם אחת ששתה ונמצאת טהורה אם אסורה לו מחמת השבועה בענין דחל, כגון קונם תשמישך עלי, דאם אסורה רק מחמת ספק, ממילא כיון דאגלאי שהיתה טהורה חל הנדר למפרע, אבל אם אסורה בודאי אף דנמצאת טהורה מ"מ היא באיסור עשה עד עתה ואין איסור חל ע"א, דבזה לא מתלי תלי וקאי, כיון דבעידן שיצא השבועה מפיו, לא חלה כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רל"ח סכ"ה. ואין כאן מקום להאריך עוד:
והנה אף אם נידון כמ"ש מעכ"ת הגאון ני' דבפשט לו הרגל דיכול לגרשה בע"כ אף אחר חרם דרגמ"ה, מ"מ בנ"ד כיון דנשאת בזה כתב הרמ"א סי' נ"ב דחייב בכל דבר שהאיש חייב לאשתו, ונקטו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש לפשיטות ועיקר הסברא נ"ל דהכי הוא, דבארוסה דעדיין לא נתחייב בחיוב הבעל לאשתו אלא דמקבל לנפשיה להשיאה לזמן מוגבל בזה דשניהם התחייבו והתקשרו זה לזה, האב קשר עצמו לשלם לזמן ההוא הנדוניא, והוא קשר עצמו לנשאה לזמן ההוא, הוי כתלאן זה בזה דשנים שנתקשרו זה לזה לעשות כך וכך אם זה אינו מקיים התחייבות גם השני א"צ לקיים ההתחייבות, דהתחייבות לנשאה היינו לזמן פלוני אחר סילוק הנדן, משא"כ בנשאה דכבר נתחייבו חיובי בעל קודם שנעשה כנגדו התחייבות, ול"ש לומר דהוי כתלאן זה בזה, והתחייב רק אחר קיום התחייבות של נגדו, דהא נתחייב בכל דבר במעכשיו ונצטרך לומר דהוי דרך תנאי שמחייב א"ע במעכשיו על תנאי שמסלק לו הנדן ומאן מפיס הרי לא הזכירו ענין תנאי, והוי כב' חיובים, הוא נתחייב לה בכל החיובים ואביה נתחייב לו בנדן והוי כבע"ח דעלמא:
מ"ש מעכ"ת נ"י בארוכה לדונו באומדנא, הנה אף אם נחליט זה לאומדנא דמוכח כמו מתנת שכ"מ וכדומה, זהו שייך באם הי' חיוב מזונות וכדומה לאו מתקנת חז"ל, אלא מכח ששעבד לה אנא אפלח אמרינן דאדעתא דהכי לא נתחייב, ועל אופן זה כל האומדנות דאדעתא דהכי לא נתן והוי כמו קנין בטעות, אבל הכא מיד שנשאה מוטל עליו החיוב מזונות, או מדאורייתא או מדרבנן, א"כ אף דהי' יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי מזונות מ"מ בשביל אומדנא לא נעשה מעשה חדש ענין תנאי לפטור עצמו, והארכתי בזה במקום אחר בראיות ברורות, זולת דנידון על שורש הנשואין דאדעתא דהכי לא נשאה ובטלה הנשואין, וזה ודאי אינו, דא"כ נימא דבטלו גם האירוסין, כיון דאירסה ע"ד שיסלק לו הנדן, ותנשא לו, והרי במתני' דפשט לו הרגל מבואר דצריך גט, ואף אם נימא דמ"מ הוי אומדנא על חיוב הממון דלא נתחייב אדעתא דהכי, מ"מ לא פקע ממנו חוב העונה, דכמו דא"י להתנות ע"מ שאין לך עלי עונה אם יהי' כך וכך, וכיון דנתחייב בחיוב עונה, ממילא חל חרם דרגמ"ה בלי לגרש בע"כ, ושאני בארוסה דעדיין אין עליו חיוב עונה, וכיון דא"צ לכונסה דהוי כתלאן זה בזה לא חל חרם דרגמ"ה, כיון דאין עליו חיוב אישות, משא"כ בנשואה, ובאמת מסברא זו הי' קשה לי במאי דאסברה לי' לרב בקדשה ע"ת וכנסה סתם דאין אדם בועל וכו' אבל לענין כתובה בתנאי, והר"ן הקשה דהא מ"מ הוי ב"ז משום דכל הפוחת, ותירץ דמ"מ איהו לא משוי ב"ז, וזהו רק בממילא כביאת זנות, או דביאה אירוסין עושה ול"ש בזה כל הפוחת עיי"ש, ואמאי לא הקשו ביותר, כיון דרב ס"ל בר"פ הכותב דבדבר שבבמון תנאו בטל, גם ס"ל דבדרבנן עשו חיזוק כשל תורה, א"כ ממילא במתכה ע"מ שאין לך עלי כתובה תנאו בטל, א"כ איך אפשר לומר דבממון התנאי קאי, הא כי היכי דאין יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי כתובה, נימא ג"כ דא"י להתנות ע"מ שיהי' לך מום תהי' לי נשואין בלא כתובה, ובזה אין מספיק תירוץ הר"ן הנ"ל, דממילא הוי ב"ז, הא מ"מ התנאי בטל ויש לה כתובה, ואם נאמר כיון דהטעתו והוא מתנה ומקפיד לא הוי נגד תקנת חז"ל, ומדינא תהי' נפקעת בלא כתובה והתנאי קיים, וממילא גם על קושייתם דהוי ב"ז י"ל הכי דהיכי דרצונו ליתן לה כתובה רק דהטעתו ומהראוי דנפקעת בלא כתובה ליכא ב"ז, והארכתי בזה, עכ"פ לענין חיוב עונה נלע"ד דלא פקע, וממילא חל בזה חרם דרגמ"ה, ובפרט דהרמ"א פסק דחל על הבעל כל החיובים, ומ"ש מעכ"ת דהרמ"א מיירי היכי דיש לו פרנסה ממק"א דליכא אומדנא, זהו דוחק להעמיס כן בכוונת הרמ"א דמסתם סתם ולא חילק, ומי יבא אחרי הכרעת רבינו משה אשר כל יום אנו הולכים לאורו, ובפרט במקום דליכא חולק להדיא, לזה לדעתי קשים הגירושין, זולת מטעם האחרון, שכתב רומעכ"ת דהוי כמורדת כיון דאינה רוצית לילך למקומו, ובפרט בהי' כן תנאי במפורש כשכנסה, וכה"ג כתב ממש בשו"ת לחם רב [הוא בעהמ"ח לחם משנה] סי' נ"ה התיר שם לישא אשה על אשתו. וא"צ לסלק הכתובה, דהיינו התוס' כתובה מסך הנדן והוספת שליש, כיון דלא קיבל הנדן אדעתא דהכי לא נתחייב לה בתוס' כתובה, כמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קס"ט וח"ג סי' רס"ב ממה שנתיר לו לגרשה בע"כ דהמשמעות הפוסקים דבזה לא נסתפקו אם לא גזר רגמ"ה לעולם, ועי' בתשובת ב"י:
ומ"ש מעכ"ת נ"י להשיג על מ"ש בתשובת נ"ב דאף מדינא דהש"ס א"א לגרש בע"כ ע"י שליח דהוי תופס, לבע"ח במקום שחב לאחרים, גם אני בעניי דחיתי דבר זה והבאתי ג"כ ראיה מדברי הר"ן פ"ק דגיטין (דף רמ"ד) דאמרינן שוו למוליך ולמביא, דכתב הר"ן דשייך עיגון, דבפעמים ישלח לו השחרור בע"כ דעבד, הרי דיכול לשחרר בע"כ ע"י שליח וה"נ בגט אשה:
ומ"ש רומעכ"ת הגאון נ"י בפלפולו ליישב קושיית תוס' פ"ק דמציעא בההיא דכהן שאמר לכהן צא וקדש לי גרושה, בהקדים היסוד קדושין ע"י שליח הוי בכלל תפס לבע"ח, וצריכי לטעמא דמגו דזכי לנפשיה, במחכ"ת זה אינו דדוקא מציאה וכדומה, דהפקר לכל ויוכל כל א' לזכות בלא דעת אחרת, משא"כ בקדושין דבעינן דעתה וכיון שהיא מתרצית לקדש לזה אינו בכלל תופס לבע"ח ופשוט, כן נראה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |