שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/נג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב נג

תשובה נג
לכבוד הרב ר' עקיבא נ"י אב"ד בק"ק אלטונא.

בענין עדות קדושין, ובדין שוי' אנפשי' חד"א, ועדים מכחישים אותו:

הנה כבוד מעכ"ת נ"י דעתו שהעיקר מה דיש לפקפק בנ"ד לחוש להחמיר עפ"י יסוד דברי תשובת הרשב"א וקיי"ל הכי להלכה בש"ע יו"ד (ססי' א') באומר לא שחטתי כהוגן, וב' מעידים ששחט כהוגן לדידי' אסור דשוי' אנפשי' חד"א, ומזה למד הרשד"ם בתשובה סי' ט' הובא בהגהת מ"ל פ"ט מהל' אישות באומר קדשתי בתי לפלוני והוא בן י"ג שנים, וב' עדים מעידים שהוא קטן בשנים, כיון דרחמנא הימניה לאב לאסור בתו אמרינן שווי' אנפשי' חד"א נגד עדים, [ואני בעניי איני מבין, דהתינח אם היא היתה אומרת כן, אבל באמירת האב דמצד רחמנא הימני' לאסור בתו ומטעם דבידו או מגזה"כ, מ"מ פשיטא דנגד עדים אינו נאמן, ומה שייך בזה דין שוי' אנפשי' חד"א לאסור בתו]:

[אאב"ה שמעתי מאאמ"ו הגאון נ"י שהיה מסתפק בעד אחד מכחיש להאב, כגון שאמר קדשתי בתי לפלוני והוא אומר לא קדשתיה אם הימניה רחמנא דהוא כתרי לגבי חד, או דכל שמוכחש בב"א, י"ל דבמקום הכחשה לא הימני' רחמנא, ופשיט לה מסוגיא דקדושין (דף ס"ה ע"א) סד"א דאורייתא הימניה רחמנא לאב מדרבנן הימני' לדידה, והתם דהוא מכחיש ואומר לא קדשת בתך, משמע דדומיא דהכי האב נאמן]:

ואף דבכנה"ג יו"ד שם כתב בשם תשו' מעגלי צדק לחלוק על המהרשד"ם, ולחלק בין עידי אסורים לקדושין, מ"מ י"ל ולקיים דברי הרשד"ם, די"ל דמעיקרא טעמא דהרשב"א הנ"ל דהתורה לא הימני' לעדים, רק למי שאינו יודע אם האמת בפיהם, אבל לא למי שברור לו שמשקרים, וזהו שייך ג"כ לענין קדושין, ולזה בנ"ד דהיא אמרה בזה"ל "בייא דען ונאכטיל גריף נאך דען ריכג אויף זעטצין זאגטע ער אייניגע ווארטין וועלכע מאן פאר דייטשט האט דאס הייכט, וויר זינט דורך עוויג פערבונדען, זיא מיינטע דער מאנטיל גריף גיהער אויך מיט צו דיא פערבינדונג וכו', ודברים אלו הם לשון קדושין כמו הרי את שלי, וכפי דברים שהיה כן הוי בכלל דשתיקה לאחר מתן מעות דקיי"ל דחוששין לקדושין, דאף שהעדים אומרים שלא פירשו לה, מ"מ נאמנית דשוי' אנפשי' חד"א נגד העדים וכנ"ל, אלא דיש לצדד דשוי' אנפשי' חד"א הוי כמו עדים, ולגבי עדים המכחישים הוי תרי ותרי, ובקדושין מדינא מותרת דאוקי בחזקת פנויה, ורק מדרבנן אסור כמו בכל תרי ותרי דהוי ספק דרבנן, ולגבי דרבנן י"ל דאין חוששין לשתיקה דלאחר מתן מעות, עד כאן תורף דברי מעכ"ת:

לענ"ד זהו אמת דשוי' אנפשי' חד"א גם בקדושין מהני נגד עדים, כי אף אם יהיבנא לדברי מעגלי צדק, דאין ללמוד דין קדושין מדינא דשחיטה, הא הרשב"א עצמו האיר עינינו במפורש בתשובותיו ח"ג סי' רי"א והובא בב"י אה"ע סי' מ"ח והועתק במ"ל פ"ט ה"א מהלכות אישות בדין קדושין דשוי' אנפשי' חד"א אפילו נגד עדים וא"כ לית ביה ספק לדין:

ומ"ש מעכ"ת נ"י דהוי כתרי ותרי ולדון ביה דין חזקה, במחכ"ת אין מחוורין דבריו, דמלבד דהרבה פוסקים ס"ל דתרי ותרי הוי ספק דאורייתא, עיין תשו' הראנ"ח ח"א סי' ס"ח, גם אף לאינך פוסקים זהו שייך לגבי הב"ד, ולכל מי שאינו יודע הדבר מדינא לסמוך אחזקה דשמא הנך עדים אומרים אמת, אבל לגבי נפשי' דיודע בודאי שהם משקרים לא נשאר לו מקום ספק בדבר שיודע בודאי, וכמ"ש מעכ"ת בעצמו בטעמא דהרשב"א, ולא שייך בזה ספיקא ולא ענין חזקת היתר:

גם בעיקר היסוד שכתב מעכ"ת דכפי דבריה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות, לענ"ד הוי כמו שתיקה בשעת מתן מעות, דנהי דנתן לה הטבעת מקודם מ"מ כיון דדנין בשתיקה דשעת מ"מ דמדעשתה מעשה לקבלה הוי כאומרת הן, ה"נ בנ"ד דבשעת הקנ"ס אמר לה לשון קדושין ועשתה מעשה וקבלה הק"ס, הוי כאומרת הן להתרצות בטבעת ובק"ס לקדושין, ואף דהקנין סודר הוי חליפין לא מהני בקדושין, הא התוס' רי"ד כתבו דהא דממעטינן חליפין לקדושין היינו בפחות משוה פרוטה, אבל ביש בו שוה פרוטה הוי כסף מעליא, אלא דרבנן אסרו שמא יקדש בפחות מש"פ, וממילא אף דחזינן דבכל פעם הדר סודרא למריה וכמאן דאתני דמיא, מ"מ בכסף ע"מ להחזיר ג"כ מקודשת מדינא, אלא דחז"ל אמרו דדמי לחליפין על דעת הרבה פוסקים לחומרא מקודשת, כיון דמדאורייתא הוי קדושין מעליא, ואף דהרבה פוסקים וכן הב"ש הכריעו דלא הוי קדושין, ומדין כל מקדש אדעתא דרבנן מקדש, מ"מ זהו לאו כללא בכ"מ אלא הכא דאשכחן אשכחן, זולת דנימא כיון דאמרינן בסוגיין באשה אינה מקודשת משמע לגמרי, וע"כ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכמ"ש תוס', ועיין תוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב דכל דמקדש וכו') שייך רק אם הי' הקדושין כתיקונה, ואח"כ נולד ענין חדש כמו ביטול הגט שלא בפני השליח, אבל היכא דהקדושין הוי שלא כתקנת חז"ל לא שייך לומר כל דמקדש וכו' דהרי רצה לקדש נגד דעת רבנן, אלא דבתלוה וקדיש אתינן עלה מטעם הוא עשה שלא כהוגן עיי"ש, וזהו לא שייך כ"כ במקדש במתנה ע"מ להחזיר:

[אאב"ה ביסוד דינא דקדושין הקשה אאמ"ו הגאון נ"י במה דפרכינן שם אפילו תרומה נמי לא, הא לפימ"ש תוס' בב"מ (דף ו' ע"ב) דבכל מתנות כהונה אם תפס הכהן אף שהבעלים אומרים רצונו ליתן לכהן אחר א"צ להחזיר להבעלים רק טובת הנאה, וכן נראה מרש"י בב"ק (דף ס"ו ע"א ד"ה עד שתבעו) ומשמע דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון א"צ להחזיר כלום, וא"כ לרבא דהוא מרא דשמעתא ואיהו סבר בפ"ק דבב"מ (דף י"א ע"ב) דט"ה אינו אמון, איך שייך בתרומה ע"מ להחזיר, הא אף אם לא יקיים התנאי ולא יחזיר יכול להחזיק בתרומה שבידו כיון דתפס בה, והניח בצ"ע :]

גם בלא"ה אני מסופק במקדש בכסף וקנין סודר אם מהני כמו מקדש במלוה ופרוטה, אף דיש סברא לחלק, מ"מ אין ראיה בהיפוך לדון לודאי דאינה מקודשת. ובנ"ד לפי דעתה הטבעת וקנין סודר הם לקדושין, י"ל דמקודשת, וא"כ לית כאן קושיא לדחות בזה דינא דשוי' אנפשי' חד"א:

אמנם יש לדון דנהי דבלשון הרי את לי הוי לשון קדושין מ"מ באמרה לא הבינה נאמנת, וברי"ו כתב דהוי ספק קדושין וא"כ אף בנ"ד פירשו לה דברים אף בלע"ז, מ"מ לא הבינה המכוון כפי דברי' שאומרת "דיא זאכע ניכט אנדערשט פערשטואנדען אונד קיין אנדערע גידאנקען אלז דורך צערמאכיא זיך פערפליכטעט האט איהם עוויג צו ליבען אונד קיין אכדערע צו הייראטען, דיא פערמליכע צערמאניא וועלכע זיא צו מאן אונד פרויא מאכט ווירד צו צייט שטאט פינדען' והיינו רק ענין התקשרות שדוכים כדרך קישור תנאים שלא תעשה שידוך אחר, והקדושין והחופה יהיה אח"כ כנהוג, ונאמנת במגו דלא פירשו לה הדברים דאמר לה בשעת נתינת הקנין סודר, וגם בלא"ה בלא המגו הא כיון דמוכחשת בעדים, ואנו באנו רק מדין שוי' אנפשה חד"א, וכיון דלדבריה בהבנתה להדברים אינה מקודשת, א"כ מעולם לא שוי' אנפשה חד"א:

[אאב"ה זכורני שהקשה אאמ"ו הגאון נ"י בסוגיא זו (דף ו' ע"א) במאי עסקינן אילימא בשאינו מדבר וכו' ואלא במדבר אע"ג דלא אמר לה נמי יהא נ"מ בקדשה בשטר ונוסח השטר קדושין הי' בלשונות הללו, דאם אינם לשון קדושין, אף דידעה דהמכוון לקדושין מ"מ השטר הוי חספא, עוד הקשה, הא חזינן מדפריך בהקדמה דאמר שמואל הלכה כר' יוסי, משמע דלר' יהודא היה ניחא דמיירי במדבר עמה על עסקי קדושין ואף דשתק לא מהני, מ"מ מכח זה דדיבר עמה על עסקי קדושין מבינה שהוא לשון קדושין, א"כ עדיין מאי פרכינן דלמא מיירי בעסוקים מענין לענין באותו ענין דשתק לא מהני, ומ"מ עי"ז מבינה שהוא לשון קדושין דהא ל"ל דפסיקא ליה להש"ס מסברא דכל שהפסיק מקדושין אף שדיבר עמה מענין לענין הוי כמאן דליתא, כאלו לא עסק עמה מענין קדושין, דהא חזינן דר"א בר"ש ס"ל דמענין לענין אפילו לא פירש כלל מהני, א"כ דלמא לר' יוסי עכ"פ פעל דעל ידו מבינה שזה לשון קדושין]:

אך אני מסתפק דאפשר הבנת דברים כפי שאומרת הוי ענין קדושין שמקושרת לו ושלא תעשה שידוך אחר, היינו שאין בכחה לעשות שידוך אחר, וזהו ממש ענין קדושין דאסורה אכ"ע ומקודשת לו, ומה דאמרה "דיא פערמליכע צערוואניא וכו' דהיינו הנשואים וגמר האישות כפי דעת ההמון דאין נקראים איש ואשתו (דהיינו בלע"ז מאן אונד פרויא] על ידי אירוסין כ"א ע"י נשואים, ומאן נימא לן בדברים הנ"ל שלא הבינה שהם קדושין אלא שידוכים בעלמא, דלמא הבינה שזהו הקדושין רק הנשואים יהיה אח"כ כפי הצערמאניא:

ועתה נדון לענין עדות העדים דמפשט פשיטא ליה למעכ"ת כיון דידוע בבירור שאינה מבינה לשון הקודש, ושאפילו לשון המורגל הרי את מקודשת אינה מבינה, ואין בזה ספק והוי כנתן לה בשתיקה דלא מהני אלא במדבר עמה בתחלה על עסקי קדושין, וזה ליכא בנ"ד, דמה שמעידים שנטלו מהם תחילה קנין "דאס זיא דיך וואללען האבען אונד ניכט פאן אנאנדער לאססען וואללען' לשון זה אינו רק התקשרות שדוכים כמו שדוכים הנהוג בכתיבת תנאים בקנין לבטחון שתנשא לו, ואינו נקרא עסקי קדושין אלא בשאל לה להתקדש לו, ולדידי זהו ספק עצום, דהמ"ל פ"ג מה"א כתב לספק בכוונת הרשב"א בתשובה אם שידוך הוי כמו מדבר עמה על עסקי קדושין עיי"ש. ובאמת הרשב"א בחידושיו לקדושין בסוגיא דחוששין לסבלונות בקושייתו על רש"י נקט הקושיא דהא בעינן שידבר עמה מענין לענין ובאותו ענין משמע דזהו הי' ניחא דמקרי מדבר עמה על עסקי קדושין, אלא דהקושיא דחוששין לסבלונות, משמע באין עסוקים באותו ענין כדפרכינן ממתני' דאע"ג דשלח סבלונות לאחר מיכן, ולישנא דהרא"ש סתום דנקט הקושיא דהא בעינן מדבר תחילה עמה על עסקי קדושין וכנ"ל, וכל זה שעסוקים באותו ענין אפשר דקושייתו דהא והא ליתא בשידוך בעלמא, או דעיקר הקושיא דהא בעי עסוקים באותו ענין, והרא"ש תירץ דמכל מקום חשש קדושין איכא, משמע דס"ל דהא בעינן מדבר על עסקי קדושין ועסוקים באותו ענין, היינו שיהא ודאי קדושין, אבל מ"מ אפילו בשדיך ואין עסוקים באותו ענין ספק קדושין מיהא הוי, ועיין קרבן נתנאל שהביא בשם מהר"י הלוי בכוונת הרא"ש דדוקא במדבר עמה ע"ע קדושין כיון דהתחיל לדבר מהקדושין הו"ל לקדש מיד, ומדפסק בענין אחר ניכר שחוזר מזה, משא"כ בשדיך גרע יותר, דאין כאן גלוי דעת שחזר עיי"ש, א"כ בנ"ד דהוי שדיך אפילו בנתן לה בשתיקה הוי עכ"פ ספק קדושין, והרי הרמ"א סי' מ"ה חשש להחמיר כשיטת רש"י דבשדיך ונתן סבלונות לאחר מיכן, חיישינן דהסבלוכות עצמן הן קדושין, והיינו ע"כ מטעמא דתירוצא דהרא"ש הנ"ל, או דנימא דמאי דבעינן מדבר עמה על עסקי קדושין ועסוקים באותו ענין היינו בשתיקה ולא נתרצתה לו במפורש, משא"כ בההיא דסבלונות מיירי דשדיך תחילה ונתרצית כמ"ש רש"י, בזה בנתן לה אח"כ בשתיקה הוי ספק קדושין, וכנראה מדברי הב"ש סי' כ"ז סי"ב, דס"ל כן לשיטת רש"י עיי"ש, א"כ ה"נ בנ"ד, ואף דמהרי"ט בתשובה ח"א סי' קל"ח מסתפק אם קשורי תנאים מקרי שדיך, די"ל דלא מקרי שדיך, וכיון דהגבילו זמן מתי יהי' הקדושין עיי"ש, מ"מ בנ"ד שלא הגבילו זמן גרע, ואף אם נימא כמו שעלה בדעתי, וכמדומה שמצאתי אח"כ באיזה מגדולי המפרשים לתרץ קושיית תוס' על רש"י די"ל דסבלונות שאני, שהם דברים שדרך לשלוח החתן להכלה כשהיא מקודשת לו, מש"ה בשלח בשתיקה הוי כפירש דידוע לה ומבינה שהם קדושין, מ"מ אפשר בנ"ד דאף אם אפשר דדרך אוהבים אחרים ג"כ לעשות דורנות בחפץ טבעת, אבל מ"מ אין דרך לשום בידו הטבעת על אצבעה אא"כ בתורת קדושין, והוי לענין זה כמו סבלונות, ואפשר דעדיף יותר כיון דכל סדר ענין מעשה נתינת טבעת באצבעה אין מדרך לעשות רק בתורת קדושין, וא"כ אף אלו הי' נותן לה הטבעת בשתיקה הי' חשש קדושין, ומכ"ש באומר לה הרי את מקודשת דאף דאינה מבינה, א"מ ידעה מכח השדוכים דמעשה הקדושין היא, וכנראה ממשמעות הרמב"ם לשיטת הכ"מ, דמ"ש הרמב"ם הלכה ח' רצתה היא בדוקא, ומ"מ בלשונות דהרי את חרופתי וכדומה לא הזכיר רק מדבר עמה על עסקי קדושין, ולא הזכיר שרצתה וגם לא על הפרט שעסוקים באותו ענין, ומזה נראה כיון דדיבר עמה על עסקי קדושין סגי, דעי"ז מבינה שדבריו אלו הם דברי קדושין, ובסוגיין דפרכינן אי במדבר עמה על עסקי קדושין אפילו לא אמר לה נמי, צ"ל דאם ברצתה ועסוקים באותו ענין מהני בנתן לה בשתיקה, ממילא מהראוי להיות דבאומר בשעת מתן מעות לשונות דהם לשון קדושין, ושהיא ידעה ג"כ מזה אף בלא רצתה תחילה במפורש ואין עסוקים באותו ענין:

ואמנם בזה יפה כוון מעכ"ת נ"י כיון דהוי דין מרומה בעינן דרישה וחקירה והרי הוכחשו בחקירות דזמן, דזה אמר ביום ה' אדר קודם מנחה, וזה אומר שהי' בלילה שהוא ו' אדר, ובאמת לא הוצרך מעכ"ת להקדמה זו דהוי דין מרומה, דבלא"ה אף דא"צ דוח"ק מ"מ אם הי' דרישה וחקירה והוכחשו בחקירות עדותן בטילה, כדפסקינן להלכה בש"ע חוה"מ סי' ל' ס"ב, ומצד הודאתה שאמרה ג"כ שדיבר עמה שדוכים בתחילה, מ"מ הא אמר שנתן לה בשתיקה, ושכוונתה מתחילה ועד סוף הי' רק דרך קישור שדוכים ולא ענין קדושין אף דליכא כ"כ מגו, דהיא לא ידעה דעדים מכחישים זה את זה, מ"מ כיון דלדידן ליכא עדים ורק מדין שוי' אנפשה חד"א, ובזה כיון דלדבריה לא הבינה כלל, ולא היתה כוונתה על ענין קדושין רק התקשרות שדוכים שלא יתפרדו זה מזה להנשא לאחר, והחופה והקדושין יהי' אח"כ מעולם לא שוי' אנפשה חד"א:

ואך יש לפקפק, דנהי דעדים מכחישים זה את זה היכי דצריכים ב' עדים אבל למה דחשש הרמ"א סי' מ"ב ס"ה להחמיר בע"א בקדושין, י"ל דבמכחישים הוי עכ"פ ע"א בקדושין וכמ"ש הב"ש סי' י"ז סכ"ה בעידי מיתה שהוכחשו בחקירות עיי"ש, ואולי יש לצדד דזהו רק במודית לדברי העד, אבל בנ"ד כיון דאומרת דלא הי' כוונתה מעולם לקדושין אף די"ל דאינו דומה לדברי החלקת מחוקק סי' מ"ב, ומה דהקשה הב"ש דדמי לנסכא דר"א, כבר כתבתי במק"א בארוכה דהא בנסכא הטעם רק מחוייב שבועה ואי"ל, אבל למאן דלא ס"ל מחוייב שבועם ואיל"מ, וכן לדידן בקרקע נאמן במגו דהי' מכחיש להעד, דמ"מ בנ"ד ליכא כ"כ מגו דלא ידעה שהם מוכחשים וחשבה שהם עדים גמורים ולא רצתה להכחישם, וגדולה מזו כתב הרא"ש בשו"ת הובא בש"ך סי' נ"ח דלא אמרינן מגו דהי' מכחיש לעדים פסולים, מ"מ י"ל דכל שעפ"י דיבורה אינה מקודשת הוי כמו מכחשת להעד, והארכתי בזה במק"א, גם י"ל דבנ"ד עדיין מכחשת להעדים במה שאמרה דנתינת טבעת הי' בשתיקה ולא דיבר לה כלום, וכיון דעדיין מכחשת להעד יש לה מגו שהיתה מכחשת אותם דלא שדיך כלל:

אמנם דבר הקשה בנ"ד דהשטר בחתימת העדים ובמפורש קדושין ממש ושהיא נתרצית לקדושין ממש, וכבר כתב המהרי"ק שורש ע"ד דדנין עפ"י שטר אפילו בלא קיום, דד"ת א"צ קיום, [ועי' ברשב"א קדושין (דף ס"ה ע"א ד"ה אמר רב כופין ומבקשין וכו') א"נ יש לפרש בדכתב לה אלא שלא מצאו לקיימו וכו' עיי"ש, ותמוה לי, דהא מדאורייתא ל"צ קיום, ואינו נאמן לומר לא קדשתיך דכתובה מוכחת עליה כמו במקויימת] ואף דלא נעלם ממני דהרשד"ם בתשובה חאה"ע סי' א' חולק על המהרי"ק והביא שני תשובות רשב"א שכתב דאם נעשה שלא מדעת המתחייב אין שם שטר עליו, והוי מפי כתבם, מ"מ הרשב"א לשיטתו אזיל, דכ"כ בתשובה סי' אלף רי"א וזהו דעה ראשונה שברמ"א סי' ל"ט ס"ב, אבל מ"מ הא הרמ"א כתב עלה ויש חולקים דאם נתקיים דנין על פיו, ממילא בשטר הקדושין דלא בעינן קיום הוי כנתקיים, ובאמת מדברי תוס' כתובות (דף כ"ג) מבואר דמסופקים מהו נקרא שטר, ולחד תירוצא כל שנכתב בנוסח שטר אף שלא מדעת המתחייב הוי שטר, וכן משמע מתוס' ב"ב (דף ע"ז ד"ה חוזר בשטר) מדהקשו דאמאי יכול למחות בעדים לכתוב דבר אמת עיי"ש, והא מ"מ אינו מדעת המתחייב והוי מפי כתבם ולא יועיל כתיבתם, דאין שם שטר עליו, אע"כ דמ"מ הוי שטר, ועי' בתומים דצודד דבקדושין כ"ע מודים דלא הוי שטר באם הי' שלא מדעת המתחייב, ועדיין צ"ע בזה לדינא, וביותר בנ"ד דהיא עצמה חתמה על השטר, דהוי כמקיימת שהדברים האמורים בשטר הן אמת, ומה לי אם אמרה כן בע"פ דהוי שוי' אנפשה חד"א, ומה לי דאמרה כן בכתב, ולזה בעניי עדיין לא מצאתי היתר להמתקדשת לפוטרה בלא גט, כן נראה לענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף